השאלות העומדות לדיון הן: 1) האם הייתה בין הצדדים גמירות דעת וסוכמו כל התנאים לפיהם תמכור הנתבעת 1 לתובעים את דירתה ברעננה? אם כן; 2) האם אי התייצבותם של הנתבעים לחתימה על מסמך שהתובעים מכנים "חוזה מכר" מהווה חוסר תום לב? אם כן; 3) האם על הנתבעים או על מי מהם לפצות את התובעים בגין ניהול מו"מ שלא בתום לב לו טוענים התובעים? כללי: בעלי הדין: התובעים הינם בני זוג, אשר עד למחצית השנייה של שנת 2005 התגוררו ביישוב אלקנה שבשומרון, יישוב הנמצא מספר קילומטרים מהעיר ראש העין. הנתבעת 1 הינה בתו של הנתבע 2, והנתבע 2 הינו אביה של הנתבעת 1. בשנת 2005 הייתה הנתבעת 1 הבעלים של בית צמוד קרקע הנמצא ברחוב המייסדים 6 ברעננה, הידוע גם כגוש 6587 חלקה 321/3 (להלן-"הבית"). מערכת היחסים בין הצדדים: הנתבע 2 הינו מהנדס בניין במקצועו. בשנת 1979 נסע הנתבע 2 לפרס ועבד שם כמהנדס בניין. בשנת 1994 חזר הנתבע 2 ארצה וקיבל מעמד של עולה חדש. בשובו ארצה רכש הנתבע 2 חלקת קרקע ובנה עליה 3 קוטג'ים צמודי קרקע, כאשר אחד מהם הינו הבית. הזכויות בבית נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבעת 1, כאשר זיהוי הנתבעת 1 נעשה על סמך הדרכון הפרסי שהיה לה באותה עת. בעת רישום הזכויות בבית על שם הנתבעת 1, נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע 2 וגב' נאיסני מלמד אסתר להימנע מלעשות עסקה בבית. כן נרשמה משכנתא ללא הגבלה בסכום לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ על זכויות הנתבעת 1 בבית. עד שנת 2005 התגוררו התובעים באלקנה. בחודשים פברואר מרץ 2005 בקשו התובעים לעבור להתגורר בעיר רעננה. התובעים הציעו למכירה את ביתם שבאלקנה. לטענת התובעים, כבר בחודשים פברואר מרץ 2005 הם מצאו קונים לביתם באלקנה, סיכמו עימם את תנאי המכירה, אך חתמו עימם על חוזה מכר רק בחודש אוגוסט 2005. כבר עתה אומר שדברים אלו תמוהים לכשעצמם, ולמעט עדות התובעים, לא הובאה כל ראיה לתמוך בטענות אלו: רוכשי הדירה לא הובאו כעדים לעניין זה, במיוחד שלאור טענה זו תובעים התובעים סכומי כסף נכבדים מאת הנתבעים, וכן לא הוצגו בפני בית המשפט כל מסמכי המכירה של הדירה שבאלקנה, לרבות חליפת המכתבים בין עורכי הדין של הצדדים וטיוטות חוזה המכר שהוחלפו בין עורכי הדין, מהם ניתן ללמוד על העובדות להן טוענים התובעים. באותה עת בקשה הנתבעת 1 למכור את הבית. לדבריה, מאחר ובעת שבקשה למכור את הבית עבדה במשרה מלאה בעיריית רעננה והייתה מטופלת ב-3 ילדים קטנים, בקשה מאביה, הנתבע 2, לטפל במכירת הבית. דברים אלו סבירים, אך יש לקבלם בהסתייגות מסוימת לאור הערת האזהרה שהייתה רשומה על זכויות הנתבעת 1 לטובת הנתבע 2 להימנע מלעשות עסקה בבית. בכל אופן עניין זה לא הובהר דיו במסגרת החקירה הנגדית של הנתבעת 1. לשם מציאת קונה לבית פנה הנתבע 2 למתווך מיקי תגר מרעננה, שהעיד כעד תביעה מס' 2 (להלן-"המתווך"). באותה עת הבית הושכר לשוכרים, ותקופת השכירות הייתה אמורה להסתיים ביום 15.8.05. בחודשים מרץ-אפריל פנו התובעים אל המתווך, על מנת שימצא עבורם בית צמוד קרקע לרכישה. המתווך הציע להם את הבית. בתחילת חודש אפריל לערך נפגשו התובעים עם הנתבע 2, ולאחר מכן היה נתק ביניהם במשך כחודש וחצי. במחצית חודש מאי 2005 חודש הקשר בין בעלי הדין באמצעות המתווך. המתווך היה בקשרים עסקיים עם עו"ד אילן שלומוביץ, והיפנה אליו את העסקה, על מנת שיטפל בה. מאחר ועו"ד אילן שויד, אחיה של התובעת 1 וגיסו של התובע 2, ייצג את התובעים, נטל עו"ד שלומוביץ על עצמו לייצג את הנתבעים בעסקה, בהסכמתם שבדיעבד, תוך שיתוף פעולה עם עו"ד שלומוביץ. פגישה ראשונה בה השתתפו בעלי הדין ועורכי הדין מטעמם התקיימה ביום 1.6.05, ובעקבותיה בוטלה הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובת הנתבע 2 ולטובת גב' נאיסני מלמד אסתר, וכן תוקנו פרטי הזיהוי של הנתבע 1, באופן שנמחק מספר הדרכון הפרסי שלה, ובמקומו נרשם מספר תעודת הזהות הישראלית שלה. הפגישה השנייה בין הצדדים ובאי כוחם נקבעה ליום 8.6.05 לשעות אחה"צ. עו"ד שויד פנה לעו"ד שלומוביץ ובקש לדחות את הפגישה ליום 9.6.05 שעה 08:30. שני עוה"ד סיכמו על דחיית מועד הישיבה, ועו"ד שלומוביץ הודיע לנתבע 2 על דחיית מועד הישיבה. לאחר זמן קצר ביותר נזכר הנתבע 2 כי למחרת היום, במועד בו נקבע הישיבה בין הצדדים, אמור להתקיים אזכרה לאביו המנוח. על כן פנה למתווך ובקש ממנו להודיע לעו"ד שלומוביץ שלא יכול להגיע לישיבה, וכי יש לדחותה לשעות אחה"צ. המתווך לא מילא אחר בקשתו של הנתבע 2 מיד לאחר מכן, אלא הודיע זאת לצדדים רק ביום 9.6.05, בשעה שכולם התייצבו לפגישה במשרדו של עו"ד שלומוביץ. התובעים, עו"ד שויד ועו"ד שלומוביץ דרשו מהנתבעים להתייצב מיד במשרדו של עו"ד שלומוביץ, ולא היו מוכנים להתחשב במצבם של הנתבעים כי הם נמצאים באזכרה של אביו של הנתבע 2, ולא היו מוכנים לקבל את דברי הנתבעים שהם מוכנים להגיע לישיבה בשעות אחה"צ. לאור זאת הודיעו התובעים כי הם מבטלים את כל שהוסכם עם הנתבעים וכי הם יגישו תביעה כנגד הנתבעים. תביעת התובעים והגנת הנתבעים: ביום 26.5.05 הגישו התובעים את תביעתם כנגד הנתבעים על הסך 227,000 ₪. בכתב התביעה טענו התובעים כי טיוטת החוזה שלטענתם הייתה הנוסח הסופי של החוזה, תקפה. בטיוטה זו היה סעיף פיצוי מוסכם בסך 50,000 דולר, וכי הם זכאים לקבל מאת הנתבעים את סכום הפיצוי המוסכם. הגשת התביעה בעילה זו תמוהה ביותר לאור הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין הקובעת כי: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". בד בבד עם הגשת תביעתם הגישו התובעים בקשה לעיקול זמני על הבית. הנתבעים הגישו בקשה לביטול העיקול הזמני. בדיון בבקשה לביטול העיקול הזמני הסכימו התובעים לביטול העיקול הזמני. לאחר ישיבה זו הגישו התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה, באופן שעילות התביעה תהיינה ניהול מו"מ שלא בתום לב (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ורשלנות בניהול מו"מ. סכום התביעה לא השתנה. בכתב ההגנה טענות הנתבעים שהצדדים לא הגיעו לגמירות דעת בקשר לתנאי החוזה, ובמיוחד לא לגבי מחיר הבית ותנאי התשלום, וכי לא התרשלו כלפי התובעים במהלך המו"מ. העדויות: מטעם התובעים העידו העדים כדלקמן: 1) עו"ד אילן שויד, אחיה של התובעת 1 וגיסו של התובע 2, אשר העיד על התנהלות העניינים מאז העביר אליו עו"ד שלומוביץ את הטיוטה הראשונה של החוזה בין הצדדים. עו"ד שלומוביץ לא הגיש לבית המשפט את כל הטיוטות שהוחלפו בינו לבין עו"ד שלומוביץ, על מנת שניתן יהיה לדעת שטענתו שנוסח טיוטת ההסכם שצירף לתצהירו אכן הייתה טיוטה סופית, כטענתו, או שמא הייתה טיוטה שיש לדון עליה, כטענת התובעים. העובדה שלא צירף את כל הטיוטות שהוחלפו בינו לבין שלומוביץ אומרת דרשני. עו"ד שויד נחקר חקירה שכנגד על תצהירו; 2) מר מיקי תגר, המתווך. עד זה לא חתם על תצהיר עדות ראשית, אלא העיד את עדותו הראשית בעל פה, ונחקר חקירה שכנגד; 3) מר אברהם שויד, אביהם של התובעת 1 ועו"ד שויד. עד זה העיד על מתחם מאד צר של האירועים. עדותו לא תרמה מאומה לבירור המחלוקות בין הצדדים. גם עד זה נחקר חקירה שכנגד; 4) התובעת מס' 1, אשר נחקרה חקירה שכנגד על תצהירה. 5) התובע מס' 2, אשר נחקר על תצהירו חקירה שכנגד. מטעם הנתבעים העידו העדים כדלקמן: עו"ד אילן שלומוביץ, אשר נחקר חקירה שכנגד; הנתבעת 1, אשר נחקרה חקירה שכנגד; הנתבע 2, אשר נחקר חקירה שכנגד. בסיכומיהם התייחסו הצדדים יותר לניתוח העובדות ולשאלת הנזק. דיון ומסקנות: עדויות העדים: העדים מטעם התובעים: עו"ד שויד, מר אברהם שויד והתובעים בעצמם, הינם בני משפחה, אשר יש להם אינטרס בתוצאות המשפט. הנתבעים בעצמם, שהעידו מטעמם, גם הם מעוניינים בתוצאות המשפט. למתווך ולעו"ד שלומוביץ אין כל אינטרס בתוצאות המשפט. לכן במקרה של סתירה בין העדויות מטעם התובעים לבין העדויות מטעם הנתבעים, אכריע על פי העדויות של שני עדים אלו. האם הגיעו הצדדים להסכמה אודות התמורה עבור הבית: טוענים התובעים כי הסכימו עם הנתבעים על התמורה עבור הדירה, והיא 525,000 דולר ארה"ב. לעומתם טוענים הנתבעים כי לא הסכימו לסכום זה, וכי נושא התמורה היה פתוח עדיין למשא ומתן. עו"ד שלומוביץ העיד כדלקמן: בישיבת יום 1.6.05 לא דנו הצדדים בתמורה עבור הבית, אלא דנו בנושא הסדרת רישום הזכויות של הנתבעת 1 בבית; בישיבת יום 1.6.05 היה סעיף התמורה פתוח. עו"ד שויד בקש לרשום שהתמורה הינה 525,000 דולר, אך הנתבעים סירבו לחתום על סעיף זה. בנוסף, הנתבעת 2 דרשה מהמתווך ויתור על הסך 5,000 דולר; כל עוד התנהל מו"מ מול עו"ד שויד בהעברת טיוטות, לא העביר כל טיוטה לנתבעים; את הסך 525,000 הרשום בטיוטת החוזה שלטענת התובעים הוא הנוסח הסופי של החוזה, רשם עו"ד שויד. ייתכן שסכום זה נרשם על ידיו, לפי נתונים שקיבל מאת עו"ד שויד. אך הוא לא שמע מאת הנתבעים שהסכימו לסך 525,000 דולר. לאור האמור לעיל, עולה שככל שעו"ד שלומוביץ ביטא את עמדת הנתבעים, לא הסכימו הנתבעים לתמורה בסך 525,000 דולר או לכל תמורה שהיא, וגם הוא לא הביע כל הסכמה שהיא לכל סכום שהוא של התמורה. המתווך העיד כדלקמן: בעת שפנה אליו הנתבע 2 למכירת הבית, התמורה שביקש עבור הבית הייתה 550,000 דולר או 530,000 דולר; בעת הפגישה אצל המתווך בחודש אפריל הייתה הבנה או כיוון להתכנס סביב ה-500,000 דולר או 505,000 דולר; במחצית השנייה של חודש מאי, בעת שעורכי הדין החלו לטפל בטיוטת החוזה, לא היה סכום ספציפי של התמורה אודותיה הסכימו הצדדים; היוזמה של הפנייה לעורכי הדין לפני סיכום התמורה הייתה של המתווך, מתוך ניסיון להביא את העסקה לידי גמר ולידי מימוש; בישיבה מיום 1.6.05 הודיעה לו הנתבעת 1 שאינה מסכימה להבנות אליהן הגיע המתווך, וכי היא דורשת תמורה נוספת מהתובעים, וויתור של המתווך על דמי תיווך. הדרישה של מוכר שמתווך יוותר על דמי תיווך הייתה מקובלת באותה עת. כל הנוכחים באותה ישיבה שמעו את דבריה של הנתבעת 1; לגבי הישיבה השנייה, העיד המתווך שהייתה כוונה ליצור מצב שירצה את הנתבעת 1 מעדותו של המתווך (מיום 20.3.08 עמ' 19 לפרוטוקול שורות 3-6) עולה שמטרת זימון הפגישה השנייה הייתה ליצור אילוץ על מנת להפגיש את התובעים והנתבעים, על מנת לפתור את הנושא הכספי. ואלו דבריו של המתווך: "... זה כוח של מתווך שאומר אני אביא אותם, וניצור אילוץ. אבל הויתורים מצידי לא באו, ואני חלקתי את זה עם אלפי שאנחנו זקוקים לעוד כסף לעסקה. זה היה בפומבי, זה היה ידוע לכל." לאור האמור לעיל, עולה כי נושא התמורה עבור הבית היה שנוי במחלוקת כל העת, והתובעים ידעו זאת. אם כן, נשאלת השאלה כיצד יכלו שני הצדדים להעיד עדויות קיצוניות בשאלה האם הגיעו להסכמה אודות התמורה שישלמו התובעים עבור הבית. סבור אני שהסיבה לכך טמונה בהבדלי מנטליות והבדלי תרבויות מהן הגיעו הצדדים. העיד התובע 2 בחקירתו הנגדית (ישיבת יום 19.1.09 עמ' 41 לפרוטוקול שורות 8 - 25) כדלקמן: "ש. יכול להיות מצב שבין לחיצת ידיים, נניח שהייתה לטענתך, לבין עד סיום חתימה על על הסכם חתום הצדדים ישנו דעתם? ת. עובדה שזה קרה אצלנו שהם שינו שהנתבע מס' 2 או הנתבעת 1 שינתה את דעתה ואמרו תוסיפו לנו. בלית ברירה החלטתי אני להוסיף את ה-20,000 דולר כי רצינו בעסקה. ש. וזה לגיטימי? ת. לא. אני לא חושב אבל זה מה שקורה ואז אתה נמצא במצב שאתה אומר או. קיי. יש לך ברירה או להמשיך או לא להמשיך. החלטתי באותו רגע כן להמשיך עם העסקה. ש. ולגיטימי שהיא אמרה שהיא רוצה עוד 5,000 דולר והמתווך יוותר על חלקו בשכרו? ת. זה בכלל נושא שמוזר לי. העסקה בכלל הוא מתווך שהוא מתווך לשני הצדדים ואנו מדברים על תרבות אחרת שעד כמה שידוע לי בהולנד מאיפה שאני בא, המתווך יכול לייצג רק צד אחד. פה היה לנו מקרה שהמתווך ייצג את שני הצדדים. לשאלת בית המשפט: ש. ז"א בהולנד לא מדברים אחד עם השני בכלל אלא רק המתווכים מדברים אחד עם השני? ת. נכון. רק ההסכם נעשה אח"כ ע"י נוטריון חיצוני שמייצג את הצדדים, והמתווכים דואגים לאינטרס כל אחד של הצד שלו." (ההדגשה שלי - י.ז.) אין כל עדות שהתובעים שוחחו עם הנתבעים מעבר למגעים שיו ביניהם באמצעות המתווך. גם עורכי הדין לא ניהלו מו"מ אודות התמורה. העולה מכל האמור הוא, לאור דבריו של מר פאס הוא שאת נקב בסך 525,000 דולר באזני המתווך בלבד. מסקנה זו נתמכת בעדותו של הנתבע 2, באומרו כדלקמן: "ש. ביום 1.6.שנפגשתם לא דברתם על המחיר? ת. אני אמרתי בפגישה שהבת שלי רוצה 545,000 דולר תמורת הבית. זה כל מה שהיה. לא ניהלתי כל מו"מ, גם לא יכולתי, אני לא משפטן. המתווך דבר איתם לפני כן והציע להם לשלם 525,000 דולר. ש. זה היה בנוכחותך. ת. לא." מר פאס חשב כי המתווך מייצג את הנתבעים, כאשר בפועל תפקיד המתווך היה להפגיש בין הצדדים, ולנסות לפשר ביניהם במקרה של מחלוקת. בישיבת יום 23.11.09 (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 12 - 19) העיד הנתבע 2 כדלקמן: "ש. בעסקה הנוכחית אתה ניהלת את המו"מ עבור הבת? ת. אני עזרתי לה שהיא תמכור את הבית. ש. מי ניהל את המו"מ, אתה או הבת? ת. לא הגענו לשלב של ניהול מו"מ כי הפגישה היחידה שהייתה אצל עו"ד שלומוביץ התחילו לדבר על עניינים משפטיים של הנסח ושל היטלי השבחה וכל מיני דברים כאלה, ולא ניהלנו משהו רציני, כי הבית היה רשום על שם הבת שלי עם הדרכון הפרסי. על זה היה ויכוח אולי של שעה וחצי. ש. ז"א שאני אומר מו"מ, אתה מבין שזה לסגור מחיר? ת. מו"מ כולל הכל, גם מחיר, גם תנאי תשלום. מו"מ זה כולל הכל, אני לא יודע למה אתה מתכוון. ש. כשניהלת מו"מ על המחיר ותנאי תשלום, זה מהותי מבחינתך ששרונה תהיה נוכחת? ת. אני לא זוכר שניהלתי מו"מ על המחיר ותנאי תשלום." (ההדגשה שלי - י.ז.) היוצא לנו מכל האמור לעיל, שבעת שהתובעים סברו שכל התנאים שהגיעו להסכמה אודותם עם המתווך, הם מחייבים את הנתבעים, סברו הנתבעים שהמו"מ עם התובעים טרם החל, שכן המתווך אינו מייצג אותם. במקרה זה לא יכול להתקיים מפגש רצונות, שהוא תנאי הכרחי לגמירות דעת. סבור אני שמקרה זה הוא מקרה קלאסי של הבנה שונה לחלוטין של שני הצדדים אודות אשר אירע במגעים בין הצדדים. במקרה זה יש חוסר מפגש רצונות וחוסר גמירות דעת הנדרשת על מנת ליצור יחסים חוזיים ביו הצדדים. לאור זאת סבור אני שהמו"מ בין הצדדים טרם הסתיים, ולא הבשיל לכדי הסכמה על כל תנאי העסקה, כך שטיוטת החוזה שטענו התובעים שהיא הטיוטה הסופית, הינה למעשה טיוטה אשר הייתה בסיס להמשך המו"מ בין הצדדים. אי התייצבות הנתבעים לפגישה מיום 9.6.05: הפגישה השנייה בין הצדדים ובאי כוחם נקבעה ליום 8.6.05 לשעות אחה"צ. עו"ד שויד פנה לעו"ד שלומוביץ ובקש לדחות את הפגישה ליום 9.6.05 שעה 08:30. שני עוה"ד סיכמו על דחיית מועד הישיבה, ועו"ד שלומוביץ הודיע לנתבע 2 על דחיית מועד הישיבה. לאחר זמן קצר ביותר נזכר הנתבע 2 כי למחרת היום, במועד בו נקבע הישיבה בין הצדדים, אמורה להתקיים אזכרה לאביו המנוח. על כן פנה למתווך ובקש ממנו להודיע לעו"ד שלומוביץ שלא יכול להגיע לישיבה, וכי יש לדחותה לשעות אחה"צ. המתווך לא מילא אחר בקשתו של הנתבע 2 מיד לאחר מכן, אלא הודיע זאת לצדדים רק ביום 9.6.05, בשעה שכולם התייצבו לפגישה במשרדו של עו"ד שלומוביץ. התובעים, עו"ד שויד ועו"ד שלומוביץ דרשו מהנתבעים להתייצב מיד במשרדו של עו"ד שלומוביץ, לא היו מוכנים להתחשב במצבם של הנתבעים כי הם נמצאים באזכרה של אביו של הנתבע 2, ולא היו מוכנים לקבל את דברי הנתבעים שהם מוכנים להגיע לישיבה בשעות אחה"צ. לאור זאת הודיעו התובעים כי הם מבטלים את כל שהוסכם עם הנתבעים וכי הם יגישו תביעה כנגד הנתבעים. אילו המתווך היה פועל לדחות את מועד הישיבה מיד לאחר שבקש ממנו זאת הנתבע 2, אילו התובעים, עו"ד שויד ועו"ד שלומוביץ היו מתנהגים קצת בענווה, הצדדים היו ממשיכים במגעים ביניהם, ייתכן שהעסקה הייתה יוצאת לפועל, ועורכי הדין והמתווך היו מקבלים את שכר טרחתם. על כך אמר שלמה המלך בספר משלי, פרק ט"ו פסוק ל"ג: "יראת ה' - מוסר חכמה, ולפני כבוד - ענוה". בנסיבות העניין סבור אני שהתנהגות הנתבעים הייתה סבירה, והתנהגות יתר הצדדים שהיו נוכחים במשרדו של עו"ד שלומוביץ הייתה בלתי מתחשבת ויהירה, במיוחד לאור העובדה שהנתבעים הציעו להגיע למשרדו של עו"ד שלומוביץ בשעות אחה"צ, לאחר חזרתם מהאזכרה לאביו של הנתבע 2. אשר על כן סבור אני שהנתבעים לא ניהלו מו"מ בחוסר תום לב, ולא התרשלו במהלך המו"מ שניהלו עם התובעים. אציין, שהנתבעים ניסו להחזיר את התובעים לשולחן המו"מ, אך הנתבעים היתנו את חזרתם לשולחן המו"מ בהפחתת התמורה לסך 500,000 דולר. התניה זו הינה המשך להתנהגות התובעים מיום 9.6.05. הוצאות לטובת אוצר המדינה: בעלי הדין לא מילאו אחר הוראות ביהמ"ש לכתיבת הסיכומים. ביהמ"ש קבע בהחלטתו כי הסיכומים לא יעלו על 15 עמודים, שיהיו כתובים ברווח של שורה וחצי בין שורה לשורה. אמנם הצדדים כתבו את הסיכומים על פני 15 עמודים, אך כתבו את הסיכומים ברווח של שורה אחת בין שורה לשורה. בכך הגדילו הצדדים את היקף הסיכומים במידה משמעותית, והיקשו על בית המשפט את קריאת הסיכומים. על כן אחייב את הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: 1) אני דוחה את תביעת התובעים כנגד הנתבעים: 2) התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעים, ביחד ולחוד, כדלקמן: א) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; (ב) שכ"ט עו"ד בסך 23,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לאוצר המדינה בתוך 30 יום את הסך 1,500 ₪. לא ישולם הסכום במועד, יישא הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל; 4) הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לאוצר המדינה בתוך 30 יום את הסך 1,500 ₪. לא ישולם הסכום במועד, יישא הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הערת אזהרה