I. ההליך 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט ירושלמי - אב-בית-הדין; מר שין - נציג המעבידים; תב"ע מה/106 - 4) אשר הצהיר, כי כלל המצילים בחופי תל-אביב (מערער מס' 2) נוקטים עיצומים ומקיימים שביתה בלתי-מוגנת כמשמעה בחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה), החל מיולי 1984, וכי שביתתם מהווה הפרה של הוראות בהסכמים קיבוציים החלים עליהם ושל פסק-דין של בית-הדין-האזורי בל-אביב מיום 1.7.1983 (תב"ע מג/42 - 4). כן חייב בית הדין את המצילים לחזור לעבודה מלאה ותקינה "ולעבוד בשעות נוספות ובימי שבת וחג לפי דרישת המבקשת (משיבה מס' 1)'". כן חויבו ההסתדרות הכללית, ארגון עובדי עירית תל-אביב וועד המצילים בעירית תל-אביב להורות למצילים לחזור לעבודה תקינה כאמור. 2. תחילתו של ההליך בבית-הדין האזורי בבקשת צד לסכסוך קיבוצי, אותה הגישה עירית תל-אביב-יפו (להלן - העיריה) נגד ההסתדרות הכללית, ארגון עובדי עירית תל-אביב, ועד המצילים בעירית תל-אביב וכלל המצילים, לסעדים שונים נגד אותם משיבים. הבקשה לוותה בבקשה לסעדים זמניים; בית-הדין האזורי דחה את הבקשה למתן סעדים זמניים מן הטעם, כי העיצומים, להם טענה העיריה, נמשכו כשנה טרם הגשת הבקשה. בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה האמורה נדחתה על-ידי סגן הנשיא (דב"ע מה/26 - 4 - לא פורסם). 3. פסק-הדין שבערעור ניתן, כאמור, נגד ארבעת המשיבים בבקשה; את הערעור הגישו רק ועד המצילים וכלל המצילים. ארגון עובדי העיריה הודיע לבית-הדין "כי אין בכוונתו לקחת חלק פעיל בערעור ומבוקש להתייחס אליו כאל משיב פורמלי בלבד". ההסתדרות הכללית הגישה בקשה לדחות על הסף את ערעור ועד המצילים וטענה, כי אין זה רשאי, כשלעצמו, להיות צד לסכסוך קיבוצי, ורק ארגון העובדים היציג רשאי להגיש את הערעור. ההסתדרות לא טענה נגד זכות המצילים, כפרטים, לערער על אותו חלק מפסק-הדין המתייחס אליהם. בסיום הטיעון בסוגיה זאת החלטנו כי נתייחס אליה בגוף פסק-הדין. 4. מסכת העובדות הצריכה לענייננו היא: א) תנאי עבודתם הספציפיים של כלל המצילים ברשויות המקומיות, והמצילים - המערערים בכללם, נקבעו בהסכם קיבוצי מיום 14.5.1982 בין מרכז השלטון המקומי בישראל, עירית תל-אביב-יפו ועירית חיפה ובין הסתדרות הפקידים ונציגי הארגון הארצי של המצילים ברשויות המקומיות (להלן - הסכם המצילים) ואשר תוקפו היה מיום 1.4.1982 עד יום 31.3.1984. צד מן הצדדים לא הודיע למשנהו על ביטולו של ההסכם. הצריך לענייננו באותו הסכם הן פסקות ה' וז', אשר זה לשונן: "ה. על המצילים לעבוד כל יום החל מפתיחת תחנות ההצלה, ועד לשעת סגירתן, לרבות בשעות נוספות, בהתאם לקביעת הרשות המקומית. ז. הצדדים מתחייבים כי בתקופת תוקפו של הסכם זה לא ינקוט צד אחד בהסכם זה או יחידותיו כנגד הצד השני באמצעי שביתה או השבתה מלאה או חלקית, עיצומים או כל פגיעה מאורגנת בהליכי העבודה או סדריה, לגבי הנושאים שעליהם הגיעו הצדדים להסדר ולהסכמה"; ב) בין המעסיקים בשירות הציבורי, וביניהם העיריה, לבין ההסתדרות הכללית נחתם (במועד שאינו מצוין באותו הסכם) הסכם קיבוצי (מסגרת) לתקופה מיום 1.4.1984 ועד 31.3.1986 (להלן - הסכם המסגרת). הצריך לענייננו בהסכם המסגרת הם סעיפים 13 ו-15, אשר זה לשונם: "13 תנאים ותניות שנקבעו בין הצדדים בהסכמים קיבוציים קודמים או בהסדרים ובהתחייבויות בכתב קודמים, ימשיכו להיות בני תוקף בתקופת תוקפו של הסכם זה, אלא אם כן שונו במפורש או במשתמע על-ידי הוראה מהוראות הסכם זה. 15. הצדדים מתחייבים כי בתקופת תוקפו של הסכם זה לא ינקוט צד אחד או יחידה מיחידותיו נגד הצד השני באמצעי שביתה או השבתה מלאה או חלקית, או כל פגיע מאורגנת בהליכי העבודה או סדריה לגבי הנושאים עליהם הגיעו הצדדים להסדר בהסכם זה"; ג) ביום 1.7.1983 פסק בית-הדין האזורי בתל-אביב בהליך קודם בין אותם צדדים (תב"ע מג/42 - 4), כי - "על המצילים בימה של תל-אביב-יפו לעבוד שעות נוספות ובימי שבת וחג, לפי דרישת המבקשת, בגדר שני ההיתרים הכלליים המצוטטים לעיל". ההיתרים הנזכרים בפסק-הדין הנ"ל הם ההיתר הכללי מיום 17.12.1973 להעבדת עובדים ארבע שעות נוספות ביום ושתים-עשרה שעות נוספות בשבוע (י"פ 1977, תשל"ד, 553) וההיתר הכללי מיום 23.9.1951 להעבדת מצילים וסדרנים על שפת הים במנוחה השבועית (י"פ 191, תשי"א, 1386); ד) ביום 14.6.1984 הודיע מזכיר מועצת פועלי תל-אביב לממונה הראשי על יחסי עבודה ולעיריה על סכסוך עבודה של מספר סקטורים בעיריה, בין היתר של המצילים, "בעקבות אי-כיבוד הסכמים חתומים"; ה) החל מחודש יולי 1984 הפסיקו המצילים לעבוד שעות נוספות ובשבתות, והם התמידו בכך עד למתן פסק-הדין שבערעור; ו) ב-15.4.1985 שלח מנכ"ל העיריה חוזר לגורמים שונים ובו "תדריך לפתיחת עונת הרחצה 1985" ובו נאמר לענייננו: "1. יופעלו עד 8 חופי רחצה בשעות העבודה הנהוגות בעיריה (ההדגשה לא במקור). 2. תחנות ההצלה לא תופעלנה בשבתות ובחגים"; ז) ביום 24.4.1985 פסק בית-המשפט העליון, לבקשת אחד מתושבי העיר, כי על העיריה לוודא כי "תחנות ההצלה בחופי הרחצה של תל-אביב-יפו שהוסדרו כחוק תיפתחנה ותופעלנה בכל הזמנים המותרים לרחצה, לרבות בשעות אחר-הצהרים ובשבתות" (בג"צ 467/84, [1]); ח) ארבעה ימים לאחר מתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון, ביום 28.4.1985, שלח מנהל מחלקת החופים בעיריה מכתב לוועד המצילים ולכל מציל, בו נאמר: "הנני פונה אליכם, כוועד המצילים, ולכל אחד מהמצילים בנפרד, לחזור לעבודה סדירה ותקינה כמתחייב מהסכמי העבודה ופסק-הדין של כבוד השופט הבר מיום 1.7.1983. החזרתכם לעבודה אינה מונעת מכם הפניית תביעותיכם לארגון היציג מחד גיסא, ותאפשר הפעלת החופים ומתן שירות נאות למתרחצים מאידך גיסא. אודה לכם אם תודיעוני תוך 3 ימים מקבלת מכתבי זה מה עמדתכם, על מנת שאוכל להעביר אליכם תוכנית עבודה בהתאם"; ט) בו ביום שלח ועד המצילים מכתב למנהל שירותי העיריה, ובו נאמר: "מתוך קריאה בעתונות אנו מבינים שהעיריה זקוקה למצילים נוספים כדי לבצע את פסק-הדין של בית-המשפט העליון מיום 24.4.1985 (בג"צ 467/84, [1]). אנו ועד מצילי תל-אביב מוכנים לעזור במציאת מצילים ובמספר מספיק להפעלת כל תחנות ההצלה כחוק - ולדעתנו הדבר אפשרי - אם יתמלאו שני התנאים הבאים: (א) קביעות למצילים החדשים. להזכירך - בקיץ שעבר פוטרו כל המצילים הזמניים שעבדו בעת"א (למעלה מעשרים מצילים) מכיוון שביקשו להתקבל לקביעות בעת"א וזאת לאחר שבעשר השנים האחרונות לא הת- קבל אף מציל לקביעות בעת"א על אף שבמשך הזמן הזה פרשו קרו לעשרה מצילים קבועים. (ב) שכר נאות (השכר הממוצע במשק)"; י) פרקליטם של המצילים השיב למנהל שירותי העיריה ביום 30.4.1985 לאמור: "להווי ידוע לך, הוכרז על-ידי המוסדות המוסמכים סכסוך עבודה בעניין המצילים. מאחר ועד היום העיריה לא ניהלה משא-ומתן לשם פתרון הבעיות נשוא הסכסוך, מובן שהסכסוך עדיין תקף. אף המצילים חפצים בשירות הצלה תקין ומן הראוי כי בעיותיהם תיפתרנה אחת ולתמיד. במידה והעיריה חפצה לנהל משא-ומתן לשם פתרון הסכסוך, יש לעשות זאת עם ארגון העובדים בעירית תל-אביב, וטוב שהדבר יעשה מהר ככל האפשר"; יא). משא-ומתן שנוהל בין הצדדים לא עלה יפה, כך שביום 16.7.1985 פנתה העיריה לבית-הדין האזורי בבקשה נשוא הערעור. 5. עיקר טענות העיריה בבית-הדין האזורי הן: א) הסכם המצילים הינו בתוקף, מאחר וארגון העובדים לא הודיע על תום תוקפו; ב) הסכם המצילים בתוקף מכוח הסכם המסגרת; ג) סירובם של המצילים לעבוד שעות נוספות ובימי מנוחה מהווה הפרה של - (1) הסכם המצילים (2) פסק-דינו של בית-הדין האזורי (תב"ע מג/42 - 4); ד) סירובם של המצילים לעבוד כאמור מהווה "שביתה בלתי-מוגנת" כמשמעה בחלק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה. 6. עיקר טענות המצילים בבית-הדין האזורי הן: א) המצילים עבדו בעונת הרחצה 1985 על-פי הנחיות מנכ"ל העיריה; ב) ההתחיבות שלא לשבות המצויה בהסכם המצילים מתייחסת רק לעניינים שהוסדרו באותו הסכם; ג) הוכרז סכסוך עבודה כחוק ומכוחו ננקטו העיצומים; ד) העיריה מפרה את ההסכם בכך שאינה מקבלת לעבודה מצילים נוספים. 7. בית-הדין האזורי, בפסק דינו, קבע: א) ההסכמים הקיבוציים (הסכם המצילים והסכם המסגרת) תקפים ומחייבים את המצילים; ב) פסק-הדין הקודם (תב"ע מג/42 - 4) מחייב את המצילים; ג) המצילים מפרים את חובתם לעבוד שעות נוספות ובימי מנוחה מכוח ההסכמים הקיבוציים ופסק-הדין; ד) השביתה עליה הכריזו המצילים הינה "בלתי-מוגנת"; ה) העובדה שהעיריה לא פעלה מייד בשנת 1984 להוצאת צווים נגד המצילים אינה פוגעת בזכותה לעשות זאת בשלב זה; ו) העובדה שלא הועבר למצילים סידור עבודה חדש אינה שוקלת לחובת העיריה, לאור סירוב המצילים לעבוד שעות נוספות; ז) לא נמסרה הודעה כחוק על הסכסוך, ואם הכוונה להודעה משנת 1984, הרי שהסכסוך עליו הוכרז או הסתיים; ח) אף אם למצילים טענות מוצדקות כלפי העיריה - אין הם רשאים להפר את חובתם מכוח ההסכמים הקיבוציים. 8. בטיעוניהם בערעור חזרו למעשה באי-כוח הצדדים על טענותיהם בבית-הדין האזורי. II. פסק-הדין 1. א) תחילה - לטענתם מרחיקת הלכת של המצילים, כי אין הם מקיימים כלל עיצומים. טענתם זאת מבוססת על העובדה, כי הם עובדים על-פי "סידור העבודה" שנקבע בתחילת העונה (סעיף 4(ו') לחלק I) וכי סידור זה לא שונה; ב) כבר פסק בית-דין זה, כי בגדר "שביתה" תבואנה "כל הפעולות הקיבוציות-המתואמות של עובדים הבאות להוות אמצעי לחץ על המעביד שיביאוהו להענות לדרישותיהם" וביניהם אוזכרה בפורש "שביתת שעות נוספות" (דב"ע לו/5 - 4 [2], בע' 28) ומכאן, כי אף "שביתה חלקית", או בלשון היום-יום "עיצומים", לרבות הימנעות מעבודת שעות נוספות - שביתה היא; ג) עיון בהסכם המצילים מראה, כי עליהם לעבוד בשעות נוספות "בהתאם לקביעת הרשות המקומית" (סעיף 4(א) לחלק I). פירושה של ההוראה - כי הרשות המקומית רשאית לקבוע בכל עת את החובה לעבודה בשעות נוספות. העובדה, שהרשות לא קבעה חובה זאת בתחילת העונה, אין בה כדי לשלול מסמכותה לקבוע זאת במהלכה, בין בגלל צרכים משתנים של העבודה (יציאת עובדים למילואים, עונת חגים, עומס מתרחצים בעונת "החופש הגדול" מלימודים) ובין מחמת אילוץ חיצוני, כפי שהיה במקרה שלפנינו, בו חייב הבג"צ את העיריה להציב מצילים "בכל הזמנים המותרים לרחצה" (סעיף 4(ז) לחלק ‎;(I ד) אף בעובדה, שסידור העבודה של המצילים כפרטים לא שונה אחרי החלטת הבג"צ, אין כדי לפגוע במסקנה, כי המצילים נוקטים בעיצומים. משדרש הממונה על החופים ביום 28.4.1985 מהמצילים "לחזור לעבודה סדירה ותקינה" תוך בקשת תגובתם תוך 3 ימים, ונענה כי לא יעשו כן עקב סכסוך עבודה (סעיפים 4(ח) ו(י) לחלק I), לא היה כל טעם לערוך "סידור עבודה" חדש לכל מציל, מאחר והיה ברור שסידור עבודה זה לא יכובד; ה) התוצאה מכל האמור היא, כי סירוב המצילים לעבוד שעות נוספות ובשבתות ובחגים הינו "שביתה". 2. ההיתה השביתה בניגוד להוראות ההסכמים הקיבוציים המחייבים: א) עיון בהסכם המצילים (סעיף 4(א) לחלק I) מביא למסקנה, כי סעיף ז' בו, שעניינו "השקט התעשיתי" בתקופת ההסכם, הוא סעיף גורף בכל הנוגע והמתייחס ל"נושאים שעליהם הגיעו להסכם", והוא הדין בסעיף 15 להסכם המסגרת. אם נזכור כי "סכסוך העבודה" אליו מתייחסים המצילים בטיעוניהם (ואשר ביחס אליו יורחב הדיבור להלן) עניינו "אי-כיבוד הסכמים חתומים" (סעיף 4(ד) לחלק I), הרי שהמסקנה הבלתי-נמנעת היא, כי גם המצילים וארגונם ראו את הסכסוך כמתייחס לנושאים שהוסדרו בהסכם הקיבוצי ולא לנושאים שלא הוסדרו בו; ב) העולה מן האמור הוא, איפוא, כי העיצומים בהם נקטו המצילים ושדינם כשביתה הינם בניגוד להסכמים הקיבוציים המחייבים. 3. האם נמסרה הודעה כדין על השביתה. א) אין חולק כי מזכירות מועצת פועלי תל-אביב הכריזה על סכסוך עבודה ומסרה על כך הודעה (סעיף 4(ד) לחלק ‎;(I ב) טענת העיריה היא, כי ההודעה האמורה לאו הודעה היא, כי לא נמסרה כמצוות התקנות, ואינה עונה על דרישותיהן; ג) אין לראות בעובדה, שההודעה לא נוסחה על-פי הטופס שנקבע לכך בתקנות יישוב סכסוכי-עבודה (הודעות), תשל"א-1971 (ק"ת 2658 תשל"א, 496), שהותקנו מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה, ולא נמסרה על פני טופס כאמור, כדי לפגוע בתקפותה של ההודעה. בהודעה האמורה אנו מוצאים את העיקר, והעיקר הוא, כי ההודעה נמסרה על-ידי ארגון עובדים לצד שכנגד (העיריה) ולממונה על יחסי עבודה, וכי נאמר בה כי בשביתה עסקינן. כל המצוי ביחסי עבודה מבין את משמעות המלים "אם תוך שבועיים ימים מיום כתיבת מכתב זה לא יגיעו הצדדים לידי הסכמה, ינקטו צעדים ארגוניים המשתמעים מהודעה זו כמקובל"; ד) אין אנו תמימי דעים עם בית-הדין האזורי, שקיבל את גרסת העיריה, על-פיה הסכסוך נשוא ההודעה האמורה יושב. בעקבות אותה הודעה חדלו המצילים לעבוד שעות נוספות, והעובדה כי לא שבו לעבוד שעות נוספות מעידה כמאה עדים, כי הסכסוך נשוא השביתה לא יושב. 4. ההיתה השביתה "שביתה מוגנת", כמשמעה בפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה: א) המצילים הם עובדי העיריה, שהיא "שירות ציבורי" כמשמעו בסעיף 37א לאותו חוק; ב) השביתה פרצה שעה שחל על העובדים הסכם קיבוצי; ג) חוק יישוב סכסוכי עבודה קובע, בסעיף 37א, כי שביתה בלתי-מוגנת היא, בין היתר: שביתה "של עובדים בשירות ציבורי בזמן שחל עליהם הסכם קיבוצי, למעט שביתה שאינה קשורה בשכר או בתנאים סוציאליים ושהמוסד המנהל המרכזי הארצי של ארגון העובדים המוסמך הכריז או אישר אותה"; ד) ארגון העובדים בעירית תל-אביב הודיע לעיריה ביום 22.5.1984 על הכרזת סכסוך משמונה סיבות, שחלקן הגדול "שכר" או "תנאים סוציאליים". בעקבות הודעה זאת באה, מן הסתם. ההודעה על סכסוך עבודה שנמסרה על-ידי מועצת הפועלים; ה) אולם אף אם היתה השביתה כל כולה מסיבות שאינן קשורות בשכר או בתנאים סוציאליים, הרי על מנת שתהיה מוגנת היה על "המוסד המנהל המרכזי הארצי של ארגון העובדים" להכריז עליה או לאשר אותה. לא נטען כי גוף מרכזי ארצי כל שהוא של ההסתדרות הכריז או אישר את השביתה. ולעניין זה לא די, כמצוות המחוקק, בהכרזה או באישור של מועצת פועלים מקומית; ו) העולה מכל האמור הוא, כי השביתה היתה שביתה בלתי-מוגנת, כמשמעות הדיבור בפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה. 5. ההיה מקום ליתן את הסעד שנתבקש, לאור שיקול הדעת הנתון לבית-הדין בסוגיות אלה: א) טענתם הראשונה של המצילים בסוגיה זאת - היות השביתה מוכרזת כדין על-ידי ארגון העובדים. אין בשיקול זה כדי להכריע בשיקולי בית-הדין. העובדה, שארגון עובדים הכריז על השביתה ושנמסרה על כך הודעה, שוקלת, אך אינה הופכת בכל המקרים ובכל הנסיבות את השביתה לשביתה לגיטימית. כבר פסק בית-דין זה: "ואשר לטיעון לעניין פסלות צו המניעה בשם 'חופש המאבק המקצועי', די כי ייאמר, שעיקרון זה במערך יחסי העבודה, מכוון לחופש אשר לצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים לפעול למען קביעת זכויות, ולא לחופש לעשות דין לעצמם למימוש זכויות, תוך פגיעה בזכותו של הצד השני; למימוש זכויות קבועות דרכים בהסכם הקיבוצי, ובאין קביעה כזאת - קיימים לכך בתי-הדין לעבודה" (דב"ע לא/4 - 4 [3], בע' 134). השביתה שהוכרזה היא, כעולה מן ההודעה שנמסרה בגינה, למימוש זכויות בתקופת תוקפו של הסכם קיבוצי, ובתור שכזאת אין לראותה כ"לגיטימית"; ב) טענתם השניה של המצילים היא, כי העיריה למעשה היתה מעוניינת שהמצילים יעבדו בשעות "רגילות בלבד". אף אם נכונה טענה זאת, ואין לנו צורך להכריע בכך, מששינתה העיריה עתה לאור פסק-דינו של הבג"צ, נוצר מצב חדש המצדיק התייחסות עניינית לנושא; ג) טענתם השלישית של המצילים היא, כי אף אם יעבדו את השעות הנוספות הנדרשות על-ידי העיריה, לא תצליח זאת לאייש את כל תחנות ההצלה משך כל שעות היום, כמצוות הבג"צ. הדרך שבה על העיריה לקיים את צו הבג"צ היא עניינה היא, מה עוד שהעובדים וארגונם לא היו צד להליך בבית-המשפט העליון. זכותה של העיריה למלא אחר הצו במספר דרכים, ואחת מהן - ניצול כוח העבודה העומד לרשותה במסגרת החוק וההסכמים הקיבוציים; ד) משהוכח שהשביתה היתה בניגוד להסכמים קיבוציים מחייבים, וכן כי הינה שביתה "בלתי-מוגנת" כמשמעה בחוק יישוב סכסוכי עבודה, אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית-הדין האזורי, אשר נעתר לבקשת העיריה. 6. לאור התוצאה אליה הגענו, דחיית הערעור לגופו, אין לנו צורך להתייחס לשאלה הנכבדה שהעלה בא-כוח ההסתדרות בתחילת טיעונו, בדבר מעמדו של ועד המצילים כמערער (סעיף 3 לחלק I), מה עוד שהוועד היה צד בדיון בבית-הדין האזורי מבלי שההסתדרות מחתה על כך. נשאיר איפוא את ההכרעה בסוגיה לעת מצוא. ערעורם של המצילים נדחה, כאמור, לגופו. אשר לחיוב ועד המצילים להורות לחבריו לחזור לעבודה - עומד הצו בעינו, מן הטעם שהערעור לגופו נדחה; הצו היה נשאר בתוקפו אף אם היינו מקבלים את טענת ההסתדרות ומוחקים את הוועד כמערער, וזאת מכוח פסיקתו המקורית של בית-הדין האזורי. ההסתדרות וארגון עובדי העיריה לא ערערו - ומכאן, כי הצו נגדם, שניתן על-ידי בית-הדין האזורי, נשאר בעינו. 7. על מנת הסר ספק נציין, כי חיוב המצילים לעבוד שעות נוספות ובימי מנוחה מוגבל למספר השעות וימי המנוחה, שננקבו בהיתרים הכלליים שאוזכרו בסעיף 4(ג) לחלק ‎.I 8. בטרם סיום נפנה את תשומת לב הצדדים לעובדה, הידועה להם, כי ההסכמים הקיבוציים החלים על המצילים הם בתוקף עד ליום 31.3.1986. טוב יעשו הצדדים להסכמים הקיבוציים אם ינסו, במסגרת המשא-ומתן לחידושם, להסדיר את חילוקי הדעות שגרמו לעיצומים וזאת במסגרת המגבלות שבחוק וביחסי העבודה הקיבוציים, על מנת למנוע שיבושים בעבודה בעיסוק החשוב שבו עוסקים המצילים, עיסוק אשר שיבושים בו עלולים לגרום לאובדן חיי אדם. אין צו להוצאות. חוזהחוף היםהסכם קיבוצימצילים