הסכם קיבוצי מוסך

1. בתביעתו זו, עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו; פיצוי בגין פגיעה בזכויותיו הסוציאליות, אובדן זכויות פנסיה ולחילופין השלמת הפרשות לדמי גמולים, הפרשי שכר, פיצויי פיטורים ודמי חופשה שנתית, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ו/או פיצויי הלנה בהתאמה. 2. בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 24/2/05, הודיעו באי כוח הצדדים כי ביחס לחוות הדעת האקטואריות שהגישו שני הצדדים, הם הגיעו להסכמה דיונית לפיה, שני הצדדים יוותרו על חקירת האקטוארים, וכי אם ייקבע ע"י בית הדין כי ההנחות המשפטיות והעובדתיות העומדות בבסיסה של אחת מחוות הדעת נכונות, לא תהיה מחלוקת לגבי החישובים האקטואריים הכלולים באותה חוות דעת. עוד הוסכם כי ההנחות העובדתיות שעומדות בבסיס חוו"ד האקטואר מטעם התובע, מר הורזיצר, נמסרו לו ע"י התובע. 3. בפנינו העיד התובע בעצמו ומטעם הנתבעת העידו מר אריה ידין, מנהל הנתבעת (להלן: "מר ידין") מר גל ידין, בנו של מנהל הנתבעת ועובד בה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו (להלן: "מר גל"), גב' אביבה ידין, רעיית מנהל הנתבעת (להלן: "גב' ידין"), . כן הוגשו מסמכים שונים מטעם הצדדים, לרבות חוו"הד האקטואריות ביחס לחישוב הזכויות הנטענות, הנתבעות ו/או המגיעות לתובע. 4. רקע עובדתי: א. התובע הינו מכונאי טרקטורים, בעל רישיון למוסך עצמאי ומאושר כבוחן רכב על ידי משרד התחבורה. ב. הנתבעת הינה חברה ליבוא ומכירת טרקטורים וחלפים ובין היתר מתפעלת מוסך אשר נועד להעניק שירותי תיקון לטרקטורים במהלך תקופת האחריות אותה מחויבת הנתבעת להעניק כחלק מפעילותה כיבואנית טרקטורים. התובע החל לעבוד בשורות הנתבעת כמכונאי טרקטורים בחודש 7/83. ג. ביום 22/4/93 מונה התובע למנהל השירות. במסגרת תפקידו זה הוא היה ממונה, בין היתר, על הקשר עם ספקי טרקטורים מחו"ל ועל קשר עם לקוחות בכל הקשור לרכישת טרקטורים. כן היה התובע אחראי על כל הקשור ברישוי הטרקטורים ובהכנתם ללקוחות הרוכשים, על מנת שיעמדו בדרישות הרישוי. ד. יחסי הצדדים זרמו על מי מנוחות, עד שאי שם, במהלך שנת 99, אלו עלו על שרטון. במהלך אותה שנה, חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של התובע ואין חולק כי , החל מיום 15/8/99, ולמשך תקופה של כ-3 חודשים, עבד התובע במתכונת מצומצמת בת 4 שעות ביום, בהתאם להמלצת רופא תעסוקתי. יתרת שעות העבודה גובתה באישורי מחלה. ה. אין חולק כי דמי המחלה בגין תקופה זו שולמו לתובע באיחור ניכר של כ 6 חודשים, ולאחר פניות חוזרות ונשנות מצידו ומצד בא כוחו בעניין. ו. אין מחלוקת כי במהלך התקופה שמחודש 2/00 ועד למועד השנוי במחלוקת בין הצדדים ושבו הסתיימו יחסי העבודה, ולאחריו, נוהלה חליפת מכתבים רבה וענפה בין התובע ובא כוחו לבין הנתבעת ובא כוחה, בעניין זכויות שונות להן טען התובע , ואף נוהל משא ומתן מתמשך בין הצדדים, בניסיון להגיע להסכמות בדבר תנאי העבודה של התובע ועתידו בנתבעת. אין גם מחלוקת שהמשא והמתן לא צלח ולמעשה הסתיים בסיום יחסי העבודה בין הצדדים. ז. בתקופה שמיום 1/1/96 ועד 2/02 הייתה הנתבעת חברה באיגוד המוסכים (נספח ז' למוצג נ/4; נספח א' לתצהיר התובע, מוצג ת/1). 5. הסוגיות שבמחלוקת והפלוגתאות כעקרון מעלה התובע שתי סוגיות עיקריות בתביעתו; האחת, זכאותו לפיצויי פיטורין מתוקף פיטוריו ע"י הנתבעת ולחילופין, התפטרותו נוכח הרעת תנאים ו/או היווצרות נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו אצל הנתבעת. השנייה, זכויות שונות מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המוסכים, שנחתם בין איגוד המוסכים לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ביום 13/9/03, (להלן: "ההסכם הקיבוצי"), ו/או מכוח צו ההרחבה בענף המוסכים מיום 24.12.95, שהחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי על כל העובדים והמעבידים בענף המוסכים, (להלן: "צו ההרחבה"). כדי להכריע בשתי הסוגיות העיקריות הנ"ל, אנו נדרשים להשיב ולהכריע בשאלות כדלקמן: א. האם בבעלות הנתבעת "מוסך"; ב. האם ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים מיום 13/9/03 (להלן: "ההסכם הקיבוצי") ו/או צו ההרחבה בענף המוסכים משנת 1995 (להלן: "צו ההרחבה") חל על היחסים שבין הצדדים; ג. במידה ויש תחולה להסכם הקיבוצי ו/או לצו ההרחבה האם הייתה הנתבעת חייבת לבטח את התובע מכוחם במבטחים או שמא ההפרשות שהפרישה לביטוח מנהלים יכלו לבוא במקום ההפרשה בהם היא מחויבת למבטחים; ד. במידה וחלה על הנתבעת חובה לבטח את התובע במבטחים האם היה עליה לבטחו בפנסיית יסוד או בפנסיה מקיפה; ה. מהו השכר הקובע לצורך חישוב ההפרשות לפנסיה/ביטוח מנהלים; ו. מהו מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, מהן נסיבות סיומם והאם זכאי התובע לפיצויי פיטורים מכוחן, וכמה?; ז. הזכאי התובע להפרשים בגין פדיון חופשה; ח. הזכאי התובע להפרשי שכר בגין תוספת ותק. דיון והכרעה 6. האם לנתבעת מוסך א. הטענה העיקרית שמעלה הנתבעת הינה, העדר תחולה של ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה עליה, בנימוק שהיא חברה שעיקר עיסוקה הינו ייבוא ומכירת טרקטורים וחלפים, כאשר הפעילויות הנוספות שהיא מקיימת, של הכנת טרקטורים לרישוי והענקת שירות תיקונים לטרקטורים בתקופת האחריות, אינן אלא פעילויות משניות שהיא מחויבת בהן מתוקף תנאי רישיון הייבוא שהוענק לה. מכאן, החזקת מתקן פיזי של מוסך שהנתבעת מחויבת להחזיקו בהתאם לתקנות היבואנים והעובדה שלנתבעת צריכה להיות מחלקת שירות, אין בהם כדי להפוך את הנתבעת ל "מוסך" שעליו חלים ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה. ב. עוד טענה הנתבעת כי השתייכותה לאיגוד המוסכים, הינה מסיבות טכניות ולצורך שימוש במנגנן הבוררות ע"י איגוד זה, זאת בדומה לחברותה גם בארגון עובדי הפלחה מאותה סיבה. לטענתה, אין בעובדה שהיא חברה באיגוד לצורך ספציפי של קיומו של פתרון פרקטי ופורום נוח לבוררויות בסכסוכים בהם היא מעורבת, כדי להצדיק תחולה אוטומטית של הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המוסכים עליה ועל עובדיה. ג. מנגד טוען התובע כי לנתבעת מוסך מרכזי מורשה אותו היא מנהלת כחלק מהתנאים המחייבים אותה לצורך קבלת רישיון הייבוא בו היא מחזיקה, וכי היא חברה באיגוד המוסכים, וכי יש לדחות את טענתה שההסכם או צו ההרחבה לא חלים עליה, מתוקף כך שהמניע להצטרפותה לאיגוד המוסכים, היה רק מתוך שיקולים טכניים, כלכליים ומסחריים, ובמיוחד קיומו של פורום נוח לבוררויות. וכי בכל מקרה ההסכם הקיבוצי אינו מעניק אפשרות "לברור" ולאמץ רק חלק מהוראותיו ולהתעלם מהשאר. ד. הן מתצהיריו של מר ידין והן מתצהירו של מר גל עולה כי לנתבעת "מתקן פיזי של מוסך", שאחזקתו מתחייבת לאור תקנות היבואנים לצורך הכשרת טרקטורים לקבלת רישוי והפעלתו מהווה תנאי לקבלת רישיון יבוא ע"י הנתבעת. עוד עולה כי הנתבעת העסיקה במוסך שהחזיקה מכונאים לתיקון בעיות מכאניות של הטרקטורים בתקופת האחריות ובהתאם לרישיון הייבוא. מכאן, אמירתו הכללית והסתמית של מר ידין בתצהירו, שסוג העבודות שבוצעו בטרקטורים היו רק עבודות לפני מסירת הכלי או עבודות קלות במסגרת האחריות, ולכל היותר מעט אחריה, וכי כל תיקון מסובך היה מועבר למוסכי שירות חיצוני, לא רק שלא הוכחה, אלא שגם אם היא נכונה, אין בה כדי לשנות את קיומו של מתקן פיזי של המוסך ב"מפעל" של הנתבעת, בו נערכו תיקונים וטיפולים מכאניים והוא תפקד, הלכה למעשה, כמוסך מורשה לטרקטורים אותם ייבאה ושווקה הנתבעת ובו הועסקו מכונאים מורשים לביצוע העבודות. ניסיונו של מר ידין לעשות אבחנה בין עבודות מוסך קלות ו/או קשות ו/או מורכבות אינו ממין העניין, זאת נוכח העובדה שהנתבעת ומתוקף אחריותה בהתאם "לרישיון" היבוא שלה, היא האחראית הבלעדית כלפי רוכש הטרקטור על מתן שירות התיקון ואיכותו, במהלך תקופת האחריות. ה. זאת ועוד, למעשה בעדותו בפנינו חזר מר גל ואישר כי, הלכה למעשה בוצעו במוסך שמשמש את הנתבעת תיקוני טרקטורים לרבות תיקונים מורכבים, וכלשונו: "כשיש טרקטורים באחריות ויש בהם ליקויים כמו שאני יודע ברוב הם מבוצעים בשדה אצל הלקוח, אבל לעיתים גם יכול להיות שהם בוצעו בתוך המוסך, כשמדובר בתיקונים מורכבים." ואילו מר ידין הוסיף כי ככל שנתגלו תקלות בטרקטור לאחר קבלתו, התובע עצמו הוא זה שהיה מחליט כיצד תתוקן התקלה והיכן: "הוא יכול היה לתקן את זה במקום או להפנות את זה למוסך הטרקטור שנמצא מולנו". מר ידין הוסיף בעדותו כי על מנת להיות יבואן "חייבים להיות בעל מוסך". ו. הנה כי כן, מהעדויות עולה שבתחומה של הנתבעת קיים מתקן פיזי של מוסך בו בוצעו עבודות תיקונים קלות ומורכבות בטרקטורים, שהשירות בו ניתן על ידי מכונאים מוסמכים. ז. יתרה מזאת, בחינת ההגדרות בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה תומכות אף הן במסקנה שבעניינו מדובר במוסך. ההסכם הקיבוצי מגדיר "מוסך" כך: "מקום עבודה וכל מוסך המשתייך לאיגוד המוסכים בישראל המעסיק עובדים שכירים בתיקונים ושירותים לכלי רכב וחלקיהם.". ואילו בצו ההרחבה מוגדר המונח "מוסך": "מקום עובדה וכל מוסך המעסיק עובדים שכירים בתיקונים ושירותים לכלי רכב וחלקיהם". ח. כפי שניתן לראות, ההסכם וצו ההרחבה עושים שימוש במונח "מקום עבודה" המעסיק שכירים במתן שירותים לכלי רכב וחלקיהם, וככזה הוא המוסך המוחזק ע"י הנתבעת. בנוסף, המסמך שכותרתו: "תנאים לקבלת רישיון יבוא ליבואן המייבא ציוד מכני הנדסי חדש", (נספח א' לתצהיר מר ידין מוצג נ/4), מראה שעל היבואן, דוגמת הנתבעת, מוטלת החובה: "... לקיים מערכת שירותי תחזוקה, כולל בין היתר מוסך מרכזי ומחסן חלפים מרכזי שיהיו בשליטתו והפעלתו של היבואן". ט. גם בהתאם לסעיף 3(5) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב) תשל"ט - 1978 אשר מכוחו נקבעו התנאים המפורטים בנספח א' לתצהיר מר ידין נ/4 הנ"ל, מחויב היבואן לתת שירותי תחזוקה לרכב באמצעות מוסכי שירות. סעיף 1 מגדיר את המונח "מוסך שירות" "כמשמעותו בצו הפיקוח על משרדים ושירותים (מוסכים ומפעלים לרכב ) התש"ל - 1970. כאשר, צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב), התש"ל - 1970 מגדיר "מוסך שרות" כדלקמן: "מפעל שבו ניתנים שירותי אחזקה ותיקונים לרכב או לרכב מנועי מתוצר או מדגם מסוים". הנה כי כן, גם בהתאם להגדרות בצו הפיקוח על מצרכים מכוחו נקבעו התנאים להענקת רישיון ייבוא לנתבעת, מחויבת הנתבעת להחזיק מוסך שירות, עובדה זו יחד עם העובדה שהנתבעת הייתה חברה באיגוד המוסכים לפחות מחודש 1/96 ועד חודש 1/02, מחייבת את המסקנה שהיא אכן מפעילה ומקיימת מוסך במובן ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה. י. בהקשר זה יש לציין שטענת הנתבעת שחברותה באיגוד הייתה רק ממניעים טכניים וכלכליים של שימוש במנגנון הבוררות שמעניק האיגוד בסכסוכים בהם מעורבים חבריו, אין בה כדי לגרוע מעובדה שמכוח חברותה זו באיגוד, היא מחויבת לכל ההסכמים הקיבוציים שנחתמים עם האיגוד ולא רק לחלקים נבחרים מתוכם. למעשה די לעיין במכתבו של מנכ"ל האיגוד, מר חיים מלאך, נספח ז' למוצג נ/4, כדי להיווכח שחברותה של הנתבעת באיגוד לא סויגה רק לצורך שימוש במנגנון הבוררות שהפעיל האיגוד. מכל מקום ומתוקף הוראת סעיף 17 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים") אשר קובע כי: "לעניין סעיף 16 יהא אישור של ארגון עובדים או מעבידים בכתב, כי פלוני הוא חבר בו, או שהיה חבר בו בזמן פלוני, הוכחה מספקת לחברותו."- ניתן לקבוע כי הנתבעת הינה חברה באיגוד לכל דבר ועניין, ומחויבת להסכמים הקיבוציים עליהם היא חתומה בתקופת חברותה ובתקופה שלא הייתה חברה, הינה מחויבת להוראות צו ההרחבה, החל ממועד כניסתו לתוקף. יא. יש לציין כי במסגרת ניסיונותיה של הנתבעת להוכיח שהיא איננה מחזיקה במוסך בבעלותה, צירף מר ידין לתצהירו המשלים מסמך שלטענתו מעיד שרישיונה של הנתבעת הינו לחניון ולא למוסך. עיון במסמך זה מראה שהוא מעיד על תשלום אגרה להפעלת חניון בכתובת המצוינת בו ע"י הנתבעת בשנת 1992. כך מצד אחד המסמך מתייחס רק לשנה אחת מבין מספר השנים בהם הועסק התובע בשירות הנתבעת, ומצד שני לא ברור אם אותו חניון מתקיים במתקן ששימש למוסך השירות של הנתבעת או שמא מדובר במקום אחר, זאת בשים לב לכתובת החניון שלפי הרישיון הינה ברח' חלוצי התעשייה 47, בעוד שכתובתה של הנתבעת כעולה מאחד המכתבים הינה ברח' חלוצי התעשייה 45. מכאן, שאין במסמך זה כדי להוכיח שהנתבעת לא החזיקה באותה תקופה ברישיון נוסף, לקיים עסק של מוסך. גם התמונות שצרף מר ידין לתצהירו המשלים, מוצג נ/5, לצורך השוואה איך נראה מוסך רגיל לעומת מוסך השירות אותו מחזיקה הנתבעת אין בהם כדי להועיל, לאור העובדה שאינה שנויה במחלוקת, שבמוסך השירות שנהלה הנתבעת, ניתנו שירותים וטיפולים לטרקטורים שהיא מייבאת ומשווקת בתקופת האחריות ע"י מכונאים מורשים. יב. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבעת מקיימת מוסך במסגרתו היא מבצעת הכנת טרקטורים לרישוי ומבצעת תיקון תקלות קלות, ומורכבות בטרקטורים שהיא מייבאת ומשווקת, במהלך תקופת האחריות, שהיא מחויבת להעניק כיבואנית של טרקטורים, וזאת באמצעות מכונאים מוסמכים העובדים אצלה, שמהווה מוסך כמשמעו בהסכם הקיבוצי בתקופת חברותה באיגוד המוסכים, מיום 1/1/96 ועד לחודש 1/02 . יג. ברי כי בקביעתנו הנ"ל לא די, ועל התובע להוכיח, שיש להחיל עליו ועל מערכת יחסיו על הנתבעת את ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה. לשאלה זו נזדקק בהמשך. 7. תחולת ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענייננו א. התובע טען בסיכומיו שההסכם הקיבוצי חל על הצדדים מתוקף חברותה של הנתבעת באיגוד המוסכים החל מחודש 1/96, כאשר ההסכם קובע שהוא חל על כל בעלי המוסכים החברים באיגוד ועל כל עובד ללא אבחנה בין עובדי כפיים לעובדים אחרים, כטענת הנתבעת. ב. מנגד טענה הנתבעת כי להסכם הקיבוצי אין תחולה על מערכת היחסים שבין הצדדים, וכי אין בעובדת חברותה באיגוד המוסכים כדי להחיל עליה את ההסכם כאמור. עוד נטען כי ההסכם מתייחס לעובדי כפיים בלבד, משום שעובד המועסק במוסך חייב בהכרח להיות עובד כפיים, ואילו התובע שימש מנהל שירות אצל הנתבעת וככזה אין להחיל בענייננו את הוראות ההסכם הקיבוצי. לחילופין הוסיפה הנתבעת וטענה גם אם ייקבע כי ההסכם והצו חלים על היחסים בין הצדדים, הרי שלא ניתן לזכות את התובע בזכויות לפני חודש 1/96, שזה מועד הצטרפות הנתבעת לאיגוד המוסכים, או לפני 24/12/95, מועד תחולת צו ההרחבה. עוד נטען כי מאחר ומועד הגשת התביעה הוא 29/12/02, התובע איננו זכאי להגיש תביעה לגבי נזקים שנגרמו לו קודם ליום 29/12/95, וזאת לאור דיני ההתיישנות. ג. בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה זאת, מוגדר "עובד": "כל עובד המועסק במוסכים...". בעניין תחולתו של הסכם קיבוצי כללי, קובע בסעיף 16 לחוק הסכמים קיבוציים, לאמור: "הסכם קיבוצי כללי חל על - (1) בעלי ההסכם; (2) המעבידים, בענפים או בשטחים הכלולים בהסכם, שהיו בעת חתימת ההסכם חברים בארגון המעבידים שהוא בעל ההסכם, או שנעשו לחברים תוך תקופת תקפו של ההסכם, חוץ מחברים שהוצאו מכלל הסכם במפורש; (3) כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם המועבדים, על ידי מעביד כאמור בפסקה (2), במקצועות או בתפקידים הכלולים בהסכם. ד. זאת ללמדך שההסכם הקיבוצי אינו מסייג את תחולתו על עובדים מסוג מסוים במוסך ובוודאי שאינו עושה אבחנה בין העובדים במונחים של "עובד כפיים", "מנהל עבודה" או "מנהל מוסך", כפי שטענה הנתבעת. לפי כך, המסקנה המתבקשת היא שההסכם חל גם על התובע, ומתוקף זאת על מערכת היחסים שלו עם הנתבעת. ה. בהמשך לקביעתנו לעיל, יש להשיב על השאלה מאימתי חלים תנאי ההסכם הקיבוצי על מערכת היחסים שבין הצדדים? ההסכם הקיבוצי נחתם ביום 13/9/93 ואילו המועד בו הצטרפה הנתבעת לאיגוד המוסכם הוא חודש 1/96. על פי ההלכה הפסוקה, מועד תחולתו של הסכם קיבוצי קיים על מעביד המצטרף לארגון המעבידים לאחר תחילת ההסכם, הוא מיום שהצטרף המעביד לארגון ולא לפני כן. בתי הדין לעבודה דחו טענות לתחולה רטרואקטיבית של הסכמים קיבוציים על מעבידים שהצטרפו לארגון שכבר היה חתום על ההסכם הקיבוצי, (ראו לעניין זה ספרו של פסטרנק, משפט העבודה, כרך א' בעמ' 20ב וההפניות שם). בהתאם להלכות אלה אנו קובעים שההסכם הקיבוצי חל על מערכת היחסים שבין הצדדים מיום הצטרפות הנתבעת לאיגוד המוסכים, קרי, מ-1/96. הואיל וצו ההרחבה בענף פורסם בחודש 12/95, ונכנס לתוקף ב-1/1/96, קרי בסמיכות להצטרפותה של הנתבעת לאיגוד המוסכים, לכן ובכל הקשור לתביעה שבפנינו, המועד הקובע הן לתחולת ההסכם הקיבוצי והן לתחולת צו ההרחבה, הינו מיום 1/1/96. 8. האם נפגעו זכויותיו הסוציאליות של התובע א. טענות התובע בעניין זה הן בכמה מישורים: 1. לטענת התובע בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה היה על הנתבעת לבטח אותו בתוכנית פנסיונית בקרן פנסיה של מבטחים, בפנסיית יסוד או בפנסיה מקיפה בעוד שהיא ביטחה אותו בביטוח מנהלים מעורב, הכולל חלק פיצויים וחלק תגמולים. עוד נטען כי במסגרת ביטוח המנהלים לא בוטח התובע בביטוח אובדן כושר עבודה וכתוצאה מכך, נגרמו לו נזקים, ובין היתר נגרעה זכותו להיות חבר ותיק בקרן הפנסיה מבטחים וזכותו לקיומו של ביטוח אבדן כושר עבודה. לעניין גובה הנזק סומך התובע ידו על חוות הדעת האקטוארית, שהוגשה מטעמו ונערכה על ידי האקטואר מר ישעיהו אורזיצר (להלן: "מר אורזיצר"), ולפיה סך כל הנזקים שנגרמו לו עקב אי ביטוחו בביטוח פנסיוני במבטחים, מוערך בסך -. 607,359 ₪. 2. שכרו הקובע של התובע לפיו חושבו ההפרשות לביטוח מנהלים היה שגוי במספר מובנים: הנתבעת ביטחה את התובע בסכום הנמוך משכר היסוד המופיע בתלושים; שכרו של התובע פוצל באופן פיקטיבי למרכיבים שונים והיה על הנתבעת להפריש לביטוח המנהלים גם בגין רכיבי התוספות שפוצלו. בהקשר זה טען התובע עוד, שהייתה הסכמה בינו לבין מר ידין לפיה תפריש הנתבעת את האחוזים הדרושים הן לרכיב הפיצויים והן לרכיב התגמולים, מכל רכיבי השכר, לרבות שכר היסוד והתוספות השונות, אך בפועל הפרה הנתבעת את הבטחתה זו. 3. התובע הוסיף וטען כי הפרשות לביטוח מנהלים אינן פוטרות את הנתבעת מחובתה לשלם לקרן הפנסיה. כך, בהפרשה לקופת תעוז, אשר איננה קופה פנסיונית אלא קופת חסכון, אין הנתבעת יוצאת ידי חובתה להפריש לקרן פנסיה. משכך אין הנתבעת רשאית לדרוש קיזוז הסכומים שהופרשו לקרן תעוז מזכויותיו הפנסיוניות של התובע, בהיותה הטבה ככל הטבה נוספת שניתנה לתובע, ואין לקזז הטבה הניתנת בהסכמה הדדית במסגרת סיכום תנאי ההעסקה, מול זכויות המגיעות לו מכוח הדין. 4. התובע מעולם לא ביקש להיות מבוטח בביטוח מנהלים ולא ויתר על זכויותיו הפנסיוניות המוקנות לו בהסכם הקיבוצי: הוא לא חתם על כתב ויתור כנדרש בסעיף 17 להסכם הקיבוצי, אשר החתימה עליו מהווה דרישה מהותית. מה גם שזכות התובע להיות מבוטח במבטחים הינה מכוח הסכם קיבוצי שאין התובע יכול לוותר עליה, כך שכל הסכמה בעניין, ככל שניתנה, איננה תופסת. 5. לחילופין, נטען כי לכל הפחות נגרם לתובע נזק הנובע מאי העברת דמי גמולים כנדרש לקרן הפנסיה בגובה 6% מהשכר מחודש 12/95 ועד מועד סיום יחסי עובד-מעביד. הנזק ברכיב זה מוערך ב- 46,972 ₪, וכי בכל מקרה אין להפחית מהסכומים המגיעים לתובע את הסכומים שנצברו בפוליסה של מגדל באשר אלה נצברו בתקופה שלפני 12/95, כלומר בתקופה שכבר התיישנה לצורך התביעה. ב. מנגד טענה הנתבעת כי: 1. סעיף 17 ד' להסכם הקיבוצי מאפשר לבטח את העובדים עליהם חל ההסכם בביטוח אלטרנטיבי במקום ביטוח בפנסיית יסוד או בפנסיה מקיפה. לפיכך, ומשאין חולק כי בשנת 1996 היו לתובע קופה במגדל, וקופות נוספות בציון ובתעוז, אליהן הופרשו הפרשות בגין תגמולים, ובגין פיצויים ביחס לכל רכיבי השכר, הרי בהתאם לנדרש בסעיף 17ד' הנ"ל, בא הדבר במקום חובת ההפרשה לקרן הפנסיה. 2. לשון כתב הויתור, בהתאם לדרישת סעיף 17 הנ"ל, המופנה למבטחים בלבד, מעידה על כך שהוא רלוונטי ליחסים בין העובד למבטחים ללא זיקה ליחסים מול הנתבעת. 3. התובע הוא שביקש להיות מבוטח בביטוח מנהלים במקום בקרן פנסיה. 4. בכל מקרה לא ניתן לדבר על זכויות בקרן הפנסיה קודם לחודש 1/96 שאז הצטרפה הנתבעת לאיגוד המוסכים, וכי מאז ולאור השינויים בקרנות הפנסיה אין זכויות של חברים וותיקים בקרן הפנסיה מבטחים, ולכל היותר יש לחשב את הזכויות רק מחודש 1/96, בשווי 10.07% מהשכר, כקביעת האקטואר, מטעם הנתבעת. 5. בשל העובדה כי מועד ההצטרפות לקרן הפנסיה הוא 1996, ממילא לא היה מתאפשר לתובע להצטרף לפנסיית יסוד, אלא לפנסיה מקיפה, שמקנה לתובע זכאות רק להשלמת פיצויים בשיעור 28% מהשכר ולא להפרשה מלאה לפיצויים. 6. יש להביא בחשבון את הסכומים שהופרשו לקופת תעוז ולנכותם מהסך הכללי ככל שייקבע שהתובע זכאי לו ברכיב הפנסיה, מהטעם שתעוז היא קופת תגמולים אליה הועברו גמולים ולא ניתן להעביר דמי גמולים לשתי קופות גמל שונות בגין אותו שכר ואותם רכיבי שכר. 7. אשר לתביעה החלופית לתשלום דמי גמולים הרי שדמי הגמולים הופרשו בהתאם למוסכם בין הצדדים, קרי בהתאם לכל רכיבי השכר למעט משכורת יג' שאין חייבים בהפרשה בגינה בהיותה רכיב נלווה ולא חלק מהשכר הקובע. ג. האם הפרשה לביטוח מנהלים יכולה לבוא במקום הפרשה למבטחים בטרם נפנה לדון בשאלה האם קופחו זכויותיו הסוציאליות של התובע באופן כלשהו יש להשיב תחילה על השאלה האם הפרשה לביטוח מנהלים יכולה לבוא במקום הפרשה לקרן הפנסיה כמתחייב מההסכם הקיבוצי, זאת מהטעם שיש לקבוע מהו הבסיס לדיון בזכויותיו הסוציאליות הנטענות ע"י התובע. ד. פרק 17 להסכם הקיבוצי שכותרתו, "קרן פנסיה ופיצויים", קובע לאמור: "א.הנהלות המוסכים ייבטחו את עובדיהם בקרן פנסיה יסוד או בקרן פנסיה מקיפה של מבטחים לפי בחירתם. ב. הנהלות המוסכים אשר יחליטו לבטח את עובדיהם בקרן פנסית יסוד, ישלמו למבטחים דמי גמולים בשעור הקבוע בתקנון שהינו 11.5% משכרם המלא של העובדים עבור 8 שעות עבודה,מזה ישלם המעביד 6% וינכה מהעובד 5.5%. ג. הנהלות המוסכים שיחליטו לבטח את עובדיהם בפנסיה מקיפה, ישלמו ל"מבטחים" דמי גמולים בשעור של 17.5% משכרם המלא של העובדים עבור 8 שעות עבודה, מזה ישלם המעביד 12% וינכה מהעובד 5.5% ד. מוסכם במפורש בין הצדדים, כי הנהלות המוסכים שעשו או יעשו עד 31.5.94 ביטוח אלטרנטיבי או קופות תגמולים - יבוא הדבר במקום חובת בטוח בקרן פנסית יסוד, או קרן פנסיה מקיפה הכל לפי הענין בתנאי שהעובד יחתום על כתב ויתור על פי הנוסח המצו"ב. (נספח 2). ה. תשלום הנהלת המוסך לקרן פנסיה מקיפה בשיעור 6% משכר עבודה חודשי, יבואו במקום חובת תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 72%. לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1983. ו. הנהלת המוסך אשר תבחר לבטח את עובדיה בקרן פנסיה מקיפה, תוכל להפקיד השלמת פיצויים בקרן פיצויים של מבטחים או כל קופת גמל אחרת בשיעור 2 ושליש אחוז משכרו החודשי, תשלום הנהלת המוסך לקרן פיצויים כאמור, תבוא במקום חובת תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 28% לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. ז. הנהלות המוסכים אשר חל עליהם הסכם הצטרפות לקרן פנסית יסוד או מקיפה לפני חתימת הסכם זה, יקבעו זכויות העובדים בהתאם לקבוע בהסכם הפנסיה." ה. על פי הוראת סעיף 17ד הנ"ל, הפרשה לכל ביטוח אחר או קופת תגמולים במקום קרן פנסית יסוד או פנסיה מקיפה מחייבת חתימה של העובד על טופס שצורף כנספח להסכם הקיבוצי. אין חולק כי הנתבע לא הוחתם על הנספח כדרישת ההסכם הקיבוצי ודי בטעם הזה על מנת לדחות את טענת הנתבעת שההפרשה לביטוח מנהלים יכלה לבוא בנסיבות העניין, במקום הפרשה לקרן הפנסיה כמתחייב מההסכם הקיבוצי. ו. זאת ועוד, סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים קובע כי - "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור". ואילו סעיף 22 לאותו חוק קובע כי: "הוראה בחוזה עבודה שהיא שונה מהוראה אישית שבהסכם קיבוצי החל על בעלי החוזה - ההוראה שבהסכם הקיבוצי עדיפה; היה השינוי לטובת העובד, עדיפה ההוראה בחוזה העבודה אם אין בהסכם הקיבוצי דבר המונע במפורש אותו שינוי." ז. טענות הנתבעת כי ההפרשה לביטוח מנהלים נעשתה על יסוד בקשת התובע לא הוכחה, וכאמו איננה מגובה בחתימתו על המסמך כמתחייב מההסכם הקיבוצי. גם הטענה שבין התובע לנתבעת היה הסכם אישי בדבר הפרשה לביטוח מנהלים אשר מתנה על האמור בהסכם הקיבוצי ומיטיבה עימו, אף היא לא הוכחה. למעשה, מר ידין הודה בעדותו שלא נערך הסכם כזה בכתב עם התובע וכי בפועל התובע מעולם לא הועמד על זכותו מכוח ההסכם הקיבוצי להיות מבוטח בקרן הפנסיה של מבטחים, או כי ניתנה בידו הזכות לבחור. בנסיבות אלה, ברי שהתובע כלל לא יכול היה לוותר על זכויות המגיעות לו בהתאם להסכם הקיבוצי, ובוודאי אלו שלא היו ידיעתו ואלו המפורטות בסעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים. ח. בהקשר זה ראוי להזכיר את ההלכה הפסוקה בין היתר בע"ע 1123/02 אופנר - המרכז הרפואי שערי צדק (טרם פורסם, פסק דין מיום 10/6/04), שם נקבע כדלקמן: "דין הוא, מכוח סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים והפסיקה כי הוראות הסכם קיבוצי גוברות על הוראות חוזה אישי, אלא אם האחרונות הן לטובת העובד. על כן, משנחתם ההסכם הקיבוצי המבטיח פנסיה תקציבית, היה על בית החולים להעביר את העובדים המשתייכים לתוכנית פנסיה אחרת - לפנסיה התקציבית אלא אם התכנית האחרת הייתה לטובת העובד והעובד ביקש להישאר מבוטח בביטוח מנהלים במקום לעבור לפנסיה תקציבית. ... אכן חזקה היא כי תוכנית פנסיה מקיפה עדיפה על ביטוח מנהלים. ... פסק דין שוינגר דן במקרה בו העובד, שהיה מבוטח בתכנית ביטוח מנהלים במקום עבודתו הקודם, הגיע למקום עבודה חדש, בו מבוטחים העובדים בפנסיה מקיפה של קרן "מבטחים". העובד ביקש להמשיך את ביטוח המנהלים במקום להצטרף לקרן מבטחים. המעסיק הסכים, אולם עם פיטוריו תבע העובד לחייב את המעסיק להעביר לקרן "מבטחים" הפרשות עבוד כל תקופת עבודתו אצלו. ... בית הדין הארצי קיבל את הערעור וחזר על הנאמר בפסק דין פדידה, כי על המעסיק להעביר ל"קרן מבטחים" את ההפרשות, ואילו על העובד להחזיר למעסיק את הסכומים שהופרשו לביטוח מנהלים. בית הדין הארצי היה בדעה, כי ביטוח מנהלים אינו טוב יותר מפנסיה מקיפה של "מבטחים". ההלכה העולה מפסק דין פדידה ופסק דין שוינגר היא זאת: בדרך כלל פוליסת ביטוח מנהלים לא תיחשב "לטובת העובד" כאמור בסעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, בהשוואה לפנסיה צוברת שלקופת פנסיה בתכנית פנסיה מקיפה, ועל כן ההוראה בחוזה העבודה של העובד הקובעות שהעובד יבוטח בביטוח מנהלים אינה עדיפה על הוראות ההסכם הקיבוצי המחייב את המעסיק להפריש עבור העובד כספים לקרן הפנסיה. ....לסיכום ההלכה הנוגעת לענייננו - כאשר עובד מתחיל את עבודתו במקום עבודה בו קיימת מכוח הסכם קיבוצי תוכנית ביטוח פנסיה תקציבית או צוברת, על המעסיק לצרף אותו לאותה תוכנית פנסיה, אף אם העובד היה מבוטח בביטוח מנהלים טרם הגיע למקום עבודתו החדש." חרף הקביעה הנ"ל דחה בית הדין הארצי את ערעור של אופנר, ובית החולים לא חויב לשלם את ההפרשים בין ההפרשה לפנסיה לבין ההפרשה לביטוח מנהלים, מכמה טעמים ביניהם; שההסכם הקיבוצי לא קבע מפורשות את זכאותם של עובדים דוגמת המערער, שתוכנית ביטוח המנהלים הייתה טובה יותר עבורו מאשר מפנסיה תקציבית, שהמערער אופנר בדק את התוכניות ולאחר שהודע לו על ידי מנהל בית החולים שהוא רשאי לעבור לפנסיה תקציבית, הוא החליט מתוך בחירה להישאר בתוכנית ביטוח המנהלים ולא לעבור לקרן פנסיה, וכי במועד שהוא ביקש להיות מבוטח בביטוח מנהלים לא היה הסכם קיבוצי אשר העניק לו פנסיה תקציבית. ט. דא עקא, שנסיבות המקרה שהוכחו ולפיהן אי חתימת התובע על נספח 2 שעניינו ויתור התובע על זכותו להיות מבוטח במבטחים ובחירתו בביטוח אלטרנטיבי, אי העמדתו על זכותו לעבור לקרן פנסיה או על ההבדלים בין השניים, ברי כי הנתבעת הפרה את חובתה כלפיו בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וכל כן, התובע אינו צריך לצאת נפסד ממחדלה זה של הנתבעת. י. פנסיית יסוד או פנסיה מקיפה ביחס לשאלה מהו סוג הביטוח שהיה על הנתבעת לבטח את התובע, האם פנסיה מקיפה או בפנסיית יסוד, הפנתה אותנו הנתבעת לחוות דעתו של האקטואר מטעמה מר אבי בר-אור (להלן: "מר בר-אור"), שם נאמר בסעיף 4(ג), כי בהתאם להחלטת הממשלה מחודש 3/95 והנחיות הממונה על שוק ההון בעקבותיה, הביטוח הפנסיוני בקרן מסובסדת יהיה החל מאותו מועד, רק בפנסיה מקיפה. אכן נכון הדבר שהחל מיום 1/4/1995, "נסגרו" קרנות הפנסיה "הישנות" בפני מצטרפים חדשים והחלו לפעול קרנות חדשות שרק אליהם יכולים להצטרף עובדים שאינם חברים בקרנות הישנות, כאשר הקרנות החדשות הן קרנות לביטוח פנסיה מקיפה שבסיסן הינו אקטוארי אישי בשונה מהקרנות הישנות שבסיסן הדדי. (ראה מנחם גולדברג ונחום פינברג, דיני עבידה, ב , פרק 32, עמ' 53 ). מכל מקום, בהסכם הקיבוצי בענף המוסכים, ניתנה למעביד, הזכות להחליט באיזה מבין שני סוגי הביטוח הפנסיוני יסוד או מקיפה ברצונה לבטח את עובדיה. בנסיבות אלו, ומשלא נטען שהתובע היה מבוטח בקרן ישנה עובר למועד 1/4/1995 כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי, אנו קובעים כי בתקופה הרלבנטית, היה התובע זכאי להיות מבוטח ע"י הנתבעת בביטוח פנסיה מקיפה במבטחים ולא בפנסיית יסוד. יא. השכר הקובע אשר לשאלה בדבר השכר הקובע לעניין הביטוח בפנסיה מקיפה במבטחים, הרי שלאור סיכומי הצדדים כמו גם חוות הדעת האקטואריות שהוגשו מטעמם, עולה כי למעשה אין מחלוקת ביחס להכללת רוב רכיבי השכר והתוספות( למעט משכורת י"ג ואחזרת רכב), בגדר השכר הקובע לצורך הפרשה לפנסיה. למעשה המחלוקת היחידה נטושה סביב טענת התובע שגם רכיב משכורת י"ג צריך להכליל בשכר הקובע. יב. לשיטתה של הנתבעת, סוכם בינה ובין התובע כי כל הרכיבים בשכר יכללו כשכר קובע למעט משכורת י"ג. התובע טען כי, מאחר ופיצול הרכיבים בתלוש הוא ממילא פיקטיבי גם הרכיב של משכורת י"ג הוא פיקטיבי. לטעמנו טענתו זו של התובע ביחס להיותו של רכיב משכורת י"ג רכיב פיקטיבי, לא הוכחה ולא הונח בפנינו בסיס ראייתי איתן שמאפשר קבלת הטענה. למעשה מההתכתבות שניהלו הצדדים סמוך לסיום יחסי העבודה ביניהם עולה שהתייחסות לרכיבים של משכורת י"ג ואחזקת רכב, הייתה שונה מיתר רכיבי השכר האחרים אליהם התייחסו כמקשה אחת. בנסיבות אלו לא מצאנו מקום לחרוג מקביעת ההלכה הפסוקה שקובעת שמשכורת י"ג, גם אם היא משתלמת בשיעורים מידי חודש בחודשו, איננה נכללת בחישוב שכר קובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים ולצורך הפרשה לקרן פנסיה (ראו לעניין זה דב"ע ל"ב/21-3 מרגלית - בנק אגוד לישראל בע"מ , פד"ע ד' 7; דב"ע נ"ג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ - יחיאל, פד"ע כ"ז 436; דב"ע נו/174-3 צ'ייקובסקי - "שלב"-קואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ פד"ע לא 425; עב 301664/89 קרסנטי - תדיראן בע"מ (טרם פורסם, פסק דין מיום 17/1/06). זאת ועוד, עיון בחוות הדעת הן מטעם הנתבעת והן מטעם התובע מלמד שההבדל בגובה השכר הקובע לגרסת הנתבעת, בסך 11,588.74 ₪, לבין זה הנטען ע"י התובע, בסך 12,276 ₪, נבע רק מהכללת רכיב משכורת י"ג ע"י המומחה מטעם התובע. לאור זאת אנו קובעים כי השכר הקובע של התובע, הינו בסך של 11,588.74 ₪. יג. משקבענו כי על הנתבעת היה לבטח את התובע בקרן פנסיה מקיפה ולא בביטוח מנהלים, בהתאם לשכר קובע של 11,588.74 ₪, יש לבחון מהו הנזק ומהו גובה הפיצוי לו זכאי התובע בגין הפגיעה בזכויותיו הסוציאליות מכוח ההסכם הקיבוצי. 9. פיצוי התובע על הפגיעה בזכויותיו הסוציאליות כאמור, בעניין זה סומך התובע ידו על חוות דעתו של מר אורזיצר. הנתבעת כאמור הציגה חוות דעת של מר בר-אור. לאחר עיון בחוות הדעת, ובהתחשב במסכת העובדתית והמסכת המשפטית , ונוכח שיקול הדעת המוקנה לנו גם, אך לא רק, מכוח ההסכם הדיוני, החלטנו לקבל דווקא את בסיס הנתונים שבחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעת, שהוכנה ע"י מר בר-אור, כמהימנה לעניין חישוב גובה הנזק שנגרם לתובע, זאת בעיקר מהנימוקים כדלקמן; ראשית, המומחה מטעם התובע, מר אורזיצר, חישב את הזכויות הכספיות של התובע משנת 1983, בעוד שלפי מה שקבענו לעיל הנתבעת הייתה מחויבת לפעול בהתאם להסכם הקיבוצי ולהפריש הפרשות לטובת התובע לקרן פנסיה מקיפה במבטחים רק החל ממועד הצטרפותה כחברה לאיגוד המוסכים, בחודש 1/96, כך שרק החל ממועד זה זכאי התובע לפיצויי מהנתבעת עקב אי מילוי אחר הוראות ההסכם הקיבוצי על ידה ואי ביטוחו בביטוח פנסיוני במבטחים. שנית, לאור קביעתנו לעיל שמשכורת י"ג ששולמה לתובע אינה צריכה להיכלל בשכרו הקובע, ברי כי השכר הקובע של התובע צריך להיות זה שנלקח בחשבון ע"י מר בר- אור, בסך של 11,588 ₪ בלבד, ולא הסכום שנלקח בחשבון על ידי מר אורזיצר, המומחה מטעם התובע. שלישית, בחוות דעתו של מר אורזיצר, המומחה מטעם התובע, נעשה חישוב נזקיו של התובע בהתאם לחברות בפנסיית יסוד, בעוד וכפי שקבענו לעיל, יש לחשב את הפיצוי בהתאם לחברות בפנסיה מקיפה במבטחים, כפי שהדבר נעשה ע"י המומחה מטעם הנתבעת, מר בר-אור, בחוות הדעת שלו. 10. גובה הפיצוי א. ביחס לשאלה מה הוא הפיצוי המגיע לתובע בגין אי צירופו לתוכנית פנסיה מקיפה במבטחים על ידי הנתבעת, בניגוד לחובה לעשות כן בהתאם להסכם הקיבוצי, דעתנו היא כי הפיצוי צריך להיות בגובה הפנסיה שנמנעה מהתובע, ושהיה זוכה בה, אילו היה מבוטח בתוכנית פנסיה מקיפה במבטחים מכוח ההסכם הקיבוצי, וזאת לפי חישוב אקטוארי המתבסס על הנתונים האישיים הרלבנטיים של התובע לרבות, רמת השתכרותו ותקופת חברותו הרלבנטית בתוכנית. זאת ועוד, מאחר והוכח כי הנתבעת הפרישה לקרן ביטוח המנהלים הפרשות ברכיב התגמולים, יש לקזז מסכום הפיצוי שיקבע שמגיע לתובע, לאחר היוונו למועד התשלום שיקבע, את סך ההפרשות שהצטברו לזכות התובע, ברכיב התגמולים מהפרשות המעביד בקרנות השונות, עד לאותו מועד. ב. אי לכך ובהתאם לקביעתנו לעיל, וכעולה מחוות דעתו של האקטואר בר- אור השווי המהוון הפנסיוני שהגיע לתובע, לו היה מצטרף לתכנית הפנסיה המקיפה במבטחים ביום 1/1/96, הינו בסך -.131,100 ₪, נכון ליום 1/8/00, כאשר בבסיס חישוב זה עומדים הנתונים של שכר פנסיוני בסך 11,588 ₪, תאריך לידה של התובע 10/11/49, תאריך לידה של אשת התובע 21/12/95, אחוז פנסיה של 10.07%, וחישוב היוון בריבית של 3%. ג. בהתאם לחוות הדעת של האקטואר, בר - אור עולה שהנתבעת הפרישה לביטוח המנהלים, במהלך כל תקופת עבודת התובע אצלה הפרשות בסך של 89,800 ₪, מחציתם, 44,900 ₪, הם צבירה של 6% הפרשות המעביד בגין תגמולים ומחציתם השנייה הם צבירה של 6% הפרשות המעביד על חשבון פיצויי פיטורים, וכי סכום הפרשות המעביד בגין התגמולים בתקופת המחלוקת, מיום 1/1/1996 ועד סוף אוגוסט 2000, הן בחברת הביטוח ציון והן בקופת הגמל תעוז, הינו בסך של 30,600 ₪ בלבד.( ראה תצהיר ידין, מוצג נ/2 והמסמכים הנלווים ). ד. ביחס להפרשות הנתבעת ל- "תעוז" קופת גמל שליד בנק לאומי, טען התובע שאין להביאן של אלו בחשבון בנימוק שהפרשה זו הייתה בגדר הטבה נוספת שניתנה לו במסגרת הסכם העבודה האישי עימו כדומה לקרן השתלמות, וככזו אינה יכולה לבוא במקום הפרשה לקרן הפנסיה. זה המקום לקבוע שאין בידינו לקבל טענותיו אלו של התובע, הן בשל היותן טענות שנטענו בעלמא, וללא כל ביסוס או הוכחה והן מתוקף העובדה שקופת גמל בנקאית, נופלת בגדר הגדרת "קופת גמל" שבחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 והגדרה שבסעיף 47 לפקודת מס הכנסה, ומהווה תוכנית ביטוח מאושרת שכוללת ביטוח תגמולים, פיצויים או קצבה. ה. בהמשך לאמור לעיל, אנו קובעים כי הפיצוי המגיע לתובע עקב אי צירופו לתוכנית פנסיה מקיפה במבטחים כמתחייב מההסכם הקיבוצי הינו הסכום שמבטא את ההפרש בין סכום הפנסיה המהוון שהיה מקבל התובע אילו בוטח בתכנית פנסיה מקיפה במבטחים, לבין הסכום שנצבר לזכותו עקב הפרשות הנתבעת לרכיב התגמולים בקרנות השונות בתקופת המחלוקת הרלבנטית, מיום 1/1/1996 ועד 1/9/2000. סכום הפרש זה נכון ליום 1/9/00, ובהתבסס על הנתונים שבחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת, הינו כדלקמן: 95,500 ₪ = 30,600 ₪ - 131,100 ₪ על סכום ההפרש הנ"ל בסך 95,500 ₪ יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/8/00, ועד למועד התשלום בפועל. זאת בכפוף להמצאת מכתב שחרור לידי התובע , תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה, ביחס לסכומים שנצברו לזכות התובע עקב הפרשות הנתבעת ברכיב הגמל, לקרנות השונות, בתקופה הרלבנטית, 1.1.1996 ועד 2/2000. ו. ביחס להפרשות בגין גמל שנצברו בקרנות לפני 1.1.1996, ומשלא נסתרה טענת התובע, שאלו באו בגדר הטבה בהתאם לחוזה העבודה האישי עמו שהנתבעת אינה רשאית לשלול אותה ממנו, אנו קובעים כי גם ביחס לכספי הגמל שנצברו בתקופה שלפני 1.1.1996, תמסור הנתבעת לתובע מכתב שחרור, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. 11. זכאות התובע לפדיון חופשה א. לטענת התובע דמי החופשה שולמו לו על בסיס שכר יסוד נמוך משכרו האמיתי וללא הכללת הרכיבים הקבועים שפוצלו באופן פיקטיבי משכרו. תביעתו של התובע בגין רכיב זה מתייחסת לתקופה שמחודש 1/95 ועד למועד סיום יחסי עובד מעביד והוא העמיד רכיב זה על סך 65,750 ₪. עוד נטען כי יש לדחות את טענת הנתבעת לעניין תקופת התיישנות קצרה בת שלוש שנים, לתביעה לתשלום דמי חופשה. ב. מנגד הכחישה הנתבעת את הטענה שדמי החופשה השנתית שולמו לתובע בחוסר ועל בסיס שכר חלקי וטענה שאלו שולמו על בסיס שכר מלא שכלל את כל הרכיבים הקבועים, לצורך הוכחת טענתה זו הפנתה ב"כ הנתבעת בסיכומיה לחלק מתלושי השכר שצרף התובע לתצהירו, בהם צוינו ימי החופשה שהתובע ניצל באותם חודשים, כנגד תשלום שכר מלא כולל כל הרכיבים הקבועים. ביחס לתקופת ההתיישנות חזרה בה הנתבעת מהטענה של תקופת התיישנות קצרה וטענה כי התביעה ברכיב זה יכולה להתייחס לתקופה שמיום 1/1/96 ועד סיום יחסי העבודה בשנת 2000. ג. למעשה לא שמענו מפי התובע טענה שלזכותו נותרה יתרת חופש בלתי מנוצלות וכל טענותיו בקשר לדמי החופשה הינה, שאלו שולמו לו בחוסר ועל בסיס שכר נמוך משכרו האמיתי. דא עקא, שטענתו זו של התובע נותרה ללא הוכחה. מבלי להיכנס לדיון בסוגיית ההתיישנות הרי, מלבד רשימה המציינת סכומים כלליים, שלטענת התובע מהווים סכום החוסר בדמי החופשה שמגיעים לו עבור השנים 1995 ועד 2000, לא טרח התובע להגיש כל פירוט של הנתונים ושל התחשיב הנטען על ידו באופן המאפשר בדיקתו ואימותו על ידינו. בנסיבות אלה, אנו קובעים שהתובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו בהוכחת רכיב זה בתביעתו, ועל כן דינו להידחות. 12. זכאות התובע להפרשי שכר- " תוספת ותק" א. לטענת התובע, בהתאם להסכם הקיבוצי הוא זכאי מידי שנה לתוספת ותק בשיעור של 1% בגין כל שנת ותק, שלא שולמה לו ע"י הנתבעת. לאור טענת ההתיישנות העמיד התובע את תביעתו ברכיב זה רק ביחס התקופה שמיום 1/1/95 ועד לסיום עבודתו בנתבעת, אל טען שיש לקבוע לו במועד זה, 1/1/1995, ותק של 12 שנים , בהתאם למספר שנות עבודתו אצל הנתבעת עד אז, וכי הוא היה זכאי אז לתוספת ותק בשיעור 12% לשכרו, אליהם יש להוסיף מדי שנה 1% נוסף עד למועד סיום עבודתו. בהקשר של טענת ההתיישנות, טען התובע שזו איננה שוללת את זכויותיו המהותיות ולכל היותר מונעת ממנו לתבוע זכויותיו בגין השנים שקדמו למועד הקובע לעניין ההתיישנות. התובע הוסיף עוד, כי תוספת הוותק מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, הינה הטבה הניתנת לעובד ללא קשר להעלאות שכר אחרות שלא קשורות לוותק, שניתנו לו במהלך שנות עבודתו. ב. מנגד טענה הנתבעת כי התביעה בפרק זה מצטמצמת לתקופה שמשנת 1996 ואילך גם מטעמי התיישנות. לגופו של עניין נטען כי מאחר וההסכם הקיבוצי נחתם רק בשנת 1993 הרי שהחישוב התוספת מתחיל רק בשנת 1994 וכי אין הכוונה שבאותה שנה יתווסף לכל עובד תוספת שכר כמניין שנות הוותק הקודמות שלו אלא, שמשנה זו והלאה יתווסף בכל שנה 1% לשכר. עוד נטען כי מאחר ושכרו של התובע הועלה מידי שנה בלמעלה מ-1% , ובהעדר משמעות לשאלה ,האם מדובר בהעלאה כללית או בתוספת ותק, יש לדחות את התביעה ברכיב זה. ג. סעיף 8ג להסכם הקיבוצי קובע לאמור: "לאחר שנת עבודה במוסך יקבל עובד תוספת ותק בשיעור של 1% משכרו החודשי לכל שנת ותק עד 30 שנה, אשר ימנו מיום חתימת הסכם זה" בהעדר הוראת חוק או אחרת ומשלשון הסעיף קובעת כי מניין השנים לצורך הוותק מתחיל ביום חתימת ההסכם, ברי כי מכוחו זכאים העובדים שהוא חל עליהם לתוספת ותק של 1% לשכר בגין כל שנת עבודה שיצבור העובד, החל ממועד חתימת ההסכם ביום 13/9/1993, ועד לצבירה מקסימאלית של עד 30 שנים. לפיכך, אנו קובעים כי חישוב תקופת הוותק לצורך חישוב תוספת הוותק מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, תחל ממועד חתימת ההסכם בשנת 1993 בלבד. לאור זאת, בכפוף למגבלת ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות, יש לחשב את הזכות לתוספת הוותק לתובע רק ביחס לתקופה המתחילה ביום 29/12/95, שבע שנים עובר להגשת התביעה ביום 29.12.2002, אך בהתחשב במועד הצטרפות הנתבעת לאיגוד המוסכים ותחולת ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה עליה ועל התובע, זכאי התובע לתבוע את זכויותיו בגין תוספת הוותק רק מיום התחולה, 1/1/1996. לאור הנ"ל, התובע היה זכאי החל מחודש 9/95 לתוספת ותק בשיעור של 2% משכרו, והחל מחודש 9/96 הוא היה זכאי לתוספת ותק בשיעור של 3% משכרו וכן הלאה עד למועד סיום עבודתו, כלומר שעד לחודש 8/00, התובע היה זכאי לתוספת ותק בשיעור של 6% . מכאן חישוב תוספת הוותק המגיעה לתובע מהנתבעת, כאשר בסיס השכר הוא זה המפורט בסעיף 16, לתצהיר גל ידין, מוצג, נ/2, הינה כדלקמן: עבור 1/96 עד 8/96 2% X 10,897 = 219.74 219.74 X 8 = 1,757.97 עבור 9/96 עד 8/97 3% X 10,897 = 326.91 326.91 X 12 = 3,922.92 עבור 9/97 עד 8/98 4% X 11,225 = 449 449 X 12 = -.5,388 עבור 9/98 עד 8/99 5% X 11,466 = 573.3 573.3 X 12 = 6,879.6 עבור 9/99 עד 6/00 6% X 11,276 = 676.56 676.56 X 10 = 6,765.6 סה"כ: 24,714.09 ₪ ד. על סמך האמור לעיל אנו קובעים שסכום תוספת הוותק שעל הנתבעת לשלם לתובע בהתאם להסכם הקיבוצי, הינה בסך של 24,714.09 ₪ נכון למעד סיום יחסי עובד מעביד. ה. התובע תבע פיצויי הלנה בגין רכיב זה. הנתבעת טענה מנגד כי תביעת ההלנה התיישנה. סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, קובע לאמור: "(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן - בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים". בענייננו, הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים עוד ביום 1/7/00 ואולם התביעה לבית הדין הוגשה רק ביום 29/12/02, כשנתיים וחצי אחרי סיום יחסי עובד מעביד, על כן אנו קובעים כי תביעת התובע לפיצויי הלנה בגין רכיב תוספת הוותק, כמו ליתר הזכויות המזכות בפיצויי הלנה , התיישנה, ודינה להידחות, אך התובע יהיה זכאי להפרשי הצמדה וריבית כחוק, בגין סכומים אלו, ממועד סיום יחסי עובד מעביד ועד התשלום המלא בפועל. ו. כמו כן אנו דוחים את טענת הנתבעת לפיה, בתשלום תוספות שכר שונות שהיא שלמה לתובע במהלך שנות עבודתו, היא יצאה ידי חובת תשלום תוספת הוותק מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, זאת משני טעמים; האחד, שתשלום תוספת הוותק מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה אינה מותנית בתנאי כלשהו מלבד ותק בעבודה, כאשר צבירה של כל שנה , הקנתה לו אוטומטית את תוספת הוותק בשיעור שנקבע בהסכם הקיבוצי. השני, לא הובאה בפנינו הוכחה בדבר מהות ונסיבות התוספות הנטענות לא כל שכן הקשר שלהן לוותק של התובע בעבודה אצל הנתבעת. 13. זכאות התובע לפיצויי פיטורים א. לטענת התובע, הנתבעת נטלה את רכבו מביתו בעת מחלתו ובעשותה כן היא למעשה פיטרה אותו ועל כן קמה לו זכאות לפיצויי פיטורים, לחילופין הוא טען, שאף אם ייקבע שהוא זה שהתפטר, הרי שהתפטרותו נעשתה עקב הרעת תנאים ו/או בנסיבות בהן אין לצפות ממנו שימשיך בעבודתו אצל הנתבעת ודינו כדין מפוטר, בין היתר, משום הנתבעת נהגה להלין את שכרו באופן תדיר, שללה ממנו זכויות סוציאליות, לא שילמה לו דמי מחלה בגין תקופת מחלה שגובתה באישורים רפואיים מתאימים, אלא כעבור ששה חודשים ולאחר שנאלץ לשכור שירותיו של עו"ד, התעלמה מפניותיו אליה בעניין הסדרת תנאי עבודתו, נהגה תוך עצימת עיניים וזלזול כלפיו ויצרה סביבת עבודה בלתי נסבלת, וכל אלה הן בגדר נסיבות בהן אין לצפות מהתובע להמשיך לעבוד בשירות הנתבעת, והן שאילצו אותו להתפטר בנסיבות המקימות לו זכאות לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"א - 1961 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). ב. מנגד, טענה הנתבעת שהתובע הוא זה שהתפטר מיוזמתו, וכי נטילת הרכב ממנו על ידה נעשתה רק לאחר שהוא הודיע על התפטרותו וחדל מלהגיע לעבודתו. במישור המשפטי טענה הנתבעת שהתובע אינו יכול להעלות טענות עובדתיות חילופיות בעניין פיטוריו וכי די בהעלאת טענות חילופיות כאלה, כדי להביא לדחיית תביעתו ברכיב זה. הנתבעת הוסיפה שסירובה להעלות את שכרו של התובע ואי היענותה לדרישתו לאיחוד רכיבי השכר הן אכן הסיבות האמיתיות להתפטרותו, אך אלה אינן מקימות לו עילה לזכאות בפיצויי פיטורין כמתפטר בדין מפוטר. טענת התובע בדבר הלנת שכר מהווה הרחבת חזית, כך הטענות בקשר להפרשים בגין אי הפרשה לרכיב הגמולים, מעולם לא נטענה עובר להתפטרותו, אלא אחריהם. ג. כדי להכריע בשאלה, האם התובע פוטר, או התפטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורין, או שמא התפטר בדין מפוטר, עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו או עקב נסיבות שלא ניתן לדרוש ממנו להמשיך ולעבוד בהן בנתבעת, יש לבחון את הממצאים העובדתיים שנתגלו מהעדויות ומחומר הראיות ולפיהן: 1. בהתאם להוראת הרופא התעסוקתי, והחל מ- 15.8.99, עבד התובע במתכונת מצומצמת של 4 שעות ליום, אך הנתבעת לא השכילה לשלם לו את דמי המחלה בגין השעות שלא עבד, למרות דרישתו בהסתמך על האישורים הרפואיים שהמציא לנתבעת. 2. עקב כך שהנתבעת לא שילמה לתובע את דמי המחלה, הוא פנה לעו"ד כדי שיטפל בעניין, וזה פנה לראשונה אליה במכתב מיום 27.9.99, ובו העלה טרוניה כלפיה, בעניין אי ביטוח התובע בביטוח מחלה ואי תשלום דמי מחלה שהגיעו לו מכוח החוק בתקופת המחלה שלו המגובה באישורים רפואיים, אלא שגם מכתב זה לא זכה לתגובה, ואין חולק שהתשלום בגין תקופת המחלה שולם ע" הנתבעת רק כעבור כששה חודשים, בחודש פברואר 2000. 3. מעדות מר ידין עולה כי במצב של העדר תזרים מזומנים בחברה, הוא היה דוחה את תשלום המשכורות לתאריכים שבין ה- 10 ל-20 לחודש, וכי בשנת 2000 החברה הנתבעת הייתה נתונה בקשיים כלכליים, כתוצאה ממכירת מעט מאוד מחפרונים, ומתן שירותים מעטים למחפרונים. 4. מהמסמכים שצורפו לתצהיר של מר ידין עולה כי במהלך חודש ינואר 2000, ניהלו הצדדים משא ומתן להסדרת מערכת היחסים ביניהם, והועלו הצעות שונות בכתב ע"י התובע, שאחת מהן כללה הצעה על שינוי מעמדו של התובע לקבלן עצמאי (פרי לנסר), שיעבוד עבור הנתבעת והשנייה, להמשך עבודתו כשכיר בנתבעת בתנאים חדשים בחלקם, (ראה נספחים ה, ו, לתצהיר ידין נ/4). תוכן הצעות אלה מתיישב עם העובדה עליה העיד מר ידין, שבאותה תקופה החברה הייתה בקשיים שאת מהותם והקיפם לא הובררו דיים במהלך שמיעת הראיות. 5. במהלך התקופה מינואר 2000 ועד סוף יולי 2000, ניהלו הצדדים בין ישירות בעצמם ובעיקר באמצעות באי כוחם, התכתבות שעניינה הסדרת תנאי עבודתו של התובע אצל הנתבעת והעלאתם על הכתב. לאחר שהנתבעת לא הסדירה את תשלום ימי המחלה לתובע, ולא סדרה את תלוש שהשכר שלו, ולא אחדה את רכיבי השכר שהכניסה בתלוש, כך שהשכר ישקף בסופו של יום, את המשכורת האמיתית והנכונה ששולמה לו ושממנה למעשה, צריכות להיגזר זכויותיו הסוציאליות, ולא עמדה בהתחייבויות שהבטיחה לו בזמן סביר, התובע ראה במהלכים אלה פגיעה בו והרעה מוחשית בתנאי עבודתו ובקשר אליהם אף שיגר בא כוחו מכתב לנתבעת, בו הודע לה שאם הדברים לא יתוקנו, הוא ימליץ בפני התובע לסיים את העבודה אצל הנתבעת, בדין מפוטר תוך תשלום פיצויי פיטורים. 6. אין חולק כי במהלך המשא ומתן בין הצדדים, ובחודש פברואר 2000, ולאחר שלא נעשה שום שינוי בשכרו ובתלוש השכר של התובע, הודיע התובע על כוונתו לצאת לחופשה בת 40 ימים, החל מ- 20.2.2000, אותה הפסיק לבקשת מר ידין, כעבור יומיים שלושה ולאחר שזה הבטיחו להסדיר את עניינו. בעקבות כך, המשיכו ב"כ הצדדים להתכתב ביניהם ומטעם התובע הועלו טענות נוספות של אי תשלום עבור שעות נוספות, אי תשלום השכר במועד, אי איחוד מרכיבי השכר בתלוש ודרישה מפורשת להעלאת תנאי עבודה שיסוכמו עם התובע על הכתב (ראה מכתב ב"כ התובע מיום 2.3.00, נספח יז לתצהיר ידין). אך משהדבר לא יצא אל הפועל, חזר ב"כ התובע ושלח ביום 3.4.2000, מכתב לב"כ הנתבע וביקש לשלם לתובע דמי המחלה, ולערוך בדיקה מקיפה ולקבל בהקדם, טיוטת הצעה בכתב לגבי תנאי העסקתו של התובע. 7. רק ביום 21.5.2000 חזרה ב"כ הנתבעת לב"כ התובע בתשובה לפנייתו הנ"ל, ומתוכנה ניתן ללמוד, שהיא נשלחה רק לאחר שהתובע נאלץ להודיע בעל פה, לנתבעת על כוונתו להתפטר מהעבודה בסוף חודש מאי 2000. במכתב התשובה שכתב ב"כ התובע ביום 29.5.2000, הוא ציין כי פניותיו לנתבעת ולבא כוחה ממרץ 2000, לא זכו לתגובה ורק כשהגיעו מים עד נפש, ונאלץ התובע להודיע על סיום עבודתו עקב הרעת התנאים הנמשכת והמצטברת, אי מתן פתרונות ממשיים למחלוקות והתחמקות מנהל הנתבעת מקיום פגישה עמו לצורך ליבון הדברים ביניהם, נאותה הנתבעת להשיב בתשובה חלקית לפניותיו. בשולי המכתב הוסיף ב"כ התובע, שהוא המליץ בפני מרשו להיענות לכל פניה מצד מנהל הנתבעת לקיום פגישה אפקטיבית ואמיתית. 8. כחודש ימים לאחר מכן, וביום 25.6.2000, פנה שוב ב"כ התובע לב"כ הנתבעת והודיעה שטרם נתקבלה כל הצעה ליישור ההדורים ולהסדרת העניינים הפתוחים בין הצדדים וביקש לסיים את העיין עד ליום ג' באותו השבוע. 9. ביום 29.6.2000, לאחר שלא הצליח התובע לקיים את הפגישה עם מנהל הנתבעת, הוא כתב לו בכתב ידו מכתב התפטרות ובו הודיע, כי בתאריך 1.7.2000 הוא יסיים את עבודתו בנתבעת, יחזיר את הרכב והציוד ששייך לחברה. 10. ביום 2.7.2000 קיבל ב"כ התובע מכתב מטעם ב"כ הנתבעת, שנושא תאריך 27.6.2000, ובו הצעה להסדר. ביום 5.7.2000 הודיע ב"כ התובע כי ההצעה חסרה ואין בה הסדרה של כל הנושאים שבמחלוקת ואין בה כלל התייחסות להפרשות לקרנות "תעוז" ו"ציון" שנעשו כל השנים בחוסר. בתגובה למכתב זה שמשמעו שהנתבע לא מקבל את הצעת הנתבעת, שלחה זו נציג מטעמה לבית התובע, עת שהה בחופשת מחלה ולקחה את הרכב הצמוד שהיה ברשותו. 11. ביום 30.7.2000 פנה שוב ב"כ התובע לב"כ הנתבעת והודיע לה כי למרות עצתו לתובע להיפגש ישירות עם מנהל הנתבעת, לצורך הסדרת תנאי עבודתו ותשלום התנאים הסוציאליים המגיעים לו בגין העבר, הפגישה לא התקיימה, ב"כ התובע הוסיף שהשתלשלות העניינים הביאה לפגיעה קשה במצבו הבריאותי של התובע שהוא חולה סכרת וכי התנהגות הנתבעת ולקיחת הרכב הצמוד מהתובע בזמן שהותו במחלה, הינה בגדר הודעת פיטורים מצד הנתבעת ופגיעה נמשכת בפנסיה שתגיע לתובע בעתיד. בשולי המכתב הוסיף ב"כ התובע כי מרשו יהיה מוכן בתוך תקופת ההודעה המוקדמת לבצע העברת תפקיד מסודרת, ככל שיידרש, ודרש לשחרר את הפיצויים לתובע. ד. הנה כי כן, השתלשלות העניינים וההתכתבות שניהלו הצדדים ושעיקרה פורט לעיל, מתארת משא ומתן ארוך ומתיש שניהל התובע עם הנתבעת, לתשלום דמי מחלה שלא שולמו לו חרף דרישותיו הרבות, הסדרת תנאי העבודה שלו לרבות, חתימת הסכם עבודה מסודר שיפרט את זכויותיו ותנאי שכרו, תשלום שכר במועד, האחדת מרכיבי השכר באופן שישקף את השכר המוסכם בין הצדדים, הבטחת זכויותיו הסוציאליות והשלמת תשלומים חסרים בגינן, כאשר במהלך המשא ומתן, הודיע התובע פעם על יציאתו לחופשה שהתבטלה לאחר שהוא קבל הבטחה ממנהל הנתבעת להסדרת עניינו, ופעם שנייה הודיע בעל פה על התפטרותו עקב הרעה בתנאי עבודתו, אך למרות זאת הוא המשיך בעבודתו בשירות הנתבעת, לאחר שצפה להתקדמות במו"מ שניהלו ב"כ הצדדים, וכלה בהודעה מיום 29.6.200, בדבר התפטרותו לאחר שלא זכה למענה מהנתבעת שמנהלה לא שש להיפגש עמו לצורך הסדרת תנאי עבודתו ושכרו בנתבעת. ה. מפי מר ידין שמענו שלדידו עיכוב של מס' חודשים בטיפול בדרישות התובע עקב העברת העניין לטיפול משפטי הינו סביר ביותר. לצערנו אין בידנו לקבל טענה זו. להיפך, התנהלות הנתבעת באמתלה של העברת העניין לטיפול משפטי, איננה סבירה ואינה ממעיטה מהרושם שהנתבעת ניסתה להרוויח זמן אם כדי להתיש את התובע גם ביחס לדרישותיו הלגיטימיות, ואם מסיבות השמורות עמה. על רקע המתואר לעיל, נשאלת השאלה, האם מדובר בהתפטרות מצד התובע או שמא מדובר בפיטורים מחמת הרעה בתנאי עבודה ו/או עקב נסיבות שאין לדרוש מהתובע להמשיך ולעבוד בהן בשירות הנתבע. ו. לטעמנו, כל ההודעות שהודיע התובע במהלך המו"מ הארוך והמתיש לא הצביעו על כוונה ורצון אמיתיים מצדו לסיום את מערכת היחסים בת 17 השנים עם הנתבעת, והראיה שהוא חזר מהם בכל פעם שנתבקש ע"י מנהל הנתבעת, והמשיך לעבוד במקביל להמשך ניהול המו"מ. בחינת ההתכתבות של ב"כ הצדדים אחרי הודעת התובע האחרונה בדבר התפטרותו ביום 29.6.200, העובדה שמערכת יחסי העבודה בין הצדדים נמשכה למרות זאת עד סוף חודש אוגוסט 2000, שלפי עדות מר ידין, במהלכו ניצל התובע את ימי החופשה הצבורה שלו, יחד עם העובדה שעל הנתבעת הייתה מוטלת חובה להחזיק מנהל מוסך מורשה ולא היה לה אחר מלבד התובע, רק מחזקת את המסקנה שהודעת התובע נועדה כדי לשמש לחץ נוסף על הנתבעת כדי שזו תאיץ את הטיפול בעניינו, מתוך ידיעה שכמו בפעמים האחרות, הנתבעת תפנה אליו ותבטיח לקדם את הטיפול עניינו. בנסיבות אלו לא ניתן לראות בהודעת ההתפטרות האחרונה שנכתבה ע"י התובע בכתב יד לאחר שהגיע לפגישה שלא התקיימה עם מר גל, ובשעת כעס, כאל הודעה המעידה על רצון כן ואמיתי להתפטר. למעשה תמוהה שהנתבעת בשונה מהפעמים האחרות, החליטה משיקוליה, לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, ושלחה את נציגה להחזיר מיידית לידה את הרכב הצמוד שהועמד לרשות התובע, ובהמשך אף את סכום ההפרשות שהפרישה על חשבון פיצויים לתובע בחברת "מגדל". ז. בנסיבות שהוכחו, עצירה בנקודת זמן אחת לצורך הקביעה אם בהתפטרות מדובר, חוטאת לאמת העובדתית ולמכלול האירועים שהתרחשו בפועל ובעיקר, למסקנה שיש להסיק מהם כמו להלכה והמשפטית לפיה ולצורך הזכאות בפיצויי פיטורים, "מתגבשת העילה במעשה הפיטורים או ההתפטרות בצירוף המניע שפעל לכך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיום היחסים" (דב"ע לג/2-3 חיים זילבר נ. גלוביס בע"מ פד"ע 153). וכי על מנת לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר: "יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהם להסיק את המסקנה. אין ללמוד מקטע הדברים, אלא מהתמונה כולה" (דב"ע ל/18-3 נוח בנצילוביץ נ. אתא בע"מ, פד"ע ב 41). ח.אין חולק שהתובע היה חפץ בהסדרת תנאי עבודתו והעלאתן על הכתב, לרבות קבלת זכויותיו, הן המוסכמות והן מכוח הדין בצורה מלאה וכי הנתבעת ומשיקולים השמורים עימה, בחרה לנהל עימו משא ומתן איטי ומתיש מותר לומר, שיצר אווירה קשה והעיב על מערכת יחסי העבודה, וכל זאת מבלי לתת מענה ותשובה חד משמעיים וברורים תוך זמן סביר, אף לא לגבי נושאים שלא היו שנויים במחלוקת כגון, האחדת רכיבי השכר ותשלום דמי מחלה בהתאם לחוק ועריכת הסכם עבודה בכתב, מצב זה פגע קשות בתובע ובזכותו לביטחון תעסוקתי לו הוא זכאי מעצם היותו עובד. בנסיבות אלו, העובדה שהתובע הוא זה שכתב בסופו של יום את מכתב ההתפטרות, אינה הקובעת לעניין הקביעה שמדובר בהתפטרות, אלא שהכף נוטה לעבר הקביעה שמדובר בהתנהגות מצד הנתבעת שהביאה אותו להתפטר. אולם גם אם תומר אחרת, הרי נסיבות הפסקת יחסי העבודה, שרובן מתועדות בכתובים, הצטברותן יחד עם אופן התנהלות הנתבעת שלא נתנה תשובות ולא שילמה זכויות שהיא מחויבת על פי דין, אי עמידה בהתחייבויות בזמן סביר, הלנת תשלום שכרו של התובע בהתאם לתזרים המזומנים בנתבעת, אי ביצוע הפרשות מלאות בגין הזכויות הסוציאליות שמגיעות לתובע בהתאם לשכר הכולל שחולק למרכיבים על דעת הנתבעת, אי הסדרת תנאי עבודתו בכתובים ואילוץ לשכור שירותיו של עו"ד לצורך ההידברות עם הנתבעת, מחייבים את המסקנה שמדובר בנסיבות שאין לדרוש בהן מהתובע להמשיך ולעבוד בשירות הנתבעת ושלמרות שהוא התריע עליהן, הנתבעת לא מהרה לתקנם, ומתוקף זאת יש לראות בתובע כמתפטר בדין מפוטר הזכאי לפיצויי פיטורים מלאים מהנתבעת. ט. לעניין טענת ב"כ הנתבעת בדבר האיסור בהעלאת טענות עובדתיות חליפיות של פיטורין ו/או התפטרות בדין מפוטר, נציין בקצרה כי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), קובע כדלקמן: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". וכי ככלל אין לטעון לטענות עובדתיות חילופיות. אלא שעל נסיבות המקרה שבפנינו, ישימה ההלכה שנקבעה ע"י בית הדין הארצי בעניין אלדויק ולפיה: "...לעומת זאת, נקבע כי עובד רשאי לטעון למערכת עובדות אחת ולבקש מבית הדין ללמוד ממנה כי הוא התפטר או פוטר, כאשר העובדות והמניעים הצריכים בשתי הטענות יכולים להתקיים במסגרת אחת: .... בנסיבות העניין הוכיח העובד מערכת עובדות שניתן היה לפרשן לכאן או לכאן ורשאי היה לטעון כי על סמך מערכת זו הוא זכאי לפיצויי פיטורים" (דב"ע מז/108-3 עבד אליאס אלדויק נ' עזבון חאג' ראשיד אל-שווקי פד"ע יט 382), (ראה גם דב"ע נו/34-3 פוליקר ובניו בע"מ נ. אברהם לוי (לא פורסם)). י.לאור האמור לעיל, זכאי התובע לפיצוי פיטורים, בגין תקופת עבודתו בת 17 השנים וחודש, מ- 7/1983 ועד 8/2000, בהתאם לשכר הקובע בסך של 11,588 ₪ (ללא תוספת משכורת י"ג), לסכום כדלקמן: 196,996 ₪ = 17 (שנים)X 11,588 ₪ (שכר חודשי). וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום סיום יחסי עובד מעביד, 30.8.2000, ועד התשלום המלא בפועל. 14. לסיכום א. על סמך כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: פיצוי בגין אי ביטוח התובע בפנסיה מקיפה במבטחים, בהתאם להסכם הקיבוצי בענף המוסכים, סך של - 95,500 ₪ תוספת ותק בסך של - 24,714 ₪ פיצויי פיטורין בסך של - 196,996 ₪ סה"כ: 317,210 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום סיום יחסי עובד-מעביד (30.8.2000), ועד התשלום המלא בפועל. ב. תביעת התובע לתשלום הפרשי פדיון חופשה- נדחית בזאת. ג. יוער כי ככל שעדיין קיימת יתרה מהפרשות הנתבעת לפיצויי פיטורים לטובת התובע בחברת הביטוח ואו בקרנות השונות, תהיה הנתבעת רשאית לקזז את הסכומים הקיימים, מסכום פיצויי הפיטורים שנקבע לעיל, אך זאת בכפוף להמצאת מכתב שחרור של כספים אלו, לתובע, בדואר רשום עם אישור מסירה, תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. 15. כמו כן ולאור תוצאת פסק הדין, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ ועוד מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהמוסךהסכם קיבוצי