1. בפניי בקשה של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") לסילוק על הסף של התביעה נגדו, לנוכח הפרת צווים שיפוטיים על ידי התובע, בכל הנוגע להגשת תצהירי עדות ראשית ותצהיר גילוי מסמכים. 2. ראוי להקדים בתיאור עובדתי קצר של הרקע להגשת הבקשה. 3. ביום 30.10.2005 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן. בשולי ההחלטה נקבע כי הצדדים יחליפו תצהירי גילוי מסמכים תוך 30 יום, כי התובע יגיש תצהירי עדות ראשית תוך 60 יום וכי הנתבעים יגישו תצהירים תוך 90 יום. נקבעה ישיבת קדם משפט ליום 12.2.2006. 4. ביום 7.2.2006 ביקשו הנתבעים לדחות את ישיבת קדם המשפט הואיל ועד לאותו מועד טרם הגיש התובע תצהירי עדות ראשית. בהחלטה מיום 9.2.2006 נקבע כי הואיל והתובע לא הגיש תצהירי עדות ראשית, אין טעם בקיום ישיבת קדם המשפט והיא נדחתה ליום 4.6.2006. 5. ביום 4.6.2006 התברר כי התובע טרם הגיש את תצהיריו, ובא כוחו כלל לא התייצב לדיון. רק לאחר שבית המשפט הודיע לב"כ הנתבע כי בכוונתו למחוק את התביעה, התייצב ב"כ התובע לדיון. הוא ביקש ארכה קצרה להשלמת ההליכים המקדמיים ולהגשת תצהירי עדות ראשית. בהחלטתי בתום הדיון ציינתי כי ניתן היה למחוק את התביעה מחמת הפרת הצו שניתן עוד ביום 30.10.2005 להגשת תצהירי עדות ראשית. ציינתי כי התובע צריך היה להבין את הרמז מהחלטתי מיום 9.2.2006 לדחות את ישיבת קדם המשפט הקודמת בשל אי הגשת תצהירי עדות ראשית על ידי התובע. עוד ציינתי כי התוצאה היא שאנו מצויים בחודש יוני 2006, כאשר התובע טרם הגיש תצהירי עדות ראשית וכאשר זהו המועד השני שנקבע לצורך ישיבת קדם משפט ולמעשה לא ניתן לקיים את הישיבה. קבעתי כי לפנים משורת הדין, ועל מנת שהשאלות השנויות במחלוקת תוכלנה להתברר, לא תמחק התביעה אך התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 2,000 ₪. עוד ציינתי כי לפנים משורת הדין לא יחוייב התובע בהוצאות לטובת אוצר המדינה. קבעתי כי התובע יגיש תצהירי עדות ראשית תוך 15 יום, כי ניתנת ארכה בת שלושים יום לקיום הצו לגילוי מסמכים שניתן עוד ביום 12.3.2006, וכי לא תינתן ארכה נוספת. משמע, המועד האחרון להגשת תצהירי העדות הראשית מטעם התובע חלף ביום 19.6.2006 והמועד להגשת תצהירי גילוי המסמכים חלף ביום 4.7.2006. 6. ואחר כל הדברים האלה, עובר להגשת הבקשה למחיקת התביעה ביום 24.7.2006, לא הגיש הבנק תצהיר גילוי מסמכים וגם לא הגיש תצהירי עדות ראשית. רק ביום 15.8.2006 הוגש תצהיר גילוי מסמכים ורק ביום 20.8.2006 הוגש תצהיר עדות ראשית. 7. התובע טוען כי הבקשה לסילוק התביעה על הסף היא קטנונית ותכליתה נסיון של הנתבע להתחמק מתשלום חובו לתובע. לדבריו, מדובר באיחור קצר של ימים ספורים בלבד, בהתחשב בתקופת הפגרה, והוא נוצר מחמת הצורך לאתר מסמכים רבים ומעבר של פקידי הבנק לסניף אחר. הואיל והתיק קבוע לישיבת קדם משפט לחודש דצמבר 2006, אין בכך כדי לעכב את הדיון. 8. סבורני כי דרך הילוכו של התובע היא בלתי ראויה, לשון המעטה. התובע לא עמד במועדים שנקבעו לו בהחלטות בית המשפט פעם אחר פעם, ולמעשה עשה דין לעצמו, בלא נטילת רשות. התובע נרמז יותר מפעם אחת כי דרך הילוכו היא בלתי ראויה וכי ניתן היה למחוק את התביעה על הסף בשל כך. אחר כל אלה, הוא הרשה לעצמו פעם נוספת, בלא נטילת רשות, איחור משמעותי נוסף של כחודשיים ימים בהגשת תצהיר עדות ראשית, ואיחור נוסף של למעלה מחודש בהגשת תצהיר גילוי מסמכים. אין המדובר באיחור של ימים בודדים, כטענת התובע, וימי הפגרה אינם יכולים לרפא את ההפרה, שכן האיחור התגבש עוד לפני הפגרה, ומנינם של ימי האיחור לא נעצר עם תחילת הפגרה. 9. למעשה, זכותו של הנתבע לסעד המבוקש על ידו התגבשה בעת שהגיש את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, קרי, ביום 24.7.2006. העובדה שלאחר מכן הגיש התובע סוף סוף את תצהיריו, בעקבות הבקשה לסילוק התביעה על הסף, אינה משנה עובדה זו, וכמוה כהגשת כתב הגנה לאחר בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, אשר לגביה נקבע כי: "יש לראות את מועד הדיון בבקשה לקבל פסק דין בהיעדר הגנה כגבול העליון, שלאחריו לא ניתן עוד להכניס לתיק כתב הגנה שהוגש באיחור." ע"א 392/89 עינצ'י נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל פ"ד מד(4) 4 ,עמ' 10-11. 10. יצויין כי התובע כלל לא ביקש להאריך את המועד להגשת תצהיריו, וממילא לא הצביע על טעם ראוי המצדיק את האיחור. הנימוק של צורך באיתור מסמכים רבים ומעבר של פקידים מסניף לסניף, מעבר לעובדה שלא נתמך כלל בתצהיר, הוא סתמי, ובלתי משכנע על פניו. נזכיר כי ראשיתו של האיחור היא הלכה למעשה בחודש פברואר 2006, ולא רק בחודש יוני 2006. 11. אכן, "הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין", כפי שנאמר בע"א 189/66 ששון נ' קדמה, פ"ד כ(3) 477, 479, אך מאידך, "אין בכך כדי 'להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, אינו רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצדורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרן סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום'". (רע"א 8674/04 א.ש. גל חום שוקי פסח בע"מ נ' FRANCO BELGES תק-על 2005(1), 402 ,עמ' 404). 12. על פי תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), "בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו." מכאן שמחיקת התביעה היא סנקציה אפשרית בגין הפרת צו לגילוי מסמכים. לפי תקנה 168(ב) לתקנות, "לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות." מכאן שהתובע לא יהיה רשאי להוכיח את טענותיו העובדתיות בתביעה הנוכחית, וממילא דין התביעה להמחק. 13. בין יתר השיקולים, יש להביא בחשבון כי הסנקציה המבוקשת על ידי הנתבע- מחיקת התביעה, לא תחסום את דרכו של התובע מפני הגשת תביעה חדשה, אם ירצה בכך, ועל כן אין המדובר בסנקציה שאינה מידתית. המשמעות המעשית של המחיקה היא שהתובע ישלם לנתבע הוצאות, יאלץ לשלם פעם נוספת את אגרת התביעה, וייאלץ להמתין מחדש עד שיגיע תורה של התביעה המחודשת להתברר, וזו הפעם, בסדר דין רגיל. הואיל ומסתבר כי לתובע עצמו לא אצה הדרך לברור התביעה שהגיש, ההמתנה הנוספת שתיגזר עליו היא תולדה מתבקשת של דרך הילוכו. 14. אשר על כן, אני מורה על מחיקת התביעה. התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. הגשת תביעה חדשה נגד הנתבע תהא מותנית בתשלום שכ"ט נוסף לנתבע בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. כמו כן, הואיל והנתבע קיבל כבר רשות להתגונן, אין הצדקה להציבו פעם נוספת בפני הצורך לבקש רשות להתגונן. על כן, התביעה החדשה, אם תוגש, לא תידון בסדר דין מקוצר. 15.איחור בהגשת תצהיריםמסמכים