השופט י' מלץ: 1. ביום 3.9.86 הגיש המערער (להלן - הבנק) תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד שישה נתבעים: שני עורכי-דין (יום טוב ואבי אלקיים), שהוגדרו כלווים, ו-4 נוספים, שהוגדרו כערבים. מבין אלה שניים הם המשיבים לפנינו: איתנה אלקיים, שהייתה הנתבעת 3, ודוד מרקוב, שהיה הנתבע 6. התביעה התבססה על הלוואה שניתנה ללווים על-פי הסכם הלוואה מיום 12.12.84 על סך 12,000,000 שקלים ישנים. על-פי הנטען, פיגרו הנתבעים בפרעון סכומי ההלוואה, וכך נוצר, ליום 31.7.86, חוב בסך 66,745 ש"ח. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי בחיפה וסומנה ת"א 1367/86. להבטחת החזר ההלוואה נרשמה בשעתו משכנתא לזכות הבנק על מקרקעין שהיו שייכים למשיבים והנמצאים בחולון (להלן - המקרקעין בחולון), וכן נרשמה הערת אזהרה לטובת המערער בגין התחייבות לרישום משכנתא על מגרש הנמצא בנהריה (להלן - מגרש נהריה). ביום 28.9.86 הגיש המשיב 2 בקשה לרשות להתגונן (בהמ' 5599/86), וביום 16.11.86 עשתה כך גם המשיבה 1 (בהמ' 6159/86). שתי הבקשות דומות זו לזו, והטענות הנטענות בהן הינן סתמיות וכלליות, כגון שהסכום המגיע "נמוך יותר", כי שולמו על חשבון ההלוואה "תשלומים שונים אשר היו צריכים להקטין את סכום החוב" - וכיוצא בזה. הדיון בשתי בקשות אלה נדחה מפעם לפעם והתקיים רק ביום 9.4.89. עד למועד הדיון אירעו מספר אירועים: א. הבנק הגיש תביעה מתוקנת ביום 23.5.88, שעיקרה הגדלת סכום התביעה לסך 114,072.48 ש"ח בצירוף ריבית, ריבית פיגורים, הפרשי הצמדה ושכר טרחת עורך-דין. שלא כמו בתביעה המקורית כלול בתביעה המתוקנת פירוט החשבון, המראה כיצד מתקבל הסכום הנתבע; ב. במקביל, פתח הבנק תיק בהוצאה לפועל, ובמסגרתו נמכרו המקרקעין בחולון ותמורתם נזקפה לזכות חשבון החוב. 2. ביום 9.4.89 נתכנסו ובאו סוף סוף הצדדים לפני כבוד הרשמת לדיון בבקשתם של המשיבים להרשות להם להתגונן. במסגרת זו נדונה גם בקשה נוספת לרשות להתגונן של עו"ד יום טוב אלקיים, אחד הלווים, שהיה הנתבע 1, בקשה שאיננה נוגעת לענייננו. בדיון שהתקיים לפני כבוד הרשמת העלו המשיבים, בעל-פה, טענה שלא הייתה כלולה בבקשותיהם לרשות להתגונן. הטענה בתמצית הייתה, כי בין שני המשיבים ובין הבנק נעשה הסדר בעל-פה, על פיו סילקו המשיבים את החוב. ההסדר הועלה על הכתב ואמור היה להיחתם, אלא שאז נתגלעה מחלוקת בעניין גובה החוב, וההסדר לא הגיע לכלל חתימה. החלטתה של כבוד הרשמת (להלן - ההחלטה) מתחלקת לשני חלקים: החלק הראשון נוגע לבקשה לרשות להתגונן של אחד הלווים, עו"ד יום טוב אלקיים, ואיננו נוגע לערעור זה (הלווה קיבל רשות להתגונן). החלק השני נוגע לשני המשיבים. הרשמת המלומדת קבעה, כי - בקשותיהם אינן מגלות הגנה לכאורה שיש ליתן בגינה רשות להתגונן, אך הוסיפה דברים אלה: "יחד עם זה ועל אף שאין הגנה כלפי התביעה המקורית ו/או המתוקנת, אינני יכולה להתעלם מכך שביום הדיון בבקשה לרשות להתגונן בתביעה שהדיון בה מתמשך כמו שפרטתי בהחלטות השונות שנתתי, טוענים השניים כי סילקו את החוב בהסדר שהושג בינם לבין התובע, הסדר שנעשה ביניהם בעל-פה, ואחר כך, במועד שהיה צריך להחתם, מתברר כי נפלה מחלוקת לענין גובה החוב. אם אדחה את בקשתם לרשות להתגונן ואצטרך לתת, (מתחייב מדחיה כזו, פסק דין), אמצא נותנת פסק דין שאיננו תואם את האמור בתביעה, ולפיכך ברור שאינני מוכנה לתת פסק דין כזה. עלי למצוא את הדרך על-פי סדרי הדין שבה יוכלו הנתבעים איתנה אלקיים ודוד מרקוב להודיע על הסכם הפשרה שנעשה בינם לבין התובע, ולפיו היתה אמורה התביעה כלפיהם להסתיים. לאור כך אקבע כדלקמן: אני דוחה את הבקשות שהגישו לרשות להתגונן בהמר' 5599/86 ו-6159/86, לאחר ששם לא גילו הגנה, אולם לא אתן פסק דין בתביעה כמתחייב מדחייה כזו, ואני נותנת להם רשות להגיש בקשה למתן פסק דין על ההסכם שהושג בינם לבין הבנק. בקשה כזו תוגש על ידם עד 1.5.89 והיא תידון במעמד הצדדים ביום 21.5.89 בשעה 11:00". 3. באיחור של שבוע, ביום 8.5.89, הגישו המשיבים, במסגרת התיק העיקרי, "המרצת פתיחה" נגד הבנק, בת ביקשו "ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי ההסכם אשר פרטיו מתוארים בהמרצה זו הינו תקף". אותה "המרצת פתיחה" הוגשה כהמרצה רגילה במסגרת התיק הנדון וכותרתה מחוקה בדיו. סיפור המעשה מפורט בתצהירו של דוד מרקוב, המשיב 2. על-פי הסיפור, החל בא-כוח הבנק בהליכים בהוצאה לפועל בבת-ים וביקש להוציא לפועל את שטר המשכנתא על המקרקעין בחולון. בעקבות כך החל משא ומתן בין הצדדים, ובמסגרתו הגיש הבנק חשבון סופי של החוב, שהסתכם בסך של 113,555 ש"ח. לאחר משא ומתן נפגשו הצדדים במשרדו של עו"ד דסאו, בא-כוח הבנק. מפגישה זו נעדרה המשיבה 1. בישיבה זו סוכם, כי המשיבים ישלמו לבנק את הסך הנ"ל של 113,555 ש"ח לסילוק מלא וסופי של תביעות הבנק נגד המשיבים (סעיף 6 לתצהיר); "התמורה ממכירת המגרש אשר הסתכמה ב-180,000 ש"ח מהווה סילוק מלא ומוחלט של החוב"; המגרש בנהריה יועבר על שם דוד מרקוב (סעיף 8 לתצהיר). כן הוסכם, כי המשיבה 1, שכאמור לא נכחה באותה ישיבה, תחתום על כל הדרושים להעברת המקרקען בחולון, בהיותה הבעלים של מחציתם (סעיף 9 לתצהיר), ואכן, כך ממשיך המשיב 2 ומספר בתצהירו, בחודש אוקטובר 1988 התקיימה ישיבה נוספת, בה נחתם כל חתימה, ועו"ד דסאו הבטיח להכין הסכם בכתב בהתאם למה שסוכם. עו"ד דסאו אכן הכין הסכם לחתימה, אך להשקפת המצהיר לא תאם נוסחו את מה שסוכם בעל-פה ולכן לא נחתם (סעיפים 10 ו-11 לתצהיר). עד כאן האמור בתצהיר, אלא שאליה וקוץ בה: התצהיר מעיד על עצמו, כי נחתם ביום 21.5.89, דהיינו ביום שנקבע לדיון באותה "המרצת פתיחה". על כורחך אתה למד, שהבקשה עצמה הוגשה ללא תמיכת תצהיר כלל וכי הבנק לא יכול היה להגיב בתצהיר שכנגד ולהביע עמדתו לגבי גירסת המשיבים, אותה גירסה המעמידה טענת הגנה נגד התביעה. על עמדתו של הבנק ניתן ללמוד ממכתב שהריץ בא-כוח הבנק, עו"ד דסאו, אל בא-כוח המשיבים ביום 16.5.89, דהיינו ימים ספורים לפני תאריך הדיון. במכתב זה מפרט הכותב את הסכומים שנתקבלו והוצאו בגין מימוש המשכנתא על המקרקעין בחולון. על-פי חישוב זה הסכום נטו שנשאר לחובת המשיבים (לאחר זיכוי בסכום שנותר - לאחר ניכוי ההוצאות - ממכירת המקרקעין) הוא 63,869 ש"ח. 4. ביום 21.5.89 נתכנסו ובאו הצדדים לפני בית המשפט קמא, כפי שנקבע בהחלטה. בפתח הדיון הצהיר בא-כוח הבנק דברים אלו: "עו"ד דסאו - מפנה לעמ' 6 של הפרוטוקול מהישיבה מה- 9.4.89. לפי מה שאני מבין את ההחלטה, היתה צריכה להיות היום מונחת בקשה לפי גירסת המבקשים. הבקשה הוגשה באיחור ובמקום ב- 1.5.89 ב- 8.5.89. גם לא הוגש תצהיר התומך בבקשה ואני גם לא מבין את הדרך של הגשת המ' פתיחה. מאחר ואני סברתי שאת הבקשה צריך היה להגיש לפי ההחלטה שניתנה, למרות כל זה אני מוכן לגלות סולחנות, להסכים להגשת הבקשה באיחור ולהתייחס אליה כבקשה למתן פסק דין לפי החלטת בית המשפט ולמרות שהתצהיר הוגש רק הבוקר אני מסכים לראותו כחלק מהבקשה. מבקש לחקור את מרקוב ב- 2 שאלות קצרות". לאחר מכן נחקר מרקוב בקצרה ואישר פרטים מהאמור בתצהירו. לאחר מכן סיכמו באי-כוח הצדדים בקצרה. מטעם הבנק אמר עו"ד דסאו: "אני סבור שאנו נמצאים בשלב של בקשה לרשות להתגונן מאחר ולא ניתן פסק דין, צריך לכל היותר להתיחס למה שאמר המבקש בבקשתו כחלק מבקשתו לרשות להתגונן. אם לא ינתן פסק דין הטוען (צ"ל התואם - י' מ') את השקפתי ישאר החלק האמור פתוח לדיון בין הצדדים. אם כן ינתן פסק-דין כזה מבחינתי תסתיים התובענה כלפי מרקוב ואלקיים. אני רואה בס' 6 הודאה מפורשת בסכום המגיע לבנק התובע... ואני מבקש פסק דין לפי ההודאה שנמסרה בסעיף 6 בצירוף הפרשי הצמדה". בו ביום נתנה השופטת את פסק-דינה, אף שכותרתו היא "החלטה". היא דחתה את הטענה של הבנק, כי יש בסעיף 6 לתצהיר משום הודאה בחוב. ובהמשך נאמר כך: "אינני מסכימה שהדיון בטענה כאמור צריכה להיות במסגרת הוצל"פ לאחר שקבעתי כי בקשה לענין פסק הדין הראוי תתברר לפני לפי הנימוקים שפורטו בהחלטתי מ- 9.4.89. אני בדעה שהבקשה היתה צריכה להיות בהמ' פתיחה כפי שנרשם על גביה, אולם ממילא מאחר ונקבעה לדיון היום ולמשיבה לא היתה כל הפתעה מהדיון כאמור, עולה כי המתואר בבקשה ובתצהיר לא נסתר בגירסה שיש למשיבה לענין ההסכם שהושג בין הצדדים". על סמך הנ"ל פסקה, על-פי הגירסה המתוארת על-ידי המשיבים, כי החוב כולו בסך 113,555 ש"ח סולק במלואו ממכירת המקרקעין בחולון וכי אף הוצאות הבנק "בגין ובעקב המכירה" שולמו מהיתרה שנותרה לאחר כיסוי החוב. בהתאם לגירסת המשיבים, אף ציוותה הסיר את המשכנתא מעל המגרש בנהריה ולהעבירו על שם המשיב מרקוב. לסיום אמרה השופטת הנכבדה כך: "אני סבורה שהדיון בתביעה של הבנק נגד אלקיים ומרקוב מסתיים במתן פסק דין זה ולא נותר עוד מקום לשמוע דיון בבקשה לרשות להגן שגורלה כבר הוכרע בהחלטתי הקודמת" (עמ' 4). על-פי בקשת בא-כוח הבנק נדחה ביצוע ביטול המשכנתא על המגרש בנהריה עד להכרעה בערעור. על פסק-דין זה הערעור שלפנינו. על-פי צו של כבוד הנשיא סיכמו באי-כוח הצדדים את טיעוניהם בכתב. 5. טענותיו של בא-כוח המערער הינן, בקצרה רבה, אלה: משדחתה השופטת המלומדת את הבקשות לרשות להתגונן של המשיבים, הייתה חייבת ליתן פסק-דין לטובת המערער. במקרה הטוב ביותר עבור המשיבים יכולה הייתה השופטת המלומדת לאפשר להם לטעון נימוק נוסף, שיצדיק מתן רשות להתגונן - ותו לא. לא היה מקום להרשות למשיבים - במסגרת הבקשה לרשות להתגונן - להגיש בקשה "למתן פסק דין על ההסכם שהושג בינם לבין הבנק". הבקשה שהוגשה לא הייתה כלל "המרצת פתיחה" כמוגדר בתקנות ולא הוגשה כדין. הבקשה שהוגשה יש לראות בה רק בקשה נוספת לרשות להתגונן בטענת "פרעתי". הדיון ביום 21.5.89 לא היה יותר מאשר דיון בבקשה כזו, והתוצאה המירבית לטובת המשיבים לא יכולה הייתה להיות יותר מאשר מתן רשות להתגונן על-פי טענה זו וקביעת דיון במשפט על רקע הגנה זו. לא היה לבנק יומו בבית המשפט, לא התנהל דיון בהגנה עצמה ולא הייתה לבנק הזדמנות לנסות ולסתור אותה. בוודאי לא היה מקום ליתן פסק-דין הדוחה למעשה את תביעת הבנק ואף פוסק למשיבים סעד אופראטיבי לגבי המגרש בנהריה, סעד שלא נתבקש כלל. 6. ערעור זה בדין יסודו. בהחלטה מיום 9.4.89 פסקה הרשמת המלומדת, כי הבקשות לרשות להתגונן של המשיבים אינן מגלות הגנה לכאורה, ולכן זכאי היה הבנק "לקבל פסק דין נגד הנתבעים כאמור בתקנה 97" (תקנה 206 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). אלא שבדיון בבית המשפט העלו המשיבים, בעל-פה, טענת הגנה נוספת, שלא נכללה בבקשותיהם. טענה זו, למעשה, היא טענת "פרעתי". טענה זו נראתה בעיני הרשמת המלומדת כטענה ראויה להישמע. במקרה כזה, ההלכה היא שרשאי שופט לאפשר לנתבע להגיש תצהיר נוסף ולכלול בו עילה נוספת להגנה, ובכך הוא עושה חסד עם הנתבע (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 638, וכן ע"א 63/59 [1], בעת' 580). לכך כנראה התכוונה הרשמת המלומדת, אלא שלא כך כתבה בהחלטתה. מה שנכתב שם היה, כי היא מרשה למשיבים להגיש "בקשה למתן פסק דין על ההסכם שהושג בינם לבין הבנק". לא ברור כלל מה טיבה של בקשה כזו, וכפי שמסתבר, כל אחד מהצדדים הבין זאת אחרת. המשיבים סברו כי הכוונה היא להליך נפרד ומנותק מההליך העיקרי, זה של רשות להתגונן בפני תביעה בסדר דין מקוצר; הליך של בקשה למתן פסק-דין הצהרתי המאמץ את הסדר הפשרה שטענו לו המשיבים. הבנק, לעומת זאת, סבר, שההליך היה ונשאר הליך של בקשת רשות להתגונן, וכי כל שהותר למשיבים לעשות הוא לבקש רשות להתגונן בטענה נוספת שלא נטענה בבקשות המקוריות. 7. המשיבים סברו, כי הדרך הנאותה לקיים את החלטת הרשמת, כפי שהם הבינו אותה, היא הגשת המרצת-פתיחה, אלא שבפועל לא כך נהנו. פרט לכותרת "המרצת פתיחה", שאף היא נמחקה על-ידי יד נעלמה (המזכירות?), אין בה בהמרצה זו כל סממן של המרצת-פתיחה. היא הוגשה (באיחור) ללא צירוף הזמנה לפי טופס 26 לתוספת הראשונה לתקנות סדר הדין האזרחי, כמתחייב על-פי התקנות (תקנה 255), ללא תצהיר, ובעיקר - לא בהליך נפרד אלא כהמרצה רגילה בתיק הנדון עצמו, התיק של תביעת הבנק בסדר דין מקוצר. הבקשה נושאת את מספרו של התיק (1367/86) ומתחתיו מספר סימון של המרצה (2274/89). משמע - המרצה רגילה. עצם הגשת הבקשה כפי שהוגשה שללה מהבנק זכות דיונית ראשונית. טופס ההזמנה, שחייב ללוות כל המרצת-פתיחה (טופס 26), מודיע לנתבע כך: "אם הנך רוצה להגיש תצהיר בתשובה להמרצה, עליך להגישו לבית המשפט, ולמסור עותק ממנו למבקש, לפחות שבוע ימים לפני הדיון בהמרצה". בהיעדר טופס כזה לא הודעה לבנק זכותו להגיש תצהיר תשובה. כידוע, בהמרצה רגילה אין מופיעה הודעה כזו (טופס 25 לתוספת הראשונה לתקנות סדר הדין האזרחי). מובן שגם מעשית לא היה הבנק יכול להגיש תצהיר תשובה, משום שהבקשה לא לוותה בתצהיר של המבקשים (המשיבים כאן). תצהיר כזה, כזכור, הוגש רק ביום הדיון עצמו. בא-כוח הבנק, כאמור, סבר, כי המדובר הוא בבקשה נוספת לרשות להתגונן. על-פי טיבו של ההליך ועל-פי הבקשה שהוגשה בפועל, היה זה סביר והגיוני לחשוב כך. על רקע זה יש להבין את הסולחנות שגילה לגבי איחורם של המשיבים בעצם הגשת הבקשה, ומה שחשוב יותר, לגבי איחורם הבלתי מוסבר בהגשת התצהיר התומך בבקשה. זה מסביר גם את העובדה שהבנק לא הגיש תצהיר נגדי ולא ביקש ארכה להגשתו, אף שכבר אז היה ברור שהבנק חולק על עמדת המשיבים וטוען שמכירת המקרקעין בחולון כיסתה רק חלק מהחוב. זה מסביר גם את החקירה הנגדית הקצרה ביותר של המצהיר ואת טענות בא-כוח הבנק בסיכומים. על-פי קונסטרוקציה זו, המירב שיכולה הייתה השופטת המלומדת לקבוע היה, שנחה דעתה שהפעם, שלא כבפעם הקודמת, מגלה הבקשה עילת הגנה טובה וכי יש מקום ליתן למשיבים רשות להתגונן. לא היה מקום, במסגרת זו, לדלג על שלב וליתן פסק-דין סופי, שלמעשה דוחה את תביעת הבנק, מבלי שבפועל התקיים דיון של ממש במהותה של הגנה זו ובטיבה, ומבלי שהתאפשר לבנק לטעון טענותיו נגדה. 8. בנסיבות אלה נראה לי שהדרך הנאותה והצודקת להתיר את הסבך הדיוני שנוצר הוא להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי (לא בהכרח לאותו הרכב), על-מנת שידון בתביעת הבנק, כאשר המשיבים ייראו כמי שקיבלו רשות להתגונן וכאשר תצהירו של מרקוב מיום 21.5.89 ישמש כתב-הגנה. אני מציע על-כן שנקבל את הערעור ונבטל את פסק הדין מיום 21.5.89 ונחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט ידון בו כתביעה בסדר דין מקוצר שניתנה לגביו רשות להתגונן, כאשר תצהירו של המשיב מרקוב מיום 21.5.89 ישמש כתב-הגנה. הייתי מחייב את המשיבים לשלם למערער שכר-טרחה בסך 4,000 ש"ח ללא קשר לתוצאות המשפט בבית המשפט המחוזי. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ. המרצת פתיחהמסמכים