השופט ת' אור: 1. ביום 1.11.74 אירעה תאונת עבודה למנוח עלי אמארה ז"ל (להלן - המנוח), שעה שעבד אצל המשיב הראשון, וכתוצאה ממנה מצא את מותו. המערערים הינם אלמנתו וילדיו של המנוח, והמשיבה השנייה הינה חברת ביטוח (להלן - חברת הביטוח), בה היה המשיב הראשון מבוטח בביטוח חבות מעבידים, ביטוח שהיה תקף ביום קרות התאונה. ביום 22.2.75 שילמה חברת הביטוח למערערים סכום של 28,000 ל"י כנגד "כתב קבלה וותור", עליו חתמו אלמנת המנוח, אמינה אמארה (להלן - האלמנה) בשמה שלה וכן בשם המערערים האחרים. ביחד עמה חתם שם המערערים האחרים - ילדיו הקטינים של המנוח - אחי המנוח, חסן עבד אמארה, אשר נתמנה אפוטרופוס לקטינים ביחד עם האלמנה על-פי צו בית הדין השרעי מיום 22.2.75 (נ/2 אשר תרגומו הוא נ/4). בהמרצת-פתיחה, שהגישו המערערים בסוף שנת 1979 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 938/79, עתרו המערערים לכך, שבית המשפט יכריז, שכתב הקבלה והוויתור, הנזכר לעיל, הינו בטל וחסר כל תוקף משפטי, ככל שהוא נוגע למערערים. בית המשפט בערכאה הראשונה (כבוד השופט א' פלפל) דחה את הבקשה, ועל החלטתו זו הוגש הערעור הנוכחי. 2. הבקשה למתן פסק הדין ההצהרתי האמור מיועדת הייתה לקבוע, שהסכם הפשרה, אשר הושג בין המערערים לבין המשיב הראשון וחברת הביטוח, על- פיו שולם למערערים הסכום של 28,000 ל"י, הינו בטל. לפי נוסח הבקשה נתבקשה הכרזת בטלותו של כתב הקבלה והוויתור בלבד, אך ברור, שהכוונה הייתה - ובמישור זה התנהל הדיון בערכאה הראשונה - שייקבע לא רק שמסמך זה מבוטל, אלא גם, שהסכם הפשרה שביסודו, שעל-פיו נתקבל הסכום האמור על-ידי המערערים, הינו נעדר נפקות משפטית. את העתירה ביססו המערערים על נימוקים, אשר יש בהם הצדקה, לטענתם, לביטול הסכם הפשרה עם המערערים כולם, ולחלופין, על נימוקים שיש בהם להצדיק את ביטולו ביחס למערערים 2-6, אשר בעת שנעשה הסכם הפשרה היו קטינים. אדון תחילה בטענות המשותפות לכל המערערים, כולל האלמנה. 3. טענת המערערים כולם היא, שעל-פי הסכם הפשרה, וכנגד כתב הקבלה והוויתור שנחתם על-ידיהם הם קיבלו כפיצויי נזיקין בגין פטירתו של המנוח סכום, אשר הינו באופן משמעותי בלתי סביר, בהשוואה לסכום הפיצויים, לו היו זכאים. בהסתמך על כך ועל יתר נסיבות המקרה, טענתם היא, שהם רשאים היו לבטל את הסכם הפשרה, שכן זה הושג תוך ניצול מצוקת המערערים, ועל-כן הינו נגוע ב"עושק", כמובנו בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). אכן, במכתב ששלחו למשיבים הודיעו על ביטולו. לחלופין, טוענים הם, שהסכם הפשרה נוגד את "תקנת הצבור" ובשל כך הינו בטל. בטענה אחרונה זו הם מסתמכים על הוראות סעיף 30 לחוק החוזים. 4. על-פי סעיף 18 לחוק החוזים: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". על-מנת שתוקנה לצד הטוען טענת עושק לפי סעיף זה עילה לביטול החוזה, עליו להוכיח קיומם של שלושה אלמנטים מצטברים: א. הצד המבקש ביטול החוזה נמצא במצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון. ב. הצד השני לחוזה ניצל מצוקה זו שלו, ועקב ניצול זה נקשר הקשר החוזי. ג. תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. עיקרי העובדות, הצריכות להכרעה בשאלה, אם עומדת עילה זו למערערים, כפי שנקבעו על-ידי השופט המלומד בערכאה הראשונה, ואשר יש להן סימוכין בחומר הראיות, הם כדלקמן: זמן קצר לאחר מות המנוח, פנו בני משפחה של המנוח אל מעבידו של המנוח, המשיב הראשון, בניסיון לברר מהו סכום הפיצויים, שיוכלו לקבל עבור אלמנתו וילדיו. המשיב הראשון מצדו פנה אל חברת הביטוח, וזו מינתה מצדה את העד יואל מצפון, על-מנת שייצור קשר עם בני המשפחה כדי לברר את אפשרויות ההסדר בדברי פשרה. העד מצפון קיים שתיים-שלוש פגישות עם האלמנה ושניים מבני משפחתה, שיעצו לה בעניין תביעת המערערים מהמשיב הראשון. היו אלה אחי המנוח חסן עבר אמארה, אשר כעבור זמן נתמנה ביחד עם האלמנה כאפוטרופסם של הקטינים, וכן מנהל בית הספר בכפר מגוריה של האלמנה, אשר הינו גם בן דודה. אף כי האלמנה ביקשה לשכנע בתצהיר שהגישה ובתחילת עדותה, שלא הבינה את הפשרה שהושגה, וכי כאילו לא ידעה על מה היא חותמת - קביעתו של השופט המלומד הייתה, שהיא ידעה והבינה במה המדובר, ומהו סכום הפיצויים שישולם, וכי הגיעה להסכם הפשרה על סמך ייעוצם של בני משפחתה הנ"ל. הסכום של 28,000 ל"י, אותו קיבלו המערערים מחברת הביטוח, הינו סכום נוסף לגימלאות, שקיבלו ועתידים הם לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. בהיות התאונה תאונת עבודה, מקבלת האלמנה גימלה חודשית מהמוסד לביטוח לאומי עבורה ועבור המערערים כתלוייו של המנוח. לדברי האלמנה, עם הורדת בגדי אלמנותה הגיעה למסקנה, שההסכם, שעשתה עם חברת הביטוח, אינו משביע רצון. היה זה כארבעה חודשים לאחר מות המנוח (עדותה בעמ' 13). אך מסתבר, שאת ההודעה על ביטול ההסכם שלחה לחברת הביטוח רק באוקטובר 1979, למעלה מ- 1/2 4 שנים לאחר שזה נכרת. עוד הוברר, שסכום הפשרה לא היה נחוץ לאלמנה לצורכי כלכלה שוטפים. כפי שקבע בית המשפט, היה לאלמנה באותה תקופה סכום של כ- 15,000 ל"י, ומסתבר, שעם קבלת הסכום של 28,000 ל"י, הוא הופקד כולו בחשבון חיסכון לתקופה של חמש שנים, ביחד עם סכום כסף נוסף. לאחר תום חמש השנים הופקד הסכום נוספות, ולמעשה, עד הדיון בערכאה הראשונה נשאר הכסף מופקד, ללא שהאלמנה נזקקה לו לצרכים שוטפים. לא הסכום הנ"ל, שנתקבל על-פי הסכם הפשרה, ולא פירותיו, לא הוחזרו לחברת הביטוח, ואף לא הוצעה החזרתם על-ידי האלמנה או על-ידי אפוטרופסי הקטינים. על סמך העובדות, כאמור, הגיע בית המשפט למסקנה, שלא בשל מצוקה כלכלית או אחרת הגיעו האלמנה ואפוטרופסי הקטינים להסכם הפשרה. מסתבר, שלא יוזמת חברת הביטוח הייתה זו להגיע להסדר פשרה, והמערערים לא היו אותה עת במצב, שבשל לחץ כספי או אבל על מות המנוח, הגיעו להסדר הפשרה. למערערים עמדה עצתם של קרובי משפחה, שהבינו היטב את מהות הסכם הפשרה, והסכימו לו. אמנם, הם לא נעזרו בעצתו של עורך-דין יודע דין, אך אין לקבוע, שבכל מקרה של העדר עצה כזו, מתקיים ניצול לרעה של מעמדו של אותו צד, אשר אינו מיוצג כך (השווה: ע"א 593/79 [1], בעמ' 328). המדובר במשא ומתן, שהשתרע על פני שבועות ומספר פגישות, ללא שחברת הביטוח יכלה לדעת - ואין הוכחה שידעה - אם בין פגישה לפגישה נטלו האלמנה ויתר מנהלי המשא ומתן בשם המערערים עצה מעורך-דין, ולא הוכח כל ניסיון של לחץ מצד חברת הביטוח להשלמת המשא ומתן תוך זמן נתון. נראה לי, על-כן, שצדק בית המשפט במסקנתו, שאין לומר, שבנסיבות המקרה היו המערערים נתונים במצוקה, כמובנה בסעיף 18 לחוק החוזים, וממילא אין לייחס לחברת הביטוח שניצלה את מצוקתם. 5. ולא רק זאת, בית המשפט הגיע גם למסקנה, שבנסיבות המקרה הפשרה לא הייתה בלתי סבירה וגם בעניין זה אין מקום שנתערב במסקנתו. בית המשפט מפרט בפסק-דינו את הנתונים, כפי שהוכחו לפניו, לעניין חישוב הפיצויים, אשר היה סיכוי, שהמערערים יקבלום בתביעה, שהייתה מוגשת נגד המשיב הראשון. על-פי הנתונים והחישוב שעשה הגיע למסקנה, שייתכן שהסכום, אשר היה סיכוי שיקבלוהו, בהנחה שכל האחריות לקרות התאונה הייתה רובצת לפתחו של המעביד, המשיב הראשון, הוא בשיעור 45,000 ל"י. לסכום זה הגיע השופט המלומד לאחר שקבע, שסכום הגימלאות המהוונות של המוסד לביטוח לאומי עשוי לכסות את מלוא הנזק שנגרם למערערים, וכי, על-כן, הפיצוי המגיע להם יהיה בשיעור 25% מנזקם (דהיינו מהסכום אליו הגיע בסך 180,000 ל"י), וזה בהסתמכו על הוראות סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968. מכיוון שבין השיקולים להסדר הפשרה התעוררה גם השאלה, שמא תוכח רשלנות תורמת של המנוח, אשר לפי הטענה התרשל בכך שלא חבש כובע מגן בעת התאונה - כפי שהיה עליו לחבוש - והואיל והמדובר בתשלום שהמערערים יקבלוהו מיידית, ללא צורך בהתדיינות ארוכה, סבר השופט המלומד, שאין לומר על הפשרה שאינה סבירה. שיקוליו והנמקתו של השופט המלומד נראים לי מבוססים, ונראה לי שאין מקום שנסתור מסקנתו. בא-כוחם של המערערים, עו"ד אגברייה, אשר טען למערערים את כל שניתן לטעון, ביקש מאתנו להתערב במימצאים עובדתיים של בית המשפט, אשר היוו יסוד לדרך החישוב שנקט בית המשפט, ובעיקר בקביעת שיעור כושר השתכרותו של המנוח ערב פטירתו בשיעור 1,100 ל"י לחודש, אשר היווה יסוד לחישוב הפסד התמיכה של המערערים כתלוייו של המנוח. לא נראה לי, שיש מקום שנתערב במימצאיו של בית המשפט, המעוגנים בחומר הראיות שבא לפניו. על- פי הנתונים ביחס להשתכרותו של המנוח עובר לתאונה - נתונים אשר מצאו חיזוק בדיווח שנמסר למוסד לביטוח לאומי לגבי השתכרות הנוח בחודשים האחרונים קודם התאונה - היה יסוד לקביעת בית המשפט, שעל-פיה הייתה השתכרותו כ-1,100 ל"י לחודש. ניסיון להסתמך על השתכרות המנוח בהזדמנות מסוימת בעבר הרחוק יותר כבסיס לחישוב הפסדם נדחה על- ידי בית המשפט, באשר סבר, שאינו משקף את כושר השתכרותו של המנוח, ואין יסוד שנקבע, שטעה בכך. 6. לחיזוק מסקנתו של בית המשפט, שלא היה מקום לקבוע, שהפשרה, שהושגה בנסיבות המקרה, הינה בלתי סבירה, ראוי להוסיף גם הערות אלה: א) השאלה, אם הסכם פשרה הינו סביר אם לאו, צריכה להיבחן על-פי העובדות, שהיו בעת כריתתו של החוזה, ואין מקום שכעבור זמן, ולאור עובדות המתבררות לאחר מכן, יקבע בית המשפט בחכמה שלאחר מעשה, שהפשרה לא הייתה סבירה. אם בוחנים את העובדות באספקלריה זאת, נראה לי, כאמור, שצדק בית המשפט במסקנתו, שהפרשה הייתה סבירה מבחינת המערערים. ב) הסכם הפשרה הושג בשנת 1975, קודם התיקון של חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, אשר הביא בכנפיו את הסמכות של בית המשפט לפסק הפרשי הצמדה וריבית. כוונתי לחוק פסיקת ריבית (תיקון מס' 3), תשל"ט- 1978. המצב היה אז כזה, שעל כל סכום, בו עתיד המשיב הראשון להיות מחויב בפסק-דין שיינתן נגדו, צפוי היה שיחויב בתשלומו בתוספת ריבית, אשר פיגרה בצורה משמעותית אחרי ירידת ערכו הריאלי של הכסף. במצב זה היה אינטרס ברור לכל תובע בנזיקין להסכים ולהתפשר, אף בסכום פחות מאשר גובה הנזק הריאלי, ובלבד שהתשלום ייעשה מיד. ראוי היה, על-כן, להביא בחשבון גם שיקול זה במסגרת השיקולים של סבירות הפשרה בעת שזו נערכה. גם בשיקול נוסף זה יש חיזוק לסבירותה של הפשרה, בעת שזו הושגה. ג) על-פי חישוביו של השופט המלומד, סכום הגימלאות של המוסד לביטוח לאומי עלה על סכום הפיצויים, להם היו זכאים המערערים. רק משום שסבר, שבכל מקרה מגיע להם סכום, השווה ל-25% מנזקם, הגיע למסקנה, שהפיצוי שהגיע להם הוא בערך בשיעור 45,000 ל"י, וכי, על-כן, הפשרה אליה הגיעו - בהתחשב בסיכון של קביעת רשלנות תורמת מצד המנוח ובתשלום סכום הפיצוי מיד -הינה סבירה. למעשה, טעה השופט המלומד לטובת המערערים בקביעתו, שלמערערים מגיעים בכל מקרה 25% מגובה הנזק. סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] חל רק שעה שהמדובר בתביעה "מצד שלישי", אשר כלפיו קיימת זכות חזרה למוסד לביטוח לאומי לתביעת הגימלאות, שהוא מצדו שילם ועתיד לשלם לזכאים לגימלה עקב תאונת עבודה. אך זכות זו אינה קיימת, כאשר המזיק הינו המעביד (ראה: סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן ספרו של ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף (תמר, תשמ"ג), בעמ' 547 למטה). יוצא, שלא עמדה למערערים תביעה ל-25% מגובה נזקם, ובמקרה כזה, הסכום, שקיבלו על-פי הסכם הפשרה, עולה על הסכום, אותו עשויים היו לקבל על-פי חישובי הערכאה הראשונה בתביעה, שהיו מגישים נגד המשיב הראשון. 7. טענת העושק שבפי המערערים - גם לו עמדה להם עילה זו לביטול הסכם הפשרה - ראויה הייתה להידחות גם מטעם נוסף. בהתמלא התנאים לתחולת סעיף 18 לחוק החוזים, עומדת לצד "העשוק" עילה לביטול החוזה. ביטול כזה צריך להיעשות ל-פי הוראות סעיף 20 לחוק החוזים "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול". כמבואר לעיל, סברה האלמנה, כבר ארבעה חודשים לאחר מות בעלה, שאין הפשרה הולמת. והנה מתברר, שבמשך למעלה מארבע שנים לא ננקטה כל פעולה לביטול הסכם הפשרה, ורק באוקטובר 1979 נעשה הצעד הראשון בכיוון זה. במשך כל תקופה זו היה סכום הפשרה בידי המערערים, הוא היה מופקד על שמם ונשא פירות. מסתבר, שהמערערים בחרו במשך תקופה של שנים ליהנות מהסכום שקיבלו בפשרה, ולא עוררו כל טענה נגד תקפותו של הסכם הפשרה, אף-על-פי שכל העובדות, הצריכות לעניין טענת העושק, היו בידיעתם. בע"א 719/78 [2] קובע בית המשפט מפי כבוד השופט שמגר (כתוארו אז) בהתייחסו להודעת ביטול עקב טענת עושק, שדחיית משלוח ההודעה למשך תקופה של שלושה חודשים, אך ורק כדי להפיק תחילה תועלת מזיכרון הדברים שנדון שם, שוללת את יסוד הסבירות מן הזמן שחלף מאז שהיו ידועות העובדות שביסוד טענת העושק ועד למשלוח הודעת הביטול. בענייננו, כשהמדובר בהודעה שנשלחה לאח חלוף למעלה מארבע שנים - לא כל שכן (ראה: שם [2], בעמ' 683 מול האות א. וראה גם: מאמרו של ס' דויטש, "הוראת העושק בחוק החוזים" מחקרי משפט ב (תשמ"ב) 1, בפרק הדן ב"משך הזמן לביטול החוזה בשל עושק", בעמ' 11 ואילך). אמת, השאלה, אם הודעת הביטול ניתנה תוך זמן סביר, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה. אין ללמוד ממקרה אחד למקרה אחר, השונה בנסיבותיו, ואין להציב גבולות ברורים ומדויקים, שיענו על כל מקרה היפותטי, בו תתעורר השאלה (ראה: ע"א 760/77 [3], בעמ' 575; וכן ג' שלו, "פגמים בכריתת חוזה" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"א) בעמ' 152, פרק ב' "ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו"). אך לא יכול להיות ספק, שהזמן של למעלה מארבע שנים, בו הושהתה הודעת הביטול, אינו זמן סביר במובן זה. 8. גם ההסתמכות על סעיף 30 לחוק החוזים לא תועיל למערערים, כבר מהטעם, שמבחינה עובדתית לא הוכח, שתנאי הפשרה אינם סבירים, כמבואר לעיל. לו היה מוכח, שהסכם הפשרה איו סביר, יכולה הייתה להתעורר השאלה, אם יש מקום למצוא משענת בסעיף 30 לבטלות חוזה פשרה בתביעת נזיקין, בשל אי-סבירות סכום הפשרה. בא-כוח המערערים לא הפנה אותנו לפסק-דין, בו בוטל הסכם פשרה בנזיקין רק בשל היותו בלתי סביר מבחינת סכום הפשרה ובשל כך נוגד את "תקנת הצבור". וכבר נקבע לא אחת, שיש לנהוג באיפוק בניסיון לרכוב על אותו "סוס פרא", אשר "תקנת הצבור" שמו (ראה: בע"א 614/76, 625 [4], את דברי כבוד השופט עציוני בעמ' 98-99 ואת דברי כבוד השופט אשר בעמ' 100; ע"א 566/77 [5], דברי כבוד השופט אשר בעמ' 148 ודברי כבוד השופט אלון בעמ' 149; וכן ע"א 148/77 [6], דברי כבוד השופט אלון בעמ' 638 ודברי כבוד השופט אשר בעמ' 640. נראה לי, שקיים אינטרס ציבורי ברור דווקא לעודד פשרות בין מתדיינים, וכל עוד לא נמצא פגם בכריתת הסכם פשרה כזה - אחד מאותם פגמים אשר מוצאים ביטוים בפרק ב' של חוק החוזים - ואין החוזה פגום מבחינת כושרם של הצדדים המתקשרים, אל לו לבית המשפט להיחפז ולהתערב במה שסכימו לו הצדדים מרצונם הטוב והחופשי. נקל לשער, איזה סכר היה נפתח בפני תביעות לביטול הסכמי פשרה בין צדדים, לו בכל מקרה של הסכם פשרה יכול היה צד לו לחזור מההסכם ולבטלו בטענה האחת והיחידה, שתנאי ההסכם הינם, לטענתו, בלתי סבירים. מכל מקום, בעניין שלפנינו, אין עומדת טענת חוסר הסבירות למערערים, וכבר מטעם זה גם סעיף 30 לחוק החוזים אינו יכול לסייע להם. 9. המערערים 2-6, אשר בעת חתימת כתב הקבלה והוויתור היו קטינים, טוענים, שהתחייבויות האפוטרופסים שלהם - אמם האלמנה וחסן אמארה - אין בהן לחייבם, וזה משני טעמים: א) ויתורם בשמם על זכות תביעתם נגד המשיב הראשון חורג מכתב מינוים כאפוטרופסים של הקטינים, על-פי הצו, שניתן על-ידי בית הדין השרעי. ב) ויתור האפוטרופסים בשם המערערים הקטינים על זכות תביעתם מהווה מתנה, והואיל ולא נתקבל לכך אישורו של בית המשפט, אין פעולת ויתור זו תקפה. 10. החלטת בית הדין השרעי אינה תומכת בטענה, שהאפוטרופסים לא היו מוסמכים להגיע להסכם הפשרה ולחתו על כתב הקבלה והוויתור. על-פי נוסח ההחלטה (ראה: נ/2 ותרגומו נ/4) מונו השניים, בין היתר, "בכדי להשיג את זכויותיהם (של הקטינים - ת' א') עד שיתבגרו וישכילו והנני מרשה להם לקבל לידם כל מה שיגיע לקטינים מכל צד". אמנם, נזכרת האפשרות של האפוטרופסים למנות עורכי-דין, אך אין החלטת בית הדין השרעי מתנה תביעה או מימוש זכויות של הקטינים על-ידי האפוטרופוס דווקא באמצעות עורכי-דין. יתר-על-כן, בהחלטה מפורטות הפעולות, שאין האפוטרופסים רשאים לעשותן אלא באישור בית הדין. פעולות אלה הן "למכור או לשעבד או להשכיר איזה שהוא רכוש מרכוש הקטינים לתקופה ארוכה", מבלי שתביעת הנזיקין או הסכם לקבלת פיצויים נכללים בין פעולות אלה. יוצא, שעל-פי כתב מינוי האפוטרופוס לא היו אלה מנועים מלתבוע ולקבל כספיהם של הקטינים, ולהגיע בקשר לכך לכל הסדר, אשר יחשבוהו לתועלתם של הקטינים. נשארת השאלה, אם הסכם הפשרה, אליו הגיעו האפוטרופסים, וכתב הקבלה והוויתור עליו חתמו, הינם פעולה, אשר, על-פי החוק, מן ההכרח שהאפוטרופסים יקבלו את אישור בית המשפט כתנאי לתקפותה, וזה מביאני לדון בטענתם השנייה של הקטינים, המפורטת לעיל. 11. על-פי סעיפים 20(3) ו-47(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן - חוק הכשרות המשפטית), בין הפעולות שאין האפוטרופוס - בין אם הוא הורה ובין אם הוא אפוטרופוס ממונה - מוסמך לייצג את הקטין, בלי שבית המשפט המוסמך אישר זאת מראש, נכללת פעולת "נתינת מתנות, זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות הענין". על-פי חוק המתנה, תשכ"ח- 1968, מתנה כוללת "ויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו" (סעיף 1(ג) לחוק). כתב הקבלה והוויתור הנדון כולל, בין היתר, הצהרה בשם הקטינים, על-פיה הם מוותרים ומוחלים באופן סופי ומוחלט על כל זכויותיהם, דרישותיהם ותביעותיהם מכל מין וסוג, הנובעות מהתאונה, בה מצא אביהם את מותו. הטענה בשם הקטינים היא, שוויתור זה הינו בגדר מתנה בשם הקטינים, וכדי שזו תהיה תקפה, צריך היה שיתבל לכך אישור בית המשפט המוסמך, אישור אשר לא ניתן. אין לקבל טענה זו. ויתור הנותן על זכות כלפי המקבל הריהו מתנה, המשחררת את המקבל מחובתו כלפי הנותן. אך כשם שתנאי במתנה הוא, שהקניית הנכס תהא ללא תמורה (סעיף 1(א) לחוק המתנה), כך הוא בוויתור על זכות: רק אם הוויתור נעשה ללא תמורה, ניתן לראותו כמתנה. צריכה להיות למוותר על הזכות הכוונה להיטיב עם המקבל, כשברור הוא שהוויתור נעשה ללא תמורה. בענייננו לא כך הוא. בהסכם הפשרה בשם הקטינים ובכתב הקבלה והוויתור שנחתם בשמם, לא התכוונו האפוטרופסים להעניק כל הטבה למשיבים. כפי שנזכר בכתב הקבלה והוויתור, אותו סכום, שנתקבל על-פי הפשרה, בסך 28,000 ל"י, "מהווה פצוי סופי ומלא" של כל המגיע למערערים, כאמור בסעיף 2 של המסמך. אותו ויתור על כל זכות תביעה נוספת לא בא כוויתור על זכות כלשהי, אלא אך ורק להדגיש ולקבוע מפורשות, שמכיוון שהמערערים קיבלו את כל המגיע להם, שוב אין עומדת להם זכות לתבוע סכומים נוספים. כפי שהוכח, סכום הפיצוי נקבע מתוך כוונה והסכמה של הצדדים להסכם הפשרה, שהוא מהווה פיצוי של כל המגיע למערערים - ביניהם הקטינים - ולא מתוך כוונה של האפוטרופסים של הקטינים לוותר על זכות כלשהי, המגעת למערערים מהמשיבים. אכן, לעתים יש שעיסקה מעורבת עם מתנה. הדבר קורה כששני הצדדים לחוזה מסכימים, כי התמורה, שנותן צד אחד למשנהו, היא פחותה בהרבה מן התמורה הראויה, תוך כוונה להעשיר את הצד השני. במקרה כזה, כשהצדדים מתכוונים שהתמורה, שנותן הצד האחד, תהיה במתכוון קטנה יותר מן הראוי, ניתן לראות בהפרש שבין מה שניתן לבין מה שראוי להינתן - מתנה (ראה: א' ראבילו, "חוק המתנה, תשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 61). מקרה דומה יכול היה להיות, כשהצדדים להסכם פשרה בתביעת נזיקין מסכימים, שהתמורה, הניתנת על-ידי המזיק לניזוק, הינה פחותה בהרבה מזו המגיעה לניזוק, כשאותה הפחתה בסכום הפיצויים נעשית מתוך מטרה וכוונה מצד הניזוק להיטיב עם המזיק ולוותר על חלק מהמגיע לו. במקה כזה, אפשר לראות בהפחתה וויתור כאלה מתנה, ונראה לי, שאחד המבחנים או השיקולים לבדיקת השאלה, אם היה ויתור מסוג זה, הוא, אם הפשרה הייתה סבירה או לא. אם יוברר, שהפשרה אינה סבירה משמעותית, יכול הדבר לסייע למסקנה, שאכן היה ויתור מסוג זה. אך לא זה המקרה בענייננו, כמבואר לעיל. לא הייתה כל כוונה של האפוטרופסים לוותר על זכותם של הקטינים לקבל את מלוא הפיצוי המגיע להם, וכפי שכבר הוסבר, לא רק שלא הייתה כוונה כזו, אלא שסכום הפשרה הינו גם סכום סביר בנסיבות המקרה. אשר על-כן, לא היה מצד האפוטרופסים כל ויתור על זכות של הקטינים אלא מיצויה של זכות זו תוך עמידה עליה על-ידי קבלת סכום הפיצוי המגיע לקטינים, סכום, אשר נראה להם סביר והולם בנסיבות המקרה. הסכם הפשרה שנעשה והחתימה על כתב הקבלה והוויתור לא היו, על-כן, אלא עריכת הסכם בשם הקטינים לטובתם ולתועלתם, ללא כל "מתנה" מצדם, ולהסכם כזה לא היה צורך בקבלת אישורו של בית המשפט. לחיזוק "טענת המתנה" שבפי הקטינים הסתמך בא-כוח המערערים על פסק- דינה של כבוד השופטת מ' בן-פורת בהמ' (י - ם) 934/75 [7]. אלא שאין בפסק הדין שום ראיה לענייננו. המקרה שם היה, שלאחר מות אביהם של קטינים בתאונת דרכים נערכה סולחה בין נכבדים של שני כפרים-כפרו של המנוח וכפרו של הנהג הנתבע.במסגרת סולחה זו נחתתם מסמך, שבו ויתרה משפחת הקטינים על כל "זכויותיה האזרחיות". בית המשפט קבע, שהוויתור, בו התיימרו לוותר בשם הקטינים על תביעתם, אינו תקף, מהטעם שלוויתור זה לא נתקבל אישורו של בית המשפט. עם כל הכבוד, החלטה זו של בית המשפט נראית לי מבוססת, אך אין בה אסמכתא לעניין הנדון לפנינו. שם נעשה ויתור על זכות תביעה, ויתור אשר הינו בגדר מתנה במובן סעיף 1(ג) לחוק המתנה. בענייננו, לעומת זאת, לא היה ויתור במובן זה, אלא הצהרה והתחייבות שלא לתבוע, לאור זאת שהקטינים קיבלו את הפיצוי המלא המגיע להם, כמבואר לעיל. 12. על סמך כל האמור לעיל, הנני סבור שצדק בית המשפט, כשדחה את בקשת המערערים, ודין ערעור זה להידחות. כן הייתי מחייב את מערערים לשלם למשיבים את הוצאותיהם בערעור זה בסכום של 15,000 שקלים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט א' שינבוים: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור. חוזהנזיקיןהסכם פשרהפשרה