ביום 29.5.2006 ניתנה על ידי החלטה בתיק זה, לפיה קבלתי, חלקית, טענת התיישנות שנטענה על ידי הנתבעת והוגשה על ידיה בתיק בש"א 158559/06 כנגד התובענה בתיק העיקרי שהוגשה ב"סדר דין מקוצר" (להלן: "החלטת מאי"). במסגרת אותה החלטה פורטו עיקרי העובדות ברקע היחסים שבין הצדדים, ואשר ישמשו אותי גם לעניין החלטה זו כדלקמן: "...לפי התביעה, ואין על כך מחלוקת, רכש התובע מאת הנתבעת חנות בפרויקט המוכר כ"תחנה המרכזית החדשה" בתל אביב, כפי המפורט בהסכם נספח א' לכתב התביעה, הוא גם נספח א' לכתב בקשה זו (להלן: "ההסכם" ו "החנות" בהתאמה). מועד כריתת ההסכם הוא ביום 11.11.88 והתובע היה זכאי לקבל את החזקה בחנות בחודש ספטמבר 1990. ביום 21.5.89 התקיימה פגישה בין הצדדים וסיכום הדברים ממנה (שאינו נושא תאריך משל עצמו) נחתם על ידי הצדדים וצורף לכתב התביעה כנספח ב' והוא גם נספח ב' לבקשה זו (להלן: "סיכום הדברים"). פרשנות ניסוחו העילג של סיכום הדברים היא אחת המחלוקות בין הצדדים, כאשר לטענת התובע, זכאי הוא לקבל מהנתבעת סכום של -.75,000 $ הואיל והתקיים התנאי המפורש בסעיף 3, סיפא, לסיכום הדברים בעוד שהנתבעת שוללת את הפרשנות הנ"ל, אלא שנושא זה אינו טעון דיון לטעמי במסגרת החלטה זו. ביום 21.2.05 שלח התובע לנתבע(ת) מכתב, נספח ו' לכתב התביעה, לפיו הוא מבטל א את ההסכם עקב הפרתו היסודית על ידי הנתבעת ודורש חזרה את הכספים שמסר לנתבעת וכן פיצוי כספי (להלן: "מכתב הביטול"; הנתבעת מצידה השיבה במכתב לפיו היא דוחה את טענותיו של התובע (נספח ז' לכתב התביעה)...". בהחלטתי הנוכחית, הניתנת במסגרת בקשת הנתבעת למתן רשות להתגונן, אעשה גם שימוש באותם מונחים כפי שהוגדרו לעיל, למעט לעניין "סיכום הדברים" אשר כונה על ידי הצדדים בהליך הנוכחי כ"הסכם 89" ועל כן אתייחס אליו גם כן בכינויו זה. עניינה של התביעה הוא להחזר הסכומים ששולמו על ידי התובע לרכישת החנות על פי ההסכם, וזאת בעקבות ביטולו, כפי מכתב הביטול (סעיף 22 לכתב התביעה וראה פיסקה ראשונה לסעיף 1 לסיכומי טענות התובע). שלש הפרות יסודיות מוצא התובע בהתנהגות הנתבעת אשר הצדיקו את ביטול ההסכם (שלושת סעיפי המשנה בסעיף 1 לסיכומי טענות התובע): האחת, אי רישום זכויות החכירה בחנות על שמו של התובע בלשכת רישום המקרקעין, עניין הנגרר עד ליום כתיבת החלטה זו [ ראה עדות מנכ"ל הנתבעת, מר אביגל חיים (להלן: "אביגל") בשורה אחרונה לעמ' 1 לפרוטוקול ]. ההפרה השנייה, סירובה של הנתבעת להחזיר לתובע את הסכום בסך של -.75,000 $ הקבוע בסעיף 3 (ובסעיף 2) להסכם 89 (להלן: "סכום ההחזר" ו "סעיף 3" בהתאמה) בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 3, כפי גישת התובע. ההפרה השלישית, סגירת הקומה הראשונה של התחנה המרכזית החדשה בה מצויה החנות, על ידי הנתבעת, באופן שאין ולא מתאפשרת תנועת אנשים בקומה, דבר הגורם לכך שכל החנויות באותה קומה, לרבות החנות נשוא הדיון, אינן מופעלות (להלן: "התחנה" ו "קומת החנות הראשונה" בהתאמה). הגנתה של הנתבעת כנגד התביעה להשבת הסכומים ששולמו על פי ההסכם נוגעת על כן לשאלת זכותו של התובע לבטל את ההסכם עקב אותן הפרות נטענות, קרי האם אכן הופר ההסכם והאם בדין ביטל אותו התובע. אתייחס להפרות ההסכם הנטענות ולגישת הנתבעת באשר להם כסדרן. ספק בעיני אם רשאי התובע לטעון לביטול ההסכם עקב הפרתו באי רישום זכויותיו כמתחייב מההסכם הואיל ועילת ביטול זו, שעל פניה היא עילת ביטול ראויה, אינה נכללת במכתב הביטול הגודר את התובע במסגרתו [ ע"א 8729/96 ש' כאנון מלונות ונופש בע"מ ואח' נ. עמידר, החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ, פד"י נה1 עמ' 673 ]; יצוין כי למרות המלל הרב בתצהירו של אביגל לא נטענה טענה זו והיא נעדרת גם מסיכומי טענות הנתבעת ומכאן ספק לספק והוא, אם יכולה הנתבעת לעורר טענה זו על כך שעניין אי הרישום זכויות התובע לא הועלה על ידיו במכתב הביטול. לעומת זאת, בתצהירו מעלה אביגל תיאור מפורט של מסכת העיכובים והקשיים שבהם נתקלה הנתבעת בבואה לרשום את זכויות התובע, כמו גם זכויות של רוכשי יחידות אחרות בתחנה, בלשכת רישום המקרקעין, בהתחשב בהיסטוריה הבעייתית של התחנה, עניין כאוב וניתן לומר שמוכר כמעט כ"ידיעה שיפוטית" [ סעיף 40 לתצהירו של אביגל ]. אין בכך כדי לסייע לנתבעת; כפי שציין אביגל, בצדק, בתחילת האמור בסעיף 40 לתצהירו, הדברים שם נאמרים "למעלה מן הצורך" (אם כי לא במשמעות לה התכוון מנסח התצהיר) מכך שאין בהם כדי להקים לנתבעת טענת הגנה בגין סיכול ההסכם. התנאים לקיומה של טענת סיכול נקבעו בסעיף 18(א). לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל - 1970 (להלן: "חוק התרופות") ותצהירו של אביגל, על כל אורכו, אין בו פירוט כלשהו או טענה כלשהי שיש בה כדי להקים את אותם תנאים; יתר על כן, ככל שיכולה לקום טענת סיכול לנתבעת, היא טובה בעיקר כנגד תביעת פיצוי או אכיפה, אך לא לעניין תביעה להשבה, כאשר זו תלויה בשיקול דעת בית המשפט כפי סעיף 18(ב) לחוק הנ"ל ולא הביא אביגל כל טענה בתצהירו שיש בה כדי להניע את בית המשפט לשקול לכיוון זה או אחר וממילא הזכות להשבה היא זו הנדרשת על ידי הנפגע-התובע במקרה זה, עקב אי קיום ההסכם [ ראה: ג. שלו, "דיני חוזים" מה' 2 עמ' 515 - 517 ]. טענה אחת הראויה לדיון קיימת בתצהירו של אביגל והיא להתיישנותה של העילה בגין אי רישום הזכויות. בטענה זו, אין להכריע בשלב זה הואיל והיא טעונה עוד ברור עובדתי ומשפטי, מעבר לקיים עתה בפני [ פסק דינה של כב' השופטת דותן, אליו מפנה ב"כ התובע, נוקט, למעשה גישה זו; ראה ע"א 1288/95 חברת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ ואח' נ. אהובים גיטי ואח' ]. יאמר בקצרה שגם טענה זו היא טענה שבספק, אפילו יתברר עובדתית שחלפה תקופת ההתיישנות בין המועד בו היה על הנתבעת לבצע את הרישום לבין מועד הגשת התביעה. אין מדובר במקרה זה בעילת תביעה לאכיפת ההסכם לעניין רישום הזכויות; עילת התביעה היא השבת כספים בעקבות ביטול ההסכם; גם בהנחה שביטול ההסכם נעשה לאחר עבור תקופת ההתיישנות להפרת הזכות, ספק רב בעיני אם יש בכך כדי לפגוע בזכות התובע לבטל את ההסכם (בהתעלם משאלת ה"זמן הסביר" לביטול ההסכם), שכן לא זכותו (לרישום הזכות במקרקעין) התיישנה אלא רק אפשרות התביעה לפיה, וזו אינה נתבעת על ידיו [ סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958; ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואח' נ. אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים פד"י מא (1) 589;ע"א 522/71 מוריס בנין נ. אלברט בנין ואח', פד"י כח (2) 309; ע"א 1038/00 בת שבע פנר נ. אוניברסיטת בן גוריון בנגב, "פסקים" סא1 עמ' 310 ]. אינני רואה, כאמור, לקבוע סופית בעניין זה, והעניין טעון עוד בירור, הגם שאפשרות ההגנה על פי טענה זו נראית לי קלושה. אוסיף עוד שבהחלטת מאי קבלתי את טענת הנתבעת לכך שהתיישנה עילת התובע ככל שהיא נסמכת על אי מסירת החזקה החנות. בראיה לאחור, נראית לי החלטת מאי כשגויה, לאור האמור לעיל; אי מסירת החנות לתובע, בהנחה שאכן זו לא נמסרה לתובע (וראה להלן), הייתה עשויה להקים לו עילת ביטול וזו אכן הייתה הטענה בכתב התביעה, כפי שניתן היה להבינו, כאשר התביעה הכספית נשענת על ביטול ההסכם; על כן, כפי שלעיל, גם אם התיישנה האפשרות לתבוע את הנתבעת למימוש הזכות למסירת החנות, לא התיישנה הזכות עצמה והתובע רשאי היה לבטל את ההסכם, ככל שרשאי היה לעשות כן, גם לאחר עבור מועד ההתיישנות, כפי שהובהר לעיל לעניין אי ביצוע רישום זכויות החכירה. למרות האמור לעיל איני סובר שיש מקום לשינוי החלטת מאי; ראשית, הגם שיכול בית המשפט לשנות מהחלטת ביניים שגויה [ע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי פד"י נו4 עמ' 595] איני משוכנע שדינה של החלטת מאי הוא דין "החלטת ביניים"; שנית, והיא העיקר, נראה על פני הדברים שטענת התובע על כך שהחנות לא נמסרה לו היא חסרת שחר על פניה ועל כן תיקון החלטת מאי לא יביא עימו תועלת של ממש; הדברים עולים למעשה ממסכמים שצורפו על ידי התובע עצמו לכתב התביעה (נספחים ה'1, ה'2) מהם עולה שהנתבעת החזירה לעצמה, בהסכמת התובע, את החזקה בחנות לתקופה של חמש שנים ועד ליום 31.12.03; קשה להניח שהנתבעת יכולה הייתה להחזיר לעצמה חזקה בחנות שלא נמסרה מלכתחילה. ניתן לסכם את האמור לעיל בכך שלבד מטענה כללית לעניין מועד ביטול ההסכם, כפי שלהלן, אין לנתבעת הגנה בכל הנוגע לתביעת ההשבה הנובעת מביטול ההסכם עקב אי רישום הזכויות כאמור לעיל אלא לכך שזכות התביעה התיישנה וזו, כשלעצמה, טענה קלושה ביותר ואם תרצה הנתבעת לעשות בה שימוש, תותנה הגנתה לפיה בהפקדת כספים [ ראה: ע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ ואח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נט (3) 41 ]. הסיבה השנייה, והעיקרית לפי מכתב הביטול, לביטולו של ההסכם ולתביעת ההשבה נוגעת כאמור לסירוב הנתבעת לשלם לתובע את סכום ההחזר. דרישת סכום ההחזר נובעת מהסכם 89 הקובע בסעיפים 2, 3 דלקמן: 2. חנות זו נרכשה ברציף האוטובוסים ומוסכם שהרוכש יהיה זכאי לעכב סך של 75,000$ מתוך הסכום שיועד למסירה באם: א. במועד המסירה לא יופעלו האוטובוסים. ב. לא יהיה במועד המסירה הסכם עם הנוגעים בדבר הפעלת אוטובוסים תוך 6 חודשים. 3. במידה וסעיף 2ב יקויים והרוכש ישלם את הסך של 75,000$ ויחול עיכוב מעבר לתקופה של 6 חודשים יהיה זכאי הרוכש לקבל פצוי כספי כאיחור (כך במקור - צ.כ.) בסעיף 4 דלעיל. החל מיום גמר התשלום. במידה וההסכם האמור בסעיף 2 ב' יבוטל והמרכז יופעל כמרכז קניות קבוע וסופי ללא אוטובוסים תחזיר החברה לרוכש את הסך של 75,000$ שהרוכש שילם ואזי מחיר החנות ללא מ.ע.מ יהיה 150,000$. שלש עובדות אין עליהן מחלוקת: האחת, אין תנועת אוטובוסים בקומת החנות ואין היא משמשת את חברות האוטובוסים בכל צורה שהיא, לפחות משנת 2000 (סעיף 16 לתצהיר אביגל ועדותו בעמ' 1 לפרוטוקול שורות 8 עד 12); השנייה, התובע שלם לנתבעת את כל המגיע לה ממנו על פי ההסכם (אביגל, שם בשורה 6); השלישית, הנתבעת לא שלמה לתובע את סכום ההחזר (סעיפים 6 עד 16 לתצהיר אביגל). אין ממש בטענות הנתבעת לפיהן יש להפריד בין החיובים שלפי ההסכם ובין אלה שלפי הסכם 89 כך שהפרתו, אם אכן הייתה, אינה הפרה של ההסכם כולו, בהיות הסכם 89, כטענתה, הסכם נפרד (סעיפים 13, 14 לתצהיר אביגל); ברור על פניו שהסכם 89 הוא חלק בלתי נפרד מההסכם; הוא מתייחס להסכם, הוא משנה את ההסכם ואין לו חיים בלי ההסכם ואם יש צורך בדבר הרי שהדברים נאמרים במפורש גם ברישא להסכם 89 שם נכתב: "...(ו) סיכמנו על סמך ההסכם ועל סמך זכרון הדברים שקדם להסכם..." דבר אחר הוא פרשנותו של הסכם 89; לפי הנתבעת, כך עולה לפחות מחלק מטיעוני אביגל בתצהיר, זכאי היה התובע לקבל את סכום ההחזר רק עם התחנה לא תופעל למעשה כתחנה לאוטובוסים, קרי שאי הפעלת אוטובוסים כסיבה המזכה בתשלום סכום ההחזר, כפי הרשום בהסכם 89 אין משמעותה אי הפעלתם בקומת החנות אלא בתחנה כולה (סעיפים 7ב. ו-15 לתצהיר אביגל). ניתן למצוא סימוכין ברורים לגישה זו בסעיף 3 אם כי שם, כיד הניסוח העילגת של התובעת, אין התייחסות לתחנה או לקומה אלא ל"מרכז", ביטוי שיכולות להיות לו משמעויות שונות. מאידך, האמור בסעיף 6 ובייחוד בסעיף 9 פיסקה שנייה לתצהיר אביגל, תומכים יותר בפרשנות לפיה ההסכמה על תשלום ההחזר קשורה לאי הפעלה של אוטובוסים בקומת החנות ולא בתחנה כולה. אין בניסוח תצהירו של אביגל כדי לשלול את טענת ההגנה של הנתבעת לכך שביטול ההסכם, ככל שנסמך על הפרת הסכם 89, אינו ביטול כדין. אשר להפרה השלישית הנטענת, נראה שאין הנתבעת חולקת על סגירת קומת החנות, לפחות החל משנת 2000, וזאת בעקבות כך שחברת האוטובוסים הפסיקה לעשות שימוש בקומת החנויות ובעלי הנכסים שם הפסיקו את עסקיהם במקום ועל כן נוצר צורך לסגור את הקומה על מנת למנוע כניסת גורמים בלתי רצויים, הומלסים, נרקומנים וכו' (סעיפים 17, 22 לתצהירו של אביגל). שאלה שלא ניתנה עליה תשובה, ולו לכאורית, היא מה מקור זכותה של הנתבעת לסגור את הקומה לתנועת עוברים ושבים, גם אם לא נעשה שימוש בקומה על ידי חברת האוטובוסים ואפילו אצא מתוך הנחה שהייתה זו זכותה של הנתבעת לקבוע באיזו קומה יעשה שימוש על ידי חברות האוטובוסים (ראה סעיפים 6 ו 16 לתצהיר אביגל). למרות האמור לעיל נראה שיש לנתבעת בסיס להגנה בכך שעובדה שנטענה ולא נסתרה עד כה, שהתובע לא עשה שימוש בחנות בתקופה שבין שנת 1993 ועד שנת 2000, כך שפועל לא היה בסגירת קומת החנות על ידי הנתבעת כדי לגרום לו נזק של ממש, אפילו היה בכך משום הפרה של ההסכם. עוד בשנת 1999 מסר התובע את החנות להחזקתה של הנתבעת, כפי העולה מהנספחים ה'1, ה'2 לכתב התביעה שצוינו לעיל. טענה לפיה יכול היה התובע לבטל את ההסכם עקב סגירת קומת החנות לתנועה בנסיבות כאלו עשויה להיות טענה לקיומו של ההסכם שלא בדרך מקובלת ובתום לב בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. אמנם הטענה לא נטענה בצורתה זו, אולם כך ניתן להבין את הגנת הנתבעת הנסמכת על עובדת סגירת קומת החנות בהעדר כל תנועת עוברים ושבים מחד, ואי הפעלת החנות על ידי התובע עובר לאותה סגירה של הקומה מאידך, כטענה השוללת את זכותו לביטול ההסכם. ולבסוף, שתי טענות "כלליות" עומדות לזכות הנתבעת; אחת, כי ביטול ההסכם נעשה מעבר למסגרת ה"זמן הסביר" שבמסגרתו ניתן לבטל חוזה עקב הפרתו [ סעיף 8 לחוק התרופות]; השנייה כי התובע הגיע להסכמה עם הנתבעת, ביום 12.7.1993, לפיה תמורת פיצוי כספי שקבל "לא תהיינה לו תביעות ו/או טענות כלשהן באשר למועד המסירה, מיקום החנות ומצבה..." (נספח א' לתצהיר אביגל). נראה ששתי טענות אלו הגם שנדונות כאן בקצרה, הן משמעותיות וראויות לדיון. סוף דבר, בנתון לכל האמור לעיל ניתנת רשות להתגונן לתובעת באותן טענות שהותרו כאמור והנוגעות לעצם זכותו של התובע להביא לביטולו של ההסכם או לעניין מועד ביטול ההסכם. קדם משפט יהיה ביום 31.1.07 שעה 11.45. הפרת חוזהחוזהרישום זכויות