מבוא 1. המבקשת, איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבקשת"), הגישה בקשה בדרך של טען ביניים, להורות לה אופן חלוקת הכספים המוחזקים בידיה, המגיעים לטוענת 1 בין הטוענים 2-8. על-פי הבקשה, המבקשת ביטחה את הטוענת 1, מזוז גרופ בע"מ (להלן: "החייבת"), בפוליסת ביטוח, ולאחר שהחייבת דיווחה על אירוע ביטוחי שארע לה ביום 4.3.12, עלה כי הטוענת 1 זכאית לקבל מהמבקשת תגמולי ביטוח בסך של 176,062 ₪. טענות הצדדים 2. גמא ניהול וסליקה בע"מ (להלן: "הטוענת 2"), הגישה הודעת פרטים מטעמה, וטענה כי ביום 28.3.12, פתחה תיק בלשכת ההוצאה לפועל כנגד החייבת, לביצוע שטר חוב בסך של 260,170 ₪. בנוסף, ביום 12.9.12, החייבת המחתה את זכותה לקבל את הכספים מהמבקשת לטוענת 2 עד לסך של 220,000 ₪, וביום 24.9.12 נחתם הסכם בין החייבת לטוענת 2 לתשלום חוב, אשר לפיו החייבת המחתה לטוענת 2 את זכויותיה לקבלת כספים מהמבקשת עד לסך של 220,000 ₪. דור אלון אנרגיה בישראל בע"מ (להלן: "הטוענת 3"), הגישה הודעת הסתלקות. אלרם גנרטורים בע"מ (להלן: "הטוענת 4"), הגישה הודעת פרטים מטעמה, וטענה כי ביום 8.7.12 פתחה תיק בלשכת ההוצאה לפועל כנגד החייבת, והטילה עיקולים בגין חובה בסך של 14,187 ₪. אלכס דנילוב (להלן: "הטוען 5"), הגיש הודעת פרטים מטעמו, וטען כי כנגד החייבת פתח 3 תיקים בלשכת ההוצאה לפועל בגין חובותיה, ובוצעו עיקולים אצל המבקשת בימים: 26.3.12, 24.4.12, 18.4.13, וביום 19.7.12. הטוען 5 טוען, כי נכון ליום הגשת הודעת הפרטים חובה של החייבת עמד על סך 312,992 ₪. לאחר הדיון, הגישה המבקשת הודעה לפיה הוטלו עיקולים נוספים על-ידי הטוען 5, בתיק הוצאה לפועל 14-01597-12-6 עיקולים מיום 15.3.12, מיום 4.7.12, ומיום 3.4.13. בתיק הוצאה לפועל נוסף שמספרו: 14-01598-12-7 עיקול מיום 4.4.12. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הטוען 6"), הגיש הודעת הסתלקות. בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הטוען 7"), הגיש הודעת פרטים מטעמו, וטען כי ביום 21.2.12, פתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל כנגד החייבת בגין שיק בסך של 35,942 ₪. מס ערך מוסף - פתח תקווה (להלן: "הטוען 8"), הגיש הודעת פרטים מטעמו, וטען כי ביום 26.2.13, הטיל עיקול אצל המבקשת בגין כספים המגיעים לחייבת, אשר נכון ליום 12.6.13, מסתכמים לכדי 3,490,788 ₪. 3. בישיבה שנערכה ביום 25.6.13 הודיע ב"כ הטוען 2, בשם הצדדים שנכחו בדיון, כי הצדדים מוותרים על הצורך בדיון הוכחות, וכי יוגשו על-ידם סיכומים על סמך החומר המצוי בתיק בית-המשפט. כמו כן, בישיבה שנערכה ביום 13.1.14, חזרו ב"כ הצדדים על עמדתם, כי הם מוותרים על חקירות בתיק, ומאחר שמדובר בטענות משפטיות והסכימו, כי תינתן הכרעה על בסיס העובדות שהונחו לפני בית-המשפט. לאור האמור לעיל, הדיון וההכרעה בתיק דנן, יהיו מבוססים על יסוד המסמכים שמצויים בתיק בית-המשפט. 4. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב לתיק בית-המשפט. הטוענת 2 הגישה את סיכומיה וטענה, כי המחאת הזכות שהמחתה לה החייבת הינה המחאה על דרך המכר, ומשכך ההמחאה הייתה במועד ביצועה, מוחלטת, בלתי חוזרת ובלתי מותנית, ולכן אין המחאת הזכות חייבת ברישום, והיא מוגנת כלפי צדדי ג'. הטוען 5 הגיש סיכומיו וטען, כי מרבית העיקולים אשר הוטלו על-ידו אצל המבקשת, הוטלו לפני המחאת הזכות שניתנה לטוענת 2, שכן המחאת הזכות נעשתה ביום 12.9.12, בעוד העיקולים הוטלו על-ידי הטוען 5, בהתאם להודעת המבקשת האמורה לעיל, לפני המחאת הזכות לטוענת 2. הטוען 5 טוען בסיכומיו, כי העיקולים שהוטלו על-ידו, תופסים רטרואקטיבי, אף אם האישור לתביעה התקבל מאוחר יותר ובחלוף 3 חודשים, שכן מבחינה מהותית במועד הטלת העיקולים על-ידו, תביעת החוב של החייבת כלפי המבקשת התבררה. עוד טוען הטוען 5 בסיכומיו, כי המחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2, לא נרשמה כנדרש ובהתאם להוראות החוק, ולפיכך זכותה של הטוענת 2 לכספים המצויים בידי המבקשת, אינה גוברת על זכותו של הטוען 5. הטוען 8 הגיש סיכומיו וטוען, כי על המבקשת לחלק את הכספים המצויים ברשותה באופן יחסי לגובה החובות של החייבת, כלפי כל אחד מהטוענים 2-8, מאחר שהמחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2 היא המחאת זכות על דרך שעבוד אשר חלות עליה הוראות סעיף 4 לחוק המשכון, התשכ"ז - 1967, והוראות תקנות החברות (סדרי רישום של המחאות זכות), התש"ל - 1970, המחייבות את רישומה אצל רשם המשכונות ואצל רשם החברות, בכדי שזו תקבל תוקף כלפי כולי עלמא. הטוען 8 טוען בסיכומיו, כי המחאת הזכות לטובת הטוענת 2 היא על דרך שעבוד, מאחר שההסכם לתשלום חוב אשר נחתם בין החייבת לטוענת 2, הוא רק למקרה בו לא יוסדר התשלום בהתאם להסכם שנחתם ביניהן. לטענת הטוען 8, לו הייתה עומדת החייבת בהתחייבויותיה על-פי הסכם לתשלום החוב, ומשלמת את חובה כלפי החייבת עד ליום 20.12.12, הרי שלהסכם לא היה עוד כל תוקף, והוא לא היה בר מימוש. הטוען 8 טוען, כי כוונת הסכם השעבוד הייתה להעמיד את הפוליסה כערובה לתשלום חובה של החייבת כלפי הטוענת 2. על-כן, לטענת הטוען 8, המחאת הזכות לטובת הטוענת 2 הינה המחאת זכות על דרך שעבוד. משלא פעלו החייבת והטוענת 2 לשם רישום הסכם השעבוד, הרי שהוא נעדר כל תוקף, ואין הוא מקנה לטוענת 2 עדיפות על פני יתר הטוענים. הטוענת 4 הגישה הודעה, כי היא מצטרפת לכל טיעוני הטוען 8 כפי שהובאו בסיכומיו. דיון והכרעה 5. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בהודעות הפרטים על נספחיהם, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי על המבקשת להעביר את הכספים נשוא הבקשה לטוענים 8,7,5,4,2 באופן יחסי לגובה החוב הפסוק לכל אחד מהם. במקרה דנן, המחלוקת בין הטוענים הינה לעניין סדר הנשייה בין הטוענים השונים, כאשר לטובת הטוענים עומדים עיקולים אצל המבקשת על כספים המגיעים לחייבת, והטוענת 2 טוענת כי המחאת זכות שניתנה לה על-ידי החייבת גוברת עליהם. אין חולק, כי הטוען היחיד שהטיל עיקולים אצל המבקשת אשר קדמו בזמן להמחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2 על-ידי החייבת הוא הטוען 5, מכאן עולה השאלה האם זכותו של הטוען 5 גוברת מכוח העיקולים הקודמים על זכותה של הטוענת 2? הטוען 5 טוען, כי תשובת המבקשת לעיקולים שהטיל הייתה, כי "אין יתרות", אולם לטענתו, אין בכך כדי לבטל את העיקולים, שכן באותה העת התבררה תביעת החוב של החייבת אצל המבקשת, והעיקולים תפסו רטרואקטיבי, ולכן העיקולים עומדים בעינם, אף אם האישור לתביעה התקבל מאוחר יותר, ובחלוף 3 חודשים. אין מקום לקבל טענה זו. אמנם, העיקולים שהוטלו על-ידי הטוען 5 אכן קדמו בזמן להמחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2, אולם לאחר שהמבקשת מסרה, כי אין בידיה כספים של החייבת, היה על הטוען 5 להגיש בקשה לבית המשפט לאישור העיקולים. תקנה 378 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, אשר כותרתה - "מחזיק שלא הודה", קובעת כי: "לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול" תקנה 380 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, אשר כותרתה - "מבקש שלא דרש את אישור העיקול", קובעת כי: "לא ביקש המבקש אישור העיקול כאמור בתקנה 378 יהא העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו". מהאמור עולה, כי היה על הטוען 5 להגיש בקשה לאישור עיקול על-פי תקנה 378(א) הנ"ל, וזאת על-מנת שהעיקולים הללו לא יפקעו. לאור האמור לעיל, אין מנוס מן המסקנה, כי העיקולים הקודמים שהוטלו על-ידי הטוען 5 אינם גוברים על המחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2, ועל-כן זכותו של הטוען 5 לכספי החייבת המצויים בידי המבקשת אינה גוברת על זכותה של הטוענת 2, אלא זכותו של טוען 5, ככל נושה אחר של החייבת, מכוח העיקולים הנוספים והמאוחרים שהטיל. כעת יש לבחון האם המחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2 גוברת על זכויותיהם של הטוענים שהינם מעקלים מאוחרים, ולצורך זה יש לבחון האם במקרה דנן המחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2 היא המחאת זכות על דרך המכר, או המחאת זכות על דרך השעבוד. במקרה דנן, האבחנה נחוצה וחשובה, מאחר וככל שמדובר בהמחאת זכות על דרך המכר, המחאת זכות מסוג זה אינה טעונה רישום, והעיקולים נדחים מפניה, והיא תקפה כלפי המעקלים המאוחרים. אולם, ככל שמדובר בהמחאת זכות על דרך השעבוד, המחאת זכות מסוג זה טעונה רישום, ובהעדר רישום, אין בכוחה של המחאת הזכות לגבור על העיקולים המאוחרים שהוטלו. מלכתחילה ייאמר, כי בית המשפט העליון בפסק הדין ע"א 9955/09 עו"ד אלי יוגב נ' ששון יוסף עמד על כך, כי בספרות המשפטית קיימת אי-הסכמה נרחבת בנוגע למהות "ההמחאה על דרך השעבוד", והובעו דעות שונות בעניין. ההבדל העיקרי בין המחאת זכות על דרך המכר לבין המחאת זכות על דרך השעבוד, היא זכותו של הנמחה לחזור אחר החוב, שבגינו נעשתה המחאת הזכות. בהמחאה על דרך המכר, הנמחה אינו יכול לחזור שוב אל הממחה כדי לגבות את החוב בדרכים אחרות. בהמחאה על דרך השעבוד, החוב שבגינו ניתן השעבוד עומד בעינו והנמחה יכול לגבות אותו מהממחה בדרכים שונות ולאו דווקא על דרך מימוש המחאת הזכות (ראו: ה"פ (פ"ת) 21401-06-12 שמיר אייל בע"מ נ' ציאם אחמד). במקרה דנן, הטוענת 2 טוענת, כי ביום 12.9.12 המחתה לה החייבת את זכויותיה לקבלת כספים מהמבקשת עד לסך של 220,000 ₪, והודיעה למבקשת, כי עליה להעביר סכום זה לידי הטוענת 2. אין חולק, כי המחאת הזכות לא נרשמה ברשם החברות, ולא ברשם המשכונות. כמו-כן, ביום 24.9.12 נחתם בין החייבת לטוענת 2 הסכם לתשלום חוב לפיו המחתה החייבת לטוענת 2 את זכויותיה לקבלת כספים מהמבקשת עד לסך של 220,000 ₪. במקרה דנן, לצורך סיווג המחאת הזכות יש לפנות להסכם להסדר חוב שנחתם בין הטוענת 2 לחייבת, באמצעותו ניתן ללמוד את כוונת הצדדים, ולעניין זה יפים הדברים הבאים: "כאשר ההמחאה נעשתה במסגרת חוזה בין הצדדים, ניתן לעמוד על אופייה של ההמחאה - היינו האם הינה על דרך השעבוד או על דרך המכר - מתוך פירושו של החוזה. חוזה זה יפורש בשים לב לתכליתו ולחובת הצדדים לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת"... (ראו: ת.א 63418/05 קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ נ' עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ,). מעיון בהסכם להסדר החוב שנחתם בין החייבת לטוענת 2 עולה, כי כוונת הצדדים הייתה, כי המחאת הזכות תהה על דרך שעבוד, ולא על דרך המכר, וזאת ניתן ללמוד מהסעיפים הבאים: בסעיף 2 להסכם לתשלום חוב עולה, כי הטוענת 2 הוסיפה הערה, כי תוכל לגבות את החוב של החייבת "מכל מקור שהוא"... לפיכך, לו היה מדובר בהמחאה על דרך המכר, הטוענת 2 לא הייתה יכולה לגבות את החוב "מכל מקור שהוא", אלא אך ורק מהמבקשת, שכן בהמחאת זכות על דרך המכר החוב של החייבת עובר אל המבקשת. על-כן ניתן ללמוד מכך, כי מדובר בהמחאה על דרך השעבוד, שכן הטוענת 2 תוכל לחזור אל החייבת באם לא תעמוד בתנאי ההסכם. בנוסף, בסעיף 7 להסכם לתשלום חוב - "הפרה ותרופות" נקבע, כי: "באם לא ישולם לגמא הסך של 220,000 ₪ עד ליום 1.2.13 יתווסף לסכום של 220,000 ₪ פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסך של 452,000 ₪, כך שסכום חובם של החייבים יעמוד על 262,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין חוב פסוק ממועד חתימת הסכם זה, והזוכה תהיה רשאית להמשיך ולנקוט בהליכי הוצל"פ לגביית הסכום של 262,000 ₪ בתיקי ההוצאה לפועל השונים מבלי לפגוע בזכותה להמשיך ולנקוט בהליכי הפירוק בתיק פר"ק 16357-08 בבית משפט המחוזי מרכז" לאור האמור לעיל, עולה, כי לא רק שהטוענת 2 לא פטרה את החייבת מתשלום חובה, אלא ניתן ללמוד מסעיף 7 להסכם לתשלום החוב, כי לטוענת 2 קמה הזכות לפעול לקבל פיצוי מוסכם ולהמשיך בהליכים נגד החייבת בלשכת ההוצאה לפועל, ואף באמצעות הליך הפירוק. לא זו אף זו, סעיף 7 להסכם לתשלום החוב, מתחיל במילה "אם", ובהתאם לפסק-דין של בית המשפט העליון, מילת התנאי "אם", היא החשובה, שכן מילה זו מלמדת על כך שמדובר בהמחאת זכות על דרך השעבוד (ראו: הלכת עו"ד אלי יוגב נ' ששון יוסף הנ"ל בעמוד 20 לפסק-הדין). לאור כל האמור לעיל, המסקנה שעולה היא, כי במקרה דנן, המחאת זכות שניתנה לטובת הטוענת 2 היא המחאת זכות על דרך של שיעבוד, ובהתאם לסעיף 4 לחוק המשכון היא טעונה רישום. בהעדר רישומה הינה איננה גוברת על המעקלים המאוחרים. במאמר מוסגר, יצוין כי דרך המלך היא לרשום המחאת זכות אף אם היא על דרך המכר, במיוחד לאור העובדה שמדובר בחייבת שהיא חברה. אף המומחה לרנר במאמרו "על האבחנה בין המחאה גמורה להמחאה בדרך של שעבוד" (משפטים יב תשמ"ב עמ' 284), סבר, כי נוכח הקושי להבחין בין המחאת זכות על דרך המכר לבין המחאת זכות על דרך השעבוד, יש לרשום גם המחאת מכר. המצב שיכול להיווצר הוא, כי המחאות זכות ישמשו להברחת נכסים, מצב שאינו ראוי ונוגד את תקנת הציבור. לאור האמור לעיל, המחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2 היא המחאה על דרך השעבוד, ומאחר שלא נרשמה ברשם המשכונות ולא ברשם החברות, אין לה עדיפות על פני המעקלים האחרים. סיכום 6. אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, המבקשת תעביר את הכספים נשוא הבקשה לנושי החייבת הם הטוענים 8,7,5,4,2 באמצעות באי-כוחם, בהתאם לגובה החוב הפסוק לכל אחד מהם. המבקשת תעביר את הכספים נשוא הבקשה בתוך 45 ימים מהיום. ניתן בזה צו גודר כלפי כל הטוענים לגבי הכספים נשוא הבקשה. כל צד יישא בהוצאותיו. המחאת חיוביםשעבוד