השופט א' חלימה: 1. ביום 4.11.75 נמסרה לפושט הרגל התראת פשיטת-רגל, שעל פיה דרש לשלם למדינת ישראל, תוך שבוע ימים, את הסך 25,000,000 ל"י. משלא קיים הנ"ל את הדרישה תוך המועד שנקצב כאמור, הרי שעשה מעשה פשיטת-רגל החל ביום 11.11.75. עקב כך ניתן ביום 2.5.76 צו כינוס נכסים, וביום 20.21.76 הוכרז כפושט-רגל, כשפשיטת הרגל חלה למפרע מיום 11.11.75. 2. מוסכם על הכול, כי פושט הרגל הינו הבעלים הרשום של שלושה חלקים מתוך 16 חלקים בבניין הידוע כגוש 30157, חלקות 8, 9, 10, ירושלים (להלן - הנכס). מסתבר, כי ביום 4.4.75 המחה פושט הרגל את הזכויות לדמי שכירות או לדמי מפתח המגיעים לו עבור חלקו בנכס דנן (להלן - ההמחאה) למערערת 2, מאירה ריינר (להלן - הגב' ריינר), שהינה אחותו של פושט הרגל. המשיב בערעור שלפנינו, שהינו הנאמן על נכסי פושט הרגל (להלן - הנאמן), הגיש, מכוח מינויו כנאמן, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה בדרך המרצה נושאת המספר 3843/81 (ת"א 267/76), שבגדרה נתבקש בית המשפט לתת את ההצהרות והסעדים הבאים: א. להצהיר כי המחאת הזכיות, שהמחה פושט הרגל כאמור לעיל, הינה חסרת תוקף; ב. להורות לגב' ריינר לערוך ולמסור לידי הנאמן חשבונות הכנסות וההוצאות הנוגעות לנכס החל מיום 11.11.75; ג. להורות לגב' ריינר להעביר לידי הנאמן שלושה חלקים מתוך 16 חלקים מהכנסות הנכס הנזכר, וזאת החל מיום 11.11.75, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ביום 8.9.86 נעתר בית המשפט קמא לכל הסעדים וההצהרות המבוקשים ונתן את הצו המבוקש. בעשותו כך, קבע בית המשפט, כי אין ההמחאה שבה מדובר יכולה להשתבץ בגדרו של סעיף 97(א) (סיפא) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - הפקודה), וגם סעיף 97(ב) אינו פורש את רשתו על ההמחאה שבה עסקינן. טעמו של דבר הוא העובדה, שלהמחאה לא נלווה פירוט החוזים הספציפיים הנוגעים לנכס. מכאן הערעור המונח לפנינו, שהוגש על-ידי שתי המערערות, הגב' ריינר והגב' יהודית בן- ציון, נגד הנאמן, שבגדרו מועלית השגה אחת ויחידה, האומרת, כי מן הראוי לפרש את סעיף-קטן (ב) של הסעיף 97 לפקודה פירוש חב. אם ייעשה כן, ניתן לשבץ את ההמחאה במסגרת אותה הפיסקה. 3. מחמת חשיבותו והשלכותיו של הסעיף 97 דנן על המקרה נושא הערעור שלפנינו, אביא להלן את הוראת הסעיף: "(א) המחה אדם לאחר זכויות קיימות או עתידות לבוא והוכרז לאחר מכן פושט רגל, לא תהיה להמחאה תוקף כלפי הנאמן לענין הזכויות שלא נפרעו לפני תחילת פשיטת הרגל, אלא אם נרשמה ההמחאה בזמן ובדרך שנקבעו בתקנות. (ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול על המחאת זכויות כלפי חייבים שפורטו בהמחאה ושזמן פרעונן חל בשעת ההמחאה או לפניה, או זכויות קיימות או עתידות לבוא לפי חוזים שפורטו בהמחאה, או המחאת זכויות הכלולה בהעברת עסק בתום לב ובתמורה". ומן הראוי לציין בהקשר עם סעיף זה, כי עד לתיקון פקודת פשיטת הרגל, 1936, בחוק לתיקון דיני פשיטת רגל ופירוק חברות, תשכ"ט-1969, לא היה לסעיף זה זכר בפקודה שלנו, וזאת חרף העובדה, שהפקודה עצמה הועתקה כמעט מילולית מחוק פשיטת הרגל האנגלי (BANKRUPCY ACT), אשר בין הוראותיו אנו מוצאים את הסעיף 43, הדומה בניסוחו לסעיף 97 שבפקודה שלנו. עוד יש לציין, באותו ההקשר, כי אין מחלוקת בין הצדדים, שסעיף 97(א) אינו נוגע לסכסוך נושא הערעור שלפנינו, מפני שהמחוקק סייג את תחולתו של סעיף-קטן זה ברישום ההמחאה "בזמן ובדרך שנקבעו בתקנות", ואילו בערעור שלפנינו לא נטען וגם לא הוכח, שרישום כזה נעשה בקשר עם ההמחאה דנן. לפיכך, אין להיזקק לסעיף-קטן (א) לצורך פתרונה של המחלוקת בין הצדדים. אשר לסעיף 97(ב) לפקודה, ייאמרו הדברים הבאים: גם אם ההמחאה לא נרשמה "בזמן ובדרך שנקבעו בתקנות", הרי בהתקיים אחת משלוש החלופות שבסעיף 97(ב) לפקודה, עשויה ההמחאה להיות תקפה. להלן החלופות המתבקשות מסעיף 97(ב): א. המחאת זכויות כלפי חייבים, זכויות שפורטו בהמחאה ושזמן פרעונן חל בשעת ההמחאה או לפניה; ב. זכויות קיימות או עתידות לבוא, לפי חוזים שפורטו בהמחאה; ג. המחאת זכויות הכלולות בהעברת עסק בתום-לב ובתמורה. פרשנות זו מתבקשת מהביטוי "האמור בסעיף קטן (א) לא יחול", הפותח את סעיף-קטן (ב), שהינו, למעשה, קיצור של האמור ברישא של הסעיף 43 של החוק האנגלי, אשר - כנאמר לעיל - הסעיף 97 לפקודה שלנו מהווה כמעט תעתיק מהסעיף המקביל בחוק האנגלי, אשר בין שורותיו אנו מוצאים פיסקה המנוסחת בזו הלשון: PROVIDED THAT NOTHING IN THIS SECTION SHALL HAVE EFFECT SO AS" ."...TO RENDER VOID ANY ASSIGNMENT השאלה שתישאל עתה היא: במסגרת איזו חלופה מבין שלוש החלופות המנויות לעיל שבסעיף-קטן (ב) ניתן - אם ניתן - לשבץ את ההמחאה נושא המחלוקת בערעור הנוכחי? 4. בבואי להשיב על שאלה זו, עלי להתחשב בטיעון שהעלו שתי המערערות במסגרת עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמן. בסעיף 4א' לעיקרי הטיעון נאמרו הדברים הבאים: "המחלוקת, אם ישנה כזו, הינה באשר לחלקה השני של ההגדרה שבס"ק 97(ב), לאמור: בחוזים שפורטו בה". בכך מיקדו המערערות, ובעקבותיהן גם הנאמן, את טיעוניהם בחופה ב', שלגביה טענו שני הצדדים בשני קצוות מנוגדים, כאשר כל צד מנסה לשכנענו, זה בכה וזה בכה, בצידקת עמדתו. בחנתי את טענותיהם של הצדדים והגעתי למסקנה הבאה: בשים לב לכוונתו ולמטרתו של המחוקק, מן הנמנע לפרש את הביטוי "חוזים שפורטו" אשר בחלופה ב' פירוש רחב, אלא יש לפרשו פירוש צר ודווקני. מסקנה זו מתבקשת מהעובדה, שאותה ציינתי לעיל, אשר לפיה, חרף העובדה שהפקודה שלנו הועתקה כמעט מילולית מהחוק האנגלי, לא נכלל סעיף 97, מלכתחילה, בגדרה של הפקודה. סעיף זה הוסף על-ידי המחוקק בחוק לתיקון דיני פשיטת רגל ופירוק חברות הנ"ל. היום אנו יודעים, כי לאחר חקיקתו של חוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969, גדל באורח ניכר כוחו של בעל זכות להמחות את זכותו לאחר. וכלשונו של פרופ' א' פרוקצ'יה המלומד בחיבורו דיני פשיטת הרגל והחקיקה האזרחית בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשמ"ד), הרי הדבר העלה "בלב המחוקק דאגה", שמא יעשה פושט הרגל שימוש לרעה בכוחו זה ויפעל אגב כך לרעתם של הנושים. ואכן, בהצעת חוק לתיקון דיני פשיטת רגל ופירוק חברות, תשכ"ה-1965, שנלוותה לחקיקתו של סעיף 97, נאמרו הדברים הבאים: "בהצעת חוק העברת חיובים... (היום חוק המחאת חיובים - א' ח') הוצע להנהיג שיטה של העברת זכויות מנושה לנושה שהיא רחבה יותר מן הקיימת לפי החוק כיום. עם פתיחת אפשרויות קלות יותר להעברת זכויות ובמיוחד לגבי זכויות עתידיות לבוא, מתעורר הצורך להגן על נושים בפשיטת רגל מפני העברות סמויות (ההדגשה שלי א' ח')". ובמסגרת הקריאה הראשונה של תיקון הפקודה, שתכליתו הייתה להוסיף את הסעיף 97, נאמרו הדברים הבאים מפיו של שר המשפטים: "חוק זה בא לתקן אנומליה במשפט הקיים כיום וגם לסתום פירצה שעלולה להיפתח עם חקיקת חוק העברת חיובים, תשכ"ה-1966" (ד"כ 43 (תשכ"ה) 2526). עינינו הרואות: כאשר נחקק הסעיף 97 דנן, שם המחוקק אל מול עיניו את עקרון ההגנה על נושיו של פושט הרגל, כאשר מגמת הסעיף הייתה למנוע בעד פושט הרגל להבריח את נכסיו מבעוד מועד על-ידי שימוש באקט של המחאת זכויות, בטרם יועברו נכסיו לידי הנאמן (ראה המאמר של ע' לוין, "על המחאת זכות בפשיטת-רגל ובפירוק חברות" משפטים ח (תשל"ז-ל"ח) 169). מכאן נובעת החובה - לדעתי - שבית המשפט לא ירשה לעצמו לתת יד לסיכול כוונתו של המחוקק על-ידי פירוש הביטוי "חוזים שפורטו" אשר בחלופה ב' לעיל בפירוש רחב. משמעות הדבר לענייננו: על הממחה (במקרה שלנו: פושט הרגל) לפרט במסגרת המסמך המבטא את ההמחאה את החוזים שהוא מתכוון להמחותם, ואין להשתמש בניסוח כוללני, הנוגד את כוונתו של המחוקק ואת מטרתו של החוק. מסקנה זו משתמעת גם מחיבורו הנ"ל של המלומד פרופ' פרוקצ'יה, בעמ' 131, במקום שאנו קוראים את הדברים הבאים: "אם הצדדים כלכלו צעדיהם בזהירות ובהתאם למלות הסעיף, ודאגו לאפיין את ההמחאה בהתאם למאפיינים המגדירים את אחד הסייגים תהיה ההמחאה מחוסנת מפני התערבותו של הנאמן". 5. ביישמנו את הפירוש האמור על המקרה נושא ערעור זה, ייאמרו הדברים הבאים: אין מחלוקת, שפושט הרגל המחה את זכויותיו לגב' ריינר על-פי מסמך בכתב. המסמך מנוסח בזו הלשון: "הנני ממחה ומעביר לך בזה באופן בלתי חוזר את כל זכויותי לדמי השכירות ו/או לדמי מפתח בגין הבית ברח' בן ציון 10/12 ירושלים (חלקות 8, 9, 10 בגוש 30157) הן שכבר הגיע זמן פרעונם והן שיגיע בעתיד, לפי כל החוזים וההסכמים שנעשו או שייעשו עם דיירים בהווה, או עם דיירים יוצאים או עם דיירים בעתיד ולפי הסדרים שעל פי חוק ו/או על פי פסקי-דין של בתי משפט". דא עקא, דווקא ניסוח זה של ההמחאה, שהינו כוללני למדי, הוא שהיה בעוכריהם של הנמחה ושל פושט הרגל כאחד, והוא גם המכיל את הגרעין לדחייתו של הערעור, מפני שבגדרו של אותו מסמך לא פורטו החוזים שבהמחאה - כמצוות המחוקק בסעיף 97(ב), וניסוח כוללני זה מוציא את המקרה נושא הערעור מגדרה של חלופה ב', שעליה מבוסס עיקר הערעור. נוסח ההמחאה בענייננו איננו מציין, לגבי אף חוזה אחד, לא מהו תאריך חתימתו, לא מהי תקופת תחולתו, לא מי הוא אחד הצדדים לו ולא לגבי איזה חלק של הבניין הוא חל, ולמעשה אין אף פרט, לבד מכך שיודעים אנו שהחוזים הנזכרים בהמחאה קשורים בבניין מסוים. בנסיבות כאלה, אין לומר על החוזים שהם "פורטו" במשמעותו של סעיף 97(ב). המדובר אולי בחוזים שאוזכרו בהמחאה אך לא בחוזים "שפורטו" במובן סעיף 97(ב). מכל מקום, לא הוכח, כאילו ניתן לשבץ את המקרה דנן במסגרת החלופות א' ו-ג' של סעיף 97(ב), ולפיכך אין להתחשב בהמחאה העולה ממסמך זה. לא התייחסתי בדבריי אלה לסוגיית תום-לבו של פושט הרגל בקשר עם ההמחאה שבה עסקינן, לפי שהחומר שלפנינו די בו על-מנת שהערעור יידחה, אם כי אשאיר את שאלת תום הלב בצריך עיון. התוצאה היא איפוא, כי מוצדקת מסקנתו של השופט המכובד, כאשר נתן את ההצהרות והסעדים שפורטו לעיל, וזאת בכפוף לתיקון שאני מכניס בפסק-דינה של הערכאה הראשונה, תיקון שאת פרטיו אביא בפיסקה הבאה. 6. התיקון בו דובר מתבטא בכך, שבית המשפט קמא ציווה על עריכת חשבונות ההוצאות וההכנסות בקשר לנכס, ומאידך גיסא - ציווה גם להעביר את כל הדמים ללא ניכוי ההוצאות שהוצאו מהסכומים שנתקבלו בפירות ההשכרה. ברור לעין, שמדובר בטעות שמקורה בהיסח הדעת, שלגביה הסכים הנאמן המלומד, ברוב הגינותו, שפסק-דינה של הערכאה הראשונה יתוקן על-ידי הוספת הוראה מתאימה, שיהיה בה כדי לתקן את המעוות. סיכומם של הדברים: לו הייתה דעתי נשמעת, הייתי פוסק כדלהלן: א. לדחות את הערעור בעיקרו, תוך הוספת פיסקה לפסק-דינה של הערכאה הראשונה, לפיה דמי השכירות ושאר ההכנסות, שיועברו לידי הנאמן, יהיו רק אלה שנתקבלו מהכנסות הבית מיום מעשה פשיטת הרגל ביום 11.11.75 ואילך, לאחר ניכוי ההוצאות. בכפוף לתיקון זה יש לדחות את הערעור על כל היבטיו. ב. כן הייתי מחייב את שתי המערערות לשלם לנאמן את יציאותיו בערעור זה בסך 5,000 ש"ח. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק, כאשר המדד הקובע הוא המדד ביום מתן פסק הדין על-ידי בי-משפט זה לעומת המדד ביום התשלום בפועל. השופט ת' אור: אני מסכים. השופט א' מצא: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט חלימה. המחאת חיוביםפשיטת רגל