בבקשה לסילוק התביעה על הסף מונחת בפני בקשת הנתבע למחיקת התביעה על הסף מהנימוק כי הקרקע נשוא התביעה אינה קרקע חקלאית, ועל כן החוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ומים), התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק" או "חוק ההתיישבות") אינו חל עליה. רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. התובעת הגישה תביעה נגד הנתבע המחזיק כבר רשות ו/או כשוכר של קרקע של מינהל מקרקעי ישראל הידועה כגוש 17622 חלקות 1 ו - 26 וכגוש 17623 חלוקת 11, 17 ו- 30 (להלן: "הקרקע"), כי הוא עושה בה "שימוש חורג" בניגוד להוראות סעיפים 2 ו- 3 לחוק, שכן הוא מתיר למתקשר להחזיק בקרקע ולנהוג בה מנהג בעלים, מעסיק ומלין עובדים, לרבות עובדים זרים וכן משווק את תוצרתו מאותה הקרקע, וכי על אף התראות מצידה לא פעל הנתבע להפסיק את ההפרה. 2. הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מהנימוק כי החוק אינו חל עליו היות ומקרקעי המחלוקת אינם קרקע חקלאית. לטענת הנתבע על הקרקע חלות שלוש תוכניות מתאר מקומיות, כאשר על פי תב"ע ג/מב/140, המהווה שינוי לתב"ע 5083, ואשר נכנסה לתוקף ביום 22.09.94, ישמש מגרש 850 כפארק התעסוקה של הישוב ויחולק לאזורי פעילות של : משרדים, בתי תוכנה ותעשיה זעירה, אזור מלאכה ותעשיה קלה, אזור משקי עזר חקלאיים וסמי חקלאיים, כולל חממות. לאור האמור, טוען הנתבע, כי הקרקע אינה קרקע שנועדה לייצור תוצרת חקלאית, כמשמעותה בחוק, ועל כן החוק אינו חל עליה. 3. לטענת הנתבע הגדרת הקרקע החקלאית בחוק ההתיישבות נוקטת במילה "נועדה", וכי ממנה ניתן ללמוד כי המבחן הוא מבחן ייעוד הקרקע ולא השימוש שנעשה בה בפועל. לטענתו אף בהתאם לתכלית החוק הנלמדת מדברי ההסבר לחוק ניתן ללמוד כי החוק בא להגן על קרקע חקלאית הנמסרת למחזיק בתנאי חכירה של נחלה, כאשר הקרקע נשוא תיק זה הנה קטנת מימדים וממוקמת בטבורו של ישוב קהילתי ומהווה חלק מהפארק התעסוקתי של המושב. 4. עוד טוען הנתבע כי חוק ההתיישבות יש בו כדי להגביל את חופש העיסוק כמו גם את זכות הקניין של המחזיק בקרקע, ועל כן יש לפרשו בצמצום, וכי יש לפרשו כך שיעלה בקנה אחד עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. 5. לטענת התובעת דין בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף להדחות ממספר נימוקים. לטענתה מטרת החוק היא להגן על קרקעות המדינה באשר הן, וזאת תוך הסתמכות על ההרשאה ו/או חוזה החכירה של בר הרשות ו/או החוכר מול מנהל מקרקעי ישראל. לטענתה, כוונת המחוקק הייתה לשמר את ההקצאה המינהלית הבאה לשרת אינטרסים ציבוריים ולמנוע את הרווח הכלכלי על חשבון הציבור, אשר נגרם כתוצאה מהעברת הזכויות בקרקע לאחר. לטענתה, אומנם דברי ההסבר לחוק ההתיישבות אכן מתייחסים לקרקע חקלאית, ואולם המדיניות ליישום החוק חלה על כלל מקרקעי מינהל מקרקעי ישראל. 6. לטענת התובעת המחוקק לא בחר להגדיר קרקע חקלאית על פי ייעודה התכנוני כאמור בחוק התכנון והבנייה, וכי על פי עמדתה הגדרת קרקע חקלאית אינה קשורה ליעודה התכנוני על פי תוכנית, כאשר חיזוק לכך היא מוצאת בחוזה בין המנהל לנתבע שם נרשם כי מטרת ההרשאה היא לצרכי חממה, קרי לצרכי חקלאות. על כן, לטענתה, אף אם על פי חוק התכנון והבנייה יעוד הקרקע אינו חקלאי ואולם מטרת השימוש בקרקע בפועל בהתאם לחוזה עם המינהל הוא חקלאי יש תחולה של חוק ההתיישבות על קרקע זאת. 7. עוד טוענת התובעת, כי בנוסף לכך, שהחוזה אשר נכרת עם הנתבע קבע כי ייעוד הקרקע הינו לצורכי חממה, הרי שאף בהתייחס לתכנית ג/11404 יעוד השטח הינו בין היתר למשקי עזר וחממות, ועל כן המדובר בקרקע לשימוש חקלאי, ומכאן שאף לשיטת הנתבע חל על הקרקע החוק. 8. בתשובת הנתבע לתגובת התובעת נטען, בין היתר, כי הרשות המוסמכת הינה זרוע של משרד החקלאות ואינה זרוע של המינהל. על כן והיות וטענת התובעת היא כי התביעה באה מכוח אכיפת חיובים בהסכם בין המנהל לנתבע, והיות והחוק אינו מסמיך יצירת יחסי שליחות בין הרשות המוסמכת למינהל, הרי שטענות התובעת מהוות הודאת בעל דין בדבר חריגה מסמכות. דיון והכרעה 9. ב - 1.1.1991 אישרה הנהלת מנהל מקרקעי ישראל לתת לנתבע הרשאה ל-5 שנים להקמת חממה בתשלום דמי שימוש. תוקף ההרשאה של הנתבע פג ביום 20.1.96 ומאז לא חודשה ההרשאה אלא עד שנת 2007, כאשר במכתב של מנהל מקרקעי ישראל, אשר צורף נספח "ד" לסיכומי התובע, אושרה הרשאת שימוש לשלוש שנים בגין חממה. 10. סעיף 1 לחוק ההתיישבות, מגדיר קרקע חקלאית כדלקמן: "קרקע חקלאית" — קרקע שנועדה לשמש לייצור תוצרת חקלאית, לגידול פרחים, למשתלה, לגידול בעלי חיים או להחזקתם או למרעה להם, או להחזקת ציוד חקלאי או מלאי חקלאי." 11. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא כאמור בשאלת פרשנותה של המילה "נועדה" האם כטענת הנתבע יש לקבוע כי זו צריכה להיקבע בהתאם לחוק התכנון והבנייה, או שתחולתו הינה בהתאם לטענת התובעת על כל קרקע של המנהל אשר בחוזה בינה לבין בר הרשות או החוכר נקבע כי ייעודה יהיה לצורכי חקלאות. 12. על מטרתו של חוק ההתיישבות ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק שם נרשם כדלקמן: "בזמן האחרון נמצא, שחקלאים שקיבלו ממינהל מקרקעי ישראל נחלות על קרקע לאומית, במסגרת ההתיישבות המאורגנת, מזניחים את נחלתם כליל או מעבירים על דעת עצמם את זכות העיבוד לאחרים. מעשים אלה משבשים את התכנון החקלאי וסכנה מהם לכל מטרתה ודרכה של ההתיישבות החקלאית. בידוע, שהקרקע נמסרת למתיישב לשם עיבוד עצמי, ולשם זה בלבד, והעברתה לאחר היא הפרת התנאים שלפיהם קיבל המתיישב את הקרקע. החוק המוצע בא לקבוע, כי מתיישב שהעביר את זכותו בקרקע חקלאית הנמנית עם מקרקעי ישראל ללא היתר מאת שר החקלאות, או עשה בה שימוש אחר הנוגד את המושג עיבוד עצמי ("שימוש חורג" כלשון החוק), תישלל ממנו זכותו לאותה קרקע ולמכסת המים שהוקצתה לו....". (הצ"ח תשכ"ו, 155). 13. הועדה מקבלת את טענת התובע כי לשון החוק לא הגדירה קרקע חקלאית בהגדרה הקושרת אותה ליעודה התכנוני על פי תוכנית כאמור בחוק התכנון והבניה. חוק ההתיישבות לא קבע כי הקרקע מוגדרת על פי יעודה, אלא כי הקרקע מוגדרת על פי החוזה שבין מנהל מקרקעי ישראל לבין המתקשר איתה. במקרה שבפנינו חוזה החכירה הרלוונטי לתקופות ההפרה צורף כנספח א' לכתב התביעה והוא מציין במפורש כי מטרת ההרשאה הינה חממה. כמובן שההסכם גם מציין במפורש כי הרשות שניתנת למורשה לפי ההסכם היא אישית בלבד ואסור לו להעביר את הזכות לפי החוזה בשלמות או בחלקן בין במישרין ובין בעקיפין לשום אדם אחר (ראו סעיף 8 להסכם החכירה מיום 16.2.93). 14. צודק התובע בטענתו כי על פי תכלית החוק, לא ניתן לצמצם את תכולתו ולקבוע כי החוק יחול רק על קרקעות שיעודן על פי תב"ע הינו חקלאי בלבד. הבחינה היא על פי חוזה החכירה ועל פי המטרות והפעילות המאושרת בקרקע. יתר על כן הפעילות צריכה להיות מבוצעת על ידי החוכר ולא על ידי כל גורם אחר ויש לכך דגש רב בחוק (ראו גם סעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק) ובחוזה. מכאן שישנה הפרה של חוק ההתיישבות ושל חוזה החכירה מעצם ההתקשרות של החוכר עם גורם אחר ללא קשר ליעוד התכנוני של הקרקע. 15. עוד אנו מקבלים את טענת התובעת כי על חוק ההתיישבות חל סעיף שמירת הדינים המופיע בסעיף 10 לחוק היסוד ולכן אין מקום לטענות חוקתיות לעניין חוק זה. יתר על כן, עצם המדיניות של שמור שימוש חקלאי במקרקעין אושרה במלואה על ידי בית המשפט העליון בע"א 1257/01, 1414/01, 1437/01 אביעזר ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 625 ראו דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה: "מכוח חוק-יסוד: מקרקעי ישראל וחוק מינהל מקרקעי ישראל נקבעת המדיניות הקרקעית במקרקעי המדינה על-ידי מועצת מקרקעי ישראל, ואילו על ביצועה ויישומה של המדיניות מופקד מינהל מקרקעי ישראל (סעיפים 2 ו-3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל). בהחלטות מס' 1, 8 ו-9 להחלטות מועצת מקרקעי ישראל נקבעה המדיניות הקרקעית של המדינה ביחס להקצאת שימוש בקרקע חקלאית על דרך מתן נחלה. התפיסה הבסיסית העומדת ברקע החלטות אלה היא כי העמדת קרקע חקלאית ומתן זכויות בנחלה חקלאית מתייחדים למתיישב אשר משלח ידו בחקלאות. מדיניות הגורמים המוסמכים מתבססת זה שנים על הקביעה כי קרקע בתנאי נחלה ניתנת אך לצורכי חקלאות ולא לצרכים אחרים, ומקום שמשתנה ייעוד הקרקע מחקלאות לייעוד אחר יש להחזיר את הקרקע למינהל". (ההדגשה הוספה, עמוד 642 מול האות ו'). 16. תכלית החוק כאמור הינה שמירה על קרקעות המדינה, תוך אכיפת חוזה החכירה של המתיישב ו/או החוכר מול מנהל מקרקעי ישראל כאשר המטרה היא למנוע העברת זכויות בקרקע ממי שנמסרה לו לעיבוד בלעדי על ידי מנהל מקרקעי ישראל לגורם אחר. התביעה נשוא בקשה זו הוגשה בשל הטענה, שהקרקע, אשר בה מחזיק הנתבע כבר רשות ו/או כחוכר מוחזקת בפועל על ידי המתקשר הנוהג במקום מנהל בעלים, מעסיק ומלין עובדים, וכן משווק תוצרת מאותה קרקע. בכך לטענת התובעת יש הפרה של חוק ההתיישבות, אשר מטרתו כאמור למנוע העברת זכויות בקרקע. אם תימצאנה טענות התובע נכונות כי אז אכן יש מקום לתביעה. 17. לעניין זה יש לציין כי בת.א. 5853/02 מנהל מקרקעי ישראל נ' אפרתי (לא פורסם, מיום 28.9.05) נכתב על ידי כבוד השופט מנהיים בעמוד 5 לפסק הדין כך: "מובן שמצבם התכנוני של המקרקעין אין בו כדי לגרוע מזכותו של הבעלים, באמצעות הגוף המייצג אותו (המנהל במקרה דנן), לקבוע במישור החוזי תנאים ומגבלות על השימוש במקרקעין. לכן השאלה אם השימוש הקיים מותר לפי המצב התכנוני של המקרקעין אינה ממין העניין במובן זה שגם אם התשובה חיובית (כטענת הנתבעים שאינני דן כלל בעניין נכונותה לגופה) אין בכך כדי להקים הגנה כנגד התביעה, שאינה מבוססת על עילה תכנונית כלל ועיקר... אשר לחופש העיסוק הרי בכל הכבוד, חופש העיסוק והצורך להתפרנס אינם יכולים להכשיר פעולות בניגוד לדין ובניגוד למגבלות חוזיות החלות על הנתבעים... העיסוק של הנתבעים הוא לכשעצמו מותר (והוא הדין בעיסוקה של החברה המחזיקה בפועל במקרקעין מכוחם של הנתבעים); אולם המקרקעין בהם הוא מתנהל אינם המקום המתאים לכך. ההגנה החוקתית על חופש העיסוק אין בה כדי להכשיר את מימושו במקום ובאופן שיש בהם הפרת חוזה, פגיעה בזכות הקניין של הבעלים (על ידי שימוש במקרקעין שלא למטרות ובתנאים שהבעלים מסכימים להם) ואף הפרת חוק ההתיישבות החקלאית, הכל כמבואר לעיל". 18. מן הראוי לציין גם את פסק הדין ת.א. (רחובות) 1131/03 מנהל מקרקעי ישראל נ' ניסים כהן (לא פורסם, 5.3.07), את פסק הדין בת.א. (נתניה) 1335/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' חיון יוסף (לא פורסם, 14.7.05) וכן את פסק הדין בת.א. (רחובות) 3657/03 מנהל מקרקעי ישראל נ' יהושע מריצקי (לא פורסם, 5.3.07) בו כותבת כבוד השופטת אסתר שטמר כך: "אין לנתבע (החוכר-ע.ר.) זכות לעשות בקרקע כל שימוש העולה בדעתו. כנראה לא למותר לציין נשכחות, במיוחד בתביעות מסוג זה, כי כל זכות במקרקעין מוגבלת על ידי הדין, כולל השימושים שיעשו בה והבניה שתבנה בה. ענייננו שונה מזכויות אחרות בכך שבאופן מפורש נאסר על השכרת המקרקעין ולו למגורים, השימוש המקורי המותר. קביעה זו עולה מפורשות מסדר הזכויות שהועברו מן המנהל למושב וממנו למתיישב. על זכויות אלו חולש חוזה המשבצת שהוא המקור לאותן זכויות. ניתן להביא דוגמאות קיצוניות כדי להיווכח מייד כי זכותו של המתיישב אינה בלתי מוגבלת." (ראו סעיף 6 לפסק הדין). 19. אני מצטרפת בהסכמה לכל הנאמר לעיל על ידי השופטים שדנו בתיקים שצוטטו לעיל. לפיכך, מכלל הפסיקה בנושא זה, ובהתחשב בכך שבהתאם להלכה הפסוקה סעד המחיקה על הסף הינו סעד קיצוני, אשר השימוש בו ייעשה בלית ברירה, כאשר יש להעדיף פתרון ענייני של המחלוקת לגופה על פני הפתרון הדיוני הפורמאלי (ראו לעניין זה ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, סיגא- הוצאה לאור בע"מ, בעמוד 159) - עולה כי אין מקום לסילוק התביעה על הסף. סוף דבר הבקשה למחיקה על הסף- נדחית. אין צו להוצאות. הנתבע יגיש כתב הגנה עד ליום 1.5.08. קדם משפט ליום 22.5.08 שעה 9:30. העברת זכויותחקלאותקרקע חקלאית