כללי 1. בפני תביעה שבגדרה עתר התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בגין אי השבת הלוואה שהעניק לנתבע 1. הנתבע 1 הוא הלווה ואילו הנתבע 2 הוא עורך-הדין שערך את הסכם ההלוואה. כנגד הנתבע 1 ניתן פסק דין בהעדר הגנה (ביום 5.2.2009, כב' הרשמת ר' וקסמן). בינתיים נפרע התובע חלק מהחוב, וזאת מתוך תמורת מכר דירה השייכת לנתבע 1 (ר' ס' 35ג' לתצהיר התובע). יחד עם זאת, הפרעון, לטענת התובע, היה חלקי ונעשה באיחור (ס' 86-94 לסיכומיו). האיחור הוביל לצבירת ריבית על ההלוואה, בד בבד עם שחיקת ערכה של הדירה כבטוחה להשבת ההלוואה. על כן, לפי הנטען, נגרם לתובע נזק כספי. התובע ביקש לחייב את הנתבע 2 לפצותו בגין נזק זה. 2. התביעה כנגד הנתבע 2 מבוססת על טענה בדבר רשלנות מקצועית. לפי הנטען, הנתבע 2 - שערך את הסכם ההלוואה בין התובע לנתבע 1 - התרשל בכך שלא דאג לקבל את הבטוחות שלפי ההסכם, ואשר נועדו להבטיח את החזר ההלוואה במועדה. כן נטען כי איפשר למכור את הדירה הנ"ל לצד שלישי, ובכך סיכל את אפשרות התובע להיפרע ממנה במועד. 3. במישור הדיוני: כל צד הגישו תצהירו. בעלי הדין נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. מחדלו של הנתבע 2 4. הנתבע 2 - עו"ד מנדלוביץ - ערך את הסכם ההלוואה בין הצדדים, אשר נכרת ביום 1.10.2003 (נספח 1 לתצהיר התובע). לפי ההסכם, התובע העניק לנתבע 1 סך 77,000$, והיה אמור לקבל סכום זה בחזרה ביום 1.4.2004 (ובהתאם לשער היציג של הדולר; ר' ס' 3-2 להסכם). הוסכם כי כבטוחה להשבת ההלוואה תשמש "דירה בת 3 חדרים מטבח ושירותים וכל הצמוד אליה בבית מס' 35 ברח' המייסדים בקרית ים והרשומה... בגוש 10444 חלק מחלקה 189" ("הואיל" הראשון להסכם"). 5. בהסכם צוין כי הדירה טרם נרשמה ע"ש הלווה, וכי לטובתו רשומה הערת אזהרה בלבד ("והואיל" השני בהסכם). הוסכם כי המלווה יקבל כבטוחה "רישום של הערת אזהרה על הערת האזהרה של הרוכשים והלווה" ("והואיל" חמישי להסכם). בסעיף 5 להסכם נקבע: "כבטוחה לפרעון ההלוואה ירשום הלווה הערת אזהרה ע"ש המלווה ולפיה יהא רשאי המלווה למכור את הדירה החל מיום 2/4/2003 ולפרוע את ההלוואה ו/או יתרתה במידה וחלקה נפרע". בסעיף 6 להסכם הענקה למלווה זכות "למכור את הדירה ולפרוע את ההלוואה ו/או יתרתה מכספי מכירת הדירה". בסעיף 7 הוסף: "לשם הבטחת פעולה זו ימסור הלווה יפוי כוח בלתי חוזר בידי המלווה שיחתם במעמד חתימת חוזה זה וישמר אצל עו"ד זיו מנדלוביץ" [הנתבע 2]. 6. פנית הצדדים לעו"ד מנדלוביץ לשם ניסוח הסכם ההלוואה לא היתה אקראית. עו"ד מנדלוביץ טיפל בעיסקה למכר הדירה המאוזכרת בהסכם מאחיו ובת-זוגו (ערן ושרית שקד) לנתבע 1 (שפעל לענין זה בשם בני משפחתו; ר' "הואיל" ראשון להסכם ההלוואה). על כן, היו בידי הנתבע 2 "כל מסמכי המקור שהיו דרושים להעברת הנכס [הדירה] על שמם של המלווים (אם יהיה בכך צורך)" (ס' 4 לתצהיר הנתבע 2). הימצאות מסמכי המכר בידי עו"ד מנדלוביץ הובילה לכך ש"לא היה ניתן לבצע שום עיסקה המתייחסת לנכס [לדירה] ללא המסמכים המצויים בידי" (ס' 4 לתצהיר הנתבע 2). עובדה זו הפכה את עו"ד מנדלוביץ לגורם רב חשיבות בכל הקשור למימוש הדירה כבטוחה. 7. ואמנם, בעת כריתת הסכם ההלוואה, עו"ד מנדלוביץ אחז בידו ביפוי כח בלתי חוזר מאת בעלי הדירה (ה"ה שקד), שהסמיכוהו לפעול "לשם ביצוע העברת רישום הזכויות בנכס משמנו לשם הקונים" (נספח 7 לתצהיר התובע). ה"קונים" לפי עסקת המכר היו בני משפחת הנתבע 1 (ס' 4 לתצהיר הנתבע 2). בד בבד עם כריתת הסכם ההלוואה, עו"ד מנדלוביץ קיבל לידיו יפוי כח נוסף (ר' עדותו בפ' ע' 29 ש' 26-30) -- יפוי כח בלתי חוזר מאת ה"ה אוירכמן כ"מוכרים", המייפה את כוחו לבצע את הפעולות הנדרשות "בקשר לרכישת הנכס... והעברת רישום הזכויות בנכס על שם הקונים" (ר' הפתיח ליפוי כח נספח 8 לתצהיר התובע). ביפוי כח זה, ה"קונים" הם ניסים בריח (התובע), אשר הדירה נועדה להבטיח את השבת ההלוואה לידיו. מטרתו של יפוי כח זה "היתה להבטיח, בבא העת, או למחוק את הערת האזהרה שהיתה אמורה להרשם ... או לדאוג לרישום של הערת האזהרה לטובת בריח, וגם לאפשר בבא העת אם יהיה צריך, את המכירה של הנכס" (עדות הנתבע 2, פ' ע' 30 ש' 4-2). 8. אין מחלוקת כי הנתבע 1 לא פרע את ההלוואה במועד החוזי. הצדדים האריכו את ההלוואה לחצי שנה נוספת (עדות התובע, פ' ע' 10 ש' 26-27; פ' ע' 18 ש' 10; עדות הנתבע, פ' ע' 31 ש' 9-12). התובע - שחש "אי שקט" מחמת הצורך בארכה, פנה לעו"ד מנדלוביץ בבקשה שיפעל לרישום הערת אזהרה לטובתו (ס' 8 לתצהיר הנתבע 2 ועדותו בפ' ע' 31 ש' 9-12; עדות התובע פ' ע' 18 ש' 4-14). 9. ביום 11.7.2004 חתם עו"ד מנדלוביץ על טופס "בקשה לרישום הערת אזהרה" לטובת התובע (נספח 6 לתצהיר התובע). אך רישום הערת האזהרה לא צלח. עו"ד מנדלוביץ טען שנתקל "בקשיים בירוקרטיים" (ס' 9 לתצהירו). במכתבו לתובע דיווח "שקיים חיוב במס בולים ובלעדי תשלום המס לא ניתן לרשום את הערת האזהרה" (ס' 7 למכתב מיום 28.7.2004, נספח 1 לתצהיר נתבע 2). עו"ד מנדלוביץ היתווה שלושה מסלולי פתרון: טיפול עצמאי מצד התובע בתשלום המס וברישום הערת האזהרה; תשלום המס והעברת אישור התשלום אליו לצורך המשך טיפול; ולחלופין העברת הסכום לתשלום על ידו (ס' 9 למכתבו הנ"ל). 10. לאחר מכן, עו"ד מנדלוביץ לא המשיך לטפל ברישום הערת אזהרה. לדבריו, התובע לא שילם את מס הבולים (למשל, עדותו בפ' ע' 26 ש' 5). בנוסף, הוא לא ראה בתובע "לקוח", וסבר כי כלל לא חלה עליו חובה לרשום הערת אזהרה (ס' 7 לתצהירו; פ' ע' 33 ש' 23-27). הפעם הבאה בה נדרש לענין היה "בסוף שנת 2004 או בתחילת שנת 2005", אז "יצר איתי קשר הנתבע 1 וציין כי הוא הגיע להסכמה עם התובע בנוגע למכירת הדירה ותשלום סכום החוב מכספי המכירה" (ס' 10 לתצהירו). הנתבע 1 ביקש מעו"ד מנדלוביץ "להעביר את המסמכים שברשותי לעו"ד משה טמבור, על מנת שזה יטפל ברישום הזכויות וטיפול במימוש הדירה" (ס' 12 לתצהירו). 11. עו"ד מנדלוביץ הבין כי העברת מסמכי המכר לידי ב"כ הנתבע 1 עלולה לסכל את זכות התובע לממש את הדירה כבטוחה. על כן, פנה במכתב לב"כ הנתבע 1 וביקש ממנו להתחייב לרשום הערת אזהרה לטובת התובע. כך רשם (מכתבו מיום 4.1.2005, נספח 2 לתצהירו): "בטרם אעביר לידכם את המסמכים הנדרשים לצורך ביצוע העברת הנכס שבנדון והיות שבהתאם לחוזה ההלוואה בין מר אוירכמן לבין מר בריח זכאי האחרון לרשום הערת אזהרה, והיות שהדבר לא נעשה עד כה מסיבות בירוקרטיות שונות - אבקש התחייבותכם בחוזר לפיה תדאגו טרם ביצוע כל פעולה לרישום הערת אזהרה שתבטיח את זכויות של מר בריח". 12. כאמור, באותה עת אחז עו"ד מנדלוביץ במסמכים הנדרשים להעברת הבעלות בדירה לצדדים שלישיים (כהודאת הנתבע 2 בפ' ע' 22 ש' 10-12; פ' ע' 23 ש' 1-5; פ' ע' 23 ש' 24-27; פ' ע' 24 ש' 18-19). יפוי הכח מאת בעלי הדירה הסמיך את עו"ד מנדלוביץ עצמו לפעול להעברת הזכויות, אך הוא ניתן היה להאצלה (ס' 3, 5 ליפוי הכח, נספח 7 לתצהיר התובע). על כן, החשש של עו"ד מנדלוביץ היה, שמא העברת מסמכי המכר תאפשר לנתבע 1 למכור את הדירה לצד ג', תוך נישול התובע מן הבטוחה העיקרית להשבת ההלוואה. 13. עו"ד טמבור השיב לנתבע 2 כי הוא "מסכים" לדרישתו במכתב הנ"ל (ר' נספח 3 לתצהיר הנתבע 2, שם מופיע, בחתימת עו"ד טמבור: "מסכים לאמור לעיל"). ואולם, עו"ד מנדלוביץ הבין כי לא ניתן לסמוך על כך כמקור להגנת זכות התובע בבטוחה. על כן, במכתב לתובע מיום 4.1.2005 התריע שעליו "לדאוג לשמירת זכויותיך ולדאוג לרשום הערת אזהרה כבר בימים הקרובים" (נספח 4 לתצהירו). הוא דיווח לתובע שביקש מעו"ד טמבור "לדאוג לנושא רישום הערת אזהרה", ואולם הוסיף: "הייתי מציע לך שלא לסמוך על כך" (ס' 6 למכתב). במכתב זה הוסיף הנתבע 2 והודיע לתובע כי הוא "מפסיק טיפולי בתיק זה כליל" (ס' 6 למכתב). 14. בהמשך, עו"ד מנדלוביץ העביר לעו"ד טמבור את מלוא מסמכי המכר. ביום 25.1.2005 כתב לב"כ התובע דאז, עו"ד אלקוני: "אינני יכול לאשר שלא אאפשר העברת הבעלות [בדירה] מכיון שהדבר אינו תלוי בי. לפי ההסכם [בין שקד למשפ' אוירכמן] אני חייב להעביר לידי הרוכשים (מש' אוירכמן) את כל המסמכים. עד כה פעלתי בתאום עם יחיאל אוירכמן, אך הוא ביקש ממני להעביר המסמכים לידי עו"ד משה טמבור שיפעל מטעמו" (ס' 3 למכתב, נספח 5 לתצהיר הנתבע 2). עו"ד מנדלוביץ הוסיף: "עד כה עיכבתי משלוח המסמכים לעו"ד טמבור, אך אינני יכול עוד לעשות כן ואשלח אותם ביום ה' הקרוב. שוב אדגיש ולמען הסר ספק, כי אני מפסיק טיפולי בתיק זה כליל ורואה את יפוי הכח שנמסר לי על ידך ועל ידי מר אוירכמן כמבוטל" (ס' 5-6 למכתב הנ"ל). 15. יושם אל לב כי במכתבו מיום 25.1.2005 דחה עו"ד מנדלוביץ את דרישתו של עו"ד אלקוניס "לחתום על כתב התחייבות" (ס' 2 למכתב, נספח 5 לתצהיר הנתבע 2). נוסחו של "כתב ההתחייבות" המאוזכר לא צורף. אך ניתן ללמוד על תוכנו מתוך תשובתו של עו"ד מנדלוביץ בסעיף 2 למכתבו הנ"ל: "אינני יכול לחתום על כתב ההתחייבות שצורף למכתבך ואשר מטיל על מרשיי [ה"ה שקד] מחוייבות כלפי מרשך, שעה שאין ולא היה בין מרשך לבין מרשיי כל מערכת עיסקית". מתשובה זו ניתן להבין, כי עו"ד מנדלוביץ נדרש על ידי ב"כ התובע לגרום לבעלי הנכס (ה"ה שקד) ליטול על עצמם התחייבות ישירה כלפי התובע בכל הקשור לדירה. לכך סירב. בד בבד, צייד את התובע ב"מסמכים שיאפשרו לו לרשום לבדו את הערת האזהרה... אני מצרף למכתבי זה אישור לצורך רישום הערת אזהרה חתום על ידי מרשיי [ה"ה שקד] (שרק הם יכולים לאפשר רישום הערת אזהרה)...". עו"ד מנדלוביץ הציע במכתב הנ"ל שהתובע ידאג בעצמו לביצוע הרישום, "כבר השבוע". הדחיפות שבהצעה מלמדת כי עו"ד מנדלוביץ חשש ממכירת הנכס מה"ה אוירכמן לצד שלישי, תוך פגיעה בזכותו החוזית של התובע לבטוחה. 16. בהמשך, ביום 2.2.2005, כתב עו"ד מנדלוביץ פעם נוספת לעו"ד אלקוני, והודיעו: "אינני יכול להמתין עוד עם משלוח המסמכים לעו"ד טמבור נוכח לחציו של מר אוירכמן. כפי שמסרתי לא אחת בכתב ובעל-פה למרשך (ולך במכתבי מיום 25.1.05) אני מציע כי תדאגו לרישום הערת האזהרה בצורה עצמאית. בכל אופן, במקביל לשליחת מכתבי זה אני שולח את המסמכים לעו"ד טמבור ומפסיק כליל טיפולי בתיק זה" (נספח 6 לתצהיר הנתבע 2). עוד באותו יום שלח את ה"מסמכים" לעו"ד טמבור (ר' מכתב מיום 2.2.2005, נספח 7 לתצהיר הנתבע 2). במכתב פירט את רשימת המסמכים, ובתוך כך: הסכם המכר, שטרי העברת זכויות, אישורים מקוריים של הרשויות, וייפוי כח מאת הרוכשים למר אוירכמן. בנוסף צורף יפוי הכח מאת התובע ומר אוירכמן, לצד האצלת הסמכות לפעול לפיו (בס' 6 למכתב נרשם: "בהתאם לסעיף 5 לייפוי הכח אני מעביר לכבודו את ייפוי הכח לצורך ביצוע העברת הזכויות ורישום הערת האזהרה לטובת מר בריח"). עו"ד מנדלוביץ העביר לעו"ד טמבור גם את הסכם ההלוואה דנא, והסב את תשומת לבו "כי בהתאם להסכם ההלוואה זכאי ניסים בריח לרשום הערת אזהרה... מר חיליק אוירכמן מסר לי כי כבודו ידאג לנושא הרישום ורשמתי זאת לפני" (ס' 5 למכתב). עוד צוין כי עו"ד מנדלוביץ הודיע למר בריח על העברת המסמכים (ס' 7). פעם נוספת נרשם: "בנסיבות אלה אני גונז תיקי ומפסיק טיפולי" (ס' 8). 17. בהמשך שנת 2005 הוחלפה תכתובת נוספת בין עו"ד מנדלוביץ לבין ב"כ התובע (עו"ד אלקוני). במכתב מיום 7.3.2005 כתב עו"ד מנדלוביץ כי אינו מבין "מדוע מרשך או אתה מטעמו אינכם דואגים לרישום הערת אזהרה באמצעות המסמכים ששלחתי אליכם. הערת האזהרה אינה נוגדת הערות קודמות ובכל מקרה לפי הידוע לי ניתן לרשום גם הערות נוגדות" (ס' 5 למכתב, נספח 8 לתצהיר הנתבע 2). במכתב לתובע מיום 1.8.2005 רשם: "אני חוזר ומדגיש, כי אני לא מייצג אותך ואינני מטפל בנושא רישום הערת האזהרה" (נספח 9 לתצהיר הנתבע 2). במכתב מיום 19.10.2005 הודיע הנתבע 2 כי הוא מייפה את כוחו של עו"ד אלקוני "לעשות שימוש ביפוי כוח אלו לצורך רישום משכתנא לטובת ה"ה ניסים בריח" וכי "המשכנתא נרשמת על בסיס ההסכם בין ה"ה ניסים בריח לה"ה יחיאל אוירכמן מיום 1.10.03" (נספחים 11-10 לתצהיר הנתבע 2). 18. המערכת ההסכמית והתכתובת הנ"ל מציירות תמונת מצב כדלקמן: א. עו"ד מנדלוביץ אחז בידו ביפוי כח בלתי חוזר מאת בעלי הדירה, ה"ה שקד, שיפה את כוחו לרשום את הזכויות בדירה ע"ש הקונים שלפי הסכם המכר; בד בבד עם כריתת הסכם ההלוואה, עו"ד מנדלוביץ קיבל לידיו יפוי כח בלתי חוזר גם מאת ה"ה אוירכמן, המסמיכו לפעול להעברת הזכויות בדירה על שם התובע. ב. עו"ד מנדלוביץ הבין, כי לצורך רישום הערת אזהרה לטובת התובע, עליו להגיש בקשה מטעם בעלי הנכס עצמם (ה"ה שקד). כך פעל בעת שהכין "בקשה לרישום הערת אזהרה" מיום 11.7.2004, בה מופיעים בעלי הנכס כמבקשים. כך נהג גם בהכנת הבקשה השניה, בינואר 2005, כעולה ממכתבו אל עו"ד אלקוני מיום 25.1.2005 (בו רשם: "אני מצרף למכתבי זה אישור לצורך רישום הערת אזהרה חתום על ידי מרשיי [ה"ה שקד] (שרק הם יכולים לאפשר רישום הערת אזהרה)..."). כך עולה גם מדברים שרשם במכתבו מיום 28.7.2004 לתובע, בו הבהיר: "היות שהדירה רשומה ע"ש ערן ושרית שקד הם אלה שצריכים לאשר את הרישום" (ס' 6 למכתב, נספח 1 לתצהיר הנתבע 2). ג. בפועל, הנתבע 2 לא רשם הערת אזהרה לטובת התובע. הנתבע 2 טען כי הסיבה לכך נעוצה באי תשלום מס בולים בסך 1,500 ש"ח (ס' 9 והמכתב נספח 1 לתצהירו). ואולם דומה כי זוהי בעיה קלה לפתרון, וקשה להבין מה היה הקושי שמנע תשלום זה. התובע מצידו טען, כי הבעיה ברישום נבעה מהעדר אפשרות לרשום הערת אזהרה על הערת אזהרה; כדבריו: "עו"ד אלקוני אמר שעו"ד מנדלוביץ מקשקש ולא ניתן לרשום הערת אזהרה כל עוד הדירה רשומה על שם אחיו [שקד] ולא על שם אוירכמן" (פ' ע' 15 ש' 10-12). ד. יש טעם רב בטענה, כי לא ניתן לרשום הערת אזהרה אלא על זכות קנינית רשומה (סעיף 126(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). כידוע, הערת אזהרה אינה מקימה זכות קנין פוזיטיבית, ואינה מנויה ברשימת הזכויות אשר עליהן ניתן לרשום הערת אזהרה. חוק המקרקעין תוקן בהיבט זה בשנת 1994. בחוק המקרקעין (תיקון מס' 16), תשנ"ד- 1994 הוחלף המונח "בעל זכות במקרקעין" ברשימה של בעלי זכויות ספציפיות. ברשימה זו לא מופיע "בעל הערת אזהרה". בדברי ההסבר להצ"ח הוסבר, כי "בחיי המעשה, עלול רישום הערות אזהרה "אנכיות" ליצור קשיים בכמה היבטים... הערות אנכיות עלולות להקשות על הבעלים הרשום של הזכות במקרקעין להשיב את המצב לקדמותו... היבט אחר הוא שמספר רב של הערות אזהרה מכביד על הליך רישום של בתים משותפים...בנוסף, לא ניתן יהיה למנוע רישום הערות אנכיות מכוחן של הערות אלו, דבר שיקשה על ההתמצאות במרשם (הצ"ח 2295, מיום 19.7.1994).חוק המקרקעין (תיקון מס' 16), תשנ"ד- 1994 הוחלף המונח "בעל זכות במקרקעין" ברשימה של בעלי זכויות ספציפיות. ברשימה זו לא מופיע "בעל הערת אזהרה". בדברי ההסבר להצ"ח הוסבר, כי "בחיי המעשה, עלול רישום הערות אזהרה "אנכיות" ליצור קשיים בכמה היבטים... הערות אנכיות עלולות להקשות על הבעלים הרשום של הזכות במקרקעין להשיב את המצב לקדמותו... היבט אחר הוא שמספר רב של הערות אזהרה מכביד על הליך רישום של בתים משותפים...בנוסף, לא ניתן יהיה למנוע רישום הערות אנכיות מכוחן של הערות אלו, דבר שיקשה על ההתמצאות במרשם (הצ"ח 2295, מיום 19.7.1994).חוק המקרקעין (תיקון מס' 16), תשנ"ד- 1994 הוחלף המונח "בעל זכות במקרקעין" ברשימה של בעלי זכויות ספציפיות. ברשימה זו לא מופיע "בעל הערת אזהרה". בדברי ההסבר להצ"ח הוסבר, כי "בחיי המעשה, עלול רישום הערות אזהרה "אנכיות" ליצור קשיים בכמה היבטים... הערות אנכיות עלולות להקשות על הבעלים הרשום של הזכות במקרקעין להשיב את המצב לקדמותו... היבט אחר הוא שמספר רב של הערות אזהרה מכביד על הליך רישום של בתים משותפים...בנוסף, לא ניתן יהיה למנוע רישום הערות אנכיות מכוחן של הערות אלו, דבר שיקשה על ההתמצאות במרשם (הצ"ח 2295, מיום 19.7.1994). ה. אכן, דומה כי נפל כשל מקצועי בעריכת הסכם ההלוואה, בו נרשם (ב"והואיל חמישי): "והמלווה מעונין לקבל בטוחה בגין ההלוואה ומסכים לקבל כבטוחה רישום של הערת אזהרה על הערת האזהרה של הרוכשים והלווה" (ההדגשה הוספה). הנתבע 2 - כעורך-דין האמון על עריכת ההסכם - צריך היה לתת דעתו לשאלת ההיתכנות לרישום הערת אזהרה כאמור, לצורך הבטחת זכות התובע בהשבת ההלוואה. ו. מחדל בתיפקודו המקצועי של עו"ד מנדלוביץ נפל גם בכך שהעביר לב"כ הנתבע 1 את מסמכי המכר, בחודש פברואר 2005. אין מחלוקת, כי מסמכים אלה איפשרו את מכירת הדירה לצד שלישי. עו"ד מנדלוביץ הבין כי זוהי המטרה של העברת המסמכים (ר' למשל ס' 12 לתצהירו, בו רשם שהתבקש ע"י הנתבע 1 להעביר את המסמכים לצורך "מימוש הדירה"). מן הטעם הזה, עו"ד מנדלוביץ חרד לגורל הבטוחה. על כן - וכפי שהתכתובת הנ"ל מלמדת - עו"ד מנדלוביץ השהה את העברת המסמכים ככל שיכל, ואף הפציר בתובע ובעו"ד אלקוני לדאוג בדחיפות לרישום הערת אזהרה בעצמם. ז. בפרשה זו, עו"ד מנדלוביץ נלכד בין חובות מנוגדות. חובתו האחת היתה כלפי הנתבע 1 (ובני משפחתו) כרוכשי הדירה. עו"ד מנדלוביץ אחז ביפוי כח בלתי חוזר מאת בעלי הדירה (ה"ה שקד), שייפה את כוחו להעביר את הזכויות בדירה ע"ש הנתבע 1. מן הטעם הזה, עו"ד מנדלוביץ חש שאינו יכול להמתין עם משלוח מסמכי המכר לב"כ הנתבע 1 (מכתבו מיום 2.2.2005, נספח 6 לתצהירו). משום כך ציין, שלא יוכל למנוע את העברת הבעלות בדירה לצד שלישי, שהרי "לפי ההסכם אני חייב להעביר לידי הרוכשים (מש' אוירכמן) את כל המסמכים" (כהסברו לעו"ד אלקוני במכתבו מיום 25.1.2005, נספח 5 לתצהירו). ח. ואולם מנגד צמחה חובתו השניה של עו"ד מנדלוביץ כלפי התובע, מכח טיפולו בהסכם ההלוואה. עו"ד מנדלוביץ - כעורך הדין שניסח את הסכם ההלוואה והעניק לו נופך משפטי - הוסיף וקיבל לידו יפוי כח בלתי חוזר מאת הנתבע 1, שהסמיכו להעביר את הזכויות בדירה מהרוכש (ה"ה אוירכמן) למלווה (התובע). הסכם ההלוואה, שבגדרו נמסר יפוי כח זה, העמיד את הדירה כבטוחה לטובת פרעון ההלוואה: "5. כבטוחה לפרעון ההלוואה ירשום הלווה הערת אזהרה ע"ש המלווה ולפיה יהא רשאי המלווה למכור את הדירה החל מיום 2/4/03 ולפרוע את ההלוואה ו/או יתרתה במידה וחלקה נפרע. 6. במידה והלווה לא יפרע את ההלוואה במועד יהא רשאי למכור את הדירה ולפרוע את ההלוואה ו/או יתרתה מכספי מכירת הדירה. 7. לשם הבטחת פעולה זו ימסור הלווה יפוי כוח בלתי חוזר בידי המלווה שיחתום במעמד חתימת חוזה זה וישמר אצל עו"ד זיו מנדלוביץ. עו"ד מנדלוביץ יהא רשאי להעביר יפוי הכוח ו/או ליפות כוחו של אחר לצורך ביצוע פעולת מכירת הדירה, אם יהא בכך צורך, בהתאם לבקשת המלווה". 19. הנה כי כן, בעת כריתת הסכם ההלוואה, עו"ד מנדלוביץ אחז בידו את ה"מפתח" למימוש הדירה. היו בידו מסמכי המכר וייפוי כח בלתי חוזר מאת הבעלים; הוא הוסיף וקיבל ייפוי כח מאת הנתבע 1, להבטחת זכותו של התובע להיפרע את ההלוואה מתוך מכר הדירה. קבלת ייפוי הכח בגדרו של הסכם ההלוואה הטילה על עו"ד מנדלוביץ אחריות כלפי התובע, שתוכנה הוגדר בהסכם ההלוואה: "לצורך ביצוע פעולת מכירת הדירה, אם יהא בכך צורך [קרי: אם ההלוואה לא תיפרע], בהתאם לבקשה המלווה [התובע]". 20. מיקומו של עו"ד מנדלוביץ בצומת הזכויות למימוש הדירה יצר כלפי התובע מצג של בטחון בערכה של הדירה כבטוחה. אין מחלוקת כי הסכם ההלוואה העמיד את הדירה כבטוחה מרכזית לפרעון ההלוואה (וראו הודאתו הנ"ל של הנתבע 2: "ש. אתה מסכים שלאורכו ולרוחבו של הסכם ההלוואה ברור שהדירה בקרית ים היא הבטוחה העיקרית היחידה? ת. כן. זה כתוב בהסכם"; פ' ע' 24 ש' 2-4). התובע העיד: "כשפנינו אני ואוירכמן לעו"ד מנדלוביץ והוא אמר לי בבטחון מלא במשרדו - אדוני הדירה היא של אחי [שקד], יש את כל ייפויי הכח, אני טיפלתי בין אחי לאוירכמן, אתה יכול להיות בטוח" (פ' ע' 20 ש' 15-17). עדות זו נהנית מהגיון עיסקי, משום שהיא נסמכת על מעמדו המיוחד של עו"ד מנדלוביץ, כמי שאחז ביפויי הכח להעברת הזכויות בדירה. 21. קבלת ייפוי הכוח לפי הסכם ההלוואה הטילה על עו"ד מנדלוביץ חובת נאמנות כלפי התובע. עו"ד מנדלוביץ לא רשאי היה להשתחרר באופן חד-צדדי מתפקידו זה. משנטל על עצמו אחריות כלפי התובע - באוחזו ביפוי כח להגנת זכויותיו - לא היה רשאי לנטוש את תפקידו. אין צורך לאמר, כי הפצרותיו בתובע שירשום בעצמו הערת אזהרה אינן מועילות לשחררו מחובתו כנאמן. הוא הדין בהסכמה שהביע עו"ד טמבור בדבר זכות התובע לרשום הערת אזהרה (ר' הרישום ע"ג מכתב הנתבע 2, נספח 3 לתצהירו). זוהי הסכמה של "הצד שכנגד". עו"ד מנדלוביץ עצמו הבין שאין בה די (ראו הערתו במכתבו לתובע מיום 4.1.2005, נספח 4 לתצהירו, בו הציע לתובע "שלא לסמוך על כך"). 22. ודוק: לענין אחריותו של הנתבע 2, אין חשיבות לשאלה אם התובע שילם לו שכ"ט עבור עריכת הסכם ההלוואה (ר' טענת הנתבע 2, לפיה לא קיבל שכ"ט כלל; פ' ע' 22 ש' 1-4). חובתו של עורך-הדין אינה צומחת מכח התשלום, אלא מתוך מצגיו והתפקיד המקצועי שהוא נוטל על עצמו. במקרה הנדון, עו"ד מנדלוביץ נטל על עצמו לנסח את הסכם ההלוואה כדי להופכו למסמך משפטי מחייב (ר' עדותו בפ' ע' 21 ש' 25-32). לשם כך, הוא הפעיל את כישוריו כעורך-דין. בתוך כך, עו"ד מנדלוביץ נטל על עצמו להחזיק בנאמנות בייפוי כח לטובת התובע, שיאפשר לו להנות מן הדירה כבטוחה. 23. עו"ד מנדלוביץ כשל במילוי חובתו המקצועית כלפי התובע, עת העביר את מסמכי המכר לצד שלישי, ביודעו כי הוא מחליש בדרך זו את מעמד הדירה כבטוחה חוזית. יחד עם זאת, וכפי שנראה מיד, התובע היה ער למהלכיו של עו"ד מנדלוביץ. הוא ידע להגן על עצמו בדרך עוקפת, אשר ניטרלה את השלכות המחדל. בחירתו של התובע 24. התובע היה ער לאי רישום הערת אזהרה לטובתו, וכן להעברת מסמכי המכר לעו"ד טמבור. עו"ד מנדלוביץ הביא את הדברים לידיעתו בצורה ברורה ומפורשת. עו"ד מנדלוביץ דיווח לתובע כבר ביולי 2004 כי לא רשם הערת אזהרה, וזאת משום הצורך לשלם מס בולים (ר' מכתבו של עו"ד מנדלוביץ לתובע מיום 28.7.2004, נספח 1 לתצהיר הנתבע 2). במכתב, עו"ד מנדלוביץ ביקש מהתובע להנחותו באיזה מן המסלולים המוצעים להמשיך ולפעול. התובע לא הנחה את הנתבע 2 כיצד עליו להתקדם, ולא התייחס לעניין כלל. 25. ואמנם, התובע לא פעל כדי לקדם את רישום הערת האזהרה לטובתו. לדבריו, "אי אפשר היה לרשום הערת אזהרה" (פ' ע' 15 ש' 33), וזאת מחמת שהדירה היתה רשומה ע"ש שקד, ולא ע"ש אוירכמן (פ' ע' 15 ש' 10-12). ואולם, הבקשה לרישום הערת אזהרה הוכנה בשם הבעלים דאז (ה"ה שקד), באמצעות מיופה כוחם, עו"ד מנדלוביץ (נספח 6 לתצהיר התובע). על כן, לכאורה, לא היה בעצם הרישום ע"ש שקד כדי למנוע רישום הערה לטובת התובע. מצד שני, אין לשלול קושי ברישום, מחמת שההערה המבוקשת נגדה לכאורה הערה קודמת, הרשומה על זכות הבעלים לטובת מכר הדירה לנתבע 1 (וראו בענין זה סעיף 127(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). כך גם מתעוררת השאלה, אם עו"ד מנדלוביץ יכול היה להפעיל את יפוי הכח שנמסר לו ע"י ה"ה שקד -- לטובת ביצוע מכר הדירה לה"ה אוירכמן -- לצורך רישום הערת אזהרה להבטחת זכויות התובע מכח עיסקת ההלוואה. שאלות אלה לא לובנו בזמן אמת. התובע לא הגיש תביעה ולא עתר בדרך אחרת לאכיפת זכותו החוזית לממש את הבטוחה. 26. התובע גם לא פעל כדי למנוע מעו"ד מנדלוביץ להעביר את מסמכי המכר לעו"ד טמבור. הוא אף לא מנע מהנתבע 1 למכור את הדירה לצדדים שלישיים. כאמור, בינואר 2005 קיבל התובע מעו"ד מנדלוביץ התראה אודות העברתם הצפויה של מסמכי המכר לעו"ד טמבור (נספח 4 לתצהיר הנתבע 2). במכתב מיום 4.1.2005 כתב עו"ד מנדלוביץ לתובע ברחל ביתך הקטנה: "עד כה היו כל המסמכים הרלבנטיים בידי בלבד לכן לא היה ניתן להעביר הנכס משם הבעלים הנוכחי או לרשום הערת אזהרה אלא עם חתימת הבעלים הרשום. היות שכעת הועברו המסמכים לידי עו"ד טמבור, יכול האחרון להעביר את הנכס ע"ש הרוכשים ולמכור אותו" (ס' 3 למכתב הנ"ל). במכתב נוסף לב"כ התובע, מיום 25.1.2005, הודיע עו"ד מנדלוביץ במילים ברורות, כי לא יוכל לעכב את משלוח המסמכים לעו"ד טמבור, והפציר בתובע לרשום הערת אזהרה לטובתו (נספח 5 לתצהיר הנתבע 2). שוב יוזכר מכתבו של עו"ד מנדלוביץ לב"כ התובע מיום 2.2.2005, בו הודיע על שיגור המסמכים לעו"ד טמבור, חזר וציין כי הוא מפסיק את טיפולו בתיק, ופעם נוספת המריץ את התובע להזדרז ולרשום הערת אזהרה (נספח 6 לתצהיר הנתבע 2). 27. התובע הודה כי למעשה לא התענין ברישום הערת אזהרה; לדבריו, "ענין אותי יותר לקבל את יפוי הכח ולממש את הדירה ולקבל כספי. בשביל זה יש את הבטוחה. זה לא קיבלתי" (פ' ע' 16 ש' 1-4). מדוע, אם כך, לא דרש מהנתבע 2 להימנע ממסירת מסמכי המכר לעו"ד טמבור? מדוע לא פנה לערכאות בבקשה להוציא צו מניעה כנגד מסירת המסמכים, או כנגד מכירת הדירה מהנתבע 1 לצד שלישי? מדוע לא פעל בזמן אמת כדי לאכוף את זכויותיו החוזיות בבטוחה לפי הסכם ההלוואה? 28. הסיבה להימנעות זו נעוצה בבחירה של התובע, לאפשר לנתבע 1 לממש את הדירה, על מנת שיוכל להיפרע את ההלוואה מתמורת המכר. התובע ידע והבין כי הנתבע 1 צפוי למכור את הדירה לצד שלישי. הוא סבר כי בדרך זו יוכל לקבל את השבת ההלוואה (ולמצער חלקה). בעניין זה, התובע פעל בתיאום ובשיתוף פעולה עם הנתבע 1. הוא הודה: "אני נתתי יפוי כח, את הסכמתי שימכרו את הדירה" (פ' ע' 13 ש' 9). ובהמשך: "... מכירת הדירה בפועל היתה באישורי ובידיעתי..." (פ' ע' 13 ש' 18-19). לא רק שהתובע הסכים שהדירה תימכר ע"י הנתבע 1 לצד שלישי, אלא שאף מינה שני עורכי דין מטעמו לטפל בענין: עו"ד אלקוני הנ"ל, וכן עו"ד רמי ברזילי, בן-דודו. בחקירתו הודה: "ש. ... אני מבין שמי שטיפל בעסקה של מכירת הדירה היו שני אנשים מטעמך, עו"ד אלקוני ומר ברזילי. ת. נכון" (פ' ע' 11 ש' 30-32). 29. התובע מינה את עו"ד אלקוני "על מנת שיסייע במכירת הדירה ופרעון ההלוואה" (ס' 17 לתצהירו). הוא הצהיר, כי עו"ד אלקוני אמנם טיפל בפועל במכירת הדירה, יחד עם עו"ד בריזלי (ס' 22ח' וס' 22י' לתצהירו). התובע הודה כי תמורת מכר הדירה, לאחר ניכוי חוב משכנתא, העברה לחברה שבשליטתו - אימפריאל-הון בע"מ (ר' עדותו בפ' ע' 11 ש' 33 עד ע' 12 ש' 14). התובע העיד: "הכסף שקיבלתי הוא אחרי משכנתא כ- 295,000 ₪. הכסף הזה הגיע לכיסי" (פ' ע' 12 ש' 13-14). יוער כי התובע ציין, כי בעצתו של עו"ד ברזילי הקים עוד קודם לכן את חב' אימפריאל-הון, לצורך הענקת ההלוואה (פ' ע' 8 ש' 21 עד ע' 9 ש' 4 וכן פ' ע' 12 ש' 11-12). וראו בהקשר זה דו"ח רשם חברות של חב' אימפריאל-הון, בו התובע מופיע כמנהל החברה (נספח 13 לתצהיר הנתבע 2). 30. ודוק: הנתבע 1 מעולם לא התכחש לחוב ההלוואה, ואף הסכים שהדירה תימכר לצורך פרעון ההלוואה. כך, במכתב מיום 7.4.2005 כתב לתובע שהוא מכיר בחוב, והוסכם בין הצדדים שיצטרך לבחור באחת משלוש דרכים: מכירת הדירה וכיסוי החוב; תשלום הרווח [ריבית] והמשך העסקה, או "כל סידור אחר שיוסכם על הרב ניסים בריח" (נספח 3 לתצהיר התובע). במכתב עוקב מיום 15.6.2005 כתב לנתבע 2: "הריני מאשר לך כי במידה ולא אהיה בישראל עד לתאריך 15.7.2005 ואגיע להסכמה עם הרב ניסים בריח, אזי הנני מאשר לך למכור את הדירה ולהחזיר לו את חובו ואת היתרה להעביר אלי" (נספח 13 לתצהיר התובע). 31. המסמכים שהוגשו מלמדים על סדרה של יפויי כח שנמסרו מאת משפ' אוירכמן, במטרה לאפשר את מכירת הדירה לצד שלישי ולפרוע את חוב ההלוואה. מלכתחילה הדירה נרכשה ע"י הנתבע 1 בשם זלמן אוירכמן וחנה אוירכמן (ר' "והואיל" ראשון בהסכם ההלוואה). זלמן וחנה אוירכמן מסרו יפוי כח כללי למר אוירכמן נתן יצחק, אביו של זלמן (ר' יפוי כח מיום 4.8.2004, נספח 9 לתצהיר התובע). מר נתן אוירכמן יצחק ייפה את כוחו של עו"ד רמי ברזילי למכור את הדירה ולבצע פעולות שונות הכרוכות בכך (ר' יפוי כח מיום 19.1.2006, נספח 10 לתצהיר התובע). מר נתן אוירכמן יצחק הוסיף ומסר לעו"ד ברזילי "יפוי כח והרשאה מיוחדת ונוטריונית" למכור את הדירה "לכיסוי חובו של יחיאל אוירכמן... לניסים בריח" (ר' יפוי כח מיום 13.6.2006, נספח 10ב' לתצהיר התובע). יפוי כח זה מלמד אף הוא כי הנתבע 1 הכיר בחובו לתובע וביקש לפרעו מתמורת הדירה. 32. בפועל, הדירה נמכרה לצד שלישי (יצחק עשת ודפנה עשת) ביום 13.11.2006 (נספח 14 לתצהיר התובע). התובע ידע על המכר. הוא אף סייע להגשמתו באמצעות תשלום חוב שרבץ על הנכס (!). לדבריו: "כדי לאפשר את מכירת הדירה ועל יסוד מצגי השווא של הנתבעים והבטחותיהם כי הדירה תימכר וההלוואה תיפרע, התבקשתי לשלם 29,001 ₪ חוב שרבץ על הדירה וזאת על מנת שהדירה תימכר והכסף יועבר אלי" (ס' 23א' לתצהירו). הקבלה שצירף, לתשלום היטל השבחה, היא מחודש דצמבר 2006 (נספח 16 לתצהירו) -- בסמוך לאחר כריתת הסכם המכר עם ה"ה עשת. 33. הנה כי כן, התובע ידע על כוונת הנתבע 1 למכור את הדירה לצד שלישי, והיה שותף למהלכי המכר. ואמנם, כספי התמורה הועברו לחברת אימפריאל-הון - חברה בשליטת התובע (לאחר ניכוי חוב משכנתא). כפי שהסביר התובע עצמו: "דירת המגורים שאמורה היתה לשמש כבטוחה, נמכרה ביום 13/11/06 תמורת 115,500$ (ומתוך התמורה סולקה משכנתא של 152,406 ₪). כל היתרה שנותרה אמורה היתה להיות משולמת לי - לפרעון ההלוואה. היתרה אכן הופקדה (בחלקה) בחשבון התאגיד "אימפריאל הון בע"מ", אך נמשכה ע"י צד ג' - רמי ברזילי, שהחזיק יפוי כח בחשבון זה" (ס' 36-38 לתצהיר התובע). 34. כמובן, ככל שיש בפי התובע טענות כנגד מר ברזילי בגין הוצאת כסף מחב' אימפריאל "בדרך סיבובית" (ס' 39א לתצהירו) - אין הוא רשאי לגלגלן על הנתבע 2. הנתבע 2 אינו אחראי להתנהלותו של אדם אחר. ואמנם, התובע הודה, כי מעת שהתמורה נכנסה לחשבון החברה, אין לו עוד טענה כנגד התובע: "אני מקבל עליי שברגע שהכסף 295 [אלף ₪] הועברו לחברת אימפריאל הון, גם אם זה הגיע לברזילי, מאתו תאריך אני לא תובע את מנדלוביץ כי זה הגיע לידי..." (פ' ע' 14 ש' 15-17). יוער בהקשר זה, כי התביעה שהתובע הגיש כנגד מר ברזילי הסתיימה בפשרה (ר' עדותו בפ' ע' 12 ש' 12-13; ע' 13 ש' 6-11). 35. המסקנה העובדתית העולה מן המקובץ היא כדלקמן: בזמן אמת, בפברואר 2005, התובע ידע על שחרור מסמכי המכר לב"כ הנתבע 1, לצורך מכירת הדירה לצד שלישי. התובע לא מנע העברה זו, משום שציפה להיפרע את ההלוואה מכספי התמורה. לשם כך מינה שני עורכי דין שליוו את מכר הדירה מטעמו: עו"ד אלקוני, שייצג את התובע (ס' 17 לתצהיר התובע) וכן את הנתבע 1 במכר לצד שלישי (ר' ס' 15 להסכם המכר, נספח 14 לתצהיר התובע); ועו"ד ברזילי, מיופה כוחו של מר נתן אוירכמן יצחק למכר הדירה (נספח 10 לתצהיר התובע), ובו-זמנית מיופה כוחו של התובע לטיפול במכר הדירה (כהודאת התובע בפ' ע' 13 ש' 6-8). בדרך זו, התובע פעל הלכה למעשה למימוש הדירה כבטוחה לטובתו. 36. מן הסתם, התובע בחר לצעוד במסלול הנ"ל מתוך שיקולים מעשיים. הנחתו היתה, כי כך יוכל להיפרע את ההלוואה בדרך מיטבית. בחירה זו מחייבת אותו. לו סבר כי שחרור מסמכי המכר לעו"ד טמבור או המכירה לצד השלישי נוגדים את זכותו החוזית, היה בכוחו לפנות לערכאות למניעת הפעולות. ואולם בזמן אמת בחר שלא למנוע את המכר מהנתבע 1 לצד ג', מתוך הנחה שיהנה מפירות העסקה. כך, הדירה שימשה בפועל כבטוחה לפרעון ההלוואה, וזאת אף בהעדר הערת אזהרה, ולמרות מסירת מסמכי המכר לעו"ד טמבור. 37. לסיכום: ראינו כי הנתבע 2 כשל כלפי התובע בהגנה על זכויותיו לפי הסכם ההלוואה. יחד עם זאת, כשל זה אינו קשור בקשר סיבתי לנזק כלשהו שנגרם לתובע אגב מכר הדירה. התובע הצליח לעקוף את הכשל הנ"ל, בכך שחבר אל המוכרים (ה"ה אוירכמן), ותיאם עימם את המכר לצד השלישי. בדרך זו השיג שהדירה שימשה בפועל כבטוחה לפרעון ההלוואה, כפי שהוסכם עמו מלכתחילה בהסכם ההלוואה. כך, העמיד את עצמו כאילו הבטוחה רשומה לטובתו, והוא מימשה. 38. התובע טען כי מר ברזילי מעל בכספי המכר שהתקבלו מהקונה (ס' 39 לתצהירו), וכי "אם הנתבע 2 עו"ד מנדלוביץ לא היה מתרשל, היו כל כספי תמורת הדירה משולמים לי ישירות" (ההדגשה במקור; ס' 41 לתצהירו). אני דוחה טענה זו. ראשית, לפי הסכם ההלוואה, לא הוקנתה לתובע בעלות בדירה, אלא אך את הזכות לדרוש את מכר הדירה לצורך פרעון ההלוואה. כך, למעשה, גם קרה בפועל: הדירה אמנם עמדה למכירה לצורך פרעון ההלוואה. שנית, מהלכי המכר לצד השלישי תואמו עם התובע ונועדו לפרעון ההלוואה. לכן, לכאורה, היה בכוחו לדרוש מהנתבע 1 להעביר את תמורת המכר במישרין לידיו (לאחר ניכוי חוב המשכנתא). אין זה ברור אם עשה כך, ומדוע לא. כך או אחרת, ה"מעילה" המיוחסת למר ברזילי אגב הליך המכר אינה שייכת למימוש הבטוחה, ואינה נופלת לפיתחו של הנתבע 2. 39. התובע הוסיף וטען, כי מחדליו של הנתבע 2 הובילו להקטנת היקף הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה (פרק' ט' לתצהירו). לדבריו, הדירה היתה אמורה להימכר ביוני 2005, ובפועל נמכרה רק בנובמבר 2006, באיחור של כשנה וחצי (ס' 58 לתצהירו). בינתיים, חוב המשכנתא תפח; מצד שני - מחיר הדירה ירד; בד בבד, חוב הריבית הלך וגדל. גם טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, לפי הסכם ההלוואה כפשוטו, ההלוואה אינה נושאת ריבית, אלא שהיא נקובה בסכום דולרי שיש להחזיר לפי השער היציג. התובע הציג "היתר עיסקא" בגדרו הוסכם על ריבית בסך 7,000$ (10%) למחצית השנה. ואולם, אין כל אסמכתא המוכיחה שהנתבע 2 ידע על היתר העיסקא. ההיתר הוא רק מיום ד' אלול תשס"ד (21.8.2004), בעוד שהסכם ההלוואה נכרת כבר ביום 1.10.2003. התובע הציע "לא להיתמם" (פ' ע' 11 ש' 10-11). עו"ד מנדלוביץ מצידו העיד: "...לא ידעתי על ההסכמות על הריביות המטורפות האלה, הן הסכמות מאוחרות יותר שלא הייתי מודע להן. לא ניתן לבוא אליי בטענות על כל שאוירכמן הסכים לריבית של 20% לשנה. ... לא חשבתי על שום ריבית. הם הסכימו על מה שכתוב. ... הם הסכימו על סכום פיקס" (פ' ע' 34 ש' 24-30). עדות זו נהנית מהגיון, שהרי לא רק שהריבית אינה מאוזכרת כלל בהסכם ההלוואה, אלא שמנוסח ההסכם עולה שתשלום הקרן (לפי השער היציג) ממצה את השבת ההלוואה (ס' 3 להסכם). הנתבע 2 הסביר, בדרך מעוררת אמון: "ידעתי שיש ביניהם איזושהי מערכת עסקית. אין לי מושג. לא הייתי צד לזה, זה לא רלוונטי מבחינתי. אני גם מודה שידעתי מבית אבא כמו שאומרים שאנשים חרדים, אסור להם לגבות ריבית, הנחתי שיש קשר לנושא זה" (פ' ע' 35 ש' 1-3). 40. פלוני המבקש להטיל אחריות על חברו, צריך להביא לידיעתו את מלוא הנתונים הרלבנטיים בקשר לכך. לא ניתן לחשוף את הנתבע 2 לסיכוני הריבית, מקום בו הריבית סוכמה "מתחת לשולחן", באופן נסתר וחבוי מהעין. 41. שנית, לא הוברר מדוע הדירה נמכרה בפועל רק בנובמבר 2006. טופסי המכר העברו מעו"ד מנדלוביץ לעו"ד טמבור כבר בפברואר 2005 (נספח 7 לתצהיר הנתבע 2). הנתבע 1 ידע על כך, וחזר והביע את הסכמתו למכר הדירה, במכתביו מאפריל ומיוני 2005 (נספחים 3, 13 לתצהיר התובע). פעם נוספת יוזכר כי באי-כוחה של משפחת אוירכמן לטיפול במכר -- עו"ד אלקוני ועו"ד ברזילי -- ייצגו אף את התובע. מה, אם כן, גרם לעיכוב? התובע לא זימן את מי מעורכי הדין שטיפלו במכר על מנת להסביר את הדברים (עו"ד אלקוני, עו"ד ברזילי, עו"ד טמבור). כך או אחרת, העיכוב במכר הדירה אינו קשור בקשר סיבתי למעשי הנתבע 2, ואין לייחסו לו. יוסף כי ממילא לא הוכח שערך הדירה ירד, כביכול, בתקופת העיכוב. 42. זאת ועוד: בחודש ינואר 2005, התובע מצוי היה בנקודת צומת. במועד זה, התובע ידע כי עו"ד מנדלוביץ עומד להעביר את מסמכי המכר לעו"ד טמבור (ור' מכתביו של הנתבע 2 לתובע ולעו"ד אלקוני, נספחים 4, 5 לתצהירו). התובע ידע, כי הוצאת מסמכי המכר לידי ב"כ הנתבע 1 תאיין את שליטתו של עו"ד מנדלוביץ בדיספוזיציות שניתן לבצע בדירה. הוא הבין, כי דרך זו עלולה לסכל את הבטוחה החוזית. בנקודת צומת זו היה בכוחו לבחור אם לפעול למניעת המכר מהנתבע 1 לצד שלישי, אם לאו. התובע בחר שלא לפעול למניעת המכר, ולהיפך: הוא חבר למהלך המכירה, מתוך שאיפה לקצור את פירותיה. לו ביקש להפעיל את הסכם ההלוואה ככתבו, היה עליו לפעול לשם כך בזמן אמת. התובע אינו יכול לגלגל בדיעבד את מהלכיו לאחור, בניסיון להנות מכל העולמות. 43. לסיכום: אין לייחס לעו"ד מנדלוביץ אחריות לנזקיו הנטענים של התובע. בפועל, התובע זכה למימוש הדירה כבטוחה להשבת ההלוואה. על כן, מצבו לא הורע ביחס למצבו החוזי שלפי הסכם ההלוואה. הנזקים הנטענים בעקבות המעילה המיוחסת למר ברזילי, כמו גם העיכוב במכר הדירה, אינם נובעים ממחדלי הנתבע 2 ואין לשייכם לו. הם נגרמו מחמת פעילותם של גורמים אחרים, ובזמן שהנתבע 2 כבר לא פעל בתיק. ממילא נותק הקשר הסיבתי למחדלי הנתבע בקשר עם הסכם ההלוואה. 44. אשר על כן, התביעה נדחית. יחד עם זאת, בשים לב למחדלים שנמצאו בתיפקודו המקצועי של הנתבע 2 אגב הטיפול בהסכם ההלוואה, איני עושה צו להוצאות. הדעת נותנת, כי לולא התרשל בפן המקצועי, כמפורט לעיל, התביעה כנגדו לא היתה באה לעולם. הערת אזהרה