הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר קיבל את בקשתה של המשיבה לדחות על הסף את תביעתה של המערערת, כי בית המשפט יצהיר על כך שאין לקיים את סעיף 2 לתוספת לצוואתו של הרב דב קזצ'קוב ז"ל מיום 13.4.88, וכי יש לקיים את סעיף 3(ח) לצוואתו של המנוח מיום 16.9.84. 2. המערערת והמשיבה הן אחיות, שתיים מחמש בנותיו של המנוח הרב דב קזצ'קוב ז"ל (להלן - המנוח). המנוח ואשתו עלו ארצה מארצות-הברית בחודש יוני 1984. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 16.9.84, עשה המנוח צוואה. במועדים שונים לאחר מכן ערך המנוח תוספות לצוואתו. ביום 16.4.84 עשתה אשת המנוח צוואה, וזו תוקנה על-ידיה בתוספת מיום 18.4.88. אשת המנוח נפטרה בשנת 1988 והמנוח נפטר בשנת 1990. במסגרת שני תיקי עיזבונות הוגשו לבית המשפט קמא בקשות לקיום צוואותיהם של המנוחים ולמינוי מנהלים לעיזבונם. בין האחיות, היורשות על-פי הצוואות, התגלעו מחלוקות שונות בכל הנוגע לקיום הצוואות והתוספות להן. ביום 18.6.91 הגיעו ארבע מתוך חמש האחיות (המערערת, המשיבה, חנה ודבורה) להסכם בכל הנוגע להמשך ניהול ההליכים, וביקשו אישורו של בית המשפט לכך. בא-כוח האחות החמישית - עליזה - הצהיר, כי אין לו התנגדות לאישור החוזה, ככל שהוא נוגע ליחסים בין ארבע האחיות שהיו צד לו. בית המשפט אישר את ההסכם. תוכנו של ההסכם יובא להלן. כן נפתחו הליכים הנוגעים לעיזבון המנוחים גם בארצות-הברית. ההסכם הנ"ל סלל את הדרך להוצאתו של צו קיום הצוואות בהסכמה. הצוואות שקוימו בצו שניתן ביום 9.10.91 הן צוואת המנוח והתוספת לה מיום 13.4.88 וכן צוואת אשת המנוח והתוספת לה מיום 18.4.88. כן מונו מנהלים לעיזבון. 3. ענייננו, בערעור זה, בסכסוך בין המערערת לבין המשיבה בנוגע לנכס אחד מנכסי העיזבון, הוא הדירה שברחוב מנחם 4 בבני-ברק. אשר לדירה זו, קיימות הוראות הן בצוואת המנוח והן בתוספת. בסעיף 3(ח) לצוואה נאמר: "את הדירה ברחוב מנחם 4 בבני-ברק, מס' 2 בקומה א' (המושכרת היום למשפחת גלנץ) אני נותן ומצווה לג'ויס-כרמלה היבל, ‎,JOYCE-CARMELA HABEL בתנאי שהיא תבוא להשתקע בארץ תוך שלוש שנים מיום פטירתי; במידה ולא יתקיים התנאי הזה תימסר הדירה לאחר שלוש שנים מיום פטירתי כאמור לג'ניס תקווה בת נעמי, בתנאי שהיא תבוא ארצה תוך שנתיים ותשתקע בארץ, - במידה ולא יתקיים תנאי זה - ימכרו מנהלי עזבוני את הדירה ויחלקו את תמורתה בין כל נכדי בחלקים שווים ביניהם. הן ג'ויס כרמלה או ג'ניס תקווה - במידה ואחת מהן תזכה בדירה הנזכרת לעיל בהתאם לתנאים כאמור - עליהן להיות נשואות לבעל יהודי". בתוספת לצוואה מיום 18.4.88, בסעיפים 1 ו-2, נקבע לאמור: "1. הפיסקה ח' מסעיף 3 שבצוואתי הנ"ל (מיום 16.9.84 - מ' ש') תבוטל בזה. 2. את הדירה ברחוב מנחם 4 בבני-ברק, מס' 2, בקומה א' (אשר הושכרה למשפחת גלנץ) - אני נותן ומצווה לבתי צפורה (פרנסיס) שרה (המשיבה - מ' ש'), וזאת בנוסף לדירה שציוויתי לה לפי פיסקה ד' של סעיף 3 מצוואתי הנ"ל". 4. כפי שצוין, הגיעו ארבע מתוך חמש האחיות להסכם שקיבל תוקף של פסק-דין. בסעיף 1 להסכם נקבע, כי תוגש בהסכמה בקשה למתן צו קיום צוואת המנוח והתוספת לה. כן נקבע, כי תישמרנה זכויותיה של המערערת לטעון - בהליכים עתידיים - כי המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה והתוספת לה; כי הצוואה והתוספת נערכו מחמת השפעה בלתי הוגנת; וכי אחיותיה של המערערת - הנהנות על-פי הצוואה והתוספת - השתתפו בעריכתן. עוד נקבע, בסעיף 6 להסכם הנ"ל, כי המשיבה מתחייבת להסתלק לטובת המערערת מזכויותיה בדירה הנ"ל, אם ייקבע בתביעה שתוגש על-ידי המערערת, כי יש לבטל את סעיף 2 לתוספת ולקיים תחתיו את סעיף 3(ח) לצוואה. נביא את לשונו של סעיף 6 להסכם כלשונו: ZIPORAH UNDERTAKES TO WAIVE )'LEHISTALEK') IN FAVOUR OF .6" NAOMI HER RIGHTS IN THE APARTMENT MENTIONED IN SECTION 2 OF THE CODICIL TO RAV KASACHKOFF'S WILL IF IT SHALL BE FINALLY HELD IN A LITIGATION BETWEEN HERSELF AND NAOMI WHICH WILL ENSUE AS A RESULT OF A CLAIM TO BE BROUGHT BY NAOMI WITHIN SIX MONTHS AFTER THE APPOINTMENT OF EXECUTORS ACCORDING TO THIS AGREEMENT, THAT - ON ANY GROUNDS IN ISRAELI LAW - THE (SAID SECTION SHOULD NOT HAVE BEEN UPHELD AND THAT SECTION 3(H OF THE WILL F SEPTEMBER 9, 1984 SHOULD HAVE BEEN UPHELD. SHOULD NAOMI NOT BRING A CLAIM WITHIN THE AFOREMENTIONED SIX MONTH .PERIOD, ZIPORAH SHALL NO LONGER BE BOUND BY THIS CLAUSE NOTHING IN THIS CLAUSE SHALL BE TAKEN AS AN ADMISSION THAT SECTION 2 OF THE CODICIL TO RAV KASACHKOFF'S WILL OR THE CODICIL ."ITSELF WAS INVALID FOR ANY REASON בגוף ההסכם מדובר בסעיף 3(ח) לצוואה מיום 9.9.94, ואולם הכוונה היא לצוואה מיום 16.9.84. 5. המערערת אכן הגישה תביעה, שהיא עילתם של הליכים אלה, ובה התבקש בית המשפט להצהיר, כי אין לקיים את סעיף 2 לתוספת מיום 13.4.88, וכי יש לקיים את סעיף 3(ח) לצוואה מיום 16.9.84. בכתב התביעה ניתנו לכך טעמים רבים, ובהם התדרדרותו הפיסית והנפשית של המנוח, שהיה מבוגר מאוד באותה עת, והשפעתן הבלתי הוגנת של בנותיו, אשר גרמו לו לערוך תוספות רבות לצוואתו המקורית. המשיבה מיהרה וביקשה לדחות את התביעה על הסף, ונימקה זאת בטענות שונות. כך, למשל, נטען, כי סעיף 3(ח) לצוואה אינו מקנה למערערת זכויות כלשהן, ולכן בפסילת סעיף 2 לתוספת ובהקמתו לתחייה של סעיף 3(ח) לצוואה לא תצמח למערערת כל תועלת. לכן הדיון הוא אקדמי גרידא. עוד נטען, כי משניתן בהסכמה צו קיום צוואות המנוח ואשתו, קיים מעשה-בית-דין בנושא התביעה. המשיבה טענה גם, שסעיף 6 להסכם בין ארבע האחיות בטל וחסר תוקף, שכן לפי סעיף 6(ד) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הסתלקות על-תנאי - בטלה. זאת ועוד, אין סמכות להסתלק לטובת המערערת ולגרוע מזכויות הנהנים על-פי סעיף 3(ח). ניתנו טעמים נוספים לדחייה על הסף, שאין עניינם לכאן. 6. בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא התבררו העמדות הבאות: הובא לידיעת בית המשפט, כי בא-כוח המשיבה הודיע במהלכו של הדיון שהתקיים עובר לאישור ההסכם בין האחיות, כי אין לה התנגדות שתביעות המערערת כנגד היורשים האחרים תתבררנה "מחוץ למסגרת הליכי העזבון", בתביעות אזרחיות רגילות. טענתה העיקרית של המערערת הייתה, כי תביעתה היא " תביעה חוזית טהורה" שהוגשה על-פי סעיף 6 להסכם - ובהסכמה - מחוץ להליכי העיזבון. סעיף זה קובע, כי אם "יוכח משהו", תסתלק המשיבה מזכויותיה על הדירה הנ"ל לטובת המערערת. הכול הסכימו, כי מטרת ההסכם הייתה לאפשר את קיום צוואות המנוח ואשתו ותוספותיהן ולהעתיק את המחלוקות להליכים עתידיים. 7. בית המשפט קמא קיבל את בקשת המשיבה ודחה את התביעה על הסף. במהלך דבריו ציין בית המשפט, כי "קשה להשלים עם עתירה שלפיה, על אף ההצהרה הגלומה בצו הקיום, יתיר אותו בית משפט עצמו לנעמי (המערערת - מ' ש') להוכיח (ולו גם במסגרת ולצורך 'תביעה אזרחית רגילה' שבינה לבין ציפורה (המשיבה - מ' ש')), כי המנוח לא היה כשיר לעשות את התוספת שקויימה". נימוקיו של בית המשפט קמא לקבלת הבקשה לדחייה על הסף היו אלה: יש לראות את סעיף 6 להסכם בין האחיות כהתחייבות של המשיבה להסתלק לטובת המערערת מן הזכויות שקיבלה בדירה, אם יוצהר כי אין לקיים את סעיף 2 לתוספת, אלא את סעיף 3(ח) לצוואה המקורית, מפני שהמנוח לא היה כשיר לעריכתה של התוספת, או שהיא פסולה מטעם אחר. וממשיך בית המשפט ואומר: "...משיוכרז סעיף 2 לתוספת כבטל וסעיף 3(ח) יושב על כנו, הכיצד תוכל ציפורה להסתלק לטובת נעמי מן הזכויות בדירה שאותו סעיף 'התיימר' להקנות לה, מבלי לקפח את היורשים המנויים בסעיף 3(ח) אשר יקום לתחייה כתוצאה מן ההצהרה? דומה שהתובעת מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו - להנות מהתוספת לצוואה ומן העובדה שהנתבעת היא בעלת הדירה לפיה - וגם לפסול את התוספת לצוואה כחלק ה'תניה חוזית', כדי לזכות בזכויות אלה תוך 'עקיפת' הנהנים לפי סעיף 3(ח) לצוואה, וזאת למרות שחלק מההצהרה אותה דורשת ה'תניה החוזית' היא בדבר תקפות אותו סעיף 3(ח) וקיומו". עוד הוסיף בית המשפט, כי סעיף 6(ד) לחוק הירושה קובע, כי הסתלקות על-תנאי היא בטלה, וסעיף 6 להסכם בין האחיות מבטא הסתלקות מעין זו. סיכומם של דברים, תביעת המערערת נדחתה על הסף. על כך הערעור שלפנינו. 8. (א) דינו של הערעור להידחות, וזאת בשל טעמים של תקנת הציבור השוללים טיעון סותר, בחינת ימין מקרבת ושמאל דוחה, שלפיו לצורך הליך משפטי אחד היה המצווה כשיר לצוות, ולצורך הליך אחר באותו עניין ממש - בלתי כשיר. מאידך גיסא, אינני גורס את הטעם של בית המשפט קמא שעניינו סעיף 6 לחוק הנ"ל. נדון באחרון ראשון. (ב) חוק הירושה מכיר בשתי דרכים שבהן יכול יורש להעביר לאחר את זכויותיו בעיזבון. כך, כל עוד לא חולק העיזבון, רשאי יורש בהודעה בכתב לבית המשפט "להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה" (סעיף 6(א) לחוק הירושה). עוד נקבע, כי "אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש" (סעיף 6(ב)). פועלה של הסתלקות מן העיזבון הוא בשלילת מעמדו של המסתלק כיורש,"כאילו לא היה יורש מלכתחילה" (סעיף 6(ב) הנ"ל). "...הסתלקות פירושה שלילה למפרע של מעמד היורש מן היורש שהסתלק (במידה שהסתלק)" (ד"נ 43/74 מוניץ נ' דקלו, בעמ' 244). כפי שנקבע בע"א 601/88, 609, 4365/90 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' שרייבר ואח'; שרייבר ואח' נ' עיזבון המנוח מיכאל רודה ז'ל ואח', בעמ' 457, "...אם נעשית הסתלקות תקפה, יש בה כדי להשפיע על תוכנו של צו ירושה, בהתאם לכללים הקבועים בסעיפים 6 ו-15 לחוק הירושה (ראה גם שילה.... בעמ' 89)". סיכומה של נקודה זו, הסתלקות היא הודעה על פרישתו של המסתלק ממעגל היורשים - פרישה מוחלטת או חלקית כמידת ההסתלקות. חלקו או מנתו של המסתלק מיתוספים לשאר היורשים על-פי חלקיהם (סעיף 15 לחוק הירושה), או נמסרים לבן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, אם ההסתלקות נעשתה לטובתם. המדובר אפוא בקבלת החלק או המנה בירושה במישרין מכוח החוק. סעיף 7 לחוק הירושה דן בעיסקאות שעושה יורש בחלקו, וקובע בסעיף-קטן (א), כי "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו...". העברה כזו מקנה לנעבר אך את הזכויות המגיעות ליורש בעת חלוקת העיזבון (סעיף 7(ג) לחוק). זכותו של יורש בנכס מסוים מנכסי העיזבון ניתנת להעברה רק לאחר חלוקת העיזבון (סעיף 7(ד) לחוק הירושה) (ראה ע"א 110/89 הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' גלבוע, בעמ' 641, והאסמכתאות שם). העברה על-פי סעיף 7 הנ"ל אינה מקנה לנעבר מעמד של יורש ואינה שוללת מעמד זה מן היורש המקורי. "מי שמעביר את חלקו, מקצתו או אף כולו, לזולתו, לפי סעיף 7, מוסיף להיות יורש, והעברה כזאת אין בה כדי להוציא אותו מרשימת היורשים שבצו-הירושה" (ד"נ 43/74, בעמ' 246). אשר-על-כן, הסכם שעושה יורש בנוגע לזכויותיו כיורש אינו בא לידי ביטוי בתוכנו של צו ירושה או צו לקיום צוואה, וממילא אין צווים אלה נוגעים בשאלת תוקפו של הסכם כאמור. המדובר אפוא בהעברה מלבר ההליכים שעל פי חוק הירושה, שמושאה הוא זכות שהוקנתה לאדם כיורש. בע"א 12/83 ל' עמרם נ' ד' עמרם ואח', בעמ' 559, נאמרו בהקשר זה הדברים הבאים: "צו הירושה אינו אלא צו המצהיר, מי הם יורשיו של הנפטר ומה שיעור חלקו של כל אחד מהם בעיזבון בהתאם לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (ע"א 570/70, בעמ' 346 מול אות השוליים ז). אין בית המשפט קובע בהלך הנדון את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, כשם שאינו קובע את חלקו של יורש בנכס מסוים מעבר לחלקו על-פי חוק הירושה, מכוח הסכם שעשה אותו יורש עם יורש אחר או מכוח רכישה שרכש מהמנוח עצמו לפני פטירתו. מכאן, ששאלת תוקפם של מסמך המתנה או של ההסכם לא עמדה כלל לדיון ולא יכולה הייתה לעמוד לדיון בהליך של הוצאת צו הירושה, והצו שניתן אינו בגדר מעשה-בית-דין, החוסם את המערער בטענתו, כי רכש זכויות במגרש בנוסף לזכויותיו בו כיורש על-פי הצו". באספקלריה זו יש להשקיף על עובדותיו של התיק שלפנינו. סעיף 6 להסכם בין האחיות שמיום 18.6.91 נוקט לשון "הסתלקות" של המשיבה לטובת המערערת, בהתקיים התנאי האמור שם, ואולם בחינת התנאי לגופו מעלה כי אין לפנינו הסתלקות שסעיף 6 לחוק הירושה דן בה, אלא התחייבות להעביר את זכותה של המשיבה כיורשת על-פי התוספת לצוואה, וזו התקשרות שסעיף 7 לחוק הירושה דן בה. ביום 9.10.91 ניתן צו המקיים את צוואות הוריהם המנוחים של המערערת והמשיבה על שתי תוספותיהן. ההסכם שנעשה בין האחיות עובר למתן הצו האמור נועד לסלול את הדרך להוצאת הצו בהסכמת כל הנוגעים בדבר. התחייבותה של המשיבה בסעיף 6 להסכם ניתנה בנוגע לדירה היא מנתה (או חלק ממנתה) על-פי התוספת לצוואת אביה המנוח, והתחייבות הייתה כי אם יוכח האמור שם, תעבירנה לאחותה, המערערת. 9. ההסכמה בין האחיות, לרבות התחייבותה של המשיבה, אינן יכולות לעמוד. צו קיום הצוואה, שניתן לגבי צוואות הוריהם המנוחים של המערערת והמשיבה ולגבי תוספותיהן, מקפל בתוכו, מניה וביה, הכרזה על כשרותו של המנוח לצוות ועל כשירותם של הליכי עריכת הצוואות והתוספות להן. זוהי הצהרה כלפי כולי עלמא (סעיף 71 לחוק הירושה) על התקיימות דרישות החוק בנוגע למצווה ולצוואה שערך, שניתנה על דעת בעלי הדין. התביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה נועדה לפתוח מחדש את כל אותם עניינים ולהעמיד על הפרק - פעם נוספת - את שאלת כשרותו של המנוח לצוות ולהעלות טענות שונות בנוגע להשפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו על-ידי הנהנות האחרות על-פי הצוואה והתוספת. אולם זאת תוך צמצום פועלו של ביטול התוקף של הצוואה לגבי נכס אחד בלבד. דיון מחדש בנושאים אלה משמעו חתירה תחת אשיותיו של צו קיום הצוואה שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 9.10.91. בעלי הדין ביקשו, כאמור, לתעל את תוצאות הקביעה בדבר אי-כשירותו של המצווה אך ורק לאותה המידה שבה הדבר נוגע לדירה אחת שבמחלוקת; במילים אחרות, טענת המערערת הייתה, כי המנוח אמנם היה בלתי כשיר לצוות, אך אין בכך כדי להצדיק ביטול הצוואה כולה, שהרי אחרת לא יהיה יסוד לתביעתה הנפרדת שבה ביקשה קניין בדירה פלונית, שהגיעה לידי היורשת האחרת שממנה נתבעת הדירה אך ורק מכוח הצוואה הבטלה. אני סבור כי כזאת לא ייעשה. עיקרו של דבר, ההסכמה לפני בית המשפט לקיומה של הצוואה ככשרה ללא עוררין איננה מתיישבת עם הסכמה והצהרה, בו-זמניים, כי המערערת תטען בהליך משפטי אחר את היפוכו של דבר. אחת מן השתיים, או שהטענה בדבר היעדר הכשירות של המצווה הייתה נכונה, ואזי היה משום כזב מכוון בהסכמה על היפוכו של דבר, ההסכמה עלתה כדי הטעיה של בית המשפט והצוואה כולה צריכה להתבטל; או שלא היה לטענה זו יסוד, ואז אין גם לשמוע לה בהליך הנוסף. עיקרו של דבר, בית המשפט אינו צריך לתת גושפנקא לטיעונים סותרים כאמור. תקנת הציבור סולדת מן המניפולציה בהליכי משפט, בדרך של הסכמה שקרית או השגה שקרית, לפי העניין, שהרי שתי הגירסאות שהועלו על-ידי המערערת אינן יכולות לדור בכפיפה אחת (ראה גם ע"א 372/85 ד' פרץ נ' ת' פרץ, בעמ' 787). העובדה, שהמערערת והמשיבה הסכימו ביניהן להתדיין בנוגע לדירה בהליכים עתידיים, אינה יכולה לחייב את בית המשפט, שכן אותה התדיינות שעליה הסכימו סבה כל כולה סביב נושאים אשר נדונו והוכרעו בהסכמתן הבלתי מסויגת, במסגרת צו קיום הצוואה. לא נעלמה מעיניי העובדה שההסכם בין יורשי המנוחים (כולל סעיף 6 שבו) קיבל תוקף של פסק-דין ואושר על-ידי בית המשפט המחוזי עובר להוצאת הצו לקיום הצוואות והתוספות להן. אני סבור, כפי שציינתי לעיל, שהמערערת והמשיבה לא היו יכולות להגיע להסכמה בנוגע להגשת הבקשה למתן צו קיום הצוואות והתוספות, מחד גיסא, ולהשאיר את דבר כשרותם של המצווה והצוואה להתדיינות עתידית, מאידך גיסא. שתי התיזות האלה סותרות זו את זו ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. על-כן, בית המשפט לא צריך היה לתת תוקף להסכמה, שסותרת את תקנת הציבור, ולקיים צוואה כאשר הוא ידע אותה שעה שיש טענה בדבר היעדר כשרות לצוות, שהוא לא בירר אותה לגופה. 9. אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערת בהוצאותיה של המשיבה בסכום של 6,000 ש"ח. השופט א' גולדברג: אני מסכים. השופט מ' חשין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. ירושההסתלקות מירושה