הסכם שיתוף דוגמא

בפני תביעה לפסק דין הצהרתי ולחילופין לפינוי. רקע והליכים קודמים 1. בפתח הדברים אציין, כי דומה שלא יהא בכך מן ההפרזה, אם אומר, כי הפרשיה נשוא תביעה זו, על הסתעפויותיה המרובות, העסיקה למעלה מתריסר שופטים, בערכאות השונות במשך כעשרים שנה. תקצר היריעה מלפרט את כל ההליכים אשר קדמו לתביעה זו, ולכן אתייחס לעיקריים שבהם. 2. המנוחה נעמי איילון ז"ל (להלן: "המשכירה"), היתה בעלת בניין ברח' זבולון 17, תל אביב (הידוע כחלקה 109 בגוש 6931) (להלן: "הבניין"). המשכירה השכירה לאליהו בר לב, שלמה נויגבאוור, רינה פרידג'ה ומשה פרץ (להלן: "הדיירים") ארבע דירות וחנות בבניין וזאת על פי שלושה הסכמי שכירות מתאריכים: 2.1.91, 17.5.91 ו- 31.10.91 (להלן: "חוזי השכירות"). הרקע לחתימת חוזי השכירות, היה הלוואה שנטל בעלה של המשכירה, שמעון איילון ז"ל, מהדיירים. הצדדים הסכימו, כי באם לא תוחזר ההלוואה תוך הזמן שנקבע בין הצדדים, יזכו הדיירים במעמד של דיירים מוגנים בנכסים שבבניין. כך הפכו המלווים לדיירים מוגנים, בארבע דירות וחנות בבניין (להלן: "המושכרים"). 3. בשנת 1991, הגישה המשכירה תביעה להצהיר על בטלות חוזי השכירות מחמת עושק ולחילופין מחמת היותם חוזים למראית עין. התביעה הוגשה מלכתחילה בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 60843/91) ועברה להידון בבית משפט השלום בבת ים בת.א. 5948/94 (להלן: "התביעה לבטלות החוזים"). התביעה לבטלות החוזים נדחתה בפסק הדין מיום 16.4.96, שניתן על ידי כב' סגן הנשיא סלטון (להלן: "פסק הדין בת.א 5948/94", נספח ד' לכתב ההגנה). פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט סלטון אושר על ידי בית המשפט המחוזי בע"א 898/96 מיום 2.9.98 (להלן: "פסק הדין בע"א 898/96", נספח ד' לכתב ההגנה). 4. ביום 14.6.99 הגישה המשכירה תביעת פינוי כנגד הדיירים (תביעה בת.א. 60633/99 להלן: "תביעת הפינוי", נספח ו' לכתב ההגנה). התביעה הוגשה כנגד כל הדיירים לרבות משה פרץ (להלן: "פרץ" או "הנתבע"). במהלך ניהול תביעת הפינוי, נפטרה המשכירה ובמקומה באו התובעים בתביעה הנוכחית. מטעמי נוחות, יכונה התובע 2: "איילון". בראשית חודש ינואר 2000, הוגשה לבית המשפט אשר דן בתביעת הפינוי, הודעה בהסכמה, לפיה התבקש בית המשפט למחוק את פרץ מכתב התביעה, ללא צו להוצאות. (נספח ט' לכתב ההגנה). ביום 15.1.00, ניתן פסק דין חלקי, לפיו נמחקה התביעה כנגד פרץ, ללא צו להוצאות (נספח ט' לכתב ההגנה). ההודעה המוסכמת למחיקת פרץ מכתב התביעה, הוגשה לבית המשפט לאחר שבין איילון לבין פרץ, נחתם הסכם (להלן: "הסכם שיתוף הפעולה", נספח ח1 לכתב ההגנה), אליו אתייחס בהמשך. ביום 25.2.03, לאחר שמיעת ראיות, נתן כב' השופט גולדין פסק דין בתביעת הפינוי (להלן: "פסק הדין בתביעת הפינוי", נספח א' לכתב התביעה). על פי פסק הדין, התקבלה תביעת הפינוי ביחס לדיירים המוגנים, פרט לפרץ (אשר כאמור, בהסכמת הצדדים, נמחק מכתב התביעה). הערעור על פסק הדין נדחה (ע"א 1677/03, נספח ב' לתצהיר איילון). הדיירים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ובהחלטה מנומקת, אשר ניתנה על ידי כב' השופט א. רובינשטיין ביום 23.6.05 נדחתה הבקשה (רע"א 4238/05, נספח ג' לכתב התביעה). 5. במשך השנים, השכירו הדיירים את המושכרים בשכירות משנה, על פי הזכות שהוקנתה להם בחוזי השכירות וזאת עד לפינוי המושכרים ביום 8.5.04. הליכים נוספים 6. להשלמת התמונה יפורטו הליכים נוספים שאוזכרו ע"י הצדדים, ואלה מעבר להליכים שצוינו בגוף פסק הדין: 7. פרץ החזיק כדייר בשכירות חופשית באחת הדירות בבניין. אליהו בר לב הגיש נגדו תביעת פינוי שהתקבלה (ת.א. 54860/99). 8. בשנת 2003 הורשע פרץ בכך שקשר קשר עם אחר לקבל במרמה כספים שהצטברו בקופת בית משפט השלום בבת ים, המהווים כספי שכירות שהופקדו על ידי כונסי הנכסים, עו"ד אלעזר ועו"ד ענבר בת.א. 5948/94. בהכרעת הדין נקבע, כי פרץ הכשיל עיקול ע"י נטילת הכספים הנ"ל, וקיבל במרמה בנסיבות מחמירות סך של 135,546 ₪. (ת.פ. 10161/00, מוצג ת/4). יצוין, כי כספי הפיקדון, נשוא ההליך הפלילי, היו כספים שנגבו בגין השכרת המושכרים (עמ' 20 לפרוטוקול בתביעת הפינוי- ת.א 60633/99). 9. בשנת 2004 הגיש אליהו בר לב ביחד עם אחרים, תביעה בבית משפט השלום בהרצלייה (ה.פ. 76/04) במסגרתה התבקש בית המשפט לקבוע, כי בעלי זכויות הדיירות המוגנת במושכרים, הן שותפויות ולא מי שנגדם ניתן פסק הדין לפינוי. במסגרת התביעה עתרו התובעים למתן צו מניעה זמני אשר יורה למשיבים להימנע מפגיעה בנכסי השותפויות, להימנע מביצוע דיספוזיציה בנכסים או בשינוי המצב הקיים, להימנע מפניה לדיירים המחזיקים בנכסים, להימנע מהליכי פינוי נכסי השותפויות או מפגיעה בדמי השכירות המגיעים לשותפויות בגין הנכסים הללו. בהחלטה מנומקת מיום 21.3.04 נדחתה הבקשה. 10. עו"ד ווקסלבאום, הגישה בשמו של פרץ, תובענה ב-ה.פ. 200715/05, במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 17.11.05, לפיו בוטל הסכם שיתוף הפעולה שנחתם בין איילון לפרץ (נספחים ל"א1 - ל"א2 לתצהיר הנתבע). 11. עו"ד ווקסלבאום הגישה כנגד איילון תביעה בת.א. 59378/05. התביעה היתה לקבלת דמי שכירות שגבה איילון מהמושכרים, לאחר שהדיירים פונו מהם. בפסק דין שניתן על ידי כב' השופטת נ. רביב, נדחתה התביעה (נספח ז' לתצהיר איילון). בע"א 3187/07 הגיעו הצדדים להסכמה בדבר ביטול פסק הדין בת.א. 59378/05 והסכימו על חלוקת כספים שהיו מופקדים בחשבון משותף של עו"ד ווקסלבאום ואיילון. ההסכמה קבלה תוקף של פסק דין (מוצג נ/2). הצדדים 12. בעלי הדין העומדים בחזית ההתדיינות בהליך זה, אינם עומדים לבדם, אלא עימם עומדים בעלי אינטרסים נוספים. ובמה דברים אמורים? 13. באשר לתובעים- התובעים הינם עיזבון המשכירה, נעמי איילון ז"ל, ובנה אבי איילון (המכונה לעיל: "איילון"). עו"ד דנה קישוני מונתה ככונסת נכסים על זכויות נעמי איילון ועיזבון המנוחה נעמי איילון ז"ל בבניין. (להלן: "כונסת הנכסים"). כונסת הנכסים נקטה בהליכי הוצאה לפועל למכירת הבניין. בקשה לצו מניעה זמני למניעת המכירה, שהוגשה ע"י הנתבעים, נדחתה (בש"א 177023/08). בהחלטה מיום 23/11/08 נקבע, כי הבניין כולו יימכר (לרבות המושכרים), וכי הכספים שיתקבלו על ידי הרוכשים (להלן: "כספי התמורה") יופקדו בנאמנות בידי כונסת הנכסים עד מתן החלטה אחרת. נכון להיום, הבניין נמכר וכונסת הנכסים מחזיקה בנאמנות את כספי התמורה. משמעות הדברים היא, כי אם תתקבל התביעה, יועברו כספי התמורה לקופת הכינוס והנהנים יהיו הנושים הזכאים לקבל כספים מקופת הכינוס. 14. באשר לנתבעים- במסגרת הליכי הוצאה לפועל שניהל אליהו בר לב (להלן: "בר לב") נגד פרץ, בתיק הוצל"פ 0121176006, מונתה עו"ד ווקסלבאום (להלן: "עו"ד ווקסלבאום" או "הנתבעת") בהיותה באת כוחו של בר לב, ככונסת נכסים על זכויותיו של פרץ. משמעות הדברים היא, כי מלבד פרץ, מי שיש לו אינטרס, כי התביעה תידחה הוא למעשה בר לב, הנושה בפרץ. תמצית טענות הצדדים 15. בכתב התביעה הנוכחי מבקשים התובעים: ליתן פסק דין המצהיר כי פרץ חדל להיות דייר מוגן במושכרים מחמת נטישה ו/או פינוי כדין. לקבוע כי פסק הדין בתביעת הפינוי (ת.א. 606331/99) חל גם על פרץ מכוח הודאתו בעילות הפינוי שבגינן ניתן וכי פרץ וכל הבא מכוחו מנוע מלטעון כי פסק הדין האמור אינו חל עליו. לחילופין, מבוקש ליתן פסק דין לפינוי הזהה לפסק הדין בת.א. 60633/99. 16. הנתבעים מעלים שורה של טענות הגנה: התביעה התיישנה, הואיל והתביעה הקודמת כנגד פרץ נמחקה ביום 15.1.00, למעלה משבע שנים קודם להגשת התביעה הנוכחית. לתובע 1, בהיותו עיזבון, אין מעמד להגיש את התביעה מאחר שאיננו אישיות משפטית. הסכם שיתוף הפעולה בטל. פרץ העיד לטובת איילון בתביעת הפינוי בת.א. 60633/99, רק בשל הסכם שיתוף הפעולה ורק בזכות עדותו, ניתן פסק הדין לטובת איילון. עדותו של פרץ בתביעת הפינוי שהתנהלה בפני כב' השופט גולדין, הוצאה ממנו במרמה ובאילוץ, ואולם "הוא נחוש היום לגולל בפני בית המשפט את האמת" (סעיף 13(ט) לכתב ההגנה). הדיירים המוגנים שילמו דמי שכירות על דרך של קיזוז, ואת מה שלא שילמו הציעו לשלם במכתבה של עו"ד ווקסלבאום, מיום 20.12.05, ובניסיונה מיום 22.2.06 להפקיד כספים בחשבונו של אבי איילון, אך הוא דחה ניסיונות אלה והחזיר את השיק לעו"ד ווקסלבאום. המשכירה ויתרה על הצורך בקבלת הסכמתה להעברת זכויות הדיירות במושכרים, וכן ויתרה על זכותה לקבל את חלקה בדמי המפתח, בעת העברה. פרץ לא העביר את זכויותיו כדייר מוגן אלא רק העביר לבר לב את זכותו לקבל את חלקו מההכנסות של השכרת החנות בשכירות חופשית. לא הופק רווח בלתי הוגן, וזאת לאור ההשקעות הרבות בשיפוץ הנכסים. איילון כפו על פרץ באילוץ ובמרמה לחזור בו מכתב הגנתו, להתאים את גרסתו לטענותיהם, ובכך עשו שימוש לרעה בהליכי בית משפט. פרץ נשאר דייר מוגן ואשר לא ניתן נגדו פסק דין לפינוי. פרץ זכאי כי יינתן לו סעד מן הצדק. הכרעה 17. לאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הצדדים, תוך התייחסות מעמיקה לסיכומים המפורטים שהוגשו מטעם הנתבעים, הגעתי למסקנה, כי דינה של התביעה להתקבל. דיון ומסקנות 18. להלן אתמקד במחלוקות העיקריות הנטושות בין הצדדים והמצריכות הכרעה. מעמדו של פרץ ותוקפם של חוזי השכירות 19. בסיכומיהם, טוענים התובעים, כי פרץ לא היה מעולם דייר מוגן, שכן חוק הגנת הדייר[נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: "החוק") נועד להגן על מי שמשתמשים במושכר לצורך מגוריהם, ובפועל פרץ לא התגורר בדירות המושכרות ולא ניהל עסק משלו בחנות. עוד טוענים התובעים, כי חוזי השכירות, כלל לא היו חוזים של שכירות מוגנת לפי תוכנם, אלא פיקציה, שהרי המלווים כלל לא התכוונו לגור בדירות או לנהל עסק בחנות, כך שלא היו למעשה יחסים של שכירות לפי חוק הגנת הדייר הגם שניתן להבין כי טענות אלו מועלות בשל תסכולם של התובעים מחמת המצב שנוצר, הרי אין בידי לקבלן. נסיבות כריתת חוזי השכירות נדונו במסגרת התביעה שהגישה המשכירה, אימו ז"ל של אבי איילון, כנגד הדיירים (המכונה "התביעה לבטלות החוזים", ת.א. 5948/94). במסגרת תביעתה, ביקשה המשכירה להצהיר כי חוזי השכירות בטלים מחמת עושק ומחמת היותם חוזים למראית עין, אשר מהותם האמיתית חוזי הלוואה בריבית נשך. כאמור, בפסק הדין שנתן כב' השופט סלטון ביום 16.4.96 נדחתה התביעה וערעור שהוגש (ע"א 898/96) נדחה. משמעות הדברים היא כפולה: האחת - כי פרץ הוכר כדייר מוגן. השניה - כי נדחתה טענת העושק, כמו גם הטענה, כי החוזים הינם חוזים למראית עין. לאור פסקי הדין האמורים (בת.א 5948/94 וע"א 898/96), קיים מעשה בית דין בסוגיות אלה. הריני רואה לנכון לציין, כי לטעמי, מתכונת זו של דיירות מוגנת הינה חריגה ואינה מתיישבת עם תכליתו של חוק הגנת הדייר, אלא שבנסיבות המיוחדות של פרשייה זו,משנוצרה מתכונת כזו של דיירות מוגנת, אין מנוס אלא לקבוע את הממצאים על פיה. נוכח הקביעות האמורות, אין לי אלא לדחות את טענות התובעים המתייחסות לתוקפם של חוזי השכירות, כמו גם למעמדו המקורי של פרץ כדייר מוגן במושכרים. פסק הדין בתביעת הפינוי 20. כאמור, התובעים הגישו תביעת פינוי ( ת.א 60633/99) כנגד ארבעת הדיירים, ופרץ בכללם, אלא שפרץ נמחק, על פי בקשה מוסכמת מטעם הצדדים. בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט גולדין ביום 25.2.03 התקבלה התביעה והדיירים, למעט פרץ, חויבו לפנות את המושכרים. התובעים מבקשים לקבוע, כי פסק הדין שניתן ע"י כב' השופט גודלין בתביעת הפינוי, מהווה מעשה בית-דין גם כנגד פרץ. מנגד, טוענים הנתבעים, כי אין להחיל על פרץ את פסק הדין לפינוי שניתן כנגד הדיירים האחרים. הנתבעים טוענים, כי השתק פלוגתא פועל רק בין הצדדים להליך. הנתבעים מכירים בכך שבמקרים מסוימים הוחל פסק הדין גם על מי שלא היה צד להליך הקודם, אך טוענים, כי בענייננו לא מתקיימים התנאים שהוכרו בפסיקה להחלה כזו. 21. באופן בסיסי, הכלל הוא כי פסק דין פועל כמעשה בית דין על מי שהיה צד להליך ואין כוחו יפה כמעשה בית דין כנגד צד שלישי (נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, מהדורת רמות, 1991, עמ' 367). עם זאת, הפסיקה הרחיבה את תחולת היקפו של עקרון "מעשה בית דין", לא רק כלפי מי שהיה בעל דין בהליך הראשון, אלא גם כלפי "חליף" או "מעין חליף", כמו גם כלפי מי שהיו לו "זהות אינטרסים" או "קירבה משפטית", לבעל הדין שהיה צד בהליך הראשון. (ע"א 165/76 רשות הפיתוח נ/ עזאם, פד"י לא(1) 253, ע"א 2590/90 נסים נ' דניאלי, פד"י מח(3) 846, ע"א סררו נ' נעלי תומרס, פד"י נד (1) 642). הפסיקה הכירה בהחלת מעשה בית דין, גם במקרה שבו אדם היה בעל זיקת עניין להליך הראשון, ידע על קיומו והיה לו ענין בתוצאתו, אף אם לא היה בעל דין שם (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור ופיתוח, פד"י נה(4) 18, 24). במקרים מיוחדים, הורחבת תחולת עקרון מעשה בית דין משיקולי צדק. כך נקבע בע"א 431/80 : "במקרה הנדון, תוצאה זאת היא בלתי נמנעת גם מטעם אחר... ויש ואנו מרחיבים את תחולתו של השתק עקב מעשה בית-דין, ומשתיקים אדם, שלא היה בעל דין במשפט הקודם, כאשר הצדק מחייב זאת". (ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן, פד"י לה(2) 742: ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פד"י כו(2) 829,ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פד"י לא(1) 29,ע"א 165/76 רשות הפיתוח נ' עאזם, פד"י לא(1) 53, ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן, פד"י לה(2) 742, 756). 22. יישום ההלכות האמורות, מביא למסקנה, כי יש להחיל את פסק הדין בתביעת הפינוי, גם על פרץ. תביעת הפינוי הוגשה במקורה כנגד ארבעת הדיירים ופרץ בכללם. מלכתחילה, היו לפרץ, כמו ליתר הדיירים אינטרסים משותפים, בעומדם כנגד התובעים, אשר דרשו לפנותם מהמושכרים. גם לאחר שנמחקו פרטיו של פרץ מכתב התביעה, לא התנתק הוא מההליך אלא נטל בו חלק פעיל (כמפורט בהמשך). אף לאחר מתן פסק הדין, המשיך פרץ להיות מעורב בהליך, והגיש תגובתו כמשיב לבית המשפט העליון ברע"א 5374/03 (נספח ה' לכתב התביעה). הצדקה נוספת להחלת פסק הדין בתביעת הפינוי על הנתבעים, נעוצה בכך שהנתבעת הינה כאמור כונסת נכסים על זכויותיו של פרץ מכוח היותה באת כוחו של בר לב בתיק הוצאה לפועל המתנהל כנגד פרץ. במילים אחרות, בר לב, אשר הנתבעת פועלת בשמו, היה אחד הנתבעים כנגדם ניתן פסק הדין בתביעת הפינוי, ולמעשה כאמור, הוא עצמו בעל עניין בדחיית התביעה הנוכחית. לאחר שבחנתי את נסיבות ענין, תוך התייחסות לפסיקה, הריני קובעת, כי פסק הדין בתביעת הפינוי מהווה מעשה בית דין כלפי הנתבעים. פסק הדין בתביעת הפינוי מחייב את פרץ הן במישרין והן כחליף ומחייב את הנתבעת הן בעומדה בנעליו של פרץ והן בהיותה כונסת הנכסים על זכויותיו של בר לב. על כן, הקביעות בפסק הדין בתביעת הפינוי מחייבות את הנתבעים, והם מנועים ומושתקים מלהעלות כיום טענות המנוגדות לקביעות שבפסק הדין בתביעת הפינוי. עדותו של פרץ בתביעת הפינוי 23. לאחר שהוגשה תביעת הפינוי, נמחקו פרטיו של פרץ כנתבע ופרץ הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התביעה. בתצהיר עדותו הראשית בתביעת הפינוי (נספח ד' לכתב התביעה) הצהיר פרץ: "12. מאחר והיה לנו ברור כי מר אילון לא יחזיר הכסף הפכנו לדיירים מוגנים... ... 17. לענין העברת הזכויות, שנעשו ללא ידיעת הבעלים, ממר נויברגר לבר-לב או ממר פרידג'ה לבר-לב, מעולם לא ניתנה הסכמה של בעה"ב להעברת הזכויות. 18. כאשר הבחנתי במהלך הבוררות שהתקיימה ביני ובין בר-לב, כי הם ערכו עסקות מבלי לקבל הסכמה מראש מבעה"ב ולשלם דמי מפתח וכמובן שהם העלימו זאת ממני, לכן פניתי למר אילון ז"ל ובקשתי לדעת אם ניתנה הסכמתו ואכן הוא ענה כי הם מתנגדים... 19. לראיה כי כולנו ידענו על החוק כי צריך הסכמת בעל הבית לביצוע ההעברות וכן לתשלום דמ"פ לבעה"ב , פנה עוה"ד שלנו בזמנו... אך מר אילון סרב לחתום על חוזה שנשלח לו....". בפסק הדין בתביעת הפינוי, אשר התבסס, רובו ככולו על תצהירו ועדותו של פרץ (כאשר עדות נוספת היתה של הגב' יוני וינרב), נקבע כי: "התובע ראשי (צ"ל "רשאי", הטעות במקור, ע.ב) לתבוע את פינוי הנתבעים מהמושכרים בגין שלוש עילות התביעה שהן: אי תשלום שכר דירה, הפקת רווח בלתי הוגן ואי תשלום דמי מפתח בגין העברת זכויות במושכרים" (סעיף 10 לפסק הדין). 24. נוכח תצהירו ועדותו של פרץ, אשר על יסודם ניתן פסק דין, קמים מניעות והשתק כנגד פרץ להתכחש לגרסתו, כפי שניתנה בהליך קודם. לטענת הנתבעים, גרסת הנתבע בתיק הנוכחי (כפי שעיקריה צוינו בסעיף 16 לעיל) היא הגרסה המהימנה אשר יש להסתמך עליה ולא על הגרסה בתביעת הפינוי. בכדי לבסס את הטענה כי גרסתו האחרונה של פרץ, היא הגרסה המשקפת את המציאות, מבקשים הנתבעים להפנות לכתב ההגנה שהוגש על ידי פרץ בתביעת הפינוי (נספח ז' לכתב ההגנה בתיק הנוכחי). לא מצאתי מקום לקבל את טיעון הנתבעים, שכן, לאחר הגשת אותו כתב הגנה בתביעת הפינוי, מסר פרץ תצהיר עדות ראשית ובו העלה גרסה שונה לחלוטין מהגרסה שהועלתה בכתב ההגנה הראשוני. גם עדותו של פרץ בבית המשפט, לא התיישבה עם האמור בכתב ההגנה. משבחר פרץ ליתן את תצהירו ולהעיד באופן שונה מן האמור בכתב ההגנה, אין עוד לייחס משקל לטענות שהועלו בכתב ההגנה ולא עמדו במבחן. מטעמי מניעות והשתק, מנוע פרץ מלהעלות היום טענות עובדתיות אשר אינן עולות בקנה אחד עם טענותיו כפי שהועלו בתצהירו ובעדותו בתביעת הפינוי. הסכם שיתוף הפעולה 25. הנתבעים מיקדו חלק ניכר מטענותיהם בהתייחסם להסכם שיתוף הפעולה. הסכם שיתוף הפעולה נחתם בין פרץ (המוגדר צד א') לבין אבי איילון (המוגדר צד ב') ועיקריו הם: " צד א' יסייע בידי צד ב' בחשיפת האמת לגבי הדיירים המוגנים ברח' זבולון 7 ת"א ... במידה וביהמ"ש יוציא צו פינוי כנגד השותפות של צד א' כי אז יבטל צד ב' את התביעה כנגד צד א' ואם יינתן צו פינוי כי אז לא יבוצע כלפי צד א' ... לגבי המושכרים עצמם, במידה ובימ"ש יוציא צו פינוי נגד השותפים יהפוך צד ב' להיות שותף עם צד א' בשעור של 50% וכך יהיה חלקם לגבי תקבולי שכה"ד (חוץ מדירה שצד א' גר בה)...". יצויין, כי הנתבעת הגישה בהוראת כב' ראש ההוצאה לפועל, תביעה לפסק דין המצהיר, בין היתר, על ביטול הסכם שיתוף הפעולה, וההסכם בוטל בפס"ד בה.פ 200715/05. בכתב ההגנה, כמו גם בתצהירו של פרץ, העלו הנתבעים טענות חמורות כנגד הסכם שיתוף הפעולה, כנגד איילון, וכנגד עו"ד אמנון שובל, אשר ייצג את איילון והיה, לפי טענת הנתבעים היוזם לעריכת ההסכם. בין היתר טענו הנתבעים, כי התובעים בתביעת הפינוי, ניצלו את מצבו הקשה של פרץ ועוד לפני שהתחילו העדויות בתיק הפינוי, פנו אליו במרמה ובאילוץ סחטו הסכמתו להצעה שאי אפשר לסרב לה - לחזור בו מטענותיו בכתב ההגנה, ו"להתאים את דבריו לטענות התובעים ולעשות כל שביכולתו הכל כדי שתביעת הפינוי תתקבל". (סעיף 13(ב) לכתב ההגנה). הנתבעים עמדו על העדתו של עו"ד שובל על דוכן העדים במשך שעות ארוכות, וביקשו להוכיח על ידה, כי איילון ועו"ד שובל הם שזממו לאלץ את פרץ לחזור בו מנימוקי הגנתו ולתמוך בעמדת התובע בתביעת הפינוי. הנתבעים בסיכומיהם, הקדישו מאמצים רבים על מנת לשכנע את בית המשפט, כי היוזם לעריכת הסכם שיתוף הפעולה היה עו"ד אמנון שובל, אשר ייצג כאמור את איילון. 26. לא שוכנעתי כי יש במי מטענות אלה של הנתבעים כדי לסייע להם. ראשית, אינני נזקקת להכריע בטענות הנתבעים לענין פסלותו של הסכם שיתוף הפעולה, שכן ההסכם בוטל כאמור בהסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין (ה.פ 200715/05). באשר לעדותו של עו"ד שובל- התרשמותי היתה, כי אכן העדות היתה קשה לעו"ד שובל, ואולם נראה כי היה זה מחמת האשמות הקשות שהוטחו בו, ומטבע הדברים עצם המעמד, כמו גם אופן החקירה, עוררו בו אי נוחות רבה. במסגרת ההליך שבפני, אינני רואה לנכון לקבוע מסמרות באשר להתנהלותו של עו"ד שובל בכל הקשור להסכם שיתוף הפעולה, הן מן הטעם שממילא הסכם שיתוף הפעולה בוטל, והן בשל כך שעו"ד שובל איננו צד להליך ולא ניתנה לו האפשרות לפרוס את גרסתו כבעל דין (להבדיל מהיותו עד). ככל שהסכם שיתוף הפעולה מצריך התייחסות לצורך הכרעה בתביעה הנוכחית, הדגש הוא בכך שבמסגרתו התחייב פרץ לסייע בחשיפת האמת (ה.פ. 2147/96 ספקיוריטי המוקד המרכזי בע"מ נ' חב' הכשרת הישוב תק-מח 97(1) 1725). ויודגש, פרץ עצמו לא טען, כי בעקבות אותו הסכם שיתוף פעולה, העיד שקר. להיפך. בחקירתו הנגדית בתיק זה נשאל פרץ לענין העדויות שנתן בהליכים השונים ביחס למושכרים : "ש. מפנה לסעיף 13ב' לתצהירך. כלומר בעבר אמרת לביהמ"ש דברים שאינם אמת? ת. אני תמיד אומר אמת בבית המשפט. ... ש. גם כשהעדת במשפט הפינוי אצל השופט גולדין העדת אמת? ת. אך ורק אמת. ש. וגם כשהעדת אצל השופטת נורית רביב בתביעה שהגשת, גם שם העדת אמת? ת. אצל נורית רביב התבלבלתי בתשובה. לא הבנתי לאיזו גירסה אתה מתייחס. לא זכרתי לאיזו גרסה אבל לא היתה לי שום כוונה לשקר לבימה"ש ולא שיקרתי" (עמ' 60 שורות 5-6 ו-20-24 לפרוטוקול). ובהמשך, בתשובה לשאלת בית המשפט: "ש. מה היתה גירסתך העובדתית אם לא היה נחתם הסכם שיתוף הפעולה? ת. הייתי מעיד בדיוק אותו דבר." (עמ' 63 שורות 28-29 לפרוטוקול). אם כן, פרץ עצמו, אינו טוען כי שיקר בעקבות הסכם שיתוף הפעולה, ולדבריו, ממילא היה "מעיד בדיוק אותו דבר", לולא ההסכם. דבריו של פרץ, כי גם ללא הסכם שיתוף הפעולה, היה מעיד כפי שהעיד בתביעת הפינוי, מייתרים אף הם את הצורך לדון בשאלת תוקפו של הסכם שיתוף הפעולה (אשר ממילא בוטל). 27. הריני רואה לנכון להדגיש, כי קביעתי, לפיה יש להסתמך על עדותו של פרץ בתביעת הפינוי, נובעת לא רק משום שהצהיר בפני כי בתביעת הפינוי אמר אמת, אלא גם מחמת היותו מנוע מלהעלות כיום גרסה אשר אינה תואמת את גרסתו בתביעת הפינוי, גרסה אשר בהסתמך עליה ניתן פסק דין. בסוגיה זו נקבע: "...בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89 Interlego A/S נ'Exin-Lines Bros. S.A.). המניעות כלפי פרץ, עומדת הן מכוח השתק שיפוטי והן מכוח דוקטרינות נוספות המושתתות על תקנת הציבור (ע"א 1393/92 קזצ'קוב הבל נ' קזצ'קוב, 358) וכן על שימוש לרעה בהליכי משפט (ע"א 4631/90 ג'ול נ' אל ג'ול , עמ' 659; ע"א 158/83 פינקל נ' נוימן, עמ' 27). ניתן לראות בכל אחד ואחד מאלה ענף הצומח מתוך עץ תום-הלב . (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פד"י נ"ט (6) 625). ראוי לציין, כי תחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר (רע"א 4224/04 הנ"ל). אם כן, מכוח כל אחת מהדוקטרינות האמורות מנוע פרץ מלהעלות כיום גרסה הסותרת את גרסתו בתביעת הפינוי. משמעות הדברים היא, כי גרסתו של פרץ בתביעת הפינוי מחייבת אותו גם בתביעה הנוכחית. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לקריסת טענתו המרכזית של פרץ בתצהירו הנוכחי, כאילו עדותו בתביעת הפינוי הוצאה ממנו במרמה ובאילוץ. פרץ אישר בחקירתו הנגדית, כי עדותו בתביעת הפינוי היתה אמת והוא היה מוסר אותה גרסה גם אם לא היה נחתם הסכם שיתוף הפעולה. 28. לאור האמור, לא מצאתי כי יש בהסכם שיתוף הפעולה, כדי להשליך על עדותו של פרץ, כפי שהועלתה בתביעת הפינוי, והריני קובעת כי הממצאים שנקבעו בתביעת הפינוי בהסתמך על עדותו של פרץ, ישימים לגביו בתביעה הנוכחית. הטענה בדבר פינוי המושכרים ע"י פרץ 29. לטענת התובעים, הנתבע מעולם לא היה דייר מוגן "אמיתי", באשר הגנת החוק חלה רק על דייר השוכר דירה למגוריו או מושכר המשמש לעסקו אך אין אותה הגנה חלה על מושכר המשמש רק לצורך השכרתו לאחר. ויודגש, אין חולק, כי פרץ לא ניהל עסק בחנות שבבניין ואף לא התגורר כדייר מוגן במי מהדירות בבניין. (כאמור, פרץ התגורר באחת הדירות בשכירות חופשית ופונה ממנה בעקבות פסק הדין בת.א. 54860/99). 30. חרף כך, אין לקבל את טענת התובעים. אכן, ניתן למצוא בפסיקה גישות המצדדות בעמדה לפיה הגנת החוק לא נועדה לחול על שכירות שאין עימה זיקה למושכר כמקום שהוא מקום מגוריו או עסקו של הדייר ושכל תכליתו להשכיר את המושכר בשכירות משנה (ע"א 831/76 יוסף לוי ואח' נ' פקיד השומה חיפה פד"י לב(1) 421). עם זאת, אין מניעה לכך שהצדדים יחילו על יחסיהם, בהסכמה, את משטר הדיירות המוגנת, כפי שהביע כב' השופט בר אופיר את עמדתו לפיה: "בית המשפט העליון קבע כי אין בידי הצדדים להחיל את חוק הגנת הדייר על מי שהחוק אינו חל עליו. אולם, אין בכך למנוע מהצדדים, מכוח חופש התקשרות בחוזים, לאמץ מרצונם את הוראותיו של החוק כחלק מהחוזה ביניהם". (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עמ' 20). בענייננו, כאמור, היתה הסכמה בין המשכירה לבין הדיירים, לפיה באם לא תוחזר ההלוואה בתנאים שנקבעו ביניהם, יזכו הדיירים במעמד של דיירים מוגנים במושכרים. מאחר שהמשכירה לא עמדה באותם תנאים, הפכו הדיירים לדיירים מוגנים, כאשר במסגרת ההסכמות ביניהם ניתנה להם זכות להשכרת משנה. הגם שקיימת תחושת אי נוחות בהחלת הגנת החוק על דיירים שזכו למעמד של דיירים מוגנים בנסיבות האמורות, הרי עדיין, משנדחו טענות איילון בת.א. 5948/94 ובע"א 898/96, אין מנוס מדחיית טענותיהם בסוגיה זו. 31. על כן, נקודת המוצא, כפי שקבעתי בפתח הדיון, היא כי פרץ היה דייר מוגן במושכרים. לטענת התובעים, מאחר שפרץ לא התגורר כדייר מוגן באף אחת הדירות ולא ניהל עסק כדייר מוגן בחנות, הרי כל שהיה מ"זכותו" כדייר מוגן, זו הזכות לקבל חלק מדמי השכירות. ממילא, כאשר העביר לבר לב את חלקו בדמי השכירות, הרי העביר לו את כל מה שהיה לו כדייר מוגן, ויש לראותו כמי שנטש את המושכרים. התובעים טוענים, כי כאשר מדובר בנטישה, להבדיל מיתר עילות הפינוי המנויות בסעיף 131 לחוק, די בעצם הנטישה כדי להסיר את הגנת החוק ועל כן, מבוקש להצהיר כי פרץ אינו דייר מוגן בשל נטישתו של המושכרים. התובעים מוסיפים וטוענים, כי ככל שהיתה לפרץ זיקה למושכרים, הרי לאחר הסכם שיתוף הפעולה, נותק הקשר שבין פרץ לבין המושכרים, כאשר לשיטת התובעים, הסיטואציה האמורה עולה כדי פינוי מרצון כמשמעותו בסעיפים 10 ו- 12 לחוק. מנגד, הנתבעים טוענים, כי אין תחולה לסעיפים 10 ו- 12 לחוק, לאור העובדה כי החזקה במושכרים לא הוחזרה לתובע. לטענתם, משפונו יתר הדיירים, נשארה זכות החזקה במושכרים בידי פרץ שהיה אמור לשתף את איילון במחצית ההכנסות, אך אין בכך משום החזרת חזקה לידי הבעלים. הנתבעים מדגישים, כי הסכם שיתוף הפעולה, אינו עוסק בסטאטוס של הצדדים מבחינת דיני הגנת הדייר ואינו מהווה וויתור על זכויותיו הנטענות של פרץ כדייר מוגן. עוד טוענים הנתבעים, כי אין לראות בהסכם שיתוף הפעולה, הסכם לפינוי מושכר, שכן הוא לא אושר על ידי בית הדין לשכירות ולא מתקיימים לגביו החריגים בהם מתייתר הצורך באישור. 32. לענין טענת הנטישה- התובעים לא הניחו תשתית עובדתית מספקת להוכחת היסודות הנדרשים לביסוס עילת הנטישה (יסוד פיזי- עזיבת המושכר, יסוד נפשי- היעדר כוונה גלויה וממשית לחזור למושכר). נתתי דעתי לעדות פרץ ממנה עולה כביכול כי עזב את המושכרים. כדבריו: "מעולם לא התנתקתי מהמושכרים. תמיד גרתי שם. כל עוד לא היה לי פסק דין פינוי גרתי שם. לאחר פסק הדין, נאלצתי לעזוב" (עמ' 79 שורות 22-23 לפרוטוקול). אלא, שלאור העובדה (שאינה במחלוקת) כי פרץ לא התגורר כדייר מוגן בדירות ולא ניהל עסק בחנות, אלא רק התגורר כשוכר בשכירות חופשית באחת הדירות, יש לפרש את דבריו כמתייחסים לעזיבת הדירה בה התגורר בשכירות חופשית. זיקתו של פרץ למושכרים היתה הזכות לקבל דמי שכירות מהשכרתם, והתובעים לא הוכיחו כי על פי הסכם שיתוף הפעולה, ויתר פרץ על זכות זו באופן שמהווה וויתור על זכותו כדייר מוגן. נוסחו של הסכם שיתוף הפעולה, אינו מביא למסקנה לפיה ויתר פרץ על זכותו כדייר מוגן, שכן לפי האמור בו איילון אמור להפוך לשותפו של פרץ, ולא להיפך. גם מן הפן המשפטי, אין לקבל את טיעוני התובעים. טיעון התובעים, לפיו במקרה של נטישה, אין צורך באקט קונסטיטוטיבי של פסק דין לפינוי אינו מקובל עלי. ההלכה הפסוקה קובעת, כי לפסק דין של פינוי יש אופי קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי במובן זה שרק בעקבותיו מגיעה לקיצה זכות הדיירות המוגנת. עילת הפינוי אינה אלא אמצעי שבעזרתו ניתן להשיג מבית המשפט צו פינוי (ע"א 264/76 מרכוס נ' שלף, פד"י לא (2) 622). והדברים ישימים גם במקרה שבו נטען לנטישה. 33. כך גם אין מקום לנסיונם של התובעים להסתמך על סעיפים 10 ו- 12 לחוק. סעיפים אלה לוקים בחוסר בהירות, ובשל כך זכו לתלי תילים של פרשנויות (רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פד"י נג(3) 151). אף בהתחשב בפרשנות המצומצמת שיש לייחס לסעיפים אלה, ואף לפי הגישה הגורסת כי אין מניעה להכיר בדיעבד בפינוי רצוני של מושכר ע"י דייר מוגן גם כשלא נתמלאו כל תנאי סעיף 12 לחוק, אין בכך כדי לסייע לתובעים. זאת מחמת כך, שלפי הסכם שיתוף הפעולה לא הוחזרה החזקה במושכרים לתובעים. מנוסח הסכם שיתוף הפעולה עולה כאמור, כי פרץ היה אמור לשתף את איילון במחצית ההכנסות, באופן שמצביע על המשך חזקה במושכרים ע"י פרץ. בנסיבות אלה, אין בידי לקבוע כי הוכח פינוי מרצון כמשמעותו בסעיפים 10 ו-12 לחוק. 34. בסיום פרק זה יובהר, כי דחייה פרטנית של חלק מטענות התביעה, אין בה כדי לשנות מן התוצאה בדבר קבלת התביעה. באשר לטענת הנתבע, לפיה אין עילות פינוי כנגדו 35. מאחר שהנתבעים ייחסו חלק ניכר מסיכומיהם לטענות ההגנה לגופן, הריני רואה לנכון לציין את טענותיהם העיקריות, אם כי כבר כעת אציין, כי דינן להידחות הואיל והן נדונו והוכרעו בפסק הדין בתביעת הפינוי, אשר קביעותיו מחייבות גם ביחס לתביעה הנוכחית. 36. אי תשלום דמי שכירות הנתבעים טוענים, כי פרץ או הדיירים האחרים שילמו כדין את דמי השכירות. הנתבעים מפרידים בין שלוש תקופות שונות: באשר לתקופה הראשונה - ממועד חתימת חוזי השכירות ועד ליום 19.1.99 - טוענים הנתבעים ל"קיזוז בהודעה". לגרסתם, הדיירים שילמו את דמי השכירות, בין היתר באמצעות בר לב, על דרך של קיזוז חובות המשכירים כלפיהם, ובכך גם פרץ יצא ידי חובת תשלום. הנתבעים טוענים כי נשלחו למשכירה ארבעה מכתבי קיזוז והיא לא העלתה טענה כלשהי בקשר לחובה נשוא הודעות הקיזוז. באשר לתקופה השניה - מיום 20.1.99 ועד יום 31.12.03 - טוענים הנתבעים כי שולמו דמי השכירות במלואם על דרך קיזוז חוב המשכירה נגדם, בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בת.א. 26801/98 בהליך שהתנהל בפני כב' השופטת קרת. בפסק הדין מיום 20.1.99 אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים נקבע כי הנתבע פטור מתשלום דמי שכירות עד ליום 31.12.03 (נספח י"ז לכתב ההגנה). הנתבעים מוסיפים וטוענים כי ביום 20.12.05, לאחר שניתן פסק הדין המבטל את הסכם שיתוף הפעולה, שלחה הנתבעת ככונסת נכסים על זכויות פרץ, אל התובע שיק בגין דמי שכיררת אך הוא הוחזר ללא הסבר. לטענת הנתבעים, גם נסיונות נוספים לתשלום דמי השכירות סורבו, ולכן לא קמה עילת פינוי מחמת אי תשלום דמי השכירות. דין הטענה להידחות. בפסק הדין בתביעת הפינוי נקבע כי הדיירים מעולם לא שילמו דמי שכירות וכי הם לא הוכיחו את טענת הקיזוז. ראוי לשוב ולהפנות לדברי פרץ בתצהירו בתביעת הפינוי: "13. ברצוני לציין כי מכל הנכסים, ארבע דירות וחנות, ששכרנו בדמ"פ היינו אמורים לשלם ביחד שכ"ד חודשי בסכום של- 300 ₪. יצויין כי סכום זה גם לא שלמנו בפעל מעולם, מהיום הראשון של חתימת החוזים". (ההדגשה במקור, נספח ד' לכתב התביעה). יוער, כי גם בפסק הדין שניתן בערעור שהגישו הדיירים (ע"א 1677/03) נדונה סוגיית הקיזוז ובית המשפט של ערעור לא קבל את טענות המערערים. 37. העברת זכויות פרץ נסמך על ההודעה שהוגשה לבית המשפט בתביעת הפינוי לפיה הוסכם על מחיקתו, כאשר במסגרת אותה הודעה נאמר כי פרץ לא העביר זכויות לצד ג' או לנתבעים האחרים. עוד נטען, כי המשכירה ויתרה על הצורך בקבלת הסכמתה להעברת הזכויות. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי מכיוון שלא בוצעה העברת זכות שכירות מוגנת, ממילא לא קמה חובה לשלם למשכירה את חלקה בדמי המפתח ולחילופין, נטען כי המשכירה ויתרה על קבלת חלקה בדמי המפתח במקרה של העברת הזכויות. אכן, בהודעה המוסכמת למחיקת פרץ מתביעת הפינוי (נספח ט' לכתב ההגנה) צויין, כי פרץ מצהיר, כי מעולם לא העביר זכויות לצד שלישי, על כן, באופן נקודתי, אין להחיל עליו את הקביעה בפסק הדין המתייחסת להעברת הזכויות בלא תשלום דמי מפתח למשכירה. חרף האמור, אין בכך לסייע לפרץ שכן שוכנעתי בקיומה של עילת פינוי נגד פרץ מחמת העברת זכויותיו לבר לב. פרץ אישר כי לווה כספים מבר לב ובתמורה העביר לו את הזכויות לקבלת חלקו בהכנסות החנות בשכירות חופשית (סעיף 57 לסיכומי הנתבעים). מאחר שפרץ לא החזיק בפועל במושכרים, הרי זכות הדיירות המוגנת שהיתה לו באה לידי ביטוי בזכות לקבלת דמי השכירות מהשכרת המושכרים (זכות שהיתה מעוגנת בחוזי השכירות), ועל כן העברת חלקו של פרץ בהכנסות השכרת החנות, אל בר לב, מהווה למעשה העברת הזכויות במושכר. מאחר שלא שולמו דמי מפתח בגין העברה זו, הרי היא מנוגדת לחוזי השכירות, כפי שנקבע בפסק הדין בתביעת הפינוי: "לסיכום שוכנעתי כי העברת הזכויות במושכרים על ידי הנתבעים, אף שהיא כשלעצמה אינה אסורה על פי חוזי השכירות, בוצעה שלא כנדרש מאחר ולא שילמו בגינה דמי מפתח". (עמ' 13 לפסק הדין בתביעת הפינוי, ההדגשה במקור, ע.ב). אינני מקבלת את טענת הנתבעים, כי העברת זכויות מדייר מוגן אחד למשנהו, איננה העברת זכויות במובן המושג בדין. גם בפסק הדין בתביעת הפינוי, נדונה העברת הזכויות בין הדיירים לבין עצמם ונקבע כי ההעברה נעשתה בניגוד לחוזי השכירות, והדברים ישימים גם ביחס להעברת הזכויות מפרץ לבר לב. 38. רווח בלתי הוגן הנתבעים טוענים, כי לאור השקעתם העצומה של הדיירים במושכרים, לא קמה עילת פינוי בגין רווח בלתי הוגן, המעוגנת בסעיף 131(6) לחוק הגנת הדייר לביסוס טענתם מפנים הנתבעים לשתי חוות דעת שניתנו על ידי השמאי רוטשטיין מיכאל ז"ל (נספח כ"ג לכתב ההגנה). עוד מפנים הנתבעים לבוררות שהתנהלה בפני השמאי ברמן וכן לחוות דעת שניתנה במהלכה על ידי השמאי קיינר (נספח כ"ד לכתב ההגנה). אף טענה זו נדונה ונדחתה בפסק הדין בתביעת הפינוי ובית המשפט המחוזי לא שינה ממסקנת בית משפט השלום. עוד יודגש, כי בבית המשפט העליון נאמרו דברים ברורים על ידי כב' השופט א. רובינשטיין, בהתייחסו לטענה בדבר הפקת רווח בלתי הוגן: "אשר לטענה בדבר השקעות המבקשים בשיפוצים, הסכומים שהושקעו, גם אם לא היו מבוטלים, לא עלו על 22,000 ₪ נכון ל- 1996 (חוות דעת המומחה ברמן), ויש חוסר מידתיות בקיבוע זכות לדיירות מוגנת, מה גם שהמבקשים נהנו מדי שכירות חופשית שקיבלו בעד הנכסים". (רע"א 4238/05). סיכום ביניים 39. בפסק הדין לעיל נסקרו הטענות העיקריות בהן מצאתי לנכון לדון. טענות הנתבעים אשר לא פורטו, נדחות על ידי לאחר בחינתן, בין מחמת שנזנחו בסיכומים, ובין מחמת כך שלא מצאתי בהן טעם של ממש. 40. על יסוד המקובץ, הריני קובעת, כי על הנתבעים לפנות את המושכרים, הן מכוח החלת פסק הדין בתביעת הפינוי (ת.א. 60633/99) על הנתבעים, והן מאחר ששוכנעתי כי הוכחו עילות פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות, הפקת רווח בלתי הוגן והעברת המושכרים שלא כדין. סעד מן הצדק 41. הנתבעים העלו שורה של טיעונים, אשר לסברתם מזכים אותם בסעד מן הצדק. סעיף 132 לחוק הגנת הדייר בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי. החוק מקנה בידי בית המשפט את הסמכות לסרב ליתן פסק דין לפינוי אם הדבר אינו צודק בנסיבות העניין. בין השיקולים, יש לשקול את גודל "החטא", טיבו ואופיו, וכן את התנהגות הדייר ושאלת תיקון ההפרה (ד. בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר- מהדורה 2, מרץ 2007 עמ' 168 - 163). במסגרת הדיון בשאלה האם יש הצדקה לנהוג לפנים משורת הדין וליתן סעד מן הצדק, יש לבחון את חומרת התוצאה של הפינוי לעומת הפרת החוק וחומרת המעשה או המחדל מצד הדייר. בחינה זו תיעשה על פי כל הנסיבות המתייחסות הן לתוצאת הפינוי והן למידת ההפרה. הסעד יינתן כאשר משתכנע בית המשפט כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה. יש להזהר מנטייה מופרזת לקולא לצד הדייר "שמא יהא הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (רע"א 1238/02 חיר נ' חיר). במשטר החוקתי השורר במדינה כאשר זכות הקניין עלתה לרמה של זכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר. לאחרונה, שב בית המשפט העליון והתייחס לסוגיית מתן הסעד מן הצדק. כב' השופט רובינשטיין התייחס לשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בסוגיה זו וקבע כי: "אשר להגנה מן הצדק, אכן סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לבית המשפט לסרב לתת צו פינוי, על אף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק לתתו. בית משפט זה אף הנחה כי יש להעניק את הסעד בצמצום, על מנת שלא יהא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף הופך להיות הכלל (ע"א 5/79 זהבה רייכמן נ' כתריאל רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208 (1979)); סעד זה נתפס כ"תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר באה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין...", כדברי הנשיא שמגר ברע"א 4740/92 אדלר נ' חן (לא פורסם). עסקינן בנושא של צדק, ומבלי שנידרש לפרטיו העיוניים של מושג זה ובמסורת, ברי כי כדי שהגנה זו תופעל בגדרי הגנת הדייר יש צורך ככלל בנסיבות זועקות, ואין כאן מקום להאריך" (רע"א 8334/07 דאלי (מיסודה של אבנעל)בע"מ נ' גיורא בירמן,). כאמור, סעד מן הצדק ניתן לפנים משורת הדין, מטעמים של מדיניות סוציאלית ועל מנת שלא יישאר דייר בלא קורת גג או בלא מקור הכנסה. פרץ, כמו גם הנתבעת, בתפקידה ככונסת נכסים על זכויות בר לב, אינם בגדר אותם דיירים אשר להגנתם נקבע מנגנון הסעד מן הצדק. באשר לפרץ - הוא מעולם לא התגורר במי מהמושכרים כדייר מוגן והם לא שימשו כמקום עבודתו. באשר לנתבעת - ודאי שבאופן אישי אין לה זיקה למושכרים וככל שזיקתה נובעת מהיותה כונסת נכסים על זכויות בר לב, הרי לגביו כבר נקבע בפסק הדין בתביעת הפינוי, כי אין הוא זכאי לסעד מן הצדק. סבורני, כי אם יש דוגמא למקרה שבו אין מקום למתן סעד מן הצדק, הרי זהו המקרה הנוכחי, ואין לי אלא לצטט מדבריו של כב' השופט א. רובינשטיין אשר קבע ביחס לאותם מושכרים, בדחותו את בקשת רשות הערעור על פסק הדין בתביעת הפינוי: "אשר לטענה בדבר סעד מן הצדק, זו, בנסיבות המקרה, מוטב היה לה שלא תיטען. לא למבקשים ולשכמותם, בנכסים שאינם משמשים למגוריהם אלא לעסקיהם, והעושים בהם כבשלהם כאמור, נועדה טענה זו" (רע"א 4238/05). והדברים ישימים לגבי הנתבעים ומדברים בעד עצמם. הערה 42. לסיום יוזכר שוב, כי הנתבעים אינם מחזיקים במושכרים, אשר נמכרו זה מכבר לצד שלישי. כספי התמורה עבור רכישת המושכרים מוחזקים בנאמנות בידי כונסת הנכסים, עו"ד דנה קישוני. בנסיבות אלה, הגם שניתן פסק דין לפינוי, אין צורך במתן הוראות אופרטיביות לענין ביצוע פינוי. סוף דבר 43. ניתן בזאת פסק דין המורה על פינוי הנתבעים מן המושכרים. הנתבעים ישאו בהוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. חוזההסכם שיתוף