לפני בקשה לבטל את החיוב בהפקדת ערבון בערעור שכנגד. 1.עם הגשת הערעור שבכותרת חויב המערער להפקיד ערבון בסך 40,000 ₪. הערבון הופקד ביום 10.6.2008. בסמוך לאחר מכן, ביום 1.7.2008, הגיש המשיב 1 - מר יוסף עמרם - ערעור שכנגד. בתיק הוצא צו סיכומי טענות והוא נקבע להשלמת טיעון בעל-פה. בהתאם, הוגשו סיכומי המערער, סיכומי המשיב 1 (המערער שכנגד), סיכומי המשיב 4 וסיכומי תשובה. עקב אילוצים של יומן בית המשפט, נדחה המועד להשלמת הטיעון לפני הרכב והוא קבוע עתה ליום 12.5.2010. 2.ביום 14.9.2009 הגיש המערער בקשה לחייב את המערער שכנגד להפקיד ערבון במסגרת הערעור שכנגד. הבקשה התבססה על החלטתו של כב' הרשם י' מרזל בע"א 807/08 שקמים בינוי ופיתוח בע"מ נ' שמאי (לא פורסם, 23.4.2009) (להלן - החלטת שקמים). באותה החלטה נפסק כי תקנות סדר הדין האזרחי מחייבות מערער שכנגד להפקיד ערבון להבטחת הוצאותיו של המשיב שכנגד, למקרה שייפסקו הוצאות במסגרת הערעור שכנגד. ביום 22.9.2009 נשלחה למערער שכנגד הודעה על קביעת ערבון, לפיה קבע המזכיר הראשי את הערבון בערעור שכנגד בסך 15,000 ₪. המערער שכנגד הגיש בקשה לביטול הדרישה, היא הבקשה שלפניי. נטען בה, כי ההחלטה בעניין שקמים היא החלטה חדשה, אשר לא חלה בעת שהוגש הערעור שכנגד ואין לה תחולה למפרע. לחלופין נטען כי המשיב שכנגד ויתר על הצורך במתן ערובה להוצאותיו בכך שלא דרש את חיוב המערער שכנגד במתן ערובה במשך תקופה ארוכה. נטען כי הימנעות המשיב שכנגד מלעמוד על כך שתופקד ערובה, יש בה משום ויתור עליה. לחלופין מתבקשת הקטנת סכום הערבון לסך של 10,000 ₪. המשיב שכנגד, מצידו, טוען כי ההחלטה בעניין שקמים צריכה לחול על תיק זה, משעודנו תלוי ועומד בבית המשפט. 3.לאחר עיון בעמדות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש להותיר על כנו את החיוב בהפקדת ערבון בערעור שכנגד. בהחלטה בעניין שקמים פסק כב' הרשם י' מרזל כי יש לפרש את לשון תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 כמחייבת הפקדת ערבון בערעור שכנגד. קביעה זו מקובלת עלי. מאז ניתנה ההחלטה בעניין שקמים, ביום 23.4.2009, נוהגת המזכירה הראשית של בית המשפט, כעניין שבשגרה, לקבוע את סכום הערבון שעל מערער שכנגד להפקיד בבית המשפט והודעות על כך נשלחות למערערים שכנגד. אין לכחד כי ההחלטה בעניין שקמים הביאה לשינוי הפרקטיקה שנהגה קודם לכן בעניין ערעורים שכנגד. הפרקטיקה שנהגה בעבר בבית משפט זה הייתה שלא לחייב מערער שכנגד בערבון, ועיגונה היה בדברי המלומד ד"ר יואל זוסמן בספרו על סדרי הדין האזרחי (ראו, החלטת שקמים, פסקה 2). פרקטיקה זו אף מצאה ביטוי בהחלטות שניתנו בעבר על ידי רשמי בית המשפט (ראו למשל ע"א 2082/06 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 14.5.06; ע"א 2251/05 ואן דאם נ' כהן (לא פורסם, 6.4.05)). 4.אולם עצם העובדה שההחלטה בעניין שקמים הביאה לשינוי של פרקטיקה קיימת, אין בה כדי להביא למסקנה כי אין לחייב בהפקדת ערבון בערעורים שכנגד שהחלו להתברר בבית משפט זה עובר למתן ההחלטה בפרשת שקמים. כעולה מן ההחלטה, הדין המחייב הוא הפקדת ערבון בערעורים שכנגד. דין זה (תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) עמד בתוקפו בעת הגשת הערעור שכנגד נשוא הבקשה. ההחלטה בעניין שקמים לא יצרה שינוי בדין, שתוקפו מכאן ואילך (השוו: רע"א 8925/04 סולל בונה נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד (טרם פורסם, 27.2.2006); ע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' סמי (תק-על 2007(2),579)). 5.אמנם, עקרונית הוכרה האפשרות ליתן לתקדים שיפוטי של בית המשפט העליון תוקף פרספקטיבי בלבד, אך הדבר אינו יכול להיעשות במקרה הנדון. ראשית, ספק רב אם ההחלטה בעניין שקמים היא תקדים שיפוטי במובן הנזכר. שנית, לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות החלה פרספקטיבית בלבד. קיומו של אינטרס הסתמכות ופגיעה בו הם תנאים הכרחיים לכך. אין לומר כי לגבי הפקדת ערבון אינטרס ההסתמכות הוא כה חזק, עד שהוא מוביל לקביעה כי יש ליישם את ההחלטה מכאן ולהבא בלבד. מדובר בעניין דיוני גרידא. הפרקטיקה שנהגה בעניין זה לא הביאה להתגבשות זכויות וחובות בין הצדדים. אמנם הפקדת ערבון מטילה מעמסה כלכלית אשר ייתכן ובעל הדין לא ציפה לה. אולם בכך אין די כדי לגבש אינטרס הסתמכות המצדיק להמשיך ולנהוג על פי פרקטיקה שהתברר כי אינה עולה בקנה אחד עם תקנות סדר הדין. לטעמי, בשינוי הפרקטיקה אין פגיעה בזכויות מוקנות. הפקדת ערבון אינה יוצרת זכות מהותית. היא דיונית באופיה. היא כלי דיוני להעמיד לרשות בעל הדין אפשרות לממש חיובים שייפסקו לטובתו על ידי בית המשפט. תכליתה היא הגנה על זכותו של בעל הדין הנתבע לממש את גביית ההוצאות שייפסקו לטובתו, ככל שייפסקו, באופן מיידי וודאי (ראו, בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 17.10.2007). תכלית זו מצדיקה חיוב בהפקדת ערבון על ערעורים שכנגד המתבררים בבתי המשפט בהווה, גם אם בעת הגשתם נהגה פרקטיקה שונה, בטרם באה לעולם ההחלטה בעניין שקמים. הדבר מביא לשיפור מבורך ביכולת לגבות הוצאות. אך, כאמור, הפקדת ערבון אינה מקימה חיוב מהותי שלא היה קיים בעבר. היא לא משנה את כללי האחריות של הדין המהותי ואת החובה לכבד פסיקת הוצאות של בית המשפט, חובה העומדת לעצמה ללא קשר להפקדת ערבון. יש לזכור בהקשר זה כי הליכי ערבון הם הליכי ביניים ובית המשפט רשאי לחזור ולעיין בבקשות בעניין ערבון, על מנת להתאים את הסדר הערבון לנסיבות עדכניות. ביטוי מפורש לכך מצוי בתקנה 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המאפשרת התאמה של הערבון שנקבע לשינוי שארע בנסיבות "בכל שלב משלבי הדיון" (ראו, ע"א 2038/03 שפירו נ' FEIN & amp; CO. LTD (לא פורסם, 28.11.2004)). 6.אינטרס ההסתמכות בעניין ערבון בערעור שכנגד אינו בעל עוצמה גדולה גם נוכח העובדה שלא הייתה בעניין זה הלכה חד משמעית. אמנם היו התבטאויות בנושא בספרות המשפטית ובהחלטות של רשמים, אך הדבר אינו עולה כדי הלכה חד משמעית. מנגד, ניתן למצוא בפסיקה התבטאויות מסויגות יותר לגבי הפטרת המערער שכנגד מהפקדת ערבון (ראו, ברע"א 3458/05 לחמיש נ' חלמיש (לא פורסם, 24.1.06). 7.על רקע שיקולים אלה סבורה אני, כי אין כל טעם ממשי שלא להחיל את החובה להפקיד ערבון על ערעורים שכנגד התלויים ועומדים בבית המשפט. זוהי נקודת המוצא העקרונית משנקבע כי הדבר מתחייב מתקנות סדר הדין ולא ראיתי כל הצדקה לסטות ממנה בנסיבות העניין. לא שוכנעתי כי הדבר יפגע פגיעה ממשית באינטרס ההסתמכות של המערער שכנגד, בין היתר מאחר שלא מדובר בהטלת חובות מהותיות חדשות, וכל השפעתו היא בעניין דיוני, ואף בו ההשפעה אינה ניכרת. 8.אשר לבקשה החלופית להקטנת סכום הערבון, לא מצאתי הצדקה להיעתר לה. הערבון בערעור שכנגד הועמד כאמור על סך של 15,000 ₪. הערעור שכנגד מתייחס לחיובו של המערער שכנגד לשלם למשיב שכנגד סך של 258,000 דולר. גובה הערבון שנקבע תואם את המקובל בסוג ההליכים שבנדון, בשים לב לטיב ההליך ומהותו, למספר המשיבים, לשווי נשוא ההליך ולהיקף ההתדיינות הצפוי. לא שוכנעתי כי גובה הערבון אינו תואם את האומדן של ההוצאות הצפויות במקרה של דחיית הערעור שכנגד. סיכומו של דבר, הערבון שנקבע בסך 15,000 ₪ יופקד תוך 14 ימים מעת המצאת החלטה זו. בהעדר הפקדה במועד יירשם ההליך לדחייה ללא צורך במתן הודעה נוספת. ערבוןערעור שכנגדערעור