התובעים מבקשים כי בית המשפט יתן צו המחייב את הנתבעת לקיים עמם הליכים לפי חוק רכישת מקרקעין [אישור פעולות ופיצויים] תשי"ג-1953 [להלן - חוק חר"מ] ולחייב אותה לפצות אותם על פי מפתח שצויין בתביעה. ביום 30.5.1954 פרסם שר האוצר כי שטח של כ- 1,220 דונם המצוי בתחום הכפר ג'יש [גוש חלב] בנפת צפת הכולל את האזור הנקרא אל מארג', נתקיימו לגביו הדרישות שבסעיף 2 לחוק חר"מ ועל כן יקום השטח לקניינה של רשות הפיתוח מיום 17.3.1954. התובעים טוענים כי מורישיהם מרעי חסן קאסם אבו זינב ואחיו מוחמד חסן קאסם אבו זינב, הם הבעלים של 26 דונם כל אחד מתוך אדמות אל מארג' שבכפר גוש חלב, הידועות כגושים 14105 ו- 14106. בידי התובעים אין שטר בעלות או רישום כלשהו מתוך ספרי המקרקעין להוכחת הבעלות והם מסתמכים על הרישום בספר משלמי המיסים לשנת 1935. מאז פרסום ההכרזה בידי שר האוצר ועד לאחרונה לא ידעו התובעים כי ננקטו הליכים על פי חוק חר"מ לגבי מקרקעין אחרים שהופקעו על פיו מכוח אותה הכרזה. רק בשנת 1998 נודע להם כי רשות הפיתוח, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, הסכימה לפצות את הבעלים הנוצרים של אדמות אל מארג'. הפיצוי היה מורכב הן מפיצוי בכסף והן מפיצוי בעין, קרי בנכס אחר תמורת הנכס שנרכש. על פי כתב התביעה, והדבר למעשה לא נסתר על ידי הנתבעת, משהוגשו דרישות רבות של הבעלים הנוצריים או יורשיהם בגין הפקעת אדמות אל מארג' לקבלת פיצוי על פי חוק חר"מ, הוחלט במינהל מקרקעי ישראל למנות נציג מטעם המינהל שיכין את רשימת בעלי הזכויות בני העדה הנוצרית באדמות אל מארג' וינהל עימם משא ומתן. מי שמונה הוא מר כאמל חטיב, איש המינהל לשעבר. הוא בירר את זהות בעלי הזכויות וחלקיהם במקרקעין, בדק את התביעות שהגושו להסדר המקרקעין, קיים ישיבות עם הבעלים ועם הנציגות שלהם שהורכבה במיוחד לצורך הסדרת הפיצוי. כמו כן, נבדקו התנגדויות שהוגשו לעניין זה. בסופו של דבר, נערכה רשימה של בעלי הזכויות, לרבות חלקו של כל אחד בבעלות. על פי הרשימה ועל פי המפתח שנקבע [25.4 דונם לכל בית אב] שולמו הפיצויים וניתנו קרקעות חליפיות. לטענת התובעים הבסיס לקביעת הבעלות של התושבים הנוצריים של גוש חלב היה הרישום בספר משלמי המיסים לשנת 1935 [ה"וורקו"]. אדמות אל מארג' נחלקות שווה בשווה בין נוצרים למוסלמים. משהסתיימה מלאכה זו הופנו אל המינהל תביעות גם מצד אחדים מקרב הבעלים המוסלמיים של אדמות אל מארג', אלא שהמינהל, בשם רשות הפיתוח, דחה את בקשתם ומיאן לטפל בעניינם בדרך שננקטה לגבי הבעלים הנוצריים. המינהל סבר כי כל עוד לא תוקם נציגות מוסמכת של בעלים המוסלמיים אין לבצע פיצוי כלשהו בין בעין ובין בכסף. על רקע זה הוגשה המרצת פתיחה ובה מבוקש לקבוע כי על הנתבעת לפצות את התובעים בגין חלקי מורישיהם באדמות אל מארג' לפי שטח כולל של 50.8 דונם וזאת לפי אותה שיטת פיצויי שהונהגה עם הבעלים הנוצרים. הנתבעת מתנגדת למתן פסק דין כמבוקש, ולמעשה היא סבורה שדין התביעה להידחות על הסף. הנתבעת טוענת כי ספר משלמי המיסים אינו מהווה ראייה לזכויות במקרקעין ובהעדר כל רישום קביל אחר אין התובעים זכאים לסעד אחר. בנוסף טוענת ב"כ הנתבעת כי הסעד ההצהרתי מיותר, שכן אין היא כופרת בחובתה לפצות את הבעלים על פי חוק חר"מ והיא תעשה כן מעצמה אם וכאשר יוכחו הבעלות והזכות לפיצוי. לכן אין מקום לחייב אותה לנהל משא ומתן או לשלם פיצויים. באשר לטענות המהותיות שבהמרצת הפתיחה נטען מפי ב"כ הנתבעת כי ספר משלמי המיסים אינו מהווה ראיה לבעלות, וזה, בין השאר, מכוח סעיף 69 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים התשכ"א-1961. עוד נטען כי הרישום אינו ברור ואינו יכול לשמש ראיה לגבי התקופה שממועד הרישום [1935] ועד מועד ההקנייה על פי חוק חר"מ. טענה נוספת נוגעת לכך שהתובעים, או מורישיהם, לא תבעו את המקרקעין במסגרת הליכי ההסדר שהתנהלו בשנות ה- 60. טענתם העיקרית של התובעים היא למעשה טענת אפלייה. אמנם התעוררו בהליך זה שאלות מהותיות שעניינן בעלות, אולם, מתוך ניסוח כתב התביעה עולה כי למעשה אין התובעים עומדים על הסעד ההצהרתי שעניינו הכרה בבעלות מורישיהם במקרקעין. הם ממקדים את ההליך לכיוון סעד אחד שהוא לחייב את הנתבעת להתייחס אליהם כפי שהתייחסה אל הבעלים הנוצריים. משמעות הדבר, שאם תדחה התביעה, לא יהא בכך כדי ליצור מעשה בי-דין בשאלת הבעלות שבאופן מעשי לא עלתה במישרין על הפרק. התובעים טוענים כי על הנתבעת כרשות מנהלית ציבורית היה לקיים יחס שווה כלפיהם וכלפי הבעלים הנוצריים. הם טוענים כי המשא ומתן עם הבעלים הנוצריים התנהל בהיחבא, ובמקום לתקן את העוול שנגרם לבעלים המוסלמיים, העדיפה הנתבעת לנהוג בדרך של "שב ואל תעשה". בה במידה שהנתבעת נאותה לפצות את הבעלים הנוצריים בהסתמך על הרישום בספר משלמי המיסים, כך עליה לנהוג גם כלפי הבעלים המוסלמיים. אין כל מניעה, לדעתם, לברר את הזכויות באופן שביררו את זכויות הבעלים הנוצריים ולשלם להם פיצויים ולתת קרקע חליפית על פי הקריטריונים שנקבעו לגבי קבוצת הבעלים הנוצריים. אין חולק כי על הנתבעת כרשות ציבורית לנהוג בשוויון וללא אפלייה. אם יסתבר כי נסיבותיהם של התושבים הנוצריים זהות לנסיבותיהם של התובעים ויתר הבעלים המוסלמיים - לא יהיה מנוס מלחייב את הנתבעת לנהוג כלפיהם בדרך שנהגה בתביעתם של הבעלים הנוצריים. ראוי לבדוק כיצד נהגה הנתבעת בתביעות הבעלים הנוצריים: ראשית, היא הסכימה לראות בספר משלמי המסים ראיה לכאורה לבעלות. יצויין כי עדת הנתבעת, הגב' פטריסיה פרץ הודתה כי אין סיבה מדוע ספר משלמי המסים לא יהווה ראיה לבעלות הבעלים המוסלמיים כפי שהיווה בעת הדיון בתביעות הבעלים הנוצריים. שנית, הנתבעת לא עמדה על כך שבית משפט דווקא יכריע בשאלת הבעלות. היא הסכימה לנהל משא ומתן עם הבעלים הנוצריים והכירה בתביעותיהם מבלי שבית משפט יכריע בהן. היא נימקה את צעדה זה בכך שצפויות היו להיות מוגשות תביעות רבות מצד התושבים הנוצריים, דבר שהיה גורם לעומס יתר על הנתבעת ועל יועציה המשפטיים. שלישית, הנתבעת דרשה שיוקם ועד מייצג של הבעלים הנוצריים שמולו ינוהל משא ומתן ותבדקנה הבעלויות. רביעית, נבדקו גם התביעות בלשכת הסדר המקרקעין במגמה לאמת את הרישום בספר משלמי המסים. אינני רואה כל פסול בגישתה של הנתבעת כלפי תביעות הבעלים הנוצריים. כל אחד מן השיקולים שהנחו אותה בדרך להסדר שהושג עימם היה ראוי ונוגע לעניין. אם ניתן לברר תביעות בלי להיזקק לערכאות, מה טוב; ומדוע יש להפנותם להליכים משפטיים אם תביעתם נבדקה ונמצאה מוצדקת? אכן ספר משלמי המיסים אינו מהווה ראיה לבעלות בתביעות נגד המדינה, אולם אין הוא פסול מלשמש ראייה מקום שהמדינה סבורה כי הרישום נכון ושניתן לאששו ע"י ראיות ממקורות אחרים, כגון תצהירי הבעלים, עיון בתזכורות התביעה שהוגשו למשרד הסדר המקרקעין ועוד. אני משוכנע כי אילו התקיימו אותן נסיבות גם ביחס לבעלים המוסלמיים, היתה הנתבעת נוהגת מרצונה באותה דרך, אלא שבשל השוני בנסיבות, מתחייב גם השוני בגישה. מרבית הבעלים הנוצריים הם תושבי מדינת ישראל ונוכחים בה. רק מיעוט שבמיעוט הם נפקדים. נסיבה זו אפשרה למינהל לערוך בירור ישיר ופרטני של כל אחת מהבעלויות הרשומה בספר משלמי המסים מול הבעלים עצמם [או יורשיהם] ומול המתנגדים [המעטים]. יש להבהיר כי אחת הבעיות שבעטיין אין ספר משלמי המסים יכול לשמש ראיה מהימנה היא צורת הרישום. בחלק ניכר של הרישומים רשום שמו של משלם מיסים פלוני ולידו המילה "ושותפו" או "ושותפיו". מטבע הדברים, ברור כי מאחורי הביטוי הזה מסתתרים שמות של אנשים אחרים, שמסיבה זו או אחרת לא נכללו בעצמם בפנקס. כשדנו בתביעות הנוצרים ניתן היה לברר מי הם השותפים הללו, בין אם הם יורשים ובין אם הם בעלים משותפים אחרים. מאחר שלא היו ביניהם כמעט נפקדים, ומאחר שהוגשו מספר זניח ביותר של התנגדויות [שבוררו], לא היה כל קושי לקבוע את הבעלות ולאתר את שמות השותפים. הבעלים המוסלמיים לעומת זאת, רובם ככולם הם נפקדים. אין אפשרות להקים מתוכם וועד שייצג את כולם, ילבן את העובדות ויסדיר מחלוקות. אין אפשרות לברר התנגדויות ולמעשה אי אפשר להגיש התנגדויות. גם אין אפשרות לברר באופן סדיר את שמות השותף או השותפים הרשומים ליד שם הבעלים בספר משלמי המסים. למעשה, אין אפשרות מדוייקת לברר את מספר הנפקדים ושמותיהם שהם יורשיהם של הבעלים הרשומים. הא ראיה שבהליך זה עצמו לא ניתן היה לברר מיהם "שותפיו" של מרעי חסן קאסם אבו זינב הרשום בשורה 41 של ספר משלמי המסים כבעלים: האם הוא אותו מרעי חסן אבו זינב הרשום כבעלים בשורה 24? האם רשומה ליד שמו בשורה 41 המילה "ושותפו" או "ושותפיו"? בהנחה שהמילה היא "ושותפו", האם "השותף" הוא אחיו מוחמד חסן אבו זינב, או אולי מישהו אחר. גם גודל השטח הרשום ליד שמו של מרעי אינו חד משמעי ואינו ברור מתוך הספר ועוד כהנה וכהנה קשיים המתעוררים כאשר מחליטים על סמך מסמכים חלקיים בלבד. בשעתו הציע בית המשפט הצעת פשרה והיא נדחתה בעיקר משום שלא היה כל בטחון שלאחר סילוק תביעות התובעים כאן לא יצוצו תובעים אחרים וידרשו את חלקם בין משום שהם נמנים על היורשים, בין משום שהם יטענו כי נכללים בביטוי "ושותפיו" ובין משום שהשטח שנלקח בחשבון שגוי. בנסיבות אלה סירובה של הנתבעת לראות בספר משלמי המיסים ראייה בעלת משקל כפי שהוותה לגבי הבעלים הנוצריים הוא מוצדק. גם אין לדרוש ממנה להסתפק בהצהרות חלקיות של בעלים חלקיים לצורך בירור שמות הבעלים או זהות השותפים כאשר מרבית הבעלים-התובעים- בכוח אינם נוכחים ואינם יכולים להשמיע את דברם. הדרך להוכיח את בעלותם פתוחה בפני התובעים והנתבעת כבר הודיעה כי תשלם להם פיצויים אם יוכיחו את הבעלות. ולשיטה אחרונה: מהם אי שוויון או אפליה? היטיב להבהיר את הדברים הנשיא אגרנט בד"נ 10/69 רחל בורונובסקי נגד הרבניים הראשיים לישראל ואח', פ"ד כח[1] 7 בעמ' 35: "עקרון השוויון, אשר אינו אלא הצד השני של מטבע ההפליה ואשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו, משמעותו, כי יש להתייחס, לצורך המטרה הנדונה, יחס שווה אל בני אדם, אשר לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה. אם אין מתייחסים אליהם יחס שווה, כי אז לפנינו הפליה. לעומת זאת, אם ההבדל או ההבדלים בין אנשים שונים הינם רלוונטיים למטרה הנדונה, אזי תהיה זו הבחנה מותרת, אם מתייחסים אליהם, לצורך אותה מטרה, יחס שונה, ובלבד שההבדלים ההם מצדיקים זאת. המושג "שוויון", בהקשר זה, פירושו איפוא שוויון רלוונטי (relevant equality) והוא הדורש, לענין המטרה הנדונה, "טיפול שווה" (equality of treatment) באלה אשר המצב האמור מאפיין אותם. כנגד זה, תהא זו הבחנה מותרת, אם השוני בטיפול בבני אדם שונים ניזון מהיותם נתונים, בשים לב למטרת הטיפול, במצב של אי-שוויון רלוונטי (relevant inequality) , כשם שתהא זו הפליה, אם הוא ניזון מהיותם נתונים במצב של אי-שוויון, שאיננו רלוונטי למטרת הטיפול". דומני כי התובעים אינם יכולים להצביע על שיקולים לא רלוונטיים שהביאו ליחס השונה כלפיהם. העובדה שהם מוסלמיים, אם לכך כוונו בטענותיהם, אכן אינה רלוונטית, אך הנתון הזה כלל לא נלקח בחשבון ולא בא במסגרת שיקולי הנתבעת. היחס השונה נבע משוני רלוונטי בנסיבות. מאחר שהסעד העיקרי בתביעה זו הוא לחייב את הנתבעת לנהל משא ומתן כפי שנוהל עם הנוצרים ומאחר שהגעתי למסקנה כי אין מקום להשוות בין שני המקרים וכי אין מדובר באפלייה, אין מנוס מדחיית התביעה. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ [כולל מע"מ] נכון להיום. פסק דין זהקרקעותמקרקעיןהפקעה