רקע כללי 1. המערערים היו בעליו של בניין בן 5 קומות המצוי ברח' קיבוץ גלויות 23, תל-אביב, הידוע כגוש 7053, חלקה 257 (להלן: "הבניין"). מר ציביאק יוסף ז"ל ורעייתו, הגב' רחל ציביאק, היו רשומים כמחזיקים בחשבונות הארנונה בנוגע לבניין, ביחד ולחוד, וזאת עד ליום 01.01.2006, עת מונה כונס נכסים לבניין, ושמם של המערערים נגרע מפנקסי המשיבה. בהמשך, נמכר הבניין במסגרת כינוס הנכסים. במהלך השנים, עד למחיקת שמם של המערערים כמחזיקים בנכס, התגלעו, בינם לבין המשיבה, מחלוקות רבות בנוגע לחיובי הארנונה שהוצאו להם, כאשר לטענת המשיבה, יתרת החוב בגין יחידות השומה השונות של הבניין, בתקופת ההחזקה של המערערים, עומדת על סכום של 1,620,133.51 ₪, נכון ליום 06.02.2011. מי שטיפל בנושא חיובי הארנונה, מטעמם של המערערים, הינו בנם דוד ציביאק, אשר הופיע כמיופה כוח גם בערעור זה. הערעור מתייחס להחלטות שניתנו על-ידי ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו (להלן: "ועדת הערר" או "הועדה") ביום 18.08.2003, ביום 07.09.2005 וביום 31.10.2005. יצוין, כי ביום 09.09.2009 ניתנה החלטה נוספת של ועדת הערר, המתייחסת לשנות המס 2004 ו-2005. המשיבה טוענת כי בית-משפט זה מוסמך לדון, במסגרת הערעור, אך ורק בשומות הארנונה שהוצאו לגבי השנים 2001 עד 2005, ולא לשנים שקדמו לכך. כזכור, מתחילת שנת 2006 ואילך, המערערים אינם מופיעים כמחזיקים בבניין. 2. הערעור המקורי הוגש על-ידי מר דוד ציביאק, בשם הוריו, ביום 21.01.2004, ומדובר בערעור על החלטת ועדת הערר מיום 18.08.2003. ביום 02.09.2010 הגיש מר ציביאק "הודעת ערעור מתוקנת ומאוחדת על החלטות ועדת הערר", שבה התייחסות לכל החלטות ועדות הערר שניתנו, בנוגע לבניין. יצוין, כי מר ציביאק אינו משפטן, והמערערים לא יוצגו על-ידי עו"ד בהליך זה (כמו גם בפני ועדות הערר), ולפיכך יש בטיעוניו עירוב של נושאים שונים, שבחלקם אינם בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, ובחלקם אינם נושא לערעור מנהלי. בעיקרי הטיעון שהגיש מר ציביאק, הוא ציין כי "לטענת המערערים, קיימים בצווי הארנונה של עיריית תל-אביב... הוראות הנגועות באי חוקיות, ובהפרה של חקיקת ההקפאה...". מר ציביאק ער לכך כי נושא זה, הנוגע לחוקיות צווי הארנונה, אינו בסמכותה של ועדת הערר, ועל-כן הוא מבקש כי בית-המשפט ידון בטענותיו בהקשר זה, במסגרת עתירה מנהלית. דא עקא, שעתירה מנהלית לא הוגשה על-ידי המערער, וכל שיש לפניי הינו ערעור על החלטות ועדת הערר, וזאת בלבד. לפיכך, אין באפשרותי, במסגרת ערעור זה, להיזקק לנושאים שאינם בסמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר, והדיון יצטמצם, אך ורק, לנושאים שאותם ניתן להעלות, כדין, במסגרת ערעור מינהלי. החלטות ועדת הערר החלטת ועדת הערר מיום 18.08.2003 3. בפתח ההחלטה ציינה ועדת הערר כי מדובר בערר מאוחד שעניינו דחיית השגות המערערים מיום 11.12.2001, מיום 08.03.2001 ומיום 18.03.2001 בנוגע לחשבונות ארנונה: 3311-0230-07-31 ו-3311-0230-009-22. הועדה דנה בטענת המערערים, לפיה מעת שמלאו להם 65 שנה בשנת 1990, מגיעה להם הנחה בשיעור של 25% בחיובי הארנונה, ממועד זה ואילך. הועדה ציינה כי הנחת "אזרח ותיק" ניתנת, אך ורק, כאשר מדובר בדירה המשמשת למגורים, ולא בנכסים אחרים. לפיכך, נדחתה טענת המערערים בנושא זה. הועדה התייחסה לטענה נוספת, שעניינה חוקיות "רפורמה" שהונהגה בצו הארנונה לשנת 2000. הועדה קבעה כי המערערים לא פירטו, מה הם סעיפי החוק הנגועים באי חוקיות, ולבד מהפרחת סיסמאות משפטיות, לא העלו כל טיעון ענייני. לפיכך נדחתה גם טענה "ערטילאית" זו. המערערים טענו כי יש לזכותם בהנחה הנובעת מסוג הבניין, היינו כי מדובר בבניין שבנייתו הושלמה בשנת 1964, ולא בשנת 1980, כטענת העירייה. המשיבה טענה כי שנת 1980 נקבעה כשנת גמר הבנייה, מאחר שבשנה זו הוספו לנכס 657 מ"ר, שמשמעה הכפלת שטח הבניין. בהתייחס לטענה זו, ציינה הועדה כי החל משנת 2000 אין משמעות לשנת גמר הבניין, שכן נקבע באותה שנה כי בניינים שאינם משמשים למגורים, ואשר שנת גמר הבנייה שלהם הינה 1960 ואילך, יחויבו לפי סוג בניין א'. לדעת הועדה, תיקון זה נטל את העוקץ מהמחלוקת שבין הצדדים. הועדה התייחסה גם לדרישת המערערים ליתן להם הנחה לנכס ריק, לתקופה העולה על 6 חודשים. לטענתם, פרשנות העירייה את החוק, לפיה פטור לנכס, בהיותו נכס ריק, ניתנת פעם אחת בלבד לגבי אותם בעלים, אינה נכונה. הועדה ציינה כי לא הייתה נמנעת מלדון בטענה החוקתית, כביכול, שהועלתה על-ידי המערערים, לו אלה פרשו בפניה טיעון מסודר, בנוגע לעניין זה. מאחר שהדבר לא נעשה, הרי שיש לדחות גם טענה זו. הועדה הוסיפה וקבעה בהחלטתה כי אין זה בסמכותה לדון בטענות הנוגעות לחיובי מים, שכן היא מוסמכת לדון בענייני ארנונה בלבד. אשר לטענות לגבי שטח הבניין, שנקבע בהתאם למדידה חדשה שערכה המשיבה, ציינה הועדה כי המערערים השמיעו טענות כלליות בלבד, מבלי שהציגו חוות-דעת נגדית ומבלי לפרט את הליקויים שנפלו, כביכול, במדידה החדשה. משכך, החליטה הועדה לדחות גם את הטענות בעניין זה. הועדה החליטה לקבל את טענת המערערים הנוגעת לחיוב חצר הנכס, כקרקע בשימוש המוחזקת שלא ביחד עם הבניין, מאחר שעדות המערערים בעניין זה לא נסתרה, אך תוקפה של ההחלטה הוגבל לתקופה המתחילה ב-01.01.2001. החלטת הועדה מיום 07.09.2005 4. המדובר בהחלטה המשלימה את ההחלטה הקודמת, והיא עוסקת בשאלת חילופי המחזיקים בנכס. לטענת המערערים, המשיבה ביצעה שינויים בזהות המחזיקים ביחידות שונות של הבניין, מבלי לקבל את עמדתם של הבעלים. המערערים סבורים כי אין ניתן לאשר חילופי מחזיקים על-סמך הודעתו של השוכר בלבד, אלא אם ניתנה הסכמת הבעלים להודעה על חדילת חזקה. המדובר בשני מקרים, בהם הודיעו שוכרים של יחידות מסוימות בנכס, על כי חדלו מלהחזיק במושכר, ובהתאם לכך, חזר שם המחזיק להיות שם הבעלים. הועדה דחתה את פרשנותם של המערערים, שכן סעיף 325 לפקודת העיריות אינו מתנה את אישור הודעת החדילה בהסכמת הבעלים, והוסיפה כי אם תתקבל פרשנות זו, הרי שהדבר יאיין את מטרתו ותכליתו של החוק. עם זאת, סברה הועדה כי ככל שהוצגו בפני המשיבה הודעות סותרות בנוגע להחזקה בנכס, עליה לבצע בדיקה בנוגע לזהותו של המחזיק, או להודיע לבעל הנכס אודות קבלת ההודעה על שינוי המחזיק. המדובר בחובה מינימאלית המוטלת על המשיבה, ואין סיבה להניח כי היא לא עמדה בנטל זה. בכל מקרה, כך קובעת הועדה, אין זה מתפקידה של הרשות להכריע בסכסוכים בין הטוענים לזכויות בנכס, וכל צד הרואה עצמו נפגע עקב התנהגותו של הצד האחר, רשאי לפנות לבית-המשפט, על-מנת שיפסוק במחלוקת זו. לפיכך, נדחה הערר גם בנקודה זו. החלטת ועדת הערר מיום 31.10.2005 5. ערר זה הוגש בגין חיובי ארנונה שונים הנוגעים ליחידות שונות בבניין. המדובר בערר שהוגש ביום 30.05.2004, ובהתאם לקביעת הועדה, לא יישמעו טענות המתייחסות לשנות מס הקודמות לשנת 2004. המערערים חזרו והעלו את הטענות בנוגע לרפורמה מבנית שביצעה המשיבה בצו ארנונה לשנת 2000, אך הועדה חזרה וקבעה כי אין זה בסמכותה לדון בשאלת חוקיות צו הארנונה, ועל-כן דחתה טענה זו. כמו כן, קבעה הועדה כי אין זה בסמכותה לדון בחשבונות המים שנשלחו למערערים, אלא בענייני ארנונה בלבד. המערערים חזרו וטענו כי שטח הבניין, אשר נקבע על-ידי המשיבה, אינו נכון, אך גם הפעם לא הציגו כל ראיות לעניין זה, ועל-כן טענתם נדחתה. באותה מידה, נדחו טענות המערערים כנגד סיווגים שונים של יחידות המצויות בבניין, שכן המבחן לסיווגו של נכס הינו מבחן השימוש בפועל, וכך, לדעת ועדת הערר, נעשה על-ידי המשיבה. הועדה דחתה טענות נוספות של המערערים בנושא איחוד יחידות הבניין לצורך חיוב ארנונה, ובנושא הדרישה למתן פטור בגין נכס ריק. לפיכך, החליטה הועדה לדחות את עררם של המערערים. החלטת הועדה מיום 09.09.2009 6. המדובר בהחלטה האחרונה שניתנה בעניינם של המערערים, במסגרתה ציינה הועדה כי המערערים מעלים נושאים אשר עולים, ושבים ועולים בפני ועדות הערר ללא הפוגה, והמערערים חוזרים וטוענים טענות שכבר נדונו והוכרעו. הועדה ציינה כי בפניה עררים לשנות המס 2004 ו-2005, ואין בכוונתה לדון בטענות הנוגעות לשנות מס קודמות. ההשגה שהגישו המערערים לגבי שנת המס 2004, הוגשה באיחור, ולכן לא היה מקום, לכאורה, לדון גם בערר זה. ואולם, הועדה החליטה, כדי להפיס את דעתם של המערערים, כי יש בדעתה לדון בשתי שנות המס. הועדה התייחסה לטענת המערערים כי היה על המשיבה לרשום יחידות שונות בבניין על שם השוכרים, במועד בו החלה השכירות, ולחדול מרישום זה רק כאשר פינו השוכרים בפועל את הנכס. טענה זו נדחתה, שכן מחובתה של העירייה לשנות את שם המחזיק רק משעה שנמסרה לה הודעה כדין, בדבר חילופי המחזיקים. המערערים חזרו והעלו טענות לגבי חישוב השטחים, אך הועדה קבעה כי מדידת השטחים נעשתה כראוי, תוך שהושמטו שטחים שלא היו בהחזקתם של המערערים. לגבי הדרישה לאיחוד שטחים, אשר חזרו לחזקתם של המערערים בתום תקופת שכירות, ציינה הועדה כי הדבר אינו נעשה מאליו, אלא שיש להגיש בקשה מסודרת לעניין זה. מאחר שהדבר לא נעשה, אין מקום לשנות את הרישומים בדיעבד. זאת ועוד, המערערים לא הוכיחו כי היחידות, שלטענתם יש לאחדם, מצויים בשטח בנוי, שהוא רצוף ללא כל הפרדה, וגם מסיבה זו יש לדחות את הטענה. לאור האמור, נדחה הערר. הערעור 7. במסגרת הדיון בערעור, יש בדעתי להתייחס להודעת הערעור המתוקנת שהוגשה לבית המשפט ביום 02.09.2010, היינו לאחר מתן ההחלטה האחרונה על-ידי ועדת הערר. המדובר בהודעת ערעור המתפרשת על פני עשרות עמודים, אשר נכתבה על-ידי בנם של המערערים, דוד ציביאק. הודעת הערעור כוללת פרטים רבים שאינם ממין העניין, והתייחסות לנושאים שאינם רלוונטיים לערעור, וככלל ניתן לומר כי קשה, עד מאוד, להבחין בין עיקר לטפל, ולהתמקד אך ורק בנושאים שהם ראויים לבוא בשעריו של בית-משפט זה. מתוך הודעת הערעור המתוקנת ועיקרי הטיעון, ניתן לדלות את הנושאים הבאים שאליהם ראוי להתייחס במסגרת ערעור זה: שומות המס לשנת 1999 המערערים טוענים כי חצר הבית, בשטח של 165 מ"ר, אינה צריכה להיות מחויבת בארנונה, שכן מדובר בשטחים משותפים; חישוב השטח המחויב בארנונה אינו מדויק, לאור פגמים שנפלו במדידה; המשיבה נמנעה, שלא כדין, מליתן פטור מארנונה בגין נכס ריק; נעשו טעויות בסיווגן של יחידות מסוימות בבניין, והבקשה לאיחוד שטחים בחשבון ארנונה אחד נדחתה על-ידי העירייה, שלא כדין. שומות המס לשנת 2000 המערערים חוזרים על טענותיהם בנוגע לשומות לשנת 1999, ומוסיפים כי נעשתה טעות בנוגע לשטח החייב בארנונה בקומת קרקע, שכן לא הופחתו שטחים מסוימים שאינם מחויבים בארנונה, כגון שטח הפיר ושטח ארון החשמל המשותף. שומות המס לשנת 2001 בנוסף לאמור לעיל, נטען כי המשיבה ביטלה שומה הנוגעת לשטח חדר בקומת הביניים, ובמקומה הטילה חיוב בגין שטח יחידת חנות. לטענת המערערים, החנות הוחזקה במשך כ-5 שנים על-ידי שוכרים שונים ולא הוחזקה על-ידם, ועל-כן היה מקום לבטל, לחלוטין, את החיוב בנושא זה. לטענת המערערים, חשבון חדש שנשלח אליהם בשנת 2001, המתייחס לשטח של 215 מ"ר בקומת המרתף, הוצא שלא כדין, שכן הוא אינו כולל את פירוט זכויותיו של הנישום ומועדים להשגה ולערר, ועל-כן אין לו תוקף חוקי. כמו כן, נטען כי השגה שהוגשה על-ידי המערערים לא נענתה, תוך 60 יום, על-ידי מנהל הארנונה, ועל-כן דין ההשגה להתקבל. הועלו מחדש טענות בדבר נכונות המדידות שנעשו על-ידי המודד העירוני, בנוגע לחלקים שונים בבניין. עוד נטען, כי העירייה לא בחנה בנפרד ובאופן פרטני את נושא חילופי המחזיקים ביחידות מסוימות של הבניין, והשיתה את החיוב, שלא כדין, על המערערת. הועלו טענות הנוגעות לסיווגים שונים שניתנו למחסנים בבניין, כאשר, לטענת המערערים, היה צריך להתייחס לאותם מחסנים כ"מחסני תעשייה", שבגינם יש לשלם תעריף ארנונה מופחת. שומות המס לשנת 2002 לא הועלו טענות חדשות לגבי שנת מס זו, והמערערים חוזרים על הטענות שהעלו בנוגע לשנות מס קודמות. שומות המס לשנת 2003 המערערים טוענים כי ועדת הערר דחתה את עררם לגבי שנת מס זו, מבלי שקיימה דיון ענייני ומבלי שהוצגו בפניה ראיות. נטען כי נעשה מחטף בהחלטת ועדת הערר, שכן ההחלטה "ניתנה טרם הושלמו ו/או מוצו הדיונים בערר, תוך התעלמות מבקשות תלויות ועומדות של המערערים". לגופו של עניין, חוזרים המערערים ומעלים טענות דומות, כפי שהעלו לגבי שנות מס קודמות. המערערים מוסיפים וטוענים כי שגתה ועדת הערר בכך שלא בחנה את הטענות בנוגע לחשבונות המים, ולשיטתם הם היו זכאים לקזז את הסכומים המגיעים להם בנושא זה, מכל חוב ארנונה. שומות המס לשנים 2005-2004 המערערים טוענים כי הועדה לא התמודדה עם הטענות המפורטות בערר, וחרף זאת מתחה ביקורת עליהם, שעה שכל חטאם היה בכך כי ביקשו את יומם בפני הועדה. עוד נטען בערעור כי הועדה טעתה בכך שדחתה את הטענה כי אין להטיל חבות על הגב' רחל ציביאק בגין שומות שהוצאו לבעלה המנוח. על-פי החוק, ניתן לחייב את הנישום או את עזבונו בלבד, וניתן לחייב את הגב' ציביאק אך ורק בגבולות עזבון המנוח, ותו לא. עוד נטען, כי הועדה טעתה בכך שלא קיבלה את הדרישה לשינוי שמות המחזיקים במועד תחילת השכירות, והסרת השם בתום הסכם השכירות, בפועל. בנוסף, טעתה הועדה בכך שלא התמודדה באופן ענייני עם כל אחת ואחת מהטענות שנטענו לגבי שטח יחידות הארנונה שבנכס. כמו כן, לא התמודדה הועדה בנושא הדרישה, שנדחתה, לאיחוד שטחים של יחידות שונות, לצרכי חיוב בארנונה. הועדה פטרה עצמה מלהיכנס לעובי הקורה לגבי כל טענה וטענה, תוך שהיא מציינת כי מדובר ב"מלל רב". לאור האמור, התבקש בית-המשפט לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטות השונות שניתנו על-ידי ועדת הערר. תגובת המשיבה 8. המשיבה, מבקשת באמצעות ב"כ עו"ד גיא מונין, לדחות את הערעור, שכן הוא עוסק בעיקרו של דבר, בשאלות עובדתיות הנתונות להכרעתה של ועדת הערר, ובעניינים כגון דא אין מקום להתערבותה של ערכאת ערעור. המשיבה טוענת כי בית-משפט זה מוסמך לדון בשומות שהוצאו לשנים 2005-2001, ולא בשומות קודמות, שלא הוגשה בהן השגה למנהל הארנונה. במסגרת הערעור, ניתן לדון אך ורק בנושאים שהם בסמכותו של מנהל הארנונה, ולא בנושאים אחרים, כגון חוקיות צווי הארנונה. מאחר שההשגה צריכה להיות מוגשת אל מנהל הארנונה ולא אל העירייה, הרי שלא היה מקום לכלול העירייה כמשיבה, אלא את מנהל הארנונה בלבד. עו"ד מונין מוסיף וטוען כי החלטות ועדות הערר היו מנומקות, מעוגנות היטב בחומר הראיות ותואמות את הדין, ומשכך, אין כל עילה להתערבותו של בית-המשפט. בהתייחס לסוגיות שבמחלוקת, שהן בסמכותה של ועדת הערר, נטען על-ידי המשיבה כי אין להתערב בממצאים עובדתיים ככל שהם נוגעים לשאלות סיווג הנכס, שטחו, ושאלות שעניינן איחוד שטחים. כל הממצאים בעניין זה מבוססים על מדידות שנעשו על-ידי המשיבה, מבלי שהוצגו על-ידי המערערים נתונים אחרים או סותרים. רק בשנת 2005 צירפו המערערים להשגתם, מדידות של מודד מטעמם. הועדה בחנה את הממצאים שהיו בפניה, לרבות את ממצאי המדידה הנגדית, ולבסוף הגיעה למסקנה כי קיימים שטחים אשר לא נכללו במדידה שנערכה על-ידי המערערים, ועל כן קבעה כי מדידת השטחים אשר הוצגה על-ידי המודד מטעם המשיבה היא המדידה הנכונה. לאחר שועדת הערר עיינה בחומר ושמעה עדויות בנושא זה, אין בסיס להתערב במסקנותיה העובדתיות של הועדה. לאמיתו של דבר, לא הייתה מחלוקת כי השטחים החסרים במדידת המערערים קיימים בפועל בבניין, אך לא נמדדו על-ידם, כיוון שלשיטתם של המערערים הם אינם ברי חיוב בארנונה. גישתם זו של המערערים מוטעית, לאור "הגדרת בניין" בסעיף 269 לפקודת העיריות, הכוללת שטח קרקע המשמש כחצר או כגינה. לפיכך, היה מקום לחייב בארנונה גם שטח שאינו משמש למגורים, למשל כאשר הוא משמש כחניה. כן הדבר לגבי יחידות נוספות, שעל-פי קביעת הועדה, הם חייבים בארנונה, בניגוד לדעתם של המערערים. אשר לשאלת סיווג השטחים, נטען על-ידי המערערים כי שטחים שעמדו בבניין ללא שימוש, היה צריך לסווגם בסיווג הזול ביותר האפשרי, מבחינתו של הנישום. ועוד נטען כי ככל שהוחזקו על-ידי המערערים שטחים ריקים בבניין, היה על המשיבה לצרפם לחשבון ארנונה אחד. המשיבה טוענת כי על-פי ההלכה הפסוקה, נכס שאין בו שימוש, יסווג בהתאם לשימוש האחרון שנעשה בו בפועל. כמו כן, לא הוכיחו המערערים אימתי עמדו הנכסים שבהחזקתם, כשהם ריקים מכל חפץ ואדם וללא כל שימוש. אשר לטענת איחוד השטחים, נטען כי מדובר בטענה כללית, מבלי שהוגשה בקשה ספציפית לגבי כל נכס, ואין מוטלת על המשיבה חובה שבדין לאחד יחידות שומה, רק משום שחדלה החזקה בהן, כפי שטוענים המערערים. בנושא חילופי המחזיקים, חזרה המשיבה על עמדתה כי היא אינה צריכה להתערב בסכסוכים בין הבעלים לבין השוכרים, וכל אימת שחל שינוי בזהותו של המחזיק, יש להגיש הודעת חדילה למשיבה, ואין זה מתפקידה לבדוק שינויים שחלו בהחזקת הנכס. המשיבה אינה מחויבת לבדוק את אמיתות הודעתו של המחזיק הקודם בדבר חדילת חזקתו, והיא אינה אמורה להכריע בסכסוך בין הבעלים לבין השוכר בשאלה האם הוחזרה החזקה, אם לאו. בנושא הפטור לנכס ריק, הפנתה המשיבה לחקיקה הקובעת כי פטור מעין זה יינתן פעם אחת ולתקופה של 6 חודשים לכל היותר, כאשר ועדת הערר אינה יכולה להיזקק לטענות הנוגעות לתוקפה או חוקיותה של החקיקה הרלוונטית. לסיכום, נטען על-ידי המשיבה כי היא פעלה, לאורך כל הדרך, על-פי הדין הקיים, וועדות הערר, אשר דנו בהשגותיהם של המערערים, קבעו ממצאים עובדתיים המתבססים על עדויות וראיות שהיו בפניהם, ואין מדובר באחד המקרים החריגים המצדיקים התערבות ערכאת ערעור. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי היה למערערים יומם בפני ועדות ערר החל משנת 2001, הועדות קיימו מספר רב של דיונים, במסגרתם התאפשר למערערים להעלות את מכלול טענותיהם. הועדות הקפידו לאפשר למערערים להציג את ראיותיהם ולחקור את מצהירי המשיבה. מכל הטעמים דלעיל, מבקשת המשיבה לדחות את הערעור. דיון והכרעה התשתית הנורמטיבית 9. סמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים לדון בענייני ארנונה הוגדרה בחוק בתי-המשפט לענינים מינהליים, התש"ס - 2000 (להלן: "החוק"). סעיף 5(1) לחוק קובע כי בית-משפט לעניינים מנהליים ידון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה... (להלן - עתירה מנהלית)". בסעיף 1 לתוספת הראשונה נאמר כי בית-המשפט יהא מוסמך לדון ב"ארנונות - ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד". סעיף 5(2) לחוק קובע כי בית-המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון ב"ערעור המנוי בתוספת השנייה (להלן - ערעור מנהלי)". בסעיף 7 לתוספת השנייה נאמר כי בית-המשפט מוסמך לדון ב"ערעור לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976". המדובר, אם כן, בעתירה מנהלית המוגשת נגד רשות מקומית, או בערעור המוגש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה. ככל שמדובר בערעור מנהלי, יש לפנות אל חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר"). סעיף 3 לחוק הערר עוסק בהשגה, אותה רשאי הנישום להגיש למנהל הארנונה ברשות המקומית. סעיף זה קובע לאמור: (א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית, רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון הנכס, גודלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה, היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). " על החלטתו של מנהל הארנונה ניתן להגיש, תוך שלושים יום, מעת שנמסרה לנישום התשובה, ערר לפני ועדת הערר. על החלטת ועדת הערר, רשאים, הן הנישום והן מנהל הארנונה, לערער לפני בית המשפט לעניינים מנהליים. סמכותה של ועדת הערר נגזרת מסמכותו של מנהל הארנונה לדון בהשגה על הודעת חיוב בארנונה, וכפי שנקבע בע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק (לא פורסם, ניתן ביום 30.8.06): "כבר נפסק כי יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל... ואת סמכות מנהל הארנונה לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות בפרט... מגמה זו רצויה ולכך טעמים שונים. מדברי הנשיא שמגר עולה כי מגמת ההרחבה נובעת מהרצון להרחיב את יכולתו של האזרח לערור על חיובי הארנונה ולמצות את זכויותיו. בפסיקה מורחבת יותר נומק הדבר במומחיות גופי הערר ובמיצוי הליכים יעיל ומהיר, וזאת אף כאשר הטענות בעלות אופי עקרוני..." עוד נקבע בפסיקה, כי הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת הערר מתמצה בבדיקה האם החלטתה מצויה במתחם הסבירות, ובית המשפט לעניינים מנהליים, אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הועדה. ככל שמדובר בקביעות עובדתיות של ועדת הערר, הרי שסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים מוגבלת עוד יותר, שכן התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה בנסיבות חריגות ומיוחדות, וככלל, תינתן עדיפות לגוף שיפוטי או מעין שיפוטי, אשר יכול להעריך את העדויות ולהתרשם, באורח בלתי אמצעי, מן העדים שהעידו לפניו (ראו לעניין זה, רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא הלוי בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 6.3.08); ע"א 2254/09 צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' קסטנבאום (לא פורסם, ניתן ביום 3.01.11)). עוד נקבע בפסיקה כי מנהל הארנונה, ובעקבותיו גם ועדת הערר, אינם מוסמכים לדון בטענות שעניינן חוקיות צו הארנונה, ועל כן לא ניתן להעלות טענות מעין אלה, בפני ועדת הערר, והדרך הנאותה הינה בהגשת עתירה מנהלית. בבר"מ 1666/09 אלי מגדסי נ' מנהל הארנונה של רחובות (לא פורסם, ניתן ביום 1.2.2010), נקבע כי: "...טענות (בין אם מפורשות ובין אם מובלעות) בדבר אי חוקיות צו ארנונה לא ניתן להעלות בפני ועדת הערר, שאיננה מוסמכת לדון בהן... וממילא גם לא בכל הליך ערעורי על החלטת ועדת הערר". (וראו גם דברים שנאמרו על ידי בעניין זה, בעמ"נ 23825-02-10 פדרל פרטס שותפות מוגבלת נ' מנהל הארנונה של עיריית פתח תקווה (לא פורסם, ניתן ביום 27.2.11)). במסגרת עתירה מנהלית, רשאי הנישום לתקוף בתקיפה ישירה את צו הטלת הארנונה, אשר על פי הטענה, נחקק בלא סמכות בידי המועצה של הרשות המקומית. בין יתר הטענות, אותן אפשר להעלות כנגד צו הארנונה: "... ניתן למנות: חקיקה שנעשתה לאחר חלוף המועד שנקבע בדין; חקיקה שנעשתה שלא בהתאם לדין באשר לסדר היום של ישיבת מועצת הרשות המקומית; חקיקה שנעשתה ללא קוורום חוקי של מועצת הרשות המקומית; חקיקה שנעשתה בניגוד למגבלות של דיני ההקפאה מאז שנת 1986 ובכלל זה חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות של איסור שינוי סוג, סיווג ותת סיווג הנכס; חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות שלא איסור שינוי שיטת מדידה והגדרת שטחים; חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות של תעריפי הארנונה המירביים והמזעריים; חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות של שיעורי העדכון של תעריפי הארנונה וכלליו; שינוי ישיר או עקיף בתעריפי הארנונה שלא קיבל את אישורם של שר הפנים ושר האוצר" (ארנונה עירונית, בעמ' 1263 - 1264). כמו כן, ניתן להעלות, במסגרת עתירה מנהלית, טענות שעניינן חוסר סבירות קיצונית של צו הארנונה (ראו עמ"נ (ת"א) 273/04 קנדל רפאל ועמיר נ' עיריית תל אביב יפו (לא פורסם, ניתן ביום 28.6.05) והפסיקה המאוזכרת שם). טענות שאינן נוגעות לאי חוקיות ו/או חוסר סבירות מהותית של צו הארנונה, אין להעלותן במסגרת עתירה מנהלית, אלא בדרך של הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך, ככל שהנישום רואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה, הגשת ערר לועדת הערר. ומן הכלל אל הפרט 10. בערעור המונח לפניי, תוקפים המערערים, באמצעות בנם, מר דוד ציביאק, החלטות שונות של ועדות ערר שניתנו בעררים שהוגשו על-ידם, לאחר שהשגות אשר הופנו אל מנהל הארנונה, נדחו על ידו. אם נתעלם מטענות שונות שהועלו, בנוגע לשאלת חוקיותם או סבירותם של צווי הארנונה, הרי שכל יתר טענותיהם של המערערים נוגעים לממצאים עובדתיים, אשר נקבעו על-ידי ועדות הערר השונות, ולא שמצאתי כל בסיס להתערב בקביעות אלה. המערערים הופיעו, מבלי שהיו מיוצגים על-ידי עורך-דין, ועניינם הוצג על-ידי מר דוד ציביאק, כפי שנעשה גם בהליך זה. הגם שניתן להתרשם מבקיאותו של מר ציביאק בחומר וממסירותו הרבה לעניין, אין להתעלם מן העובדה כי הגשת עררים והופעה בפני ועדת ערר, אינן מצויות בתחום מומחיותו. מר ציביאק העלה, במסגרת העררים שהגיש, נושאים שאינם בתחום סמכותה של ועדת הערר, ואילו בתחומים אחרים, בעיקר במישור העובדתי, לא הוצגו על-ידו ראיות, שהיה בהן כדי לתמוך בטענותיו, כולן או חלקן. מכל מקום, הגעתי למסקנה כי ועדות הערר, אשר טיפלו בערריהם של המערערים, עשו עבודה יסודית ובחנו כל טענה וטענה, ככל שהיא מצויה בתחום סמכותם. קביעותיהם וכן ממצאיהם העובדתיים של ועדות הערר, מעוגנים היטב בחומר הראיות, תוך שהם מיישמים כראוי את הדין הרלבנטי. בנסיבות אלה, אינני רואה מקום לדון, באורח פרטני, בכל אחת מטענותיהם של המערערים במסגרת ערעור זה. סוף דבר 11. לאור האמור לעיל, הנני דוחה את הערעור על כל חלקיו. בנסיבות העניין, אינני רואה ליתן צו להוצאות. בשולי פסק-דין זה, ולאור הנכונות שהביעה המשיבה, טרם מתן פסק-הדין בערעור, להידבר עם בנם של המערערים, מר דוד ציביאק, בנוגע לחיובי הארנונה, המסתכמים כיום בסכום העולה על 1.6 מיליון ₪, הנני מביע את משאלתי כי תחודש ההידברות בין הצדדים, על-מנת לבחון האפשרות להגיע לפשרה, באשר לשיעורו של חוב הארנונה, בו מחויבים המערערים, כיום . ארנונהבניין