הפקעה הרחבת דרך

1. פתח דבר המשיבים הגישו את התביעה נשוא הבקשה שבפני שעניינה הינו סילוק ידה של המבקשת (להלן "מע"צ") מהמקרקעין שבבעלות המשיבים הנמצאים בראשון לציון (להלן "המקרקעין") ושנתפסו על ידי הראשונה לטענתם שלא כדין. מאחר ומע"צ בדעה שאין לבית משפט השלום סמכות לדון בתובענה הגישה את הבקשה שבפני. 2. תמצית העובדות הרלוונטיות 2.1 מע"צ החלה לפעול בשנת 1992 לתפיסת חזקה במקרקעין לצורך הרחבת דרך 42. עקב התנגדות המשיבים לפעולותיה, פנתה מע"צ לבית משפט השלום ברחובות (להלן "התובענה") למתן פסק דין שיאשר חוקיות תפיסת המקרקעין. סופו של דבר, נחתם ביום 2.7.95 הסכם בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן "ההסכם"); מהסכם עולה כי עיריית ראשון לציון הסכימה לפעול צורך הקניית זכויות בנייה למשיבים בשטח שייוותר לאחר ההפקעה, ואילו המשיבים הסכימו להקנות למדינת ישראל חזקה מיידית בחלק מהמקרקעין. ההסכם גם קובע שלמשיבים יוקנו זכויות בנייה בשטח שייוותר לאחר ההפקעה, כן נקבעו הצפיפות המקסימלית לבנייה ומספר חדרים ממוצע ליחידת דיור. מע"צ התחייבה לסייע ככל שתוכל לקידום מהיר וסופי בוועדת התכנון של תוכניות שינוי ייעוד למגורים ובנייה שתוכננה על פי הדין ביחס לשטח המזרחי. 2.2 לאור ההסכם, התקשרו המשיבים עם אדריכל לשם הכנת תכנית מתאר לשינוי ייעוד המקרקעין מחקלאות לבנייה (להלן "התכנית"). לאחר הפקדת התוכנית על פי החלטת הועדה המחוזית, נדרשו על ידה שינויים שלא אושרו ובשל כך אף הוגשה על ידי המשיבים עתירה מנהלית אשר טרם נדונה. 2.3 ביום 14.12.00 פורסמה בילקוט הפרסומים תכנית שמטרתה, בין היתר, ליעד שטח להקמת דרכים, מחלפים, מסילות ברזל, גשרים ועוד (להלן "תמ"מ 6/3א"). ביום 26.9.00 פורסם צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (דרך מס' 431: קטע ראשון לציון מערב - מצליח) (להלן "הצו"), אשר נחתם על-ידי שר התחבורה (להלן "השר") בתוקף סמכותו לפי סעיף 3 לפקודה, ואשר מפקיע מקרקעין. התוספת השנייה לצו כוללת גם את המקרקעין שבבעלות המשיבים, והערה על פיו נרשמה על המקרקעין ביום 5.10.00. הצו מפקיע איפוא חלק מהמקרקעין כהגדרתם דלעיל. צו זה הוא עניינה של התביעה. 2.4 המשיבים הגישו ביום 4.3.03 תביעה בה הם מבקשים להורות על סילוק יד מע"צ מהמקרקעין כאשר לגרסתם עובדים מטעם מע"צ החלו ביום 26.5.03 בגידור השטח. את עילת התביעה משתיתים המשיבים בעיקר על כך שהפקעת המקרקעין ותפיסתם בטלה מאחר שהצו של שר התחבורה הוצא לפי פקודת הדרכים מסילות ברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן "הפקודה"), שעה שהסמכות לעשות כן, אם בכלל, היא מכוח חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן "החוק"). עוד נטען להפרת ההסכם. 3. תמצית נימוקי הבקשה 3.1 התובענה היא במהותה עניין מנהלי, באשר המשיבים מבקשים מבית המשפט לבחון את סמכותו ושיקול דעתו של השר במתן הצו שמכוחו בוצעה ההפקעה ואת חוקיות פעולותיה של מע"צ מכוחו, עניין שאין בסמכות בית משפט השלום לדון בו. 3.2 הסמכות לבחינת תוקף צווי הפקעה לא הועברה לבתי משפט אזרחיים ובכללם המנהליים ועל כן מן הראוי שתידון בפני בג"צ. 4.עמדת המשיבים 4.1 המשיבים טוענים כי הצו אינו חוקי, לפי שמן הראוי היה כי ההפקעה תוכרז מכוח חוק התכנון ולא מכוח הפקודה; כוונת המחוקק המנדטורי בחקיקת הפקודה היתה הקניית סמכויות הפקעה נרחבות לצורך הגנתה ופיתוחה של הארץ, תוך הפעלת הליכים פשוטים ומהירים. המחוקק הישראלי חוקק את חוק התכנון מתוך כוונה להעמיד תחליף לפקודה הדרקונית, כך שברגיל תוכרז הפקעה מכוחו, ורק בהתקיים נסיבות חריגות - כגון צורך לאומי דחוף - תוכרז ההפקעה מכוח הפקודה. ההפקעה נשוא התביעה אינה בגדר צורך דחוף, ועל כן מן הראוי היה כי הכרזתה תיעשה מכוח חוק התכנון, אשר מאזן באופן ראוי יותר בין הצורך הציבורי המחייב את ההפקעה לבין זכויות הפרט. 4.2 הסעד נשוא התביעה הינו סילוק ידה של מע"צ מן המקרקעין, קרי זוהי תביעה העוסקת בחזקה ושימוש במקרקעין - סעד בתחום סמכותו של בית משפט שלום. ככל שיתעורר צורך לדון בחוקיות הצו, הרי שבית משפט זה יהיה מוסמך לעשות כן מכוח סמכותו הנגררת על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984. 4.3 בעבר הגישה כאמור מע"צ בבית משפט השלום ברחובות תובענה לתפיסת חזקה במקרקעין לשם הרחבת דרך 42. בתגובה עתרו המשיבים לבג"צ שיורה למע"צ ליתן טעם מדוע לא תימנע מתפיסתם. מע"צ גרסה כי על הסוגייה להתברר בבית משפט שלום ברחובות, לו מסורה הסמכות העניינית. מכאן שאין ממש בטענתה הנוכחית של מע"צ, לפיה התביעה נשוא החלטה זו אינה בסמכות בית משפט שלום אלא בסמכות בג"צ. דיון 5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להתקבל לפי שבית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. 6. לכאורה הצדק עם המשיבים שכן בסמכות בית משפט זה ליתן את הסעד המבוקש בתובענה לאור סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984 הקובע: "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט השלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין." 7. עם זאת, בחינת הסעד לפי הנטען בתביעה גופה מוביל למסקנה שונה שכן סעד הפינוי הוא תוצאת לוואי של בחינת חוקיות צו ההפקעה, היינו כפועל יוצא של ההכרעה בשאלת חוקיות הצו ממנו תגזר שאלת הפינוי. יהיה זה מלאכותי להתעלם מהסעד האמיתי המהותי המבוקש והדרוש להכרעה. על דרך זו יוכל בית משפט שלום להכריע בתובענה באשר לבעלות במקרקעין שאין חולק כי בסמכות בית המשפט המחוזי אם יעתור למשל תובע לסילוק ידו של הנתבע מנכס כאשר עצם הבעלות שנוי במחלוקת. ברי כי יש לברר את שאלת הבעלות בבית המשפט המחוזי כאשר סעד הפינוי נגזר ומתבקש הימנה. המשיבים מפנים בהקשר זה לרע"א 3531/94 אלדן ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 94(3), 960, כדי לבסס את טענת המשיבים בכתב התביעה לפיה לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בתביעתם; בהבדל מהמקרה אליו מפנים המשיבים אזי בעניין שבפני מע"צ היא זו שעתרה לסילוק ידי המשיבים לפי צו הפקעה שהוצא על-ידי השר מכוח הפקודה. זאת ועוד, באותו מקרה קבע כב' השופט אור כי התביעה: "...הן במהותה והן בסעד המתבקש, תביעה שעניינה סילוק יד." אמנם גם בתביעה שבפני מתבקש בית המשפט ליתן סעד של סילוק יד, אך בשונה מאותו מקרה אזי התביעה שבפני במהותה היא בחינת חוקיות צו הפקעה. 8. אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיבים לפיה יוכל בית משפט זה לדון בשאלת חוקיותו של הצו, כמו גם בשאלות מנהליות נוספות העולות מכתב התביעה, על ידי שימוש בסעיף 76 לחוק בתי המשפט, שמקנה לבית משפט זה סמכות נגררת וזו לשונו: "הובא עניין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר." בהקשר זה ראה ספרו של כב' הנשיא א' גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שביעית), בעמ' 35 המונה את הקריטריונים שצריכים להתמלא על מנת שיוכל בית משפט לפעול לפי הסעיף האמור לעיל, באומרו בין היתר: "א. המסגרת היא עניין שהוגש בפני בית משפט מוסמך. ג. השאלה המתעוררת אינה השאלה העיקרית אלא התעוררה דרך אגב...". התנאי שלעיל אינו מתקיים בתביעה שבפני: השאלה המרכזית הטעונה הכרעה הינה חוקיות הצו - שאלה זו היא למעשה ה"מסגרת", וכאמור בית משפט זה אינו מוסמך לענות עליה. זאת ועוד, שאלה זו אינה שאלה שהתעוררה דרך אגב, זוהי שאלה מהותית לצורך הכרעה בתביעה כולה, שהרי לתשובה חיובית עליה תהא השפעה ניכרת באשר לדין פעולותיה של מע"צ אשר נעשו מכוח הצו. למותר להדגיש כי בכתב התביעה המפורט קיימת התייחסות רבה לשאלת אי חוקיות הצו תוך הבאת טיעון משפטי ואסמכתאות לרוב ובאופן שזו ההנמקה העיקרית שביסוד התביעה. איני מתעלם מטענת המשיבים להפרת ההסכם, אך זו טענה משנית וטפלה לסעד של בטלות הצו. 9 .בחנתי את השאלה האם יש מקום להעביר את התובענה לבית המשפט לעניינים מנהליים, אך לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הדין עם מע"צ: 9.1 עניינה של תביעה זו אינו נמנה על הנושאים שהוקנו לבתי המשפט לעניינים מנהליים. סעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס - 2000, מפרט את הסמכויות שעניינן "תכנון ובניה": "(א) ענייני תכנון ובנייה לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 למעט....והחלטות שר הפנים." (ב) החלטה של רשות בענייני תכנון ובנייה אחרים, למעט החלטות שר...". [ההדגשה אינה במקור - א' א'] הואיל וההפקעה נשוא התובענה נעשתה לפי החלטת שר, הרי שאין בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בחוקיותה. 9.2 אפנה לדברי כב' הנשיא ברק ברע"א 7591/01 אלג'עברי ואח' נ' שר האוצר, תק-על 2003(2), 361, כי הסמכות בכגון דא מסורה לבג"צ: "... הפקעת מקרקעין על-פי פקודת הקרקעות היא מעשה שלטוני מובהק. מאז הקמתו של בית המשפט הגבוה לצדק היא נידונה בפניו. אמת, הכרנו בעבר בסמכות המקבילה של בית המשפט האזרחי (שלום או מחוזי) בענייני שלטון הקשורים לתכנון ולבנייה...פסיקה זו - אשר כללה גם הפקעות על פי דיני התכנון והבנייה - לא הוחלה על ידינו בעבר על תובענות לתקיפה ישירה של הפקעות לפי פקודת הקרקעות. באלה ממשיך לדון בית המשפט הגבוה לצדק, בלא שבעבר הוכרה סמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי." 9.3 ראיתי לנכון לציין כי בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה נדרש לאחרונה לסוגיה וראה לנכון ליישם את ההלכה לעיל גם על הפקודה נשוא הדיון. בעת"מ (חי) 2055/04 (בש"א 20475/04) גולדפרב נ' מדינת ישראל מע"צ משרד התחבורה - מחוז חיפה, נקבע: "...אם ההפקעה ככל שהיא נוגעת למקרקעין של העותר, ניתנה על-פי צו הכרזה אשר הוצא מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, ונראה שזה המצב הנתון, הרי שבמקרה כזה תביעה לפיצוי בגין אותה הפקעה, אינה מצויה ברשימת העניינים הכלולה בתוספת הראשונה של החוק...". [ההדגשה אינה במקור - א' א'] דעה דומה נקבעה בהחלטת בית המשפט לעניינים מנהלים בת"א בעת"מ 1180/02 פרידמן ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה ואח' לפיו הסמכות לדון חוקיותו של צו הפקעה מסורה לבג"צ. כב' השופטת קובו מציינת כי אחת העותרות שבפניה עתרה לבג"צ נגד הפקעת המקרקעין (שנעשתה מכוח הפקודה), ועתירתה נדחתה. לעומת זאת, עתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים בקשר עם אותה הפקעה, סולקה על הסף בשל חוסר סמכות. ברישת ההחלטה נאמר: "יודגש כבר כעת כי הליך הקניית הקניין במקרקעין למדינת ישראל, הינו הליך נפרד ושונה בתכלית מהליך התכנון אשר נעשה באמצעות התכנית, והעתירות דנן תוקפות את התכנית עצמה ולא את הליכי הפקעת המקרקעין." 10. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש לשאלת היריבות בין הצדדים לתביעה, כמו גם לעניין הפרת ההסכם. בשולי הדברים, לא ראיתי בהנמקה של המשיבים לפיה מע"צ נקטה בהליכים בבית משפט השלום על מנת לתפוס חזקה במקרקעין שהוצא לגביהם צו בדומה לצו נשוא התביעה בכדי נימוק לדחות הבקשה. התביעות שמגישה מע"צ מוגשות רק לאחר שצו הפקעה מוצא והיא עותרת לפסק דין שיאפשר את תפיסת החזקה בהבדל מהמקרה שבפני בו חולקים המשיבים על חוקיות הצו. יובהר כי אין בהחלטתי זו כדי להביע עמדה בשאלת עצם תפיסת החזקה במקרקעין ששנויה במחלוקת. 11. סוף דבר על מנת שלא לסגור את דלתות בית המשפט בפני המשיבים לא ראיתי להורות על דחיית התביעה ולפיכך אני מורה על מחיקתה. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בסך 2,500 ₪ בתוספת מעמ. קרקעותהרחבת דרך / כבישהפקעה