המחאת זכות עיקול

1. עניינה של התביעה שלפני היא בקשת מוטבים על פי המחאת זכות למתן סעד הצהרתי בדבר תוקפה של הוראה בלתי חוזרת שניתנה בכתב על ידי המשיב 27, הוא החייב (להלן: "החייב"). כמו כן עתרו למתן הוראות וקביעת סדר הקדימויות בחלוקת כספים שהגיעו לחייב מאת המשיבות 1 ו-2 ושהופקדו לבינתיים בקופת ביהמ"ש. השתלשלות העניינים 2. למעשה לא היו רב האירועים העובדתיים הרלבנטים שנויים במחלוקת ולהלן סדרם הכרונולוגי : א. ביום 19.12.96 נפגע החייב בתאונת דרכים. ב. במהלך שנת 1998 הגיש החייב תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה זו כנגד המשיבות 1-2 (להלן: "חברות הביטוח") בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ת.א. 1106/98 באמצעות המבקש 1 שייצג את החייב בתביעת הפיצויים. ג. ביום 6.12.01 הוכרז החייב כמוגבל באמצעים וניתן צו לאיחוד תיקים. כמו כן ניתן צו עיכוב הליכים החל מיום 27.12.01. ד. טרם שניתן פסק דין סופי בתביעת הפיצויים, חתם החייב, ביום 9.10.02, על כתב המחאת זכות אשר כותרתו "הוראה בלתי חוזרת" המורה לחברות הביטוח לשלם למבקש 1 סכום השווה בשיעורו ל 20,000$ כולל מע"מ והפרשי ריבית והצמדה וכן סכום השווה בשיעורו ל-20% מכספי הפיצויים כהגדרתם להלן כולל מע"מ והוצאות; למבקש 2 סך של 100,000 ₪; למבקש 3 סך של 120,000 ₪ והכל מתוך כספי הפיצויים (להלן: "המחאת הזכות"). ה. ביום 27.11.05 בוטל צו איחוד התיקים ועמו צו עיכוב ההליכים. כל הליכי הגביה כנגד החייב שופעלו. ו. ביום 31.10.06 ניתן פסק דין בתביעת הפיצויים, על יסוד הסכמת הצדדים, לפיו תשלמנה חברות הביטוח לחייב סך של 426,389 ₪ .בהתאם לחלוקה פנימית לפיה תשלם המשיבה 1 סך של 177,595 ₪ מכספי הפיצויים ואילו המשיבה 2 תשלם סך של 248,794 ₪ מכספים אלו. ז. המבקש 1 פנה לבית משפט זה, במסגרת ת.א. 6577/06, בבקשה להצהיר על הסכום שהוא זכאי לו בהתאם להמחאת הזכות. בפסק דין שניתן ביום 7.12.06 נקבע כי חוב החייב למבקש 1 בהתאם להמחאת הזכות הינו סך של 235,247 ₪ בלווית ריבית והפרשי הצמדה מיום 4.12.06 (הוא יום הגשת התביעה לפס"ד ההצהרתי) ועד יום התשלום בפועל. כמו כן נפסק כי החייב ישלם למבקש 1 הוצאות בסך של 3,117 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 34,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ביום התשלום בפועל. לסכומים אלו יצורפו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין הנ"ל ועד יום התשלום בפועל. ח. לזכות המבקש 3 ניתן פסק דין כנגד החייב בהעדר הגנה ביום 30.1.07. ט. המשיבים 3-24 הינם נושי החייב אשר הטילו עיקולים שונים אצל חברות הביטוח במועדים שונים. י. נוכח הודעת חברות הביטוח למבקש 1 על עיכוב כספי הפיצויים תחת ידן וזאת עד למתן החלטה שיפוטית בדבר אופן חלוקת הכספים, פנה המבקש 1 לסעדים המבוקשים בתביעתו כך שניתן יהיה לבצע את חלוקת כספי הפיצויים וסדרי העדיפויות בין הצדדים השונים. לאחר מכן הפכו המשיבים 25 ו-26 למבקשים 2-3 בתביעה עפ"י החלטת כב' ביהמ"ש המחוזי מרכז. 3. המחלוקת נוגעת לשתי שאלות מהותיות עיקריות והן: א. תוקפה של המחאת הזכות. ב. סדר הקדימויות בנשיה של בעלי הזכויות, אם מכוח המחאת הזכות ואם מכוח הטלת עיקולים. בעניין זה נגדו טענות המבקשים את טענות המשיבים, אולם לדאבון לב, אין הקומץ משביע את הארי ואין בקופת החייב די לפרעון חובות כלל נושיו. אשר על כן נדרשת הכרעה באשר לסוגיות העקרוניות העולות במחלוקת שבפני אשר לפיה יחולקו כספי הפיצויים כדין. תמצית טענות הצדדים 4. שני הצדדים ריכזו טיעוניהם בהתייחס לשתי הפלוגתאות המרכזיות, ולמרות הטיעון המפורט הגיעו למסקנות הפוכות למרות שלא היתה כמעט מחלוקת עובדתית. טענות המבקשים 5. לטענת המבקשים המחאת הזכות היא ברת תוקף וזו מחייבת ממועד יצירתה ביום 9.10.02 ולא מועד המצאתה לנושי החייב. בהסתמך על הנקבע בתיק זה, נטען כי אין מניעה לחייב מוגבל באמצעים לערוך עסקאות בנכסיו לרבות עריכת המחאת הזכות. אמנם עיקול שהוטל עובר להמחאת הזכות גובר עליה, אולם, העיקולים שהוטלו על ידי המשיבים הינם עיקולים על כלל נכסי החייב, בהתאם לסעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967. עיקול כנ"ל פוקע בחלוף שלושה חודשים מיום הטלתו וניתן לחדשו מעת לעת. הואיל והמשיבים נמנעו מחידוש העיקולים בחלוף שלושה חודשים, הרי התוצאה האופרטיבית היא כי לא היו עיקולים בתוקף במועד יצירת המחאת הזכות. כמו כן, בכוחו של צו עיקול לתפוס רק זכות עתידית שהתרחשותה במועד קבוע או בקרות אירוע וודאי עתידי. היות וזכות החייב לקבלת פיצויים התגבשה אך ורק במסגרת פסק הדין שניתן בתביעת הפיצויים - ביום 31.10.06 - הרי שלא היה בכוחם של עיקולים קודמים, מכל סוג שהוא, לתפוס זכות זו אשר למעשה הייתה רק ציפייה לקבלת פיצויים וטרם התגבשה לכדי זכות ממש. זאת ועוד ,זכות המשיבים לקבלת כספים לא הוכחה לגופו של עניין. מנגד, חוב החייב למבקשים הוכח, ואילו הבא לטעון טענות לבטלות המחאת הזכות - מוטל עליו נטל הוכחה כבד אשר בענייננו לא הורם על ידי המשיבים. טענות המשיבים 6. לטענת המשיבים, הוטלו עיקולים על ידם עובר להמחאת הזכות כדין והינם ברי תוקף וקודמים בעדיפותם. הואילה והזכות לקבלת פיצויים נולדה ביום התרחשות תאונת הדרכים הרי ,מיום זה הזכות היא מוחלטת וודאית ורק גובה הפיצוי טרם נקבע עד אשר בא על פתרונו במסגרת פסק הדין בתביעת הפיצויים. עוד נטען כי סעיף 44 קובע כי צו עיקול לוכד ברשתו נכסים המצויים בידי מחזיק וכן נכסים אשר עתידים להגיע לרשותו תוך שלושה חודשים. נכס אשר נתפס במהלך תקופה זו אינו "יוצא לחופשי" בחלוף שלושה חודשים כי אם נותר מעוקל. למטיל עיקול עומדת האפשרות לשוב להטיל עיקול נוסף בחלוף שלושת החודשים ובכך להגדיל הסיכוי לתפוס יותר נכסים אולם פעולה זו היא רשות בלבד וודאי שמחדל מעשייתה אינו מפקיע מרשת העיקול הראשון את שנתפס בה. עוד טענו המשיבים, כי המחאת הזכות הינה חוזה למראית עין, חוזה לא מוסרי, פסול, נוגד את תקנת הציבור והכל בהיות מטרתו העדפת נושים אסורה. לפיכך, דינו בטלות. לראיה, המבקשים עצמם הטילו ספק בתוקפה ואיתנותה של המחאת הזכות ובשל ספק זה הגישו תביעות כספיות נגד החייב לאשרור חובו כלפיהם. המשיבים תומכים טענתם האחרונה בנסיבות חתימת המחאת הזכות. ההמחאה נחתמה ארבע שנים לאחר הגשת תביעת הפיצויים ובסמוך להכרזת החייב כמוגבל באמצעים. מכאן, כי חתימתה היא תוצאה ישירה של ידיעה מוקדמת של המבקשים אודות מצבו הכלכלי הרעוע של החייב וניסיון לבכר פירעון חובם על פני חובות נושים אחרים. דיון והכרעה 7. עוד בראשית ההתדיינות בין הצדדים ביקשו המשיבים למחוק את התביעה על הסף בהתבסס על טענות כנגד תוקפה של המחאת הזכות. בקשתם נדחתה בהחלטתי מיום 14.10.07 אשר סתמה בחלקה את הגולל על טענות מקדמיות של המשיבים. למרות שהתובענה הוגשה כנגד 25 משיבים, זנחו מרביתם את התנגדותם לתביעה, ורק שלושה משיבים טרחו והגיבו בכתב, שהם 9, 17 ו-22 (מכאן ואילך יקראו: "המשיבים"), התייצבו לדיונים ואף הגישו סיכומיהם בכתב. הוראת התשלום כהמחאת זכות 8. המשיבים חלקו על תוקפה של ההוראה הבלתי חוזרת כהמחאת זכות. סוגיה זו נדונה כאמור בתחילתו של הדיון בתיק זה ועפ"י החלטתי מיום 14.10.07, הוראת התשלום הנ"ל הינה בגדר המחאת זכות בכפוף לבירור העובדתי בדבר עילות חוזיות לבטלותה. (ראה בעניין זה גם ע"א 599/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חגי פאר, רו"ח כונס נכסים ומנהל של גרילוז מפעלי טקסטיל בע"מ (בכינוס נכסים), פ"ד מה(4) 870), וכן פרופ' שלום לרנר בספרו "המחאת חיובים", הוצאת לשכת עורכי הדין תשס"ב - 2002, עמ' 131) מועד תוקפה 9. מקובלת עלי טענת המבקשים, כי ההמחאה תקפה ממועד יצירת המחאת החוב. כמו כן, יום זה הוא היום בו עברה הבעלות בזכות לידי הנמחה ולא ניתנת לעיקול בעיקול מאוחר יותר. מסקנה זו היא נגזרת ישירה של הפן הקנייני של המחאת הזכות. פרופ' לרנר מסביר כי המחאת זכות הינה למעשה פעולה קניינית של העברת בעלות בנכס כאשר הנכס מושא ההעברה הוא הזכות החוזית שיש לממחה כלפי חייב. תוצאת ההמחאה היא כי הזכות חדלה להיות בבעלות הממחה והופכת לנכס בבעלות הנמחה (ראה לרנר, שם, עמ' 47). לאור מסקנה זו המועד הקובע הוא, יום חתימת הוראת התשלום, קרי 9.10.02, והתוצאה היא כי אין בידי נושה של הממחה לעקל עוד את הזכות נשואת ההמחאה שכן אינה עוד בבעלות הממחה. מסקנה זו כפופה כמובן לדיון בשאלת המועד אשר ממנו והלאה ניתן לעקל או להמחות את הזכות לקבלת פיצויים, והכל כפי שיפורט בהמשך. עוד יובהר, וכנטען ע"י ב"כ המבקשים 2 ו-3, גם אם הוטל עיקול על זכות החייב בפרק הזמן שבין הסכם ההמחאה לבין מועד ההודעה לצד ג', גם אז יהיה הנמחה עדיף על המעקל. (ראה: לרנר שם בעמ' 142) ביטול עסקאות שבוצעו על ידי חייב מוגבל באמצעים מכוח דיני פשיטת הרגל 10. בהחלטתי מיום 14.10.07 התייחסתי בין היתר לטענת ב"כ המשיב 17, אשר נשנתה בסיכומים הסופיים מטעמו, לקיומה של אנלוגיה בין מעמדו של פושט רגל ומעמדו של חייב מוגבל באמצעים בעל תיק איחוד. אליבא דמשיב 17, משמעות הדבר, כי החתימה על המחאת הזכות עולה כדי הברחת נכסים והעדפת נושים אסורה בהתאם לדיני פשיטת הרגל. לאור חשיבות העניין, אשוב ואחזור על האמור בהחלטתי הנ"ל תוך הרחבת הרציונלים התומכים בה. 11. ההוראות הרלוונטיות לביטול המחאת זכות במצב של חדלות פירעון מצויות בסעיפים 96-98 לפקודת פשיטת הרגל ומחייבים עמידה בתנאי סף דווקניים לשם החלתם - תקופה קצובה של יחוס העסקה אחורה בזמן, מעורבות אישית של פושט הרגל ועוד. לענייננו, תביעה זו אינה מתנהלת בעולמה של חדלות הפירעון המשפטית שכן לא ניתן צו פשיטת רגל כנגד החייב על כל המשתמע מכך. אולם, היות ומצבו של החייב היה קרוב, לכל הפחות, למצב של חדלות פירעון כלכלית, מבקשים המשיבים להיבנות מסעיפי ביטול העסקאות הנ"ל ולבטל את המחאת הזכות. 12. איני סבורה כי יש לקבל את הטענות הנ"ל ממספר טעמים: ראשית, קיומם של תנאי סעיפים אלו לא הוכח בפני במישור העובדתי. כל שנטען הוא כי מדובר בעסקה הראויה להתבטל מכוח הרציונל המונח בבסיס סעיפים אלו - ותו לא. לא יהיה זה ראוי ליטול רציונל הסעיפים מחד ולהתעלם מהתנאים הדווקניים להחלתם מנגד. שנית, ברמה העקרונית, איני סבורה כי ניתן להקיש גזירה שווה מדיני פשיטת הרגל למעמדו של חייב מוגבל באמצעים ביחס להוראות אלו. לא בכדי העניק המחוקק שמות שונים למצבים שונים בהם נתון חייב. הליך פשיטת הרגל הוא ריכוז של כלל נושי החייב וניהול הליך בפני בית משפט של חדלות פירעון בעזרתו של נאמן הממונה מטעם בית המשפט. הכרזת חייב כמוגבל באמצעים אינה מהווה כרטיס כניסה להליך של חדלות פירעון אשר סופו הסדר נושים ומתן הפטר לחייב כי אם אמצעי מנהלי אשר אמור לסייע לחייב לפרוע חובותיו כמיטב יכולתו לתקופה קצובה ובצורה מרוכזת. כמו כן נועד הליך זה לבחינת יכולת פירעון עכשווית של החייב לשלם לנושיו למול הכנסותיו הנדרשות לצורכי קיומו והכל על מנת לקבוע תשלומים חודשיים סבירים וראויים כך שהחייב יצלח את התקופה הקשה בה הוא שרוי. זאת ועוד, ציינתי בהחלטתי הנ"ל כי פרופ' לרנר סבור שביטול למפרע של עסקה רצונית הינו צעד קיצוני העומד בניגוד לחופש החוזים ודיני הקניין ומכאן כי אין לנקוט בו אלא בהוראה מפורשת של החוק (לרנר, שם, עמ' 358). חוק ההוצל"פ - להבדיל מפקודת פשיטת הרגל - בחר שלא לציין אף לא אחת מהוראות סעיפים אלו ודי לי בכך. במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך אציין, כי במידה והיה מקום - מה שלא מצאתי כן - להחיל דוקטרינות מעולם חדלות הפירעון בענייננו, הרי שוודאי ניתן היה לטעון, לכל הפחות ביחס למבקש 1, כי האחרון הרים תרומה נאה להגדלת מצבת נכסי החייב בהעניקו לו שירותים משפטיים אשר השביחו את מצבו הכלכלי באופן שהטיב באופן עקיף את מצבם של נושיו. סוף דבר, אין בהוראות פקודת פשיטת הרגל לסייע למשיבים בתביעה זו. מכוח עילות חוזיות 13. לטענת המשיבים, יש לבטל את המחאת הזכות מכוח עילות לבר פקודת פשיטת הרגל וחוק ההוצל"פ. השופט ש' לוין, בספרו פשיטת רגל, דן בשאלת ביטול עסקאות של העברת נכסים שלא לפי דיני פשיטת הרגל. לדבריו, על אף שבארץ אין בנמצא חוק מפורש אשר זה עניינו, קיימת אפשרות להגיע לתוצאה דומה באמצעות הפעלת הוראות שונות כגון סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ ביחס למקרקעין או סעיף 63 לחוק הירושה וכן מכוח דוקטרינות רוחביות בדיני החוזים כגון חובת התום לב, ביטול חוזה למראית עין, תקנת הציבור ועוד. בסיפא דבריו מסייג השופט לוין את השימוש בדוקטרינות אלו ואומר כי: "...כל עוד אין קיימת פסיקה מפורשת, תישארנה זכויותיו של הנושה, במקרה של הברחת נכסים על ידי החייב, בלתי ברורות". (ראה: ש. לוין, פשיטת רגל, מהדורה שניה, תשס"א - 2000, עמ' 326) לטענת המשיבים יש להצהיר על בטלותה החוזית של המחאת הזכות - מכוח היותה לא מוסרית וסותרת את תקנות הציבור בהיותה העדפת נושים בפועל, מכוח היותה חוזה למראית עין בלבד והן לאור העובדה שהולדתה בחוסר תום לבם של המבקשים ביודעם את מצבו הכלכלי של החייב עובר לחתימה על המחאת החוב. 14. למעשה, ולאור הקושי של המשיבים להצגת ראיות נגדיות, יש לקבוע, כי לא עלה בידי המשיבים להוכיח טענותיהם. כאמור לעיל, בית המשפט לא ייתן ידו לביטול עסקאות רצוניות כדבר שבשגרה לאור הפגיעה בזכות הקניין וחופש ההתקשרות. המסקנה ההכרחית היא כי על הטוען לביטול עסקה כאמור מוטל נטל הוכחה כבד. בסיכומיהם, טענו המשיבים לחוסר מהימנות ועקביות בעדויות המבקשים ביחס לידיעתם על חדלות פירעונו של החייב. 15. אמנם מחקירות המבקשים עלה דבר מודעותם להסתבכותו של המשיב 27 בחובות כספיים. לטענת המבקש 1, לא ידע שהחייב הוכרז כחייב מוגבל באמצעים בעת יצירת המחאת הזכות אלא הדבר נודע לו לראשונה מתגובת המשיב 17. יחד עם זאת הודה, כי היה מודע לקיומם של חובות "לא גדולים". מבקש 2 העיד כי ידע שלחייב חובות רבים וכי בסוף שנת 2001 הודיע לחייב שאם לא ישלם יפסיק את הטיפול בו. עוד העיד, כי הסכים לקבל את החייב כלקוח אף שידע שאין לו הכנסה מזה 10 שנים ועל אף שלא קבל ביטחונות. הוא הודה, כי ידע על תאונת הדרכים וסמך על כך עת שהתקשר עם החייב. המבקש 3 הודה כי ידע שלחייב חובות נוספים, הגם שלא ידע לטענתו, שהוא מוגבל בבנק ומנוע מניהול חשבון. כך גם לא ידע שהוטלו עיקולים לפני יצירת ההמחאה. מבלי להתייחס לקביעה פסקנית בעניין אמינות חוב המשיב 27 למבקשים, יש לקבוע כי לא הוכח בפני כי מדובר בהמחאה שנערכה למראית עין או לשם השגת מטרה הנוגדת את תקנת הציבור. דלות הראיות מטעם המשיבים ובהעדר עדותו של המשיב 27 מחייבת דחיית הטענות בענין. במאמר מוסגר אציין, כי לפחות המבקש 1 שכנע כי ביקש להבטיח את חובו בשל מצבו של החייב כעולה מתוך התביעה שבפנינו. 16. עוד אציין כי אין בידי לקבל את הטענה כי אי העדתו של החייב תיזקף לחובת המבקשים. הואיל והנטל הנגדי רובץ על המשיבים בדבר פגם בתוקפה של המחאת החוב, הרי גם הכשל במאמציהם, כפי שעלה בדיונים האחרונים, להבאתו בפני בית המשפט מעיד על קלישותה של אפשרות זו. מעבר לאמור, עובדה חשובה בענייננו היא כי המבקשים לא היו נושים במסגרת תיק האיחוד בהוצאה לפועל כך שלא היו מחויבים למעמד השוויוני שמעניק חוק ההוצל"פ לכלל תיקי האיחוד. בכל מקרה, משפוזר תיק האיחוד, אין עוד מקום לטענה בדבר שוויון בין נושים כאמור. לסיכום סוגיה זו, אין בנמצא עילה לביטול המחאת הזכות. המחאת זכות ועיקול בזכות עתידית 17. הגם שנקבע לעיל דבר תוקפה של המחאת הזכות, יש לבחון את טיבה של הזכות המומחית גם לצרכי אפשרות עיקולה. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 14.10.07, לא הייתה מניעה להמחות פירותיה של תביעת הפיצויים, גם למרות איסור ההמחאה שנקבע בסעיף 22 לפקנ"ז. יוזכר, כי היקף האיסור שבסעיף 22 לפקנ"ז מצומצם ואינו חל על המחאת פירותיה של תביעה נזיקית, להבדיל מהמחאת זכות התביעה גופא. בנוסף, בתביעה שלפנינו מצאתי שיקולי מדיניות התומכים במסקנתי שכן העיד בפני המבקש 1 על שנשא בהוצאות החייב על מנת לאפשר לאחרון, בין היתר, לנהל את תביעת הפיצויים. דהיינו, המבקש 1 היה גורם מממן לתביעת הפיצויים. פרופ' לרנר מציין בספרו כי קיומו של גורם מממן אשר מסייע - ולעיתים אף המאפשר - הגשה של תביעה נזיקית על ידי ניזוק, הינו שיקול התומך בהיתכנות המחאת פירותיה של התביעה לגורם המממן . (ראה לרנר, שם, עמ' 231-244). משהסרנו אבן נגף זו, נשאל האם חוסה הזכות לקבלת פיצויים תחת הגדרתם של חוק ההוצל"פ וחוק המחאת חיובים למושג "זכות". פרשנות המונח "זכות עתידה" 18. סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969 קובע, כי זכות עתידית היא זכות ברת המחאה. סעיף 1 לחוק ההוצל"פ קובע כי זכות היא "זכות קיימת או עתידה". הפסיקה התייחסה להגדרת ה"זכות" בשני חוקים אלו באופן דומה, כפי שעולה מהאמור להלן. אין חולק בפסיקה ובספרות כי זכות עתידית ניתנת לעיקול ולהמחאה כאשר היא וודאית. דהיינו, שבהינתן אירוע מסוים בעתיד - אשר הוא אירוע וודאי - תתממש הזכות או כאשר הזכות קיימת בהווה אולם מועד ביצועה הוא עתידי. בספרו מסביר ומבהיר פרופ' לרנר (לרנר, שם, עמ' 183 ואילך) כי בבסיס הגדרתה של זכות עתידה עומדת השאלה האם ניתן להמחות זכות טרם שנוצר יחס משפטי מחייב בין הממחה לפלוני החייב לו, אם לאו. כאשר אין בנמצא קשר משפטי כאמור, אין לנו אלא התחייבות להמחאה בלבד. הנפקות היא כי יש בידינו חוזה אולם לא מתקיים המישור הקנייני וכך הזכות טרם עברה במכר מלא לידי הנמחה אלא כשתתגבש סופית. בפסק הדין המנחה בע"א 263/70, בנק לייצוא בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד כד(2) 672 נקבע, כי יש להבחין בין המחאה ברת תוקף שהיא המחאה בהתאם לחוזה קיים ומבוסס במועד ההמחאה ובין המחאה אשר עניינה סיכוי עתידי לקבלת כסף. יפים דבריו של בית המשפט: "החוב שעתיד היה להגיע לחברה מבל"ל היה על כן מבוסס על קשר חוזי קיים בין החברה ובין בל"ל, והחברה הייתה רשאית להעביר חוב זה לפי הוראות סעיף 2 לפקודה הנ"ל". (ראה: שם בעמ' 676) דהיינו, תקווה או סיכוי בלבד לקבלת כסף עתידי אינם ניתנים לעיקול. כך נקבע גם בפסק הדין בע"א 323/80, אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673 בו מצטט בית המשפט את דבריה של כב' השופטת בן פורת במאמרה על חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ב) (פסקה 9 לפסק הדין): "לפי הפירוש הרגיל, זכות עתידה לבוא היא זכות שהתגבשותה בעתיד וודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו נעלה מספק, כגון זכות לשכר דירה שפירעונו בעתיד, במסגרת חוזה שכירות תקף, או זכות העתידה לקום ביום מותו של פלוני, או כל חוב במסגרת חוזה קיים שז"פ טרם הגיע". בפסק דין זה הסיק בית המשפט כי הזכות למשיכת יתר של לקוח מבנק אינה חוסה תחת הגדרתה של "זכות עתידה" שכן היא תלויה בשיקול דעתו של הבנק ובגורמים נוספים אשר אינם "נעלים מספק", כהגדרת השופטת בן פורת. קרי, הזכות למשיכת יתר היא ציפייה בלבד ומשכך אינה ניתנת לעיקול בהעדר אירוע עתידי וודאי. פרופ' לרנר מסביר כי הלכת ע"א 263/70 תומכת אדניה על המשפט האנגלי אשר קבע כי המחאת זכות לפי חוזה אשר טרם בא לעולם - לא המחאה היא אלא הסכם לערוך המחאה עתידית בלבד וזאת בהתאם לדיני היושר. רק כאשר "תיוולד" הזכות לאוויר העולם, יהפוך הנמחה הפוטנציאלי - באופן אוטומטי וללא צורך בפעולה נוספת - לנמחה מכוח הדין. בכל מקרה, קובע הדין האנגלי, כי גם נמחה שביושר עדיף על נושים אחרים של הממחה. למעלה מן הצורך אציין כי נפקות נוספת שמונה פרופ' לרנר לאבחנה זו היא שבעל התחייבות להמחות זכות הינו בעל הגנה מפני נמחים מאוחרים אחרים אולם הגנה זו מוגבלת ואינה מועילה לנמחה בחדלות פירעונו של הממחה אשר בו ייחשב הנמחה כנושה רגיל מן השורה. שכן, על אף שמדובר בזכות קניינית שביושר לאור הלכת אהרונוב, הרי שבעולם חדלות הפירעון אין זכות הקניין שביושר מקנה לבעליה עדיפות על פני נושים בלתי מובטחים אחרים. (ראה: לרנר, עמ' 185, 187) בהמשך לפסקי הדין הנ"ל, גם פסק הדין שניתן במסגרת רע"א 1821/98, ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 773, נוקט בגישה הפרשנית הקלאסית לעיל אולם השופט חשין מעלה על נס את הדילמה החבויה בה: "ישאל השואל: על-שום-מה נגביל את צו העיקול הזמני אך לעת התגבשה של זכות? מדוע לא יהא תובע זכאי לבקש הטלת עיקול זמני גם על זכות שטרם נתגבשה - קרא: עיקול על ציפייה לגיטימיתcontingent right - ומשהוטל העיקול, מדוע לא יתפוש בזכות לכשתתגבש? מדוע לא נכיר בצו עיקול שינוח בשקט בתיקי הבנק; צו שֶׁיֶּאֱרֹב לזכות-הבלתי-בשלה עד שתבשיל; ומשתבשיל הזכות - יִדְבַּק בה? לשאלה זו לא מצאנו תשובה "אנליטית" נחרצת. התשובה היא, בעיקרה, תשובה "מעשית"... ומתוך שלא בשאלה זו ענייננו, נְסַפֵּק עצמנו בדברים שאמרנו". (ראה: שם בעמ' 796) השופט חשין לא משיב לשאלה זו כאמור ומשאיר? בצריך עיון. פרופ' לרנר מתח ביקורת מעניינת על הלכת בנק לייצוא ועל הגישה הפרשנית דלמעלה שכן סבור שאין לראות בהבחנה הנ"ל חזות הכל. פרופ' לרנר מציע לערוך הבחנה רלוונטית יותר המבוססת על מבחן הסיכוי הסביר לקבלת כסף. דהיינו, יש לאפשר לבצע המחאה לא רק בזכות מגובשת כי אם גם בסיכוי או ציפיה בלבד לקבלת כספים בעתיד. זאת, לאור העובדה כי ככל הנראה הנמחה סבור - משיקולים מסחריים אלו או אחרים - שקיים סיכוי סביר לקבלת הכסף אף בהעדר זכות ממשית. פרופ' לרנר מציין כי לעיתים יש בנמצא חוזה קיים אולם הסיכוי לתרגם אותו לכסף נזיל הינו קטן עד אפסי. מנגד, יש וקיימת ציפיה בלבד לקבלת כספים בעתיד אולם, הסיכוי לממשה הינו גבוה לאין שיעור. (ראה: לרנר, שם בעמ' 189) 19. בשנים האחרונות החלה מגמת ריכוך בבתי המשפט על ערכאותיהם השונות אשר אימצה במידת מה את ביקורתו של פרופ' לרנר ואת דבריו של השופט חשין בפס"ד ניקו בדים והחלה ביישום גישה פרשנית מרחיבה יותר למונח "זכות עתידה". ברע"א 134/88, חסיד לוי נ' יוסף כקשור, פ"ד מב(4) 198 , קבע בית המשפט כי אכן עיקרון הוא שתקווה או ציפיה שיווצר חוב בעתיד עקב חוזה איננה ניתנת לעיקול ומכאן כי דמי מפתח עתידיים של דירת מגורים אינם ניתנים לעיקול. אולם בית המשפט מכיר בחריג לעיקרון זה והוא דמי מפתח עתידיים של בתי עסק אשר יהיו ניתנים לעיקול לאור הסיכוי הגבוה ביותר למימושם והפוטנציאל הגלום בציפיה זו. פסק דין זה אימץ למעשה את גישת פרופ' לרנר בהבחנתו לעיל והטיל את כובד המשקל על בחינת חוזקה של ה"זכות" העתידית ובחינת הפוטנציאל הכספי הכלכלי הגלום בה ולאו דווקא על היותה מבוססת על חוזה בר קיימא. בהמשך למגמה זו, בע"א 717/89, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ערן טורס בע"מ (בפירוק) ואח', דן בית המשפט העליון בהמחאת זכות של כספים המצויים בחשבון בנק וקבע כי אמנם הלכת בנק לייצוא שוללת המחאת זכות בהעדר יחס משפטי מחייב בין הממחה לחייב אולם: "...במקרה של המחאת כספים שייכנסו בעתיד לחשבון הבנק של הממחה, קבע בית המשפט, באותו עניין, שיש תוקף להמחאה כזו, אפילו אם בשעת ההמחאה מצוי החשבון ביתרת חובה, וזאת משום שבעת ההמחאה היה קיים קשר חוזי בין הלקוח (הממחה) והבנק. בשל קיום יחס משפטי זה בשעת ההמחאה, אין זו עסקה בציפייה, אלא המחאת זכות מותנית, על פי חוזה קיים". בית המשפט ער לבעייתיות שמציין פרופ' לרנר לאור העובדה שלבנק אין חובה להכניס כספים לחשבון אולם מניח דעתו בקיומן של ראיות מפורשות על כניסת כספים עתידיים לחשבון ומסיק כי הזכות העתידית אינה ערטילאית כי אם מוחשית דיה. גם פסק דין זה מאמץ את המבחן שמציע פרופ' לרנר כאשר הגורם המאבחן בו הוא הסיכוי לממש את הזכות ולתרגמה לכסף נזיל. בפסק הדין שניתן במסגרת ע"א 3553/00 יששכר אלוני ואח' נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ ואח' פ"ד נז(3) 577 דן בית המשפט העליון בשאלה האם ניתן להטיל עיקול על נכס שהוא מכסת חלב. היטיב בית המשפט לתאר את הדילמה הקיימת בהבחנה בין "ציפייה" ל"זכות", ואמר: "מבחינות מסוימות כוללת מכסת החלב זכויות שיתכן ואפשר לכללן בגדר "נכס"...אמרנו את הדברים בנימה של היסוס משום שייתכן שאין מדובר אלא ב"ציפיה" שאינה ניתנת לעיקול, אלא אם כן עילתה כבר נתגבשה...השאלה מתי הופכת ציפיה לנכס שאפשר לממשו אינה נקייה מספקות ותלויה בנסיבות המקרה; אף האבחנה עצמה בין ציפייה לנכס מעוררת קשיים ניכרים וראויה היא לבדיקה חוזרת". (ראה: שם בעמ' 584) השופטת פרוקצ'יה מצטטת את דבריו של פרופ' לרנר בהתייחס לערכה הכלכלי של הציפיה, ומציינת כי: "ייתכן מצב בו חוזה קיים יהיה בעל משקל כלכלי פחות ערך מציפייה או סיכוי עתידי העשוייים להניב טובת הנאה כספית משמעותית. אין הצדקה שלא להכיר בערך הכלכלי של ציפייה כזו וליתן לה מעמד ומשקל מוכרים במהלך החיים העסקיים". (ראה: שם בעמ' 594) בית המשפט סוקר את יחסה של הפסיקה להגדרת זכות עתידה ומונה את השיקולים שמציין פרופ' לרנר לחיוב ולשלילה תוך עריכת השוואה בין זכות הניתנת לעיקול וזכות הניתנת להמחאה. כאמור, פרופ' לרנר סבור כי ראוי לאפשר המחאת זכויות עתידיות אף בהעדר חוזה קיים לאור הרציונל של פיתוח שוק האשראי ויצירת אפשרות לרכישת סיכוי או ציפייה ברי מימוש אף טרם שנתגבשו ולו לכדי זכות עתידה בהגדרתה הקלאסית. במקרה הנדון בפס"ד אלוני קבע בית המשפט כי לזכות למכסת חלב יש צדדים אישיים ורכושיים כלכליים וניתן לעקלה בתנאים מסוימים. קרי, ניתן להטיל עיקול על מכסת חלב על אף שמדובר בזכות עתידית וזאת תוך יצירת הבחנה בין זכות אישית לזכות לקבלת כספים בפועל. בסופו של יום העיקול עמד על כנו במובן זה שניתן היה לממשו רק על תמורת מכסת החלב במידה שתנויד בעתיד. בתי המשפט המחוזיים הלכו ואמצו אף הם את הגישה הפרשנית המרחיבה. פסק הדין שניתן במסגרת רצפ (חיפה) 7940-05-09, וליד אגבריה נ' בנק ערבי ישראלי ואח' על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה רלבנטי למקרה שבפני באשר הוא דן בזכות לקבלת פיצויים עקב תאונת דרכים. השופטת שרון נתנאל דנה בשאלת הגדרתו של "נכס" שבחוק ההוצל"פ. לדבריה, אכן אין חולק כי החוק מכיר בזכות עתידה כזכות. בית המשפט מפנה לפ"ד אלוני, נעזר בו ולבסוף קובע כי (פסקה 11 ואילך): "...כאשר כבר נחתם חוזה או אירע אירוע מכוחו צפוי שיגיעו כספים בעתיד הרי מדובר בזכות עתידית, הניתנת לעיקול. בענייננו, האירוע היוצר את הזכות לקבל פיצויים - היא תאונת העבודה - כבר אירע. היינו - זכותו של התובע לקבל פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, אינה זכות עתידית, אלא זכות קיימת. אמנם, שיעור הפיצויים אינו ידוע והוא ייקבע על ידי ביהמ"ש הדן בתביעה, אולם הזכות לקבל פיצויים מכוח הפגיעה בעבודה, כבר קיימת. עצם הגשת התביעה מצביעה על כך שהתובע עצמו סבור שעומדת לו זכות לקבל פיצויים ואף מצביעה על כך שהתובע סבור שנזקו עולה על תשלומי המל"ל. אין מדובר בציפיה בלבד, להתגבשות זכות שטרם באה לעולם, אלא בזכות קיימת ולאור נכותו הגבוהה של המבקש...סביר גם שהפיצויים המגיעים לו לא ייבלעו בתגמולי המל"ל." עולה איפוא מפסק דין זה כי הזכות לקבלת פיצויים מתאונת הדרכים נולדה כבר ביום התאונה והיא זכות מגובשת ביום זה שכן תאונת דרכים היא אירוע אשר מכוחו צפויים להגיע כספים בעתיד. פסק הדין העתידי נדרש בעיקרו לשם קביעת שיעור הפיצוי ולא לשם כינון וגיבוש הזכות. פסק דין מחוזי נוסף בו אומצה הגישה המרחיבה הוא פסק הדין שניתן על ידי השופטת שיצר מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במסגרת בש"א (ת"א) 22753/04, בנק הפועלים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ת"א. השופטת התייחסה לסוגיה דלמעלה וקבעה כי שיעבוד תמורה ממכירה עתידית של דירה יכולה להיות המחאת זכות שכן קיימת הסתברות גבוהה מאד למימושה וכי יש בה היגיון כלכלי. 20. גישת הפרשנות החדשה מוצאת ביטויה גם בישומי פסיקה נוספים. כך, בבש"א (ראשל"צ) 4382/03 המועצה האזורית נחל שורק נ' בנק הפועלים בע"מ יישם הרשם ארניה (כתוארו אז) פרשנות זו וסבור היה כי בהינתן חוזה קיים אשר על פיו - בתנאים מסוימים - זכאי ממחה לקבלת כספים מחייב - ניתן לסווג את זכות הממחה כזכות מותנית לקבלת כספים בעתיד ולהכניסה תחת קורת הגדרתה של "זכות עתידה". בית המשפט ציין את ההתפתחויות האחרונות בפסיקה לפיהן יש לשנות את הלכת ייצוא ולאפשר המחאת זכות עתידה אף כאשר אינה מבוססת על קשר משפטי מחייב קודם. בדומה, בת.א. (י-ם) 4976/04 אזמור ניהול ועיבוד נתונים בע"מ נ' לשכת רישום המקרקעין דן השופט שחם, בשאלת רישומו של עיקול על זכות מותנית. בית המשפט קבע כי ניתן לעקל זכות זו ותומך החלטתו בשני אדנים: האחד - אפשרות ההמחאה של זכות מותנית או עתידית - וקובע, כי חוק המחאת חיובים מאפשר להמחות זכות מותנית ולאור העובדה כי ניתן להמחות זכות על דרך השעבוד הרי שוודאי שניתן לעקלה. בית המשפט מסתמך על קיומו של קשר חוזי בין הממחה והבנק - דבר המפריך את הטענה כי מדובר בציפייה גרידא כי אם בזכות מותנית. השני - עיקול זכות מותנית שלא הייתה מגובשת בזמן הטלת העיקול - בית המשפט מאזכר את פס"ד אלוני והשיקולים השונים להכרה בציפיה בלבד כניתנת לעיקול. בהתאמה, בהפ (ת"א) 201456/05 ששון לינדה נ' ששון צבי ,סבר השופט אטדגי כי יש להכיר בזכות לקבלת פיצויים בגין פגיעה בתאונת הדרכים ככזו הקמה עם קרות התאונה ולכל המאוחר, עם הגשת תביעת הפיצויים וזאת על אף ששיעור הפיצוי נקבע בפסק דין מאוחר יותר. מכל האמור לעיל יש להכיר בזכות לקבלת פיצויים כזכות הניתנת לעיקול או להמחאה. 21. בנסיבות שלפני, מצאתי בסיס למסקנה בדבר טיבה של הזכות העתידה (כפי שהצביעה ב"כ המשיבה 17 בסיכומיה), עת שנקבעו לחייב ע"י המל"ל 75% נכות לצמיתות לאור פגיעתו הקשה של החייב בתאונת הדרכים כך שניתן לומר כי קבלת כספי הפיצויים היתה בגדר ציפיה שמימושה קרוב מאד לוודאות. לסיכום, הזכות לקבלת פיצויים ניתנת לעיקול ולהמחאה . פרשנותו של סעיף 44 לחוק ההוצל"פ 22. הצדדים נחלקו בשאלת פרשנותו של סעיף 44 לחוק ההוצל"פ הקובע כהאי לישנא: "(א) צו-עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום. (ב) הומצא הצו לצד השלישי, יגיש למנהל לשכת ההוצאה לפועל ותוך עשרה ימים מהמצאת הצו הודעה המפרטת את נכסי החייב הנמצאים בידו ביום המצאת הצו או שלפי ידיעתו יגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום. (ג) הגיע לידי הצד השלישי נכס מנכסי החייב תוך שלושה חדשים מהמצאת הצו, יודיע על כך למנהל לשכת ההוצאה לפועל תוך עשרה ימים מהיום שהנכס הגיע לידו." 23. לגרסת המבקשים, עיקול המוטל מכוח סעיף זה פוקע בחלוף שלושה חודשים ובמידה ולא חודש - אין בידי הזוכה נכס מעוקל להיפרע ממנו. מנגד, גרסת המשיבים היא כי יש בכוחו של עיקול זה לתפוס נכסים המצויים בחזקת צד ג' במועד הטלתו וכן לשלוח "יד ארוכה" ללכידת נכסים אשר יגיעו לרשות המחזיק בשלוש החודשים הבאים מבלי שהעיקול פוקע בחלוף תקופה זו. בחלוף שלושה חודשים העיקול מאבד כוחו מלתפוס נכס חדש בלבד והתרופה תהיה בהטלת עיקול נוסף. סבורני כי הצדק עם המשיבים. על מנת לעמוד על הפרשנות הראויה לסעיף 44 אבקש לפשט ולהבין טיבו וטבעו של סעד העיקול לסוגיו. בהעדר הגדרה מפורשת של המחוקק את מושג "העיקול" נדרשו לכך בתי המשפט השונים. בע"א 1167/01, עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים, הגדיר בית המשפט העליון את העיקול כ: "פעולה משפטית המהווה "שימת יד" על נכסי החייב, אשר מכוחה מתאפשר לנושה להיפרע מנכסים אלה את החוב המגיע לו". עוד מציין פסק דין זה כי העיקול הוא כלי דיוני ועל כן אין הוא מקנה למעקל זכויות מהותיות בנכס המעוקל, כי אם משמש כמחסום בלבד המונע מבעל הנכס או המחזיק לעשות בו פעולה כלשהי אשר תסכל אפשרות להיפרע ממנו. 24. אם קיימת שאלה פרשנית, ואינני סבורה כי הכתוב אינו בהיר דיו, אזי: "נקודת המוצא לכל בחינה פרשנית היא לשון החוק. היא קובעת את המסגרת אשר בתוכה תפעל התכלית החקיקתית". (ראה: א. ברק, פרשנות במשפט, ב, פרשנות החקיקה, עמ' 97) וכן, הנאמר במסגרת ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 299: "...תפיסות היסוד הפרשניות, שביסודן עומדת התפיסה כי לשון הטקסט צריכה להתפרש על-פי תכליתו וכי תכלית הטקסט נלמדת מכל מקור אמין ומתגבשת על-פי שיקול-דעתו של הפרשן באשר למשקלן היחסי של התכליות העולות מהמקורות השונים, תפיסות אלה חלות לעניין פירושם של כל הטקסטים המשפטיים כולם". הסעיף קובע מפורשות שצו עיקול הנשלח לצד ג' - יש בכוחו לתפוס את כלל נכסי החייב המצויים ברשותו אותה עת וכן כל נכס אשר יגיע לחזקת צד ג' תוך שלושה חודשים (ראה בר אופיר, שם, עמ' 617). למעלה מן הצורך, אף אם קיים ספק בלבו של מאן דהוא ביחס לפרשנותו הלשונית של הסעיף, אפנה להסביר ולהטעים את יסודותיה של פרשנות הכרחית זו במימד התכליתי. בפסק הדין שניתן במסגרת רע"א 10826/05 אדר גלוב נ' בנק הדואר, ערך בית המשפט העליון אנלוגיה מעניינת בין עיקול המוטל מכוח חוק ההוצל"פ ובין ועיקול זמני המוטל מכוח תקנות סדר הדין האזרחי. במאמר מוסגר אציין כי עניינו של פסק הדין היה, בין היתר, בשאלת היקף תחולתו של עיקול הניתן כסעד זמני ובית המשפט התבקש להחיל את "היד הארוכה" ששולח עיקול ההוצל"פ שלושה חודשים קדימה בזמן, על עיקול מסוג סעד זמני. בית המשפט מתחקה אחר הרציונלים השונים העומדים בבסיס כל עיקול. מטרת הטלת עיקול מכוח חוק ההוצל"פ הינה מימוש פסק דין פסוק וסופי ועניינו ביצוע בפועל של גביית חוב פסוק. מנגד, עיקול זמני מוטל בשלב מקדמי טרום בירור הזכויות המהותיות של הצדדים גופא. לכן מתלבט בשאלה, הייתכן כי צו עיקול זמני יעמוד בתוקפו משך תקופת ניהול הליכי המשפט אשר יכול ויארך שנים רבות ואילו לאחר פסיקת הזכויות המהותיות בין הצדדים יועמד לרשות הזוכה עיקול בר תוקף לשלושה חודשים בלבד? לא ניתן לקבל גישה זו הן מהבחינה הלשונית כאמור לעיל והן מבחינה תכליתית היורדת לשורשו של מוסד ההוצאה לפועל כמוסד המסייע בגביית חוב פסוק. בית המשפט מצטט את הגדרתו של המלומד משה קשת למונח עיקול (פסקה ג(4)) לפסק הדין): "...אם עיקול בכלל הוא הליך של הוצאה לפועל, שנועד לערוב לביצוע הסעד שנקבע בפסק הדין, הרי העיקול הזמני הוא כעין הכנה להוצאה לפועל הנעשה קודם שנתקיים התנאי העיקרי לפתיחת הליכי הוצאה לפועל, דהיינו קודם לקבלת פסק דין...". בית המשפט מציין כי הצעת חוק ההוצל"פ לא כללה את ס"ק (ג) שבסעיף 44 אולם תת הסעיף נחקק בסופו של יום מתוך מחשבה כי יש להרחיב את היקף הסיוע לנושה בבואו לפרוע חובו. לנוכח תכלית זו אין מקום לקבל את הטענה המבטלת או מפקיעה את זכותם של הנושים שהטילו עיקולים טרם שנערכה המחאת החוב. בית המשפט ביסס את פסיקתו על השוני המהותי בין שני סוגי העיקולים, וכך דבריו: "דומה כי בבסיס העיקול הזמני והעיקול על פי חוק ההוצאה לפועל...עומדות שתי תכליות שונות: העיקול הזמני כשמו כן הוא - סעד דיוני וזמני בלבד, הבא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מסיכולו של פירעון החוב הנטען (ואשר עומד לבירור בגדרי ההליך המשפטי), על ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים, עד להכרעה סופית בדבר הזכויות....בסיס העיקול בהליכי הוצאה לפועל הוא קיומו של חוב פסוק, אשר לצורך גבייתו עומד לרשות הזוכה מנגנון של אמצעי אכיפה ובהם העיקול". (ראה: פסקה ג(7) לפסה"ד) בית המשפט ממשיך ומאזכר את מסקנתו של המלומד ד' שוורץ בספרו "סדר הדין האזרחי חידושים תהליכים ומגמות" לפיה בעיקול לפי חוק ההוצל"פ יש מקום להרחיב את צו העיקול הרגיל כך שילכוד גם נכס שאינו בנמצא אצל המחזיק ביום הטלתו אלא יגיע לרשותו תוך זמן נוסף. הדבר מתאפשר לאור העובדה כי מצויים אנו בשלב בו אין הצדקה להגנת יתר על זכות החייב ולהעדפתה על זכות הנושה. זאת כאמור בשונה מעיקול זמני בו הנטיה הראויה היא צמצום הפגיעה בזכות הקניין של החייב משעסקינן בשלב טרום ההכרעה בזכויות. המסקנה היא: "צו עיקול על פי תקנות סדר הדין האזרחי "לוכד" אך את הנכסים ביום הוצאתו...פשוטו של מקרא מורה כי הוראות חוק ההוצאה לפועל יחולו על "ביצוע" העיקול הזמני; "ביצוע" היא מילת המפתח: התקנות מורות כי אין צורך "להמציא את הגלגל" על ידי טכניקת ביצוע חדשה אלא הדרך לביצוע תהא זו שבחוק ההוצאה לפועל". (ראה: פסקה ג(9) ואילך לפסק הדין) מסקנה דומה עולה גם מפס"ד עיריית ראשל"צ בו דן בית המשפט העליון בעיקולים המוטלים מכוח פקודת המסים (גביה) בגין חובות לרשות המקומית. בין היתר, סבר בית המשפט כי לפקודת המסים ולחוק ההוצל"פ ישנה תכלית משותפת והיא הקלה על נושה בגביית חובו. מכאן, למד בית המשפט גזירה שווה משני סוגי עיקולים אלו. בית המשפט עמד על ההבדל המשמעותי בין עיקול זמני המוטל לפי תקנות סדר הדין האזרחי ובין עיקול המוטל מכוח חוק ההוצל"פ. עיקול מכוח תקנות סדר הדין - ככל סעד זמני - נועד למנוע שינוי במצבו המשפטי של נכס עד למתן הכרעה סופית במחלוקת וכך מאפשר ביצוע יעיל של פסק דין עתידי. מנגד, עיקול מכוח חוק ההוצל"פ: "...אינו צופה פני עתיד אל חיוב כספי או אחר שטרם נפסק. נקודת המוצא של העיקול בהליכי הוצאה לפועל היא קיומו של חוב פסוק, אשר לצורך גבייתו המהירה והיעילה עומד לרשות הזוכה מנגנון של אמצעי אכיפה ובהם העיקול...מבחינה זו הליכי עיקול על פי פקודת המסים דומים במהותם להליכי עיקול על פי חוק ההוצאה לפועל, שעיקר תכליתו היא, כאמור, גביית חובות פסוקים...". (ראה: פסקה 10 לפסק הדין) באשר לעיקול אצל צד שלישי מסביר בית המשפט כי מדובר בהרחבה של סעד העיקול המאפשר לנושה לעקוב אחר נכסי החייב גם כאשר אינם בידיו. 25. מהאמור לעיל עולה כי הן פרשנות לשונית והן תכליתית של סעיף 44 מחייבות לאמץ את עמדת המשיבים לפיה עיקול המוטל מכוח סעיף זה אינו פוקע בחלוף שלושה חודשים וכי הפרשנות הראויה היא להכיר בתקופה זו כתקופת הארכה בה יכול נושה לתפוס נכס של החייב המגיע לרשות מחזיק צד ג' אף לאחר מועד הטלת העיקול. בודאי שהדבר נכון עת שישומו במקרה דנן מתייחס לשאלת התחרות והקדימויות שבין הנושים. 26. ב"כ המבקשים 2 ו-3 טען לקיומה של אבחנה בין זכות עתידית לזכות ודאית. אבחנה זו מכריעה את הכף לשיטתו בשאלת תוקפו של העיקול. אבחנה נוספת הוא מבקש לקיים בין עיקול על כלל נכסי החייב לבין עיקול ספציפי. לטענתו, עיקול על כלל נכסי החייב פג בתום שלושה חודשים אלא אם ניתנו עיקולים נוספים בשרשרת כל 3 חודשים או לפחות 3 חודשים לפני מתן פסה"ד. לטענתו, שונה דינו של עיקול ספציפי, אולם הואיל ובמועד הטלת העיקול לא היתה קיימת לממחה כל זכות שהיא, ולבטח לא ודאית אלא רק עילת תביעה כנגד חברת הביטוח, אזי לא היה קיים עיקול בר תוקף במועד קודם להמחאת הזכות. אינני רואה לקבל את טיעוני ב"כ המבקשים. לא רק שבמקרה דנן הטילו בעלי קבוצת המעקלים הראשונה את העיקולים זמן ניכר טרם יצירת המחאת החוב אלא שדינה לנוכח האמור לעיל להדחות ועשיית שימוש בטיבה של הזכות כאבן נגף להכרה בזכותם של המשיבים תפעל כחרב פיפיות כנגד המבקשים. שהרי ממה נפשך? אם לא ניתן היה לעקל את הזכות העתידה טרם המחאת החוב, הרי גם לא ניתן להמחותה שהרי אין ספק כי במועד יצירת המחאת החוב טרם ניתן פסה"ד שהביא לגיבוש שיעור הפיצוי המגיע לחייב. מן הכלל אל הפרט העדיפות בפירעון החובות העיקרון 27. הכלל הוא, ואף אינו שנוי במחלוקת, כי העיקולים אשר הוטלו עובר ליצירת המחאת הזכות קודמים ועדיפים עליה ואילו העיקולים שהוטלו לאחר יצירתה - ידחו בפניה במדרג הפירעון. ראה בעניין זה דבריו של השופט בר אופיר: "על פי דברים אלה נראה כי עיקול שהוטל על החוב לאחר המחאתו איננו תופס כל עיקר, מכיוון שבעת הטלת העיקול שוב לא הייתה לחייב זכות כלשהי על חוב זה...". (שם בעמ' 653) חלוקת הנשיה בין הנושים בתוך קבוצות המעקלים ובין הנמחים 28. המבקש 1 אימץ את עקרון החלוקה דלעיל, ואף לשיטתו קבוצת המעקלים הראשונה זוכה במלוא תשלום החוב, לאחריה המוטבים עפ"י ההמחאה וקבוצת המעקלים השניה זוכה ביתרה. ברם, לטענתו אין המשיבים נמנים על הקבוצה הראשונה, ועל כן זכאים תחילה מוטבי ההמחאה לקבלת הכספים מכוחה. לטענתו, ככל שכספי הפיצויים לא יספיקו לפרוע את החובות במלואם - יסולקו החובות בין יחידי כל קבוצה וקבוצה באופן יחסי לגובה החובות מתוך הכספים העומדים לחלוקה עבור אותה קבוצה. סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל הקובע אופן חלוקת נשיה בין מספר נושים כנגד חייב מניח את היסוד למנגנון חלוקה של יחסיות עפ"י גובה החוב הפסוק. מנגנון זה יחול גם במקרה דנן. 29. מצאתי לנכון לקבל את גרסת חברות הביטוח באשר למועדים הנזכרים בספריהן כמועדי שפעול הליכי העיקולים ולא מועדי הטלת העיקולים. המשיבה 2, וכך ככל הנראה גם רעותה, ציינה ברישומיה את מועד שפעול הליכי הגביה - לאחר ביטולו של צו עיכוב ההליכים - כמועד הטלת העיקול אולם בבדיקת מספרי הנומרטורים, לדבריה, נראה כי מדובר בעיקולים אשר הוטלו זמן רב טרם שפעול ההליכים. מר אפלבוים משה, נציג המשיבה 2, הסביר בעדותו מיום 25.2.08 את האמור והבהיר כי עיכוב ההליכים משנת 2001 עד שנת 2005 מופיע ברישומי חברות הביטוח תחת סטטוס 3 ושפעול ההליכים - לאחר ביטול צו העיכוב - תחת סטטוס 4. לדבריו ,כל עוד לא רשום "סטטוס 2" - סטטוס ביטול - לא בטלו העיקולים. מר אפלבוים הטעים והסביר כי על אף שהמערכת ממוכנת היה קושי לאתר את המועדים המקוריים בהם הוטלו העיקולים ששופעלו. מאוחר יותר, ביום 25.3.08, הגישה המשיבה 2 הודעה בה צוין כי היות ומדובר ברישום באמצעות מדיה מגנטית, מערכת השחזור מעלה חלק מהעיקולים כאילו נמחקו אולם אין לקבל הדבר כפשוטו כי אם מדובר במועד השפעול. מועדי הטלת העיקולים 30. התובענה הועברה לתגובת כל המשיבים כאמור, וחלקם הגיב בכתב ומאז לא יסף. לא היתה מצידם התייצבות לדיונים, ולמעט המשיבים 9, 17 ו-22, ויתרו האחרים על הזכות להגשת סיכומים. כאן המקום לציין, כי משפוזר תיק האיחוד, לא קיימת חובת השוויון בחלוקת הכספים בין הנושים ובודאי אינה מגנה על זכויותיהם משלא עמדו על כך בעצמם. לאחר הגשת התביעה הופקדו על ידי המשיבות 1 ו-2 כספי הפיצויים בתיק ביהמ"ש. המשיבה 2 הפקידה סך של 255,014 ₪ ביום 13.3.08 והמשיבה 1 סך של 177,515 ₪ ב-3.7.07. לטענת המבקש 1, החוב הפסוק הכולל של המשיבות 1 ו-2 למשיב 27 עפ"י פסה"ד הגיע לסך של 277,898.04 ₪ ליום פסה"ד, קרי 7.12.06. הואיל והמשיבות הפקידו את הכספים כאמור, יש לחייבן בהפרש המתקבל בין הסכום המשוערך למועד פסה"ד לבין הסכום שהפקידו בזמנו על פירותיו או לחילופין להוסיף לקביעות פסה"ד הפרשי הצמדה וריבית עד למועד ההפקדה בקופת ביהמ"ש. כתב הסיכומים הועבר למשיבות, והן בחרו שלא להגיב. 31. בחינת מועדי העיקולים אשר הוטלו לאחר התגבשות הזכות - יום 19.12.96 וקדמו למועד יצירת המחאת הזכות - יום 9.10.02 תלמד כי: המשיב 9 - הטיל עיקול ביום 28.11.01 אצל חברות הביטוח ובימים 3.12.01, 10.12.01 ו-3.1.02 אצל המשיבה 1, כך גם ביום 4.1.06. המשיבה 17 -הטילה עיקולים אצל חברות הביטוח במועדים הבאים - 29.6.97, 29.10.97, 5.2.98, 10.6.98, 12.10.98, 15.2.99, 2.6.99, 14.10.99, 20.1.00, 4.5.00, 14.8.00, 21.11.00, 27.2.01, 7.6.01. המשיב 22 - הטיל עיקולים אצל חברות הביטוח במועדים הבאים - 27.1.00, 30.4.00, 10.9.00, 15.1.01 19.7.01 בחברות הביטוח. לפיכך, המסקנה היא, כי העיקולים הנ"ל קודמים לא רק בזמם כי אם בעדיפותם להמחאת הזכות. לסיכום 32. לאור כל האמור לעיל הנני מורה כדלקמן: א. המשיבות 1 ו-2 ישלימו בהפקדת יתרת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פס"ד עד להפקדת הכספים על ידן בקופת ביהמ"ש וזאת בתוך 15 יום. ב. מהכספים המופקדים ייפרעו המשיבים אשר הטילו עיקולים קודם להמחאת הזכות עפ"י חישוב החוב שיוגש על ידם בתוך 15 יום . לאחר פירעון קבוצת המעקלים הנ"ל, ייפרעו המבקשים בעלי המחאת הזכות עפ"י חישוב שיגישו במועד הנ"ל בהתאם ליחס חובו של כ"א מהם מהיתרה . במידה ותישאר יתרה לאחר מכן - ייפרעו המשיבים האחרים בהתאם למועדי הטלת העיקולים, והם רשאים להגיש את פירוט החוב היחסי בתוך 15 יום נוספים. ג. לנוכח התוצאה אינני עושה צו להוצאות. המחאת חיוביםעיקול