הסכם קיבוצי פדיון ימי מחלה

רקע כללי 1. השאלה שהובאה לפתחנו נוגעת להיקף החובה של המדינה ליישם הכרעה שיפוטית בעניין פרשנותו של הסכם קיבוצי על כלל העובדים עליהם חל אותו הסכם וליתר דיוק - להיקף התפרשותה של טענת ההתיישנות בהקשר זה. שאלה זו התעוררה במקרה דנן בקשר לתחולתה של טענת ההתיישנות על יישומו של פסה"ד שניתן ביום 20.5.09 על-ידי ביה"ד הארצי לעבודה בתיקים ע"ע 187/08 ו-193/08 שקיבל את עמדת התובעים באותו עניין לפיה - זכאים עובדי המחקר במערכת הביטחון (להלן: "העובדים" או "עובדי המחקר") מכוחן של הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים לצבירה ולפדיון ימי מחלה בגין תקופות שהייה בשבתון. התשתית העובדתית הצריכה להכרעה 2. התובעים בתיק זה הינם עובדי המדינה המועסקים בדירוג עובדי מחקר במערכת הביטחון במקומות שונים (להלן: "העובדים"). זאת, למעט התובע מס' 4 שבכותרת המועסק כעובד מחקר במשרד החקלאות. המבקש בבקשת הצד לדיון בסכסוך קיבוצי הינו ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון (להלן: "בקשת הצד" ולהלן: "הארגון"). 3. במסגרת הסכם קיבוצי מיוחד שנחתם ביום 25.6.73 (נרשם כהסכם קיבוצי שמספרו 164/74, ביום 15.9.74) בין מדינת ישראל לבין ההסתדרות והוועד הארצי של עובדי המחקר במערכת הבטחון - תקנון שבתון לעובדים המדורגים בדרוג המחקר במערכת הבטחון, עוגנה זכאותם של העובדים לשבתון (להלן: "הסכם השבתון"). 4. בסעיף 14 להסכם השבתון נקבע כי תקופת השבתון תהווה תקופת שירות לכל דבר וענין, למעט מספר זכויות שהוחרגו במפורש ובלשונו של סעיף 14 לאמור: "על אף האמור [בסעיף] 13 לעיל, תקופת השבתון תהיה מוכרת כתקופת שרות לכל דבר, לרבות חובת המעסיק לתשלום הפרשות המעסיק לביטוח לאומי ולמס מקביל, כולל הפרשה לקרן השתלמות, תשלום עבור ספרות מקצועית וקצובת הבראה ונופש, פרט לכך שתקופה זו לא תזכה את העובד בימי חופשה בתשלום וכן צבירת מענק שבתון". זכאותם של העובדים לצבירת ימי מחלה ולפדיונם עוגנה במסגרת סעיף 33 לתקשי"ר וכן בהסכם קיבוצי המסדיר את הזכות לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים משנת 1980. חרף האמור בהסכם השבתון ובתקשי"ר, משך שנים ארוכות נהגה המדינה שלא לצבור ימי מחלה עבור העובדים בעת שהותם בשבתון ובהתאם לכך אף לא זוכו העובדים בפדיון ימי המחלה באופן המביא בחשבון את הצבירה והניצול של ימים אלה במהלך תקופות השבתון. מחלוקת זו הובאה לפתחו של בית הדין במסגרת הליך שהחל להתברר בבית הדין האזורי לעבודה בת"א בשנת 2003 - בעניינם של שלושה עובדים ושלושה גמלאים שהועסקו בדירוג עובדי מחקר במערכת הביטחון (ראה - ע"ב 1640/03 ו- ע"ב 1645/03, ד"ר יצחק פלצנר ואח' נ' מדינת ישראל; להלן: "עניין פלצנר"). בנוסף לאותם עובדים וגמלאים התיצב בהליך גם הארגון והשמיע טענותיו. 5. בפסק הדין שניתן עם תום ההליך בעניין פלצנר, ביום 31.1.08, נקבע כי יש לקבל את עמדתם של התובעים והארגון ומכאן גם את התביעה המכירה בזכות לצבירת ימי מחלה בתקופת השבתון ובזכות לפדיון ימי מחלה בעת פרישה, באופן המביא בחשבון גם את ימי המחלה שנצברו במהלך תקופות השבתון וזאת, משורה של טעמים שיפורטו להלן. אולם טרם שנפרט טעמים אלה ומפאת חשיבות הדברים להכרעה בשאלת השתק הפלוגתא החל על המדינה בהליך דנן ומכאן גם להכרעה בסוגיית ההתיישנות - נעמוד בקצרה על הטענות שהעלתה המדינה באותו הליך בעניין פלצנר, ככל שהן רלבנטיות לעניינינו כדלקמן: 6. בהסכם השבתון נקבע כי בתקופת השבתון אין צבירה של חופשה רגילה וצבירת שבתון. הנוהל שערכה המדינה בא להבהיר את כוונת הצדדים ואת הכלל שהיה נקוט על ידם משך שנים לפיו חופשה בתשלום משמעה גם חופשת מחלה. הרציונל העומד בבסיסו של חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, הינו של הענקת זכות חופשה לעובד בפועל - זכות שאיננה רלבנטית לעובד השוהה בשבתון. רציונל דומה עומד בבסיס חופשת מחלה שתכליתה לאפשר לעובד שחלה שלא להפגע בשכרו. רציונל זה אינו רלבנטי לעובד בתקופת השבתון, במהלכה הוא פטור מעבודה. שכן, בתקופת השבתון אין העובד מדווח על נוכחות, אינו יוצא לחופשות ואינו נדרש לדווח על ימי מחלה. הזכות לימי מחלה נפרדת היא ושונה מהזכות לצבירת ימי מחלה ומן הזכות לקבלת פיצוי כספי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים בעת הפרישה. הזכות לפיצוי כספי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים באה לעולם רק בשנת 1980 (עם חתימתו של הסכם קיבוצי המתיחס לזכות זו).משמע - זמן רב לאחר שנחתם הסכם השבתון, כך שלא יתכן שהיתה כוונה לאפשר פיצוי כספי מעין זה לעובדים בשבתון בעת חתימתו של הסכם השבתון. תכליתו של תשלום הפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים הינו - תמרוץ עובדים לעשות שימוש מינימלי בימי המחלה המגיעים להם - תכלית זו אינה מתקיימת בתקופת השבתון במהלכה אין העובד מועסק בפועל. בתקופת השבתון היו העובדים רשאים לעבוד במקומות עבודה אחרים במסגרתם קיבלו שכר או דמי מחלה בימים בהם היו חולים. זאת בנוסף למענק השבתון ומשכך, יש למנוע מצב של כפל תשלום בעד ימי מחלה. האופן בו פעלו הצדדים משך 30שנה, במהלכן לא צברו העובדים ימי מחלה בתקופת השבתון, מלמד על האופן בו יש לפרש את הסכמתם בהסכם השבתון. 7. המדינה לא טענה במסגרת ההליך שהתנהל בעניין פלצנר טענת התיישנות. 8. בית הדין האזורי לעבודה התיחס במסגרת פסק הדין שהוציא מלפניו בעניין פלצנר אחת לאחת לטענות המדינה ודחה את כולן מהנימוקים שלהלן: אשר לטענה כי לשונו של סעיף 14 להסכם השבתון, הנוקטת בביטוי "ימי חופשה בתשלום" כוללת גם ימי מחלה - קבע בית-הדין כי הזכות לחופשה ולימי מחלה הן שתי זכויות שונות שאין זהות ביניהן. בית הדין אף דחה את עמדת המדינה בדבר ההקבלה בין שלילת הזכות לצבירת ימי חופשה בתקופת השבתון לבין שלילת הזכות לימי מחלה בתקופה זו בציינו - כי ניצול ימי המחלה אינו אוטומטי ונעשה לפי הצורך, כאשר העובד חולה. משכך קבע, כי בשונה מימי החופשה השנתית אין חזקה שהעובד ינצל במהלך תקופת השבתון את מלוא מכסת ימי המחלה שלו לאותה שנה. הוסיף בית הדין וקבע כי יש משמעות רבה לזכות הצבירה של ימי מחלה מאחר והיא מקנה לעובד הגנה מפני אובדן השתכרות במקרה שיחלה משך תקופה ממושכת, אז יוכל לממש את ימי המחלה שנצברו לזכותו ולא נוצלו לרבות אלה שנצברו במהלך תקופת השבתון. אשר לטענתה של המדינה לפיה העובדים לא דווחו על ימי מחלה, קבע בית הדין כי העדר הדווח נבע מהעדר דרישה של המדינה, נוכח פרשנותה המוטעית את הוראות הסכם השבתון. משכך, העדר דווח אינו שולל את הזכות לצבירת ימי מחלה בתקופת השבתון. עם זאת, הוסיף בית הדין וקבע כי המדינה רשאית לדרוש מעובד היוצא לשבתון דווח על ימי מחלתו. שכן, עובד המנצל בפועל את ימי המחלה, מקבל עליהם תשלום במסגרת מענק השבתון ואינו זכאי לתשלום נוסף. לכן, יש לנכות את ימי המחלה המנוצלים בתקופת השבתון מהיתרה הצבורה של ימי המחלה. בית הדין דחה גם את טענת המדינה לפיה אין התובעים זכאים לתשלום פיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו בתקופת השבתון, נוכח העובדה שהזכות לפיצוי נוצרה בהסכם קיבוצי מאוחר יותר משנת 1980. זאת, תוך שהוא מציין כי משנקבע כי לתובעים זכות לצבירת ימי מחלה הרי שבהעדר הוראה מפורשת אחרת, דין ימי המחלה שנצברו בתקופת השבתון כדין ימי המחלה שנצברו במהלך תקופת העבודה וחלות עליהם גם ההוראות בנוגע לתשלום פיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו. אשר לטענת המדינה בדבר "הנוהג" שהשתרע על פני תקופה ממושכת לטענתה ואף עוגן בנוהל בדבר אי צבירת ימי מחלה קבע בית הדין כך: "ראשית, מובן כי בנוהל השבתון שהוא הסדר קיבוצי חד צדדי לא ניתן לגרוע מזכויות הצדדים על פי תקנון השבתון (הסכם השבתון) שהוא הסכם קיבוצי. שנית, בנוהל השבתון עצמו נקבע כי בכל מקרה בו יש אי התאמה בין הוראות הנוהל לבין הוראות תקנון השבתון קובעות הוראות התקנון. שלישית, לנוכח העובדה כי גם אם העובדים חלו בתקופת השבתון, שולם להם מענק השבתון, יש לקבל את עמדת התובעים כי עד לפרישה לגמלאות וקבלת תחשיב פיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו, לא יכלו העובדים לדעת כי נשללה מהם הזכות לצבור ימי מחלה בתקופת השבתון. לא שוכנענו כי "הנוהג" שהנהיגה המדינה חד צדדית אכן משקף את הסכמת הצדדים לתקנון השבתון. זאת ועוד, כי נוכח העובדה כי בענין זה לשון התקנון ברורה וחד משמעית, על מנת לשלול את הזכות הסוציאלית לצבירת ימי מחלה בתקופת השבתון נדרשת הוראה מפורשת בהסכם קיבוצי". (ההדגשות הוספו) אשר לטענה כי בתקופת השבתון יכולים העובדים לעבוד במקום עבודה אחר ומשכך יהיו זכאים לתשלום כפול בעד ימי מחלה, קבע בית הדין כי לפי סעיף 14 להסכם השבתון, בתקופת השבתון זכאים העובדים, בין היתר, להפרשות המעסיק לביטוח לאומי, לקרן השתלמות להבראה ולנופש, על אף שהם עשויים להיות זכאים לזכויות אלה גם ממקום העבודה בו הם עובדים בתקופת השבתון. לכן, אין בנימוק זה כדי להביא למסקנה כי בתקופת השבתון אין זכות לצבירת ימי מחלה. 9. משדחה בית הדין האזורי את כל טענות המדינה, הוא הוציא מלפניו פס"ד הצהרתי הקובע כך: "ניתן בזה פס"ד הצהרתי לפיו התובעים 3,4,5 עובדים הפעילים] זכאים לצבור ימי מחלה לצורך ניצול או פדיון ימי מחלה בגין תקופות השבתון להם יצאו בעבר או ייצאו בעתיד בתקופת עבודתם. ככל שמי מתובעים אלה פרש לגמלאות במהלך התקופה בה היה ההליך תלוי ועומד, אנו מצהירים על זכאותו לפדיון ימי מחלה בעד מכסת ימי המחלה שצבר בתקופת היותו בשבתון". אשר לתובעים 1,2,6 אשר יצאו כבר לגמלאות לפני הגשת התביעה - חייב בית-הדין את המדינה לשלם להם פיצוי בגין ימי מחלה שנצברו בתקופת השבתון ולא נוצלו, בהתאם לתחשיב שערכו ובהעדר תחשיב נגדי מצד המדינה. בשולי פסק-הדין נקבע כי לנוכח העובדה שמדובר "במהות בסכסוך קיבוצי", הרי שאין צו להוצאות. 10. סמוך לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, פנו עובדי מחקר רבים, גמלאים וכן הארגון אל המדינה ודרשו לקבל אישור מתוקן בדבר צבירת ימי מחלה כך שהוא יכלול גם את ימי המחלה שנצברו בתקופת השבתון וזאת, על יסוד הפסיקה בעניין פלצנר. לגבי הגמלאים נדרשה המדינה להשלים את סכום הפדיון ששולם להם על פי האישור המתוקן. בקשה זו נענתה בסירוב, עקב טענת המדינה כי בעניין פלצנר דובר בתביעות פרט של 6 תובעים, ומשכך אין המדינה מחויבת בביצוע פסק-הדין כלפי כלל עובדי המחקר. המדינה הוסיפה כי במקרים המתאימים היא נוהגת "באופן וולנטרי" ליישם פסקי דין שניתנו בתביעות פרט גם על עובדים במעמד דומה, אולם מקרה זה אינו נמנה עליהם, משום שאין מדובר בפס"ד חלוט היות ותלוי ועומד עליו ערעור בבית-הדין הארצי לעבודה (ראה - נספחים ד1-1 לבקשת הצד). יצוין כי במסגרת הודעה זו לא ציינה המדינה ולו כטענה חלופית את סוגיית ההתיישנות, כטעם לאי החלת פסק-הדין בעניין פלצנר, כולו או בחלקו, על מי מבין עובדי המחקר או הגמלאים. 11. בנסיבות אלה, ביום 1.5.08 - לאחר מתן פסק הדין בעניין פלצנר על ידי בית הדין האזורי לעבודה וטרם להכרעתו של בית הדין הארצי לעבודה בערעור - הוגשו לבית דין זה תביעות אישיות של חלק מן התובעים בהליך זה - 19 גמלאים שהועסקו כעובדי מחקר (במכון הביולוגי, במרכז למחקר גרעיני בנחל סורק ובנגב) במסגרתן עתרו התובעים ליישום הפסיקה בעניין פלצנר לגביהם קרי - לתשלום פדיון ימי מחלה המביא בחשבון את ימי המחלה שנצברו לזכותם בתקופות השבתון (ראה - ע"ב 5807/08; להלן: "עניין ד"ר וינצה ו- 19 עובדים אח'" או "עניין ד"ר וינצה" או "תיק ד"ר וינצה"). טרם הגשת כתב ההגנה בתיק ד"ר וינצה וביום 26.6.08, הגישה המדינה בקשה לסילוק התביעה בתיק זה על הסף בשל העדר כימוי ואי תשלום אגרה. במסגרת בקשה זו לא טענה המדינה להתיישנות. בקשה זו של המדינה נדחתה אומנם על-ידי בית דין זה אך בקשת רשות ערעור שהוגשה עליה על ידי המדינה התקבלה באופן שהוביל לתיקון כתב התביעה. 12. ביום 16.4.09, טרם למתן פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה בערעור בעניין פלצנר - הגישה המדינה כתב ההגנה בתיק ד"ר וינצה, במסגרתו העלתה לראשונה טענת התיישנות שהתיחסה לזכות לפדיון ימי המחלה ובלשון המדינה בכתב ההגנה לאמור: "ככל שיקבע כי [המדינה] חבה לתובעים סכומים כלשהם בתקופות בהם שהו בשבתון... הרי שהסכומים אלו התגבשו במועד פרישתם של התובעים כל סכום שהתגבש למעלה מ-7 שנים קודם להגשת התביעה - התיישן." (ראה - סעיף 8 לכתב ההגנה בתיק עב' 5807/08, ההדגשה הוספה) משמע - טענת ההתיישנות שהייתה בפי המדינה בכתב ההגנה כאמור ראתה במועד הפרישה את המועד בו התגבשה הזכות לפדיון וכמועד בו קמה "עילת התובענה" לעניין מניין תקופת ההתיישנות. 13. הארגון אף הוא לא שקט על שמריו ולא הסכין עם סרובה של המדינה להחיל על כלל עובדי המחקר והגמלאים את הקביעות בעניין פלצנר ומשכך, שב ופנה אליה במכתב מיום 3.9.08 במסגרתו חזר על דרישתו להחלת הוראותיו של פסק הדין האמור על כלל העובדים והגמלאים של מערכת הבטחון, אלא שהמדינה מצידה דבקה בעמדתה לפיה - קביעותיו של בית-הדין האזורי בטעות יסודן וכי אין מקום ליישום קביעות אלה טרם להכרעה בערעור. עם זאת, המדינה לא פירטה במכתבה כיצד ובאיזה אופן יש בכוונתה ליישם את הוראות פסק הדין ככל שיידחה ערעורה ולא התייחסה כלל לאפשרות של העלאת טענה בדבר התיישנות (ראה - נספחים ד3-4 לבקשת הצד). תכתובת נוספת ובעלת תוכן דומה היתה בין הצדדים אף במועדים 7.10.08 ו- 19.10.08, כאשר גם במסגרתן לא טענה המדינה להתיישנות (ראה - נספחים ד5-6 לבקשת הצד). 14. נוכח עמדת המדינה כאמור, הוגשו ביום 26.2.09 תביעות של 35 גמלאים נוספים שהיו מועסקים בעבר כעובדי מחקר בדרישה ליישום פסק דין פלצנר ולתשלום הפרשים בגין פדיון ימי מחלה המביא בחשבון את ימי המחלה שנצברו לזכותם בתקופות השבתון (ראה - ע"ב 3305/09 ד"ר משולם ו-34 עובדים אחרים). במסגרת בקשה שהגישה המדינה לסילוק תביעתם של עובדים אלה על הסף, מיום 2.7.09, טענה המדינה להתיישנות, תוך שהיא מציינת הפעם - ובשונה מטענת ההתיישנות הראשונה בעניין ד"ר וינצה - כי מועד התגבשותה של "עילת התובענה" לעניין ההתיישנות הוא המועד בו היו זכאים התובעים הללו לצבירת ימי המחלה בתום כל שנת שבתון אשר ממנה נגזרת גם הזכות לפדיון בעת פרישה "ולחילופין - מועד פרישתם". 15. ביום 20.5.09 נדחה ערעורה של המדינה על פסק דין בעניין פלצנר, תוך שבית הדין הארצי לעבודה מאשר את פסק דינו של בית-הדין האזורי מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991.עם זאת, מצא בית-הדין הארצי להוסיף ולציין כך: "סבורים אנו כי ראוי להסתמך על לשונו המפורשת של סעיף 14 לתקנון השבתון (הסכם השבתון) על מאפייניה של הזכות לחופשת מחלה, על הצורך לאפשר לעובדים לצבור זכות זו גם בתקופת השבתון, לנוכח החשש כי יאלצו לנצל צבירה זו במועד מאוחר יותר בנסיבות של מחלה ממושכת ועל נפקותו של הספק בשאלה אם ידעו העובדים על דבר התנהלותה החד צדדית של המדינה שהיא התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו של הסעיף הרלבנטי. מטעמים אלה במצטבר מוצאים אנו לקבל גם בענין זה את קביעותיו של בית הדין קמא". 16. ביום 1.6.09 - זמן קצר לאחר שניתן פסק-הדין בערעור, פנה הארגון שוב למדינה בבקשה ליישם את הקביעות שבפסה"ד החלוט על כלל העובדים והגמלאים במערכת הביטחון אולם גם הפעם נדחתה בקשתו עד שלבסוף ביום 2.3.10 - כשבע שנים לאחר תחילת ההליכים בעניין פלצנר וכשנה כמעט מאז ניתן פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה הוציאה המדינה תחת ידה הנחיות לעניין יישום פסק הדין המתייחסות גם לסוגיית ההתיישנות (להלן: "ההנחיות"). בהתאם להנחיות אלה, הוגבלה זכות הצבירה וכפועל יוצא מכך גם זכות הפדיון של העובדים והגמלאים של ימי מחלה שנצברו לזכותם לתקופה שהחל מתקופת השבתון שהסתיימה עד ליום 20.5.2002 בלבד (מועד שקדם בשבע שנים למועד מתן פסק הדין בערעור). זאת, בכפוף להמצאת אישור בדבר ניצול ימי המחלה מהגוף בו השתלם העובד או הגמלאי לפי העניין או תצהיר המעיד על כך שלגוף במסגרתו השתלם אין נתונים אודות היעדרות מפאת מחלה וכן, על הימים בהם נעדר העובד או הגמלאי מפאת מחלה במהלך תקופות השבתון. יוטעם ויודגש כי ההנחה המובלעת במסגרת הנחיות אלה היא - כי מועד התגבשותה של "עילת התובענה" לצורך מניינה של תקופת ההתיישנות, הן ביחס לעובדים הפעילים והן ביחס לגמלאים הינו- מועד תום השבתון שהסתיים עד ליום 20.5.02. להבדיל למשל ממועד הפרישה בו התגבשה הזכות לפדיון ימי המחלה אף לשיטתה של המדינה, כפי שהיא מקופלת בטענת ההתיישנות הראשונה שנטענה בתיק ד"ר וינצה. לא למותר לציין, כי המדינה לא סיפקה נימוקים לבחירה במועד השרירותי שבהנחיות לצורך תחימתה של תקופת ההתיישנות ביחס לכלל העובדים והגמלאים. זאת, מעבר "לנימוק" לפיו "פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה שינה מן האופן בו נהגו המעסיק והעובדים גם יחד "משך למעלה משלושים שנה". נימוק שאינו עולה אגב, להבנתנו, בקנה אחד, עם פסיקתו של בית הדין בעניין ד"ר פלצנר. יצוין, כי במסגרת ההנחיות הוסיפה המדינה וקבעה כללים והוראות בעניין דווח על ניצול ימי מחלה בתקופת השבתון הנושאים גם פני עתיד. למען שלמות התמונה - ניסוג צעד אחד לאחור ברצף הזמן, למועדים שקדמו להוצאת ההנחיות, על מנת להשלים את המסכת העובדתית הנוגעת להליכים הנוספים שהוגשו לבית דין זה לאחר שניתן פסק הדין בערעור בעניין פלצנר, וזאת נוכח עמדת המדינה כאמור וכן על מנת להשלים את תיאור השתלשלות הארועים בתיקים שהוגשו, ככל שהיא רלוונטית להכרעה בשאלה שבפנינו. 17. ביום 31.12.09, לאור החלטת בית הדין הארצי לעבודה בעניין כימוי התביעה בתיק ד"ר וינצה הגישו התובעים בתיק זה כתב תביעה מתוקן ואילו המדינה הגישה ביום 12.5.10 כתב הגנה מתוקן במסגרתו חלה כאמור תפנית בטענת ההתיישנות אותה העלתה באופן שיהלום את ההנחיות ואת מועד הגשת התביעה - תוך שהיא מציינת כי "משהוגשה התביעה ביום 31.12.09, ברי כי כל תביעה כספית של התובעים המסתמכת על צבירה בתקופת שבתון שקדמה ל- 31.12.02 התיישנה זה מכבר"(ראה - סע' 7-8 לכתב ההגנה המתוקן). המדינה אף צירפה לכתב ההגנה את ההנחיות שהוציאה מלפניה, כאמור לעיל, בהן מקופלת כזכור פרשנות דומה לעניין מועד התגבשותה של "עילת התובענה" בקשר להתיישנות הזכות לפדיון (מועד תום השבתון שחל עובר ליום 20.5.02 - להבדיל ממועד הפרישה). 18. ביום 31.12.09, הגישו 4 גמלאים נוספים שהועסקו בדירוג עובדי מחקר תביעה ליישום פסק הדין בעניין פלצנר אף לגביהם (ראה - תיק ע"ב 12591/09 בינו תמר ו-3 אח'(. בכתב ההגנה שהגישה המדינה בתיק זה ביום 11.5.10 היא טענה להתיישנות על בסיס אותה עמדה משפטית באשר למועד התגבשות העילה כעולה מן ההנחיות, תוך תחימת המועד הקובע לעניין ההתיישנות למועד שקדם בשבע שנים למועד הגשת תביעה זו - החל מיום 11.5.03 (ראה - סע' 7-9 לכתב ההגנה בתיק זה). עם זאת, ציינה המדינה כי נכונה היא להחיל על התובעים בתיק זה את ההנחיות הכלליות שהנהיגה לאחר פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין פלצנר המקצרות את תקופת ההתיישנות כך שזו לא תחול על תקופות שבתון שהסתיימו החל מיום 20.5.02 ואילך. 19. במקביל לתביעות הפרט שהוגשו כאמור בזו אחר זו לבית דין זה, ניהל הארגון דין ודברים עם המדינה בנוגע ליישום פסק הדין בעניין פלצנר במסגרתו מחה נמרצות על תוכן ההנחיות כאמור והגדיר אותן "כמעשה שערוריה" (ראה - נספח יא לבקשת הצד). אלא שהמדינה מצידה דבקה בעמדתה - כעולה גם ממכתב נציבות שרות המדינה מיום 10.5.10, שהופנה לארגון, במסגרתו צוין כי פסק-הדין בעניין פלצנר ניתן בתביעות פרט, כי הארגון אומנם התיצב בהליך והביע בו עמדה אך נמנע מלהגיש בקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי בסוגיה שנדונה. כן נכתב שם, כי המדינה לא טענה בעניין פלצנר להתיישנות, נוכח הנחיותיו של פרקליט המדינה שעמדו בתוקף עד לשנת 2004 שהורה לנציגי היועץ המשפטי לממשלה להימנע מהעלאת טענה זו ללא קבלת אישור מטעמו. לטענת המדינה מאז שנת 2003, עת החל להתברר עניין פלצנר, שונו ההנחיות וגובשה מדיניות חדשה ומרוסנת פחות בנוגע להעלאת טענת התיישנות על ידי המדינה. מדיניות אשר בהתאם לה נטען להתיישנות בתביעות מאוחרות יותר שהוגשו על ידי עובדי מחקר אחרים, בגין תקופות שבתון שממועד סיומן ועד למועד פסק-הדין של בית הדין הארצי. בעניין פלצנר חלפו למעלה מ-7 שנים. זאת, "על יסוד העמדה המשפטית המפורטת להלן [בהנחיות] ונוכח השנים הרבות שחלפו מעבר לתקופת ההתיישנות והקשיים הראייתיים הנובעים מכך"(ראה - הנחיה מס' 16.8 בנושא טענת התיישנות בתביעות נגד המדינה). 20. לאור עמדה זו של המדינה הגיש גם הארגון ביום 13.12.10 את בקשת הצד (תיק - ס"ק 19865-10) במסגרתה השיג על טענת ההתיישנות שבפי המדינה וכן, בקשה לאיחוד הדיון בכל תביעות הפרט שנסקרו לעיל ובבקשת הצד בפני מותב זה. 21. ביום 22.12.10 הוגשה תביעת פרט נוספת ליישום פסק הדין בעניין פלצנר של פרופ' אורי לביא גמפל (תובע מס' 4 ברשימה שבכותרת) אף הוא גמלאי של המדינה שעבד בשירותה בדירוג עובדי המחקר (תיק ע"ב 34368-12-10). 22. נוכח אופי השאלה המשותפת שהתעוררה ביחס לכל התובעים ולארגון, הנוגעת לאופן יישומו של פסק הדין בעניין פלצנר ולעקרונות ההתיישנות, אוחד הדיון בכל תביעות הפרט ובבקשת הצד והצדדים סיכמו טענותיהם בעניין ההתיישנות כדלקמן: טענות הצדדים בתמציתן 23. טענות הארגון והעובדים התובעים היו אלה: העובדה שהמדינה ניהלה הליך משפטי בעניין פלצנר משך שנים ארוכות מאז 2003 ולא טענה להתיישנות אלא רק לאחר סיומו ולאחר מתן פסק-הדין בערעור, מהווה התנהלות חסרת תום לב וניצול לרעה של הליכי משפט. המדינה מושתקת ומנועה מלהעלות טענת התיישנות בכלל ובנוגע לזכות הצבירה של ימי המחלה בתקופת השבתון בפרט. המדינה הסתירה מן העובדים את העובדה כי היא לא צברה בעבורם ימי מחלה בתקופות השבתון וזאת, באופן השולל את זכותה לטעון להתיישנות. שכן, בנסיבות אלה לא היה באפשרותם של העובדים להגיש תביעה בעניין זה במועד מוקדם יותר. הזכות לצבירת ימי מחלה הינה זכות מתמשכת שהיקפה מתעדכן במהלך השנים.משכך, אין קמה לעובד עילת תביעה כל עוד הוא אינו חולה ואינו נזקק למימוש הזכות. פסיקת בתי הדין מהווה פרשנות מוסמכת וסופית של ההסכם הקיבוצי ומשכך - חל השתק פלוגתא על טענות המדינה, לרבות טענת ההתיישנות. בית הדין עצמו ראה בהליך בעניין פלצנר "הליך מעין קיבוצי" המחייב את המדינה, לא רק ביחס לששת העובדים מושא ההליך. זאת נוכח השאלה המשפטית העקרונית שעמדה לדיון. על המדינה חלה חובה לנהוג באופן שווה לגבי כלל עובדי המחקר והגמלאים ולכן היא מנועה מלטעון להתיישנות המגבילה ומצמצמת את זכות הצבירה של העובדים והגמלאים שלא היו צד להליך בעניין פלצנר. פרק הזמן במהלכו התנהל ההליך בעניין פלצנר אינו בא בגדר תקופת ההתיישנות. שכן כל עובד רשאי היה להמתין להכרעה בו ולהסתמך עליו לצורך קביעת זכויותיו האישיות לפדיון ימי מחלה. המדינה לא טענה להתיישנות "בהזדמנות הראשונה" במהלך ההליכים בענין פלצנר ואף לא בתיק ד"ר וינצה בו נמנעה מלהעלות טענה זו "בהזדמנות הראשונה" במסגרת בקשתה הראשונה לסילוק על הסף מטעמים של העדר כימוי ואי תשלום אגרה. שינוי של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בנוגע להעלאת טענת התיישנות אינו אמור להשליך על גורל התביעות. זאת, בשים לב לכך שגם לפני שינוי זה לא חל איסור על המדינה להעלות טענת התיישנות. בכל מקרה, אין המדינה יכולה לעשות שימוש בהנחיות שאימצה לעצמה על מנת לטעון לפטור מהוראות מחייבות בחוק ההתיישנות. הרציונל שביסוד דיני ההתיישנות אינו מתקיים במקרה זה. שכן, חלוף הזמן לא גרם למדינה לקשיים בהגנתה או לבעיה ראייתית. ניתן לבדוק את המועדים בהם שהו עובדי המחקר בשבתון בקלות יחסית וכן את הזכאות לימי מחלה ואופן חישובם הקבועים בתקשי"ר. הוראות התקשי"ר העוסקות בחופשת מחלה ובצבירת ימי מחלה ופדיונם (סימן 33 לתקשי"ר) קובעות זכות צבירה בלתי מוגבלת, ומשכך אין הן עולות בקנה אחד עם טענת ההתיישנות. נוסחת הפיצוי בגין ימי מחלה בהסכם הקיבוצי משנת 80' (להלן: "הסכם 80") הקובעת כי הפיצוי ינתן רק במקרה שעובד ניצל לא יותר מ- 65% מזכותו לימי מחלה, אף היא אינה מתיישבת עם טענת ההתיישנות. ניתן להתגבר על הקושי הראייתי לו טוענת המדינה בשל חלוף הזמן, בדרך המותוות בסעיף 33.2.7.5 לתקשי"ר, המאפשרת (במקרים של העדר רישום בדבר ימי מחלה שנוצלו) להתבסס על הניצול היחסי בתקופות בהן בוצע רישום כאמור. האינטרס הציבורי אינו מצדיק התחמקות של המדינה כמעסיק מביצועו של פסק-הדין כלפי כלל העובדים והגמלאים הזכאים לכך. 24. המדינה מנגד דבקה בטענות ההתיישנות ועיקר טענותיה היה, כדלקמן: דיני ההתיישנות נועדו לאזן בין האינטרס של התובע לבירור התובענה לגופה לבין טעמים מוצדקים אשר מגבילים את יכולתו לממש אינטרס זה ובכלל אלה, טעמים ראייתיים, טעמים הנעוצים בחתירה לוודאות, ורצון להימנע מהקדשת משאבים שיפוטיים לעניינים שאבד עליהם הכלח. תיקון בהנחיות פרקליט המדינה בנוגע להעלאת טענת התיישנות משנת 2004 (הנחיה 16.1.) הסמיך את נציגי היועמ"ש לטעון להתיישנות. אישור פרקליט המחוז והסכמת פרקליט המדינה או המשנה לו נדרשים רק כל אימת שמבוקש לוותר על טענה זו. תיקון זה שינה את ההנחיות שהיו קיימות עד לשנת 2004, לפיהן הונחו נציגי היועמ"ש שלא לטעון להתיישנות בהליכים כנגד המדינה, ללא שניתן לכך אישור של היועץ המשפטי לממשלה. בכך יש להסביר את העובדה שהמדינה לא טענה להתיישנות בעניין פלצנר אך מצאה לנכון לטעון זאת בהליך זה, לאחר שניתן פסק הדין בעניין פלצנר. אין כל פסול בהעלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה שנועדה למנוע את הנזק הכרוך בניהול תביעות שחלף זמנן ובמיוחד שעה שנגרם למדינה נזק ראייתי בשל חלוף הזמן, נוכח התנהלות הארגון בעטיה אין בידי המדינה רישומים הנוגעים למספר ימי המחלה שנוצלו על-ידי העובדים משך 30 שנה, בתקופות בהן שהו בשבתון. התנהלות הארגון והעובדים, נוכח השיהוי הניכר בהעלאת טענותיהם, גרמה לכך שהמדינה לא פרסמה נהלים מחייבים ביחס לאופן הדווח על העדרות מחמת מחלה בתקופת השבתון, כך שיכולתה לפקח על צבירת ימי המחלה - נפגעה קשות. העובדה שהמדינה לא העלתה טענת התיישנות בעניינם של מספר תובעים בעניין פלצנר אינה יכולה להוות השתק פלוגתא מהטעם שטענת ההתיישנות הינה טענה פרטנית הנשקלת לגבי כל תביעה לגופה בהתאם לשיקולי מדיניות. יש להבחין בין הזכות לצבירת ימי מחלה לבין הזכות לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים לעניין מניין תקופת ההתיישנות: בעוד הזכות לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים מתגבשת בעת הפרישה ומשתרעת רק על ימי המחלה שנצברו ולא נוצלו, הרי שהזכות לצבירת ימי מחלה מתגבשת במועד בו חזר העובד לעבודתו בתום תקופת השבתון, אז ידע או יכול היה לדעת כמה ימי מחלה נזקפו לזכותו בגין אותה תקופה. עם זאת מאחר והזכות לפדיון נגזרת מן הצבירה הרי שלעניין ההתיישנות הזכות לפדיון יש לראות את המועד בו מתגבשת עילת התביעה כמועד שובו של העובד מן השבתון שקדם בשבע שנים למועד הגשת התביעה. יש לדחות את הטענה בדבר "התיישנות שלא מדעת" בהליך קיבוצי, משזו צריכה להתברר על-פי ידיעתו הפרטית של כל עובד. במקרה זה העובדים ידעו את מנין ימי המחלה העומדים לזכותם וכן כי לא נזקפו לזכותם ימי מחלה בגין תקופת השבתון ולחילופין - יכולים היו לדעת עובדות אלה אשר אם נעלמו מעיניהם, היה זה בשל סיבות התלויות בהם. הכרעה נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כאן כי, לעניות דעתנו, יש לדחות את טענות המדינה בנושא ההתיישנות וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: המסגרת הנורמטיבית בסוגיית ההתיישנות 25. המסגרת הנורמטיבית המתווה את עקרונות הדין לעניין ההתיישנות מעוגנת בחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "החוק" או "חוק ההתיישנות") הקובע מספר הוראות רלוונטיות לעניננו, כדלקמן: סעיף 2 לחוק קובע את עיקרון ההתיישנות לאמור: "תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". סעיף 3 לחוק ההתישנות קובע מגבלה באשר להעלאת הטענה בציינו כי: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התוחם את תקופת ההתיישנות קובע: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה." סעיף 6 לחוק העוסק במועד תחילת מרוץ ההתיישנות קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" קובע כי: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." סעיף 9 לחוק שכותרתו "הודאה בקיום זכות" קובע כי: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." בפסיקה ובספרות המשפטית היה נהוג בעבר להתייחס לשלושה טעמים עקריים העומדים מאחורי טענת ההתיישנות - האחד - נעוץ בהיבט הראייתי ובהנחה לפיה, חלוף הזמן עשוי לפעול לרעת הנתבע שאין לחייבו לשמור בידיו עד אין קץ את כל הראיות העשויות לספק לו בבוא העת הגנה ראויה ביום פקודה וככל שתוגש כנגדו תביעה בעתיד הרחוק. שני הנימוקים האחרים לקוחים מן המישור המהותי, כפי שעמד עליהם המלומד פרופ' י. ויסמן במאמרו התיישנות והמדינה משפטים י"ד תשמ"ד-תשמ"ה 3 לאמור: "הנימוק השני להתיישנות הוא במישור הזכויות המהותיות: השהיית ההגשה של תביעה לתקופה ממושכת מצביעה על נכונות לוותר על הזכות נשוא התביעה, ומשחלפה התקופה המספיקה בעיני החוק כדי לייחס לתובע כוונת ויתור - חוסמים את דרכו, ואין מניחים לו עוד לעמוד על זכותו. הנימוק השלישי יסודו בהשתק. הימנעות מתביעה במשך תקופה ארוכה יוצרת מצג שהנתבע סומך עליו, פועל על פיו ומשנה את מצבו." 26. ברוח זו נקבע גם בפסיקה כי דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין וכן, ליתן ביטוי לאינטרס של כלל הציבור. כאשר בהתאם לאיזון זה, יש להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית שהות מספקת להיערך לכך בשים לב לקשיים, לעלויות ולאילוצים. מנגד, יש לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע והוא לא יחויב עוד בשמירת ראיות וכן, יוסר ממנו הסיכון כי הראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו באופן שיכביד על יכולתו להתגונן בפני התביעה. אשר לעניינו של הציבור הרחב - נפסק כי יש לרכז את פעילות ערכאות השיפוט בענייני ההווה ולא בעניינים שזמנם עבר (ראה - ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פורסם במאגרים האלקטרוניים; להלן: "עניין אלנקווה"). 27. עם זאת, עיון בפסיקה עדכנית, לרבות הפסיקה שמצאה ביטויה בפרשת אלנקווה מלמד - כי למערכת האיזונים הללו מתלווה בשנים האחרונות מימד נוסף המשנה את נקודת האיזון שהייתה נהוגה בעבר. מימד הנעוץ בעיקרו בזכות הגישה של בעל דין לערכאות שהוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי על חוקי. בין משום שהיא נגזרת מן הזכות לכבוד, על פי אחת הגישות ובין משום שהיא מהווה תנאי שאין בלתו להגשמת ערכי הדמוקרטיה, על פי הגישה האחרת (ראה יורם רבין "זכות הגישה לערכאות- מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה' תשס"א 217). הכרה זו במעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות, משפיעה על ההערכה של עוצמת האינטרס של בעל הדין המבקש לעמוד על זכויותיו בערכאות ומשליכה, מטבע הדברים, גם על הערכת משקלם היחסי של אותם ערכים המקופלים במוסד ההתיישנות ובלשונו של בית המשפט בפרשת אלנקווה לאמור: "ההכרה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות המשפט, כזכות בעלת אופי חוקתי. הכרה זו משפיעה על עוצמת האינטרס של בעל הדין, המבקש לתבוע את זכויותיו במשפט, בשקלול היחסי של הערכים המתנגשים ברקע מוסד ההתיישנות...מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל... לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי. מערכת הערכים הכוללת, העומדת ביסוד דיני ההתיישנות, שבכללה גם הזכות החוקתית המוכרת של האדם לפנות לערכאות, מקרינה על פרשנות הוראותיו של חוק ההתיישנות, ועל דרך בירורם של התנאים הנדרשים לצורך הקמת טענת התיישנות כלפי תביעה שהוגשה. משמע - מן האמור לעיל נובע אפוא כי זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד הינה בעלת השלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי, זאת באופן בו הזכות הקנויה לפנות לערכאות מצמיחה נטייה להצרת תחום התפרשותה של ההתיישנות כמנגנון דיוני לחסימת בירור התביעה לגופה בשל חלוף הזמן. יישומן של עקרונות אלה נפרט לשורה של כללים המפרשים באופן מצר וקשיח את ההוראות שבחוק ההתיישנות, ככל שהן מבקשות להגביל את זכות הגישה לערכאות מטעמים שונים ואת האופן בו יפרש בית המשפט ואת מושגי היסוד אשר באים בתחום הגדרת ההתיישנות עצמה: אשר למושג ההתיישנות ולמשך הזמן המגדיר אותה נפסק כי יש לפרש את המונח "עילת תביעה" לעניין ההתיישנות באופן מרחיב וזאת על מנת להצר את תחום החסימה הדיוניות של טענת ההתיישנות" (ראה - עניין אלנקווה; וכן ראה ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד, פורסם במאגרים האלקטרונים) על רקע זאת אימצה אפוא הפסיקה פרשנות מרחיבה מחד או מצירה מאידך של מושגים שונים בחוק ההתיישנות, לפי העניין, על מנת שבסופו של יום תתפרשנה ההוראות המחלצות את התביעה ממתחם אחיזתה של ההתיישנות באופן מרחיב ואילו אלה התוחמות את התביעה בין דלת אמותיה של ההתיישנות באופן צר. בהתאם לכך נפסק כי הדיבר "עילת התובענה" (cause of action) הנזכר בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, זו שממועד התגבשותה - נמנית תקופת ההתיישנות אינו אלא מושג מסגרת שתוכנו משתנה על-פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתו וכי לעניין טענות ההתיישנות ייחס לו בית המשפט פירוש מרחיב. משמע - "עילת התובענה" בהקשר של דיני ההתיישנות אינה מתמצה על פי עמדת בית המשפט אך ורק "בכוח לתבוע" אלא קרוצה היא גם מנתונים עובדתיים נוספים המזכים את התובע בקיום החיוב כלפיו (ראה - ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה ואח' פד"י נא(2) 581). לצורך מימוש מדיניות מכבידה זו בנושא ההתיישנות טבע אפוא בית המשפט העליון את המונח "עילת תביעה קונקרטית" בציינו כי מונח זה מתייחס ל"כל עובדה החיונית כדי לבסס את עילת התביעה אשר בלי ידיעתה ואזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה"(ראה - ע"א 2044/81 פתאל נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673). 28. ברוח זו ובהקשר החוזי היה בית המשפט נכון לאמץ פירוש מרחיב למונח "עילת תובענה" כמשמעו בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תוך שהוא קובע כי הגדרת העילה בהקשר הזה קשורה גם לברירת הסעד הנתבע. זאת תוך יצירת אבחנה בין מועד ההפרה, המקים עילת תביעה לקבלת סעד של אכיפת ההסכם, לבין מועד התגבשותם של נזקי ההפרה החל במועד מאוחר יותר - בו קמה עילה לתשלום פיצוי בגין הפרת ההסכם. משמע - בית המשפט היה נכון למתוח את דפנותיו של המונח "עילת התובענה" באופן בו יכלול מונח זה גם את הסעד לפיצוי על נזקי ההפרה שמועד התגבשותם חל לעיתים זמן רב לאחר מועד ההפרה ובלשונו של בית המשפט העליון לאמור: "ומתי נולדת עילת תביעה חוזית? העילה נולדת במועד הפרת החוזה: אף כאן מוסכם על הכול, כי במצב הדברים הרגיל, ההתיישנות בגין הפרת חוזה מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה, כלומר - בענייננו - עם שכלול הפרת החוזה… (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תש"יח-1958), (ע"א 531/89 להבי ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - המרכז ואח', בעמ' 722)... בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לאירוע נזק כדי לתבוע את המפר, ודי בהפרה עצמה על-מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה. [...] האם ניתן ללמוד מכך כי זוהי העילה היחידה הנולדת למי שהחוזה אתו הופר וכי לא יכולה לקום לו עילה אחרת, מאוחרת מזו שקמה לו עם הפרת החוזה? סבורתני שלא בהכרח כך. משמופר החוזה, והצד המקיים מבקש לבטלו או לאוכפו או למנוע התקשרותו של המפר עם אחר, אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת, ובידו עילת תביעה בשלה. אולם משמופר חוזה, והצד המקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה גרידא, אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכול שתיווצר עילת תביעה עם היווצר הנזק.....לפי סעיף 10 ההפרה והנזק שלובים זה בזה ויוצרים יחד את עילת התביעה המקנה את הזכות לפיצויים" (ראה - ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5 423 (1997) כן ראה - ע"א 8438/09 ‏רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ פורסם במאגרים האלקטרונים להלן: "עניין דוניץ"). 29. זה המקום לציין כי על דרישה מרחיבה זו נמתחה אומנם ביקורת בספרות המשפטית אולם נראה כי ביקורת זו לא אומצה בפסיקה, בין היתר, משום שלא הוטמע אל תוכה המעמד החדש שקיבלה זכות הגישה לערכאות (ר' - אלון ריחני "התיישנות העילה החוזית ממועד ההפרה או ממועד גרימת הנזק" המשפט ח' תשס"ג 461). ביטוי נוסף לגישה המצרה ליישום טענת ההתיישנות טמון כאמור בפרשנות המרחיבה של הסייגים שקובע החוק לתחולתה במסגרת סעיף 9 הימנו ולדרך המרחיבה בה פורש המונח "הודעה בקיום בזכות" שבסעיף זה באופן שיביא בסופו של דבר לתחולה מרחיבה של הסייג הטמון בו בדבר עצירת מרוץ ההתיישנות עקב הודאה של הנתבע בקיום זכות (ר' - עניין דוניץ). ברוח זו יש לפרש באופן מרחיב אף את הדיבר "בהזדמנות הראשונה" שבסעיף 3 לחוק ההתישנות. אותו סעיף המונע מהנתבע לטעון להתיישנות ככל שלא עשה כן "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" ובלשונו של בית המשפט העליון לאמור: "עם השנים הלכה ונשתרשה התפיסה המשפטית בדבר חשיבותה של זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט, ובדבר השלכתה של זכות זו על דיני ההתיישנות. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות-על הראויה להגנה כזכות יסוד אף שטרם מצאה את ביטויה החקוק עלי חוק יסוד. תפיסה זו אוצלת על אופן החלתו של מוסד ההתיישנות המבקש לנעול את דלתות בית-המשפט בפני תובע שנתאחר בתביעתו, והיא פועלת לצמצום פועלו ותחום פריסתו של מוסד זה. פרשנות זו משפיעה גם על היקף תחולתו של כלל 'ההזדמנות הראשונה' שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, דווקא בכיוון הרחבה של משמעות מונח זה באופן שייתפסו ברשתו מצבים שונים, אף מוקדמים להגשת כתבי-הטענות, שבהם ניתנה הזדמנות לבעל-דין להעלות טענת התיישנות, ואם לא ניצל אותה יחמיץ את המועד להעלותה". (ראה - ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ''ד נח(4) 769). 30. זאת ועוד, הגבלת היקף התפרשותה של ההתיישנות מצאה ביטוי כאמור בדרכים שונות נוספות, מעבר לזו המרחיבה או המצרה את היקף ההתפרשות של המונחים שבחוק באופן, שיהלום את נקודת האיזון החדשה הנשענת על ההכרה במעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות. בין הדרכים האלה ניתן לציין גם את העברתם של הוראות ההתיישנות דרך חריריה של מסננת תום הלב, כפי שהדבר מצא ביטויו בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה אשר הורה על יישום מצר של הוראות ההתיישנות, שעה שהן עומדות כמכשול בדרך ליישום זכויות חוקתיות, ושעה שטענת ההתיישנות יונקת את מקור חיותה מהתנהלות פגומה של הנתבע הטוען לה (ראה - ע"ע 533/09 עופרה אילן ו- 24 אח' נ' שירותי בריאות כללית פורסמם במאגרים האלקטרוניים). באותו עניין דחה בית הדין את טענת ההתיישנות מטעמים של חוסר תום לב משזו הועלתה לדבריו בהליכים בעלי "השלכות הרוחב", באופן העלול ליצור אבחנה בלתי מוצדקת בין קבוצות תובעים שעילתם זהה, תוך פגיעה בעקרון השוויון ובשים לב לכך שעילת התביעה התייחסה לאפליה אסורה מטעמי מין הפוגעת בכבוד האדם וכן, בשים לב לכך שחלוף הזמן לא פעל ולא אמור היה לפעול לרעת הנתבע באותו מקרה קונקרטי. על רקע דברים אלה, ניתן אולי להוסיף כי שעה שטענת ההתיישנות מועלית על ידי רשות שלטונית שהינה גם מעסיק, יש לבחון אותה גם מכוח עקרונות המשפט המנהלי ובכלל אלה - דרך הפריזמה של עקרונות השוויון, הסבירות והמידתיות וחובת תום הלב המוגברת. זאת, בשים לב לחובתה של הרשות השלטונית לתרום לקידום ולהטמעה של זכויות חוקתיות וזכות הגישה לערכאות בכללן. במיוחד נכון הדבר נוכח חשיבותה של לזכות זו להגנה על המשטר הדמוקרטי ובמיוחד בהקשר זה של יחסי העבודה וכן, נוכח חובת תום הלב המוגברת החלה ביחסים אלה ובשים לב להשפעה ההרסנית של אי השוויון, אי הסבירות וחוסר תום הלב על היחסים במקום העבודה הציבורי ומחוץ לו. מן הכלל אל הפרט - איזון האינטרסים שבין הצדדים בהליך זה: הזכויות המקופלות בעקרונות ההתיישנות מול זכויות התובעים והאינטרס הציבורי 31. משמעותן המשפטית של הקביעות בעניין פלצנר אכן נכון כי התביעה בענין פלצנר היתה במקורה תביעת פרט שהוגשה ע"י 6 עובדים וגמלאים שהועסקו כעובדי מחקר במערכת הביטחון. אולם במסגרת תביעה זו בה התייצב כזכור גם הארגון עלו והוכרעו שאלות עקרוניות הנוגעות לכלל עובדי המחקר באשר לאופן פרשנותו של הסכם השבתון ושל הסכם 80'. זאת, בין היתר, על בסיס טענות שטענה בשעתו המדינה במלוא התוקף בדבר ההתנהלות המתמשכת של העובדים והארגון. בהתאם לכך, ועל רקע זאת אף צורף בשעתו הארגון כמתייצב בהליך בעניין פלצנר והשמיע את עמדתו ובית הדין, כפי שאף ציין מפורשות בפסק דינו, התייחס לתביעה כאל הליך קיבוצי. לאור זאת, סבורים אנו כי פסיקתו של בית הדין בעניין פלצנר הדוחה את עמדת המדינה ביחס לפרשנות הסכם השבתון (שהינו כאמור הסכם קיבוצי) לעניין צבירת ימי מחלה בתקופת השבתון ובדבר הזכאות לפדיון המביא צבירה זו בחשבון - מחייבת את המדינה ביחס לכלל העובדים עליהם חל הסכם זה ואין החלה כוללת זו נתונה לשיקול דעתה ולרצונה הטוב של המדינה, כפי שניסתה המדינה להציג זאת בפנינו ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה לאמור: "הסכם קיבוצי על פי מהותו, חל על קבוצת עובדים. על כן בהעדר נסיבות מיוחדות, הכרעה בעניין פירוש הסכם קיבוצי מיוחד לגבי מספר עובדים תחייב את המעביד גם לגבי עובדים אחרים שעליהם חל ההסכם, מאחר שהמעביד היה צד להליך הקודם. הכלל הוא כי פירוש שניתן על ידי ביה"ד להסכם קיבוצי מיוחד לגבי חלק מקבוצת עובדים מחייב את המעביד לגבי הקבוצה בכללותה. לא הובא בפנינו טעם כלשהו שיצדיק סטיה מכלל זה". (ראה - דב"ע מח/3-120 אל-על נתיבי אויר בע"מ - דליה רובינשטיין, פד"ע כ' 493 (להלן: "הלכת רובינשטיין" ). הלכה זו - שתכונה מכאן ולהלן "הלכת רובינשטיין" הייתה להלכה מושרשת בפסיקתם של בתי הדין לעבודה (ראה- ע"ע 1537/04 חוה כץ נ' שירותי בריאות כללית-קופ"ח כללית, ע"ע 1210/02 אמיר ביברינג נ' אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, ע"ע 235/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' איצקובץ אריה ואח' פורסמו במאגרים האלקטרוניים(. ההצדקה שבבסיס הלכה זו נשענת על טעמים שונים ובכלל אלה על עקרונות השוויון, על חשיבותו של עיקרון השוויון לצורך הגנה על מערכת יחסי עבודה קיבוצית, על הרצון למנוע ריבוי התדיינויות באותו עניין, תוך חשיפה לסכנה של תוצאות סותרות, על הרצון להימנע מהוצאות מיותרות על ניהול הליכים משפטיים והשחתת זמן שיפוטי לריק באופן הפוגע בסופו של יום בהיבט המעשי של זכות הגישה לערכאות של צדדים שלישיים. פגיעה אפשרית המחזקת את תוקפה של הלכת רובינשטיין וקוראת ליישום דווקני שלה דווקא בעידן בו הפכה זכות הגישה לערכאות לזכות חוקתית. על רקע זאת, משמעותה של הלכת רובינשטיין היא אפוא כי גם הקביעות העובדתיות הנדרשות לצורך ההכרעה בשאלת פרשנותו של הסכם קיבוצי, מחייבות את בעל הדין שלא התקבלה עמדתו הפרשנית, כאשר במקרה דנן, מדובר באותן קביעות לפיהן היישום שיישמה המדינה את הוראות הסכם השבתון עד להכרעה בענין פלצנר היה חד צדדי, לא שיקף את הסכמות הצדדים ולא ביטא ידיעה או הסכמה של העובדים או הארגון. כמו כן, נקבע שם כזכור כי עד לפרישה לגמלאות וקבלת תחשיב הפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, עובדי המחקר לא יכלו לדעת כי נשללה מהם הזכות לצבור ימי מחלה בתקופת השבתון וכי העובדים לא דיווחו על ימי המחלה בשל העדר דרישה של המדינה, נוכח פרשנותה המוטעית והפרתה את הסכם השבתון. 32. בשל חשיבות הדברים נחזור ונטעים בהקשר זה - כי בבוא בית הדין להכריע בעניין פלצנר בשאלת פרשנותו של הסכם השבתון, הוא נתן דעתו לסוגיית התנהלותם המתמשכת של הצדדים להסכם השבתון. זאת, מעבר להקשר הספציפי של ששת התובעים שם וקביעותיו בעניין זה היו קביעות כלליות שאפשרו לו לגבש הכרעה עקרונית בשאלת הפרשנות של הסכם השבתון בהליך אותו הגדיר כאמור כהליך קיבוצי. למעלה מן הצורך יאמר - כי המדינה מצידה לא הצביעה על טענות וראיות שנמנע ממנה להציג בעניין פלצנר מסיבות שלא היו תלויות בה המתייחסות לפרשנותו של הסכם השבתון ואופן יישומו, לרבות טענות הנוגעות לקביעה לפיה היא פעלה באופן חד צדדי וללא ידיעת העובדים. 33. תוצאה זו לפיה המדינה כבולה באזיקיהם של כל הקביעות שנקבעו בעניין פלצנר - הן אלה המשפטיות והן אלה העובדתיות - היא זו המתבקשת גם נוכח הכללים שעניינם "השתק פלוגתא", כפי שעמד עליהם בית הדין הארצי לעבודה לאמור: "בהתאם לפסיקת בית דין זה (ראו: עניין רובינשטיין; עניין ביברינג; עניין כץ) זכותם המשפטית של עובדים להסתמך על פסק דין של עובד אחר אשר קובע זכות, מעוגנת באמצעות דוקטרינת השתק פלוגתה. בעע 1521/04 עמיר רונן - כלל (ישראל) בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 4.4.06, קבע בית הדין זה, בהתבסס על ע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד מט(2) 793, ארבעה תנאים מצטברים לביסוס טענת השתק פלוגתה: א. הפלוגתה זהה בשני ההליכים, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. קיימת זהות בין הצדדים בשני ההליכים, לרבות קרבה עניינית או משפטית. ג. ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי לגביה (להבדיל מממצא של חוסר הוכחה). ד. יש לבחון את מידת חיוניות ההכרעה בפלוגתה הנדונה לצורך מתן פסק הדין בהליך הראשון." (ראה - ע"ע 235-08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' איצקוביץ אריה וכן, נ.זלצמן "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי" (תשנ"א), עמוד 141). כמוסבר לעיל, כל התנאים הללו התקיימו במקרה דנן ללא סייג כאשר לעניין קביעת היקף "הקרבה המשפטית" שבין התובעים כאן לבין התובעים בעניין פלצנר אמר בית הדין הארצי לעבודה את דברו בעניין רובינשטיין ובפסקי דין אחרים שבאו בעקבותיו. האם עומדות לזכות מדינה הצדקות מכוח דיני ההתיישנות - האם אכן נפגע אינטרס ההסתמכות של המדינה והאם נגרם לה "כשל ראייתי"בשל חלוף הזמן? 34. כמצוין לעיל, הלכת רובינשטיין איננה חדשה ומושרשת היא בפסיקה. משכך יש לראות את המדינה, את הארגון ואת העובדים עליהם חל ההסכם השבתון כמי שהיו מודעים לעקרונותיה לפיהם ככל שיזכו התובעים בעניין פלצנר בתביעתם הרי שהדבר יחייב את המדינה אף ביחס ליתר העובדים עליהם חל הסכם השבתון. 35. לדברינו לעיל יש כמובן השלכה ישירה על ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, ככל שאנו בוחנים את ההצדקות העומדות בבסיסם של דיני ההתיישנות : שכן עולה מדברינו אלה כי המדינה, לא הייתה רשאית להסתמך על "שתיקתם" של העובדים עד להגשת ההליך בעניין פלצנר, משהיא פעלה בהקשר זה באופן חד צדדי בניגוד להסכם הקיבוצי, שלא על פי הסכמת העובדים ואף ללא ידיעתם. המדינה אף לא הייתה רשאית להסתמך לעניין ההתיישנות על אי הגשת תביעות מצד עובדים נוספים לאחר הגשת התביעה בעניין פלצנר בשנת 2003 - ועד למתן פסק הדין בערעור. זאת, משעולה למעשה כי העובדים הנוספים היו רשאים, נוכח הלכת רובינשטיין לשים מבטחם בפסיקה שתינתן בעניין פלצנר; קרי - במצב המשפטי שהיה ידוע אותה עת לפיו המדינה תהיה מחויבת ליישם את שיקבע בעניין פלצנר גם לגביהם. יתרה מכך, בשים לב להנחיות היועץ המשפטי לממשלה לפיהן פעלה המדינה עד לשנת 2004 בעניין אי העלאת טענת ההתיישנות ונוכח העובדה שהמדינה לא העלתה במכוון טענת התיישנות בעניין פלצנר על פי אותן הנחיות - הרי שלא היה לעובדים כל יסוד להניח כי מי מהם שימנע מהגשת תביעה ולא יצטרף לתובעים בעניין פלצנר - עלול להסתכן בכך שדרישתו העתידית תחסם על סיפה, לפחות בחלקה, על ידי טענת התיישנות כאמור. מה גם שהמדינה לא מצאה לנכון להבהיר במהלך ניהול ההליכים בעניין פלצנר כי בכוונתה לסטות בעתיד מן המדיניות שנקטה בהליך הנ"ל ולטעון להתיישנות. זאת תוך שהיא נהנית במידה רבה מהסתמכותם של יתר עובדי המחקר והגמלאים על התנהלותה משאלה היו וודאי מזדרזים ופונים בהמוניהם לבית הדין - לו שיערו בנפשם מה תהיה עמדת המדינה נכון לעת הזו בנושא ההתיישנות, ככל שתידחה עמדתה בעניין פלצנר. לא למותר להוסיף בהקשר זה, כי המדינה - מעבר לטענה הסתמית והפורמלית בדבר שינוי המדיניות על פי הנחיות היועמ"ש בנוגע לטענת ההתיישנות - לא פירטה לגופו של עניין מהי הסיבה המהותית לכך שהיא ביכרה שלא לטעון להתיישנות בעניין פלצנר ומהי הסיבה המהותית בעטיה ביכרה לטעון טענה זו בהליכים שבפנינו. משמע - אילו שיקולים ספציפיים תיעלו את שיקול דעתה בכל מקרה על בסיס המדיניות הכללית שהתווה היועמ"ש הדורשת התאמה והתחשבות בנסיבותיו הספציפיות של המקרה. 36. במאמר מוסגר יאמר עוד - כי לעניות דעתנו נוכח חובת תום הלב המוגברת החלה על המדינה כמעביד וכגוף ציבורי - מוטלת עליה חובה לציין במסגרת הליך בו עולה לדיון שאלת פרשנותו של הסכם קיבוצי - אף אם לא נטענה בו טענת התיישנות - את דבר קיומם של נסיבות העשויות להצדיק לשיטתה העלאת טענה זו בעתיד. זאת, מתוך כבוד לאינטרס ההסתמכות של העובדים ועל מנת למנוע התדיינויות מיותרות בהווה או בעתיד או פגיעה הלכה למעשה בזכות הגישה לערכאות ולשם הסרת ספקות. באופן זה תאפשר המדינה לעובדים האחרים לכלכל נכונה צעדיהם ולשקול האם להצטרף לתביעה המתבררת או להגיש תביעות עצמאיות ולא להמתין עד לסיום ההליך המתנהל. 37. לאור כל האמור סבורים אנו כי אין מתקיימים במקרה זה כל אותם טעמים מהותיים, הנזכרים לעיל, העשויים להצדיק את טענת ההתיישנות, - אותם טעמים הנוגעים בעיקרם לאינטרס ההסתמכות של הצדדים הניצים. זאת לאחר שהראנו כי במקרה הספציפי שבפנינו ניתן להכיר באינטרס הסתמכות לגיטימי של העובדים בלבד ואילו המדינה מצידה לא השכילה להצביע על אינטרס שכזה. 38. עם זאת ומעבר לכך, סבורים אנו כי במקרה דנן אף אין מתקיימים אותם טעמים ראייתיים עליהם עמדנו לעיל היכולים להצדיק את טענת ההתיישנות וזאת כפי שיוסבר מייד. באמרנו זאת, מכוונים אנו גם לטענת המדינה הטוענת כי לו היה נהיר לה המצב המשפטי הנכון ביחס לפרשנות ההסכם השבתון, טרם שניתן פסק-הדין בענין פלצנר, הרי שהיא היתה דואגת לחייב את העובדים בדיווח על ניצול ימי המחלה בתקופות השבתון. דבר שנמנע ממנה לעשותו לדבריה, בשל השיהוי בהגשת התביעה. כפי האמור, הרציונל הראייתי בהקשר זה של דיני ההתיישנות נעוץ בעיקרו בזכותו של הנתבע להגנה ראויה ולכך שתמנע ממנו חשיפה לסיכון של כשל ראייתי הנובע מחלוף הזמן, על אף שלא נמצא קב של חומטין בהתנהלותו בכל הנוגע לשמירת ראיות. רציונל זה אינו מתקיים בעניינו: אשר לקב החומטין כאמור - הרי שעל פי הקביעות בעניין פלצנר מקורו של החסר הראייתי לכאורה לו טוענת המדינה אינו נעוץ רק בחלוף הזמן וליתר דיוק - לא רק בו אלא בהפרה מתמשכת מצד המדינה וכפועל יוצא מכך באי הנהגת נהלי דווח ביחס לניצול ימי מחלה בתקופת השבתון וזאת למעשה עד לחודש 3/10.משמע - גם לאורך התקופה בה הייתה המדינה מודעת היטב לאפשרות בו היא תידרש בבוא העת להעניק לעובדים זכויות בגין ימי מחלה שלא נוצלו במהלך השבתון לפחות משנת 2003 ואילך. המדינה אף לא הזדרזה לקבוע נוהל דווח מסודר גם לאחר שנדחתה עמדתה בעניין זה. תחילה על ידי בית הדין האזורי לעבודה ולאחר מכן וביום 20.5.09 גם על ידי בית הדין הארצי לעבודה. במאמר מוסגר נציין, כי תמיהה זו מקבלת משנה תוקף בשים לב לכך שלאור הלכת רובינשטיין, לאור הנחיות היועץ המשפטי כפי שעמדו בתקופן עד לשנת 2004 ביחס לאי העלאת טענת התיישנות, ולאור העובדה שהמדינה לא טענה טענת התיישנות בעניין פלצנר - הייתה המדינה אמורה להקפיד הקפדה יתרה כבר אז, עם פתיחתו של ההליך בעניין פלצנר, על דווח מסודר אודות ימי המחלה בתקופות השבתון למקרה שתידחה עמדתה באותו הליך ומבלי לפגוע בטענותיה שם. העובדה שהמדינה לא נהגה כך מדברת בעד עצמה ומלמדת כי היא לא ייחסה חשיבות יתרה לשאלת הדיווח בפועל ולא ראתה בו מכשול ממשי שעשוי לעמוד לה לרועץ לצורך מימוש הזכות המדוברת גם כלפי עובדים אחרים. דברינו אלה מובילים מאליהם לדיון הבא ולמסקנה שבצידו לפיה לאמיתו של דבר, לא נגרם למעשה למדינה "נזק" של ממש בשל חלוף הזמן ודאי שלא "כצעקתה": 39. שכן, החסר הראייתי כביכול, זה הנובע מהעדר דווח אודות ניצול ימי המחלה בתקופת השבתון, ניתן להתגברות בקלות יחסית על-פי דוקטרינת "הביצוע בקירוב" ובדרך שהתווה לעניין זה התקשי"ר המתייחס לנסיבות שכאלה של אי רישום ניצול ימי המחלה משך תקופה מסוימת. במקרה זה ניתן להתחשב, על פי הוראות התקשי"ר, בשיעור הניצול בתקופות לגביהן קיימים רישומים שכאלה (ראה - סעיף 33.278 לתקשי"ר). זאת, מעבר לחיוב העובדים בהמצאת מסמכים או עריכת תצהיר בצירוף מסמכים רפואיים הנוגעים לניצול בפועל של תקופות מחלה במהלך תקופות השבתון ובשים לב למשך הזמן הארוך יחסית במהלכו נדרשת שמירתם של מסמכים ברשומות רפואיות. 40. על רקע כל אלה - סבורים אנו כי במקרה דנן לא השכילה המדינה להצביע ולו על טעם אחד שיש לזקוף לזכותה לעניין טענת ההתיישנות באופן היכול להטות את הכף לעבר קבלת עמדתה בשאלת היישום של עקרונות ההתיישנות. לקביעה זו יש השלכה הן לעניין אופן היישום המצר של הוראות חוק ההתיישנות אליו נידרש מייד להלן והן לעניין בחינתה של טענת ההתיישנות דרך הפריזמה של עקרונות תום הלב,והמשפט המנהלי. אופן יישומו של הוראות חוק ההתיישנות - חלוף שבע שנים ממועד קום "עילת התובענה" 41. כמוסבר לעיל, עמדתה האחרונה של המדינה בנושא ההתיישנות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהנחיות טמנה בחובה פרשנות מצרה עד מאוד למונח "עילת תובענה" הן לעניין הזכות לניצול ימי מחלה והן לעניין הזכות לפדיון, משעילה זו מתגבשת לטעמה במועד בו מסיים העובד את תקופת השבתון שקדם בשבע שנים למועד הגשת התביעה - להבדיל ממועד הפרישה בו הוא מבקש לפדות את ימי המחלה על בסיס נוסחה המביאה בחשבון את היחס בין ימי המחלה שנצברו לבין אלה שנוצלו. פרשנות מצירה זו למונח "עילת תובענה" איננה נראית לנו הן נוכח דברינו לעיל והן נוכח דברים שעוד נוסיף עליהם להלן: כמוסבר לעיל, בפסיקה נקבע כאמור כי לאור מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות יש לפרש את היקף הפרישה של דיני ההתיישנות באופן מצומצם וכפועל יוצא מכך יש לפרש מונחים שבחוק ההתיישנות, כך שטווח אחיזתה של ההתיישנות יהיה מצומצם. כמוסבר לעיל, נפסק, בין היתר, כי יש לפרש את המונח "עילת תובענה" שבסעיף 6 לחוק ההתיישנות באופן רחב כאשר בהקשר החוזי ניתן לכלול בגדרו גם את הסעד המבוקש ולהביא בחשבון את מועד התגבשותם של נזקי ההפרה. במובן זה, תביעתם של עובדים פעילים לרישום ימי צבירה המביא בחשבון את מכלול ימי המחלה הנזקפים לזכותם, לרבות בתקופת השבתון -הינה תביעה שעילתה נושאת פני עבר אך גם פני עתיד. שכן, מדובר בתביעה שעילתה הפרה נמשכת של הסכם העבודה ומקופלת בה גם עילת תביעה הנושאת פני עתיד באשר לזכאות לתשלום פיצוי בגין נזקי ההפרה שיתגבשו רק במועד הפרישה או במועד בו יזקק העובד הפעיל לניצול ימי המחלה בפועל. אשר לגמלאים אליהם מתייחסות כל תביעות הפרט בענייננו - הרי שמועד התגבשות הנזק חל גם כן עם פרישתם אז מתגבשת זכאותם לפדיון ימי מחלה. על רקע זאת, יש אפוא, לקבוע כי עילת התובענה לעניין סעיף 6 לחוק ההתיישנות הן ביחס לעובדים הפעילים והן ביחס לגמלאים מתגבשת רק במועד הפרישה ולא קודם לכן. משכך - ולו הייתה מתקבלת טענת ההתיישנות - הרי שהיה מקום למנות את מרוץ ההתיישנות אך ורק ממועד הפרישה של כל עובד או גמלאי. עם זאת וכפי הנרמז לעיל, קביעה זו נועדה למנוע אי בהירות ואין בה כדי ללמד על קבלתה של טענת המדינה בנושא ההתיישנות גם לא ממועד הפרישה. זאת מן הטעמים הנוספים שיפורטו להלן הנגזרים מן המסגרת הנורמטיבית עליה עמדנו לעיל, מהוראות חוק ההתיישנות מעקרונות ההשתק, תום הלב והמשפט המנהלי. טענות ההשתק כנגד המדינה וכלל "ההזדמנות הראשונה" 42. כמוסבר לעיל, כשם שהתשובה לשאלה המהותית הנוגעת להגדרתה של עילת התביעה לעניין דיני ההתיישנות נגזרת, בין היתר, ממעמדה של זכות הגישה לערכאות ומערכי תום הלב הרי שכך דבר גם לגבי עקרונות ההשתק המעוגנים בחוק זה היונקים למעשה את מקור חיותם מערכים אלה ומן ההכרה בחשיבותו של אינטרס ההסתמכות. 43. כידוע, הכלל הוא כי את טענת ההתיישנות יש לטעון "בהזדמנות הראשונה" וכי צד שלא טען טענה זו בהזדמנות זו איבד את הזכאות להסתמך עליה. עקרון זה עוגן כאמור בסעיף 3 לחוק ההתיישנות הקובע כי אין להזקק לטענת התיישנות אם לא טען אותה הנתבע בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה. . עקרון פרוצדוראלי זה נועד במקור למנוע מצב של חוסר הגינות דיונית ושימוש לרעה בהליכי משפט דהיינו - למנוע מצב שבו "ישלוף" הנתבע מאמתחתו "כשפן מן הכובע" טענה העלולה להביא לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות לאחר שהתובע השקיע משאבים לצורך הוכחת תביעתו ולאחר שהושקעו גם משאבים שיפוטיים בבירור התביעה. זאת תוך פגיעה באינטרס ההסתמכות הדיונית של הצד התובע מחד ובזכות הגישה לערכאות של צדדים שלישים הניזוקים מניהול בלתי יעיל של הליכי משפט והשחתת זמן שיפוטי לריק. עיקרון זה אף נועד למנוע מצב בו יטען הנתבע את טענותיו המקדמיות לשיעורין,יעלה כל אחת מהן בנפרד וככל שתידחה טענה מקדמית קודמת. זאת באופן שיוביל להתשת התובע ולבזבוז משאבים שיפוטיים ומכאן שוב - לפגיעה במימוש של זכות הגישה לערכאות הלכה למעשה הן של התובע והן של צדדים שלישיים. 44. על רקע זאת, נראה כי יש ליישם את העיקרון, לפיו מחויב צד להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה באופן רחב המתיישב עם תכליות אלה ובשים לב לכך שאופן יישומו של עיקרון זה צריך להביא לידי ביטוי את נקודת האיזון הראויה לעניין החלת עקרונות ההתיישנות, כמתבקש מן ההכרה במעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות ובהתאם להצדקות לשימוש בדיני ההתיישנות ככל שהן מתקיימות במקרה הקונקרטי. זאת, על אחת כמה וכמה שעה שמדובר בהליכים כנגד המדינה, הנדרשת כאמור להקפיד במשנה תוקף על ההגנה על זכות הגישה לערכאות. לפיכך, לאור דברינו לעיל בנושא המשקל הנמוך אם לא האפסי שיש ליתן במקרה דנן, להצדקות העומדות לזכות המדינה שמקורן בדיני ההתיישנות, לאור מעמדה של זכות הגישה לערכאות, ונוכח חוסר תום הלב בו הועלתה טענת ההתישנות, כמפורט לעיל, וכפי שעוד יפורט להלן ולכך שמדובר בנתבע שהוא המדינה - הרי שיש לפרש את הדיבר "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" בצורה רחבה ביותר. משמע - כהזדמנות שנקרתה בדרכה של המדינה בפעם הראשונה בו התייחסה לסוגיה העקרונית בדבר זכאותם של עובדי המחקר במערכת הביטחון לצבירת ימי מחלה בתקופת השבתון ולזכות הפדיון הנגזרת מכך, במסגרת ההליך המשפטי שהתקיים בעניין פלצנר בשנת 2003 ולכל המאוחר - כהזדמנות שנקרתה בדרכה בעת הגשתה של הבקשה הראשונה לסילוקה על הסף של התביעה בתיק ד"ר וינצה. 45. כפי שהוסבר לעיל, לאור אופי השאלה שנדונה והוכרעה בעניין פלצנר בעניין פרשנותו של הסכם השבתון ונוכח הלכת רובינשטיין, קבענו אפוא, כי המדינה - ידעה או היתה צריכה לדעת, כי קביעותיו של פסק דין שיינתן באותו עניין תחייבנה אותה לא רק ביחס לתובעים באותו הליך אלא גם ביחס לכלל עובדי המחקר במערכת הביטחון; דהיינו - המדינה מוחזקת כמי שהייתה מודעת "להשלכות הרוחב" של פסק דין זה עוד מראשית ההליך בעניין פלצנר ומכאן להסתמכות שהסתמכו על כלל עובדי מערכת הביטחון שנמנעו מהגשת תביעה עצמאית על בסיס מצב משפטי זה. זאת תוך שהם מסתמכים גם על מדיניות המדינה בנוגע לאי העלאת טענת ההתיישנות, כפי שהיא מצאה ביטויה גם כן בעניין פלצנר. לא למותר לציין, כי לו הייתה המדינה טוענת באותו הליך להתיישנות או מסייגת את חובתה להחיל את תוצאותיו על כלל עובדי המחקר מחמת התיישנות ולו הייתה טענה זו מתקבלת הרי שסביר להניח כי היו מצטרפים תובעים נוספים להליך הנ"ל באופן שהיה מונע נקיטה בהליכים נוספים ומיותרים מאוחר יותר דוגמת זה הנדון כעת בפנינו, תוך פגיעה עקיפה וישירה בזכות הגישה לערכאות. 46. על רקע זאת ניתן אפוא לסכם ולומר - כי נוכח ההגנה המתחייבת על אינטרס ההסתמכות, נוכח מעמדה של זכות הגישה לערכאות, נוכח חוסר תום הלב בהתנהלות המדינה שהתנכרה בטענותיה כאמור לאינטרס ההסתמכות של העובדים ונוכח חולשת ההצדקות העומדות לה לעניין טענת ההתישנות לגופה יש לפרש את "ההזדמנות הראשונה" - גם לעניין ההליכים מושא פסק דין זה - כמועד בו התגוננה המדינה בפני תביעתם של פלצנר ואח' ולראות את התביעה בעניין פלצנר ואת התביעות שבפנינו כמקשה אחת וכחלק מאותה "תובענה" כמשמעותה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות. 47. בקובענו זאת, ערים אנו לטענתה של המדינה לפיה, אין לזקוף לחובתה את אי העלאת טענת ההתיישנות בעניין פלצנר מהטעם ויכול ובאותו עניין לא הצדיקו הנסיבות הספציפיות של התובעים שם העלאתה של טענה מעין זו. לטענה זו נשיב כך: ראשית, מדובר בשינוי חזית ההגנה נוכח העובדה שמאז ניתן פס"ד פלצנר ועד שעלתה לדיון בבית הדין זה ולאורך כל התקופה בה דרשו הארגון ועובדי המחקר ליישם את הקביעות בענין פלצנר , טענה המדינה כי הטעם היחיד לאי העלאת טענת ההתיישנות בעניין פלצנר היה נעוץ בשינוי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה . זאת ותו לא ובלא להתייחס לטעמים הספציפיים המצדיקים את המנעותה מהעלאת טענה התיישנות במקרה אחד ואת העלאתה של טענה זו במקרה האחר. מכאן, שספק בעיננו האם רשאית היום המדינה לטעון טענה חדשה מעין זו מכוח כללי ההשתק והמניעות. שנית, נוכח שינוי החזית בעמדת המדינה היה מצופה כי היא תפנה לכתבי הבי-דין בעניין פלצנר באופן שיתמוך בטענה סתמית ומאוחרת זו, דבר שהמדינה לא עשתה. בשולי הדברים יוער כי בעניין פלצנר נדון עניינים של עובדים ושל גמלאים כאחד ומכאן שסביר להניח כי לפחות ביחס לגמלאים יכולה היית המדינה להעלות טענת התיישנות לו חפצה בכך מן הסוג שהעלתה בעניננו ביחס למועד קום העילה. שלישית, וזה אולי העיקר - אנו סבורים כי גם אם בנסיבות העניין שנדון בעניין פלצנר לא היה מקום להעלות טענת התיישנות בשל נסיבותיהם של התובעים שם הרי שלאור הלכת רובינשטיין ובשים לב לכך שהמדינה נדרשה לצפות את הסתמכותם של יתר העובדים על תוצאות ההליך בעניין פלצנר ונהנתה מהסתמכותם כאמור ומהמנעותם מהגשת תביעות נוספות שיכבידו עליה - היה על המדינה להתייחס ביוזמתה לשאלת ההתיישנות באופן שיאפשר ליתר העובדים לכלכל צעדיהם. נוכח האמור, סבורים אנו כי מכוח חובת תום הלב - על אחת כמה וכמה חובת תום הלב המוגברת החלה על המדינה - היה עליה לציין כבר בכתב ההגנה בעניין פלצנר, אותו יש לראות כאמור "כהזדמנות הראשונה", האם קיימת לשיטתה מניעה להחיל את מכלול הקביעות של פסה"ד על כלל העובדים עליהם חל הסכם השבתון, בין היתר, מחמת ההתיישנות. בכך לאפשר לעובדים אחרים לכלכל נכונה צעדיהם ולשקול האם להצטרף לתביעה המתבררת אם לאו. 48. אשר לטענה הנוספת שבפי המדינה לפיה המנעותה מלהעלות את טענת ההתיישנות היתה נעוצה בהנחיות היועץ המשפט לממשלה כפי שעמדו בתוקפן עד לשינוין בשנת 2004 - הרי שאין בכך כדי לשנות מן הכללים העקרוניים אותם יש להחיל לעניין הגדרת "ההזדמנות הראשונה" המושתתים על עקרונות ההסתמכות ועל זכות הגישה לערכאות. זאת, במיוחד שעה שנראה כי המדינה לא עשתה שימוש בכללים אלה על מנת לנתב את שיקול דעתה בכל הנוגע לאופן היישום של ההנחיות החדשות. לשון אחרת - לעניות דעתנו שינוי הנחיות היועמ"ש חייב את המדינה ליישמן באופן שאינו פוגע באינטרס ההסתמכות ובזכות הגישה לערכאות ולהימנע מהחלה הטומנת בחובה היבט רטרואקטיבי משום הפגיעה בכל אותם עובדים שהסתמכו על ההליכים בעניין פלצנר ועל עמדת המדינה באותו הליך שביכרה שלא לטעון להתיישנות. זה המקום להזכיר, כי תחולה למפרע של הוראות מנהל למיניהן (מדיניות, הנחיות, צווים אישיים והוראות אחרות) כפופה כידוע למבחן של סמכות וסבירות, ונקודת המוצא היא שהן נחשדות כפסולות אלא אם הדבר מתחייב לשם הגנה על ערכי הצדק או על אינטרס ציבורי אחר (ראה - בג"ץ 7691/95 שגיא נ' ממשלת ישראל פ"ד נב3; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א, 365-360 (2010)). משכך ניתן אפוא לומר כי נוכח הפגיעה באינטרס ההסתמכות, בודאות המשפטית ובזכות הגישה לערכאות ובהעדר טענה הנעוצה בערכי הצדק או באינטרס ציבורי אחר - החלה בעלת משמעות רטרואקטיבית של הנחיות היועמ"ש משנת 2004 בנושא ההתיישנות על כלל עובדי המחקר שהמתינו בסבלנות לתוצאות ההליך בעניין פלצנר - חורגת באופן ניכר ממתחם הסבירות. 49. כסרח עודף יאמר, כי אף לו היינו סבורים כי אין לראות במועד הגשתו של כתב ההגנה בעניין פלצנר "כהזדמנות הראשונה" גם לעניין התביעות שבפנינו, בהתאם לסעיף 3 לחוק ההתיישנות - וכאמור אין זו דעתנו - הרי שעדיין לא היה בכך להביא תקומה לטענת ההתיישנות שבפי המדינה. זאת משום שאז היה מקום לראות הזדמנות זו כחלה, לכל המאוחר, במועד בו הגישה המדינה את תגובתה הראשונה לתביעה הראשונה שהוגשה במסגרת הליך זה בעניין ד"ר וינצה במסגרתה בקשה לסלק את התביעה על הסף בשל העדר כימוי. זאת, בלא שטענה ולו ברמז להתיישנות ותוך שהיא מותירה טענה זו למועד מאוחר יותר לאחר שנדרשו התובעים להתמודד עם המשוכה הראשונה של טענות הסף שהציבה בפניהם. את הטעמים לעמדה חלופית זו פרטנו לעיל במסגרת הדיון הנוגע לפרשנות המרחיבה שיש ליתן למונח "בהזדמנות הראשונה" כמשמעו בסעיף 3 לחוק ההתיישנות ומשכך איננו מוצאים מקום לחזור עליהם. 50. למעלה מן הצורך ולחילופי חילופין יאמר - כי אפילו סברנו כי ההזדמנות הראשונה להעלאתה של טענת ההתיישנות הייתה במועד הגשת כתב ההגנה הראשון בעניין ד"ר וינצה - שם טענה המדינה כי מועד התגבשותה של עילת התובענה לעניין ההתיישנות היה במועד הפרישה לגמלאות - הרי שהמסקנה שהייתה נגזרת מכך היא - כי המדינה לא הייתה רשאית לשנות מטענה זו ולהקשיח אותה מאותם טעמים עצמם מכוחם היא נדרשה להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה כמפורט לעיל. הקשחה שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה המתוקן שהגישה המדינה בתיק ד"ר וינצה ובכתבי ההגנה שהגישה בתביעות נוספות המתבררות בהליך זה במסגרתם טענה כי מועד קום העילה לעניין מניין תקופת ההתיישנות לרבות התיישנות הזכות לפדיון הוא - המועד בו שב העובד מתקופת השבתון שקדם בשבע שנים למועד הגשת התביעה או למועד שנקבע בהנחיות (20.5.02) המוקדם שבין השניים. טענת ההתיישנות וכללי המשפט המנהלי -שוויון, תום לב, סבירות ומידתיות 51. בהמשך לדברינו לעיל ובנוסף להם סבורים אנו כי אופן יישום הנחיות היועמ"ש משנת 2004 על המקרה דנן לוקה בשרירותיות בחוסר סבירות קיצוני ובחוסר תום לב ומשכך גם מטעם זה יש לקבוע את בטלות החלטתה של המדינה לטעון בהקשר שבפנינו להתיישנות. זאת, לא רק מכל הטעמים עליהם עמדנו לעיל, אלא אף מהטעם שיש בבהחלטה זו כדי לפגוע בעקרונות השוויון. למותר לציין כי כל העקרונות הללו, לרבות עיקרון השוויון אמורים להיות נר לרגליה של כל רשות מנהלית ובמיוחד במסגרת יחסי העבודה אוסרים על עריכת הבחנה בין שווים שאין ביניהם שונות רלבנטית לעניין אותה אבחנה. 52. במקרה דנן, מבקשת המדינה כאמור ליצור באופן מלאכותי שונות בין אותם עובדים שתבעו בעניין פלצנר לבין יתר העובדים,שלא תבעו אז וזאת, נוכח השוני בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לטענת ההתיישנות ונוכח העובדה שיתר העובדים ביכרו להשהות תביעתם. אנו סבורים, כי שונות זו איננה רלבנטית ומכל מקום אינה לגיטימית לצורך יצירת האבחנה לה טוענת המדינה. שכן כפי שהוסבר לעיל אותם עובדים שביכרו להמתין להכרעה בעניין פלצנר עשו כן במטרה להימנע מהליכי סרק מיותרים על בסיס הלכת רובינשטיין כמו גם על בסיס הידיעה כי המדינה לא טענה להתיישנות ואף צידדה בשעתו במדיניות עקרונית של המנעות מהעלאת טענה זו אלא מטעמים מיחודים. מדיניות שהתובעים הסתמכו עליה בתום לב. אשר לשינוי בהנחיות היועמ"ש, הרי שמכל הטעמים שציינו לעיל, סברנו כאמור כי השימוש שנעשה בו לוקה בחוסר סבירות וחוסר תום לב ומשכך אינו יכול לספק את דרישת השונות הרלוונטית. סוף דבר 53. לאור כל האמור, אנו דוחים אפוא את כל טענת המדינה בעניין ההתישנות בכל התיקים שהובאו בפנינו. ככל שבעקבות פסק דין זה עדיין יוותרו בין הצדדים מחלוקות לעניין אופן יישומו של פסק דין פלצנר ביחס למי מן התובעים או העובדים או ביחס לשיעור הסכומים שיש לשלם מכוחו הרי שהצדדים יהיו רשאים לפנות בעניין זה לבית הדין תוך 120 יום ממועד קבלת פסק דין זה לצורך בירור והכרעה במחלוקת. 54. לאור נימוקינו לעיל, באשר להתנהלות המדינה שגררה את התובעים להליכי סרק מיותרים הרי שאנו מחייבים את המדינה בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לכל אחד ואחד מן התובעים בתביעות הפרט בסך של 2,000 ש"ח לכל תובע. 55.חוזהרפואהדמי מחלההסכם קיבוצי