1. בתאריך 1/9/04 הגישה הגב' לוטפיה חאמד (להלן: "התובעת") תביעה כספית כנגד מר חיים עזאני (להלן: "הנתבע") בגין הפרת הסכם מכר מקרקעין מיום 22/9/87 וסיכולו בשל מכירת חלקה של התובעת על פי הסכם המכר לחברת ליוורנו השקעות בע"מ (להלן: "ליוורנו") ובגין עשיית עושר שלא במשפט. 2. הנתבע הגיש כנגד התובעת תביעה שכנגד אשר נדחתה על הסף בפסק דין חלקי מיום 4/9/05 בבש"א 1135/05 וכן הודעות כנגד צדדים שלישיים עו"ד שמואל אלקון ועו"ד מנחם קליין אשר הדיון בה הופרד מהתביעה העיקרית. 3. בערעור שהוגש על ידי הנתבע (ע"א 2001/05) על פסק הדין החלקי בו נדחתה תביעתו על הסף הגיעו הצדדים לידי הסכם כדלקמן: "אנו מוכנים כי הערעור יידחה, אך למען הסר ספק דחיית התביעה שכנגד אינה מונעת מהמערער מלהעלות כל טענות הגנה בפני תביעת ההשבה והפיצוי של המשיבה, לרבות שיקולי צדק לגבי הפחתת סכום ההשבה ו/או הפיצוי, ולרבות טענות של רשלנות תורמת ו/או אי הקטנת נזק ו/או מידת ההפרה וכיוצ"ב טענות. עוד מוסכם עלינו ששנינו נתייצב בפני כב' השופטת קמא. נטען למתן פסק דין על דרך הפשרה. מוסכם שהתובעת זכאית לקבל השבה. הצדדים יטענו לגבי גובה הסכום המגיע לה בנסיבות שנוצרו. ביהמ"ש יפסוק לה את הסכום שפי שייראה לו צודק והוגן בנסיבות. מבקשים לאשר זאת ולתת פסק דין". 4. לאור הסכמה זו הורה ביהמ"ש של הערעור בפסק דינו כדלקמן: "אנו מאשרים את ההסדר הנ"ל ונותנים לו תוקף של פסק דין, ודוחים את הערעור ללא צו להוצאות". 5. הצדדים השלישיים לא היו צד להליך הערעור ופועל יוצא מזה לא נתנו הסכמתם לניהול ההליך בדרך המקוצרת. יצויין כי בדיון שהתקיים ביום 6/11/06 בפניי עמדו הצדדים השלישיים על עמדתם לפיה אינם מתנגדים לניהול ההליך בדרך זו. פסק הדין ניתן, איפוא, במערכת היחסים שבין התובעת והנתבע בלבד. העובדות שאינן שנויות במחלוקת ואשר נקבעו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 135/03 ו-180/03 מיום 18/8/04 שניתן בין הנתבע, התובעת וליוורנו: 6. במסגרת ההתדיינות הקודמת בין הצדדים נקבעו המקבעים העובדתיים כדלקמן: ביום 22/9/87 מכר הנתבע לתובעת ולגב' ברכה חוסיין (להלן: "ברכה") על פי הסכם מכר נכס מקרקעין שהיה בבעלותו והידוע כחלקה 153 בגוש 10789 (להלן: "הנכס"). 7. בהסכם המכר התחייבו התובעת וברכה לשלם לנתבע תמורת הנכס סך של 33,000 ₪ בצירוף מע"מ בשיעור של 17% ובסך הכל 38,610 ₪. סכום זה התחייבו התובעת וברכה לשלם לנתבע בשלושה תשלומים: א. סך של 12,350 ₪ בצירוף מע"מ אשר שולם במעמד כריתת הסכם המכר. ב. סך של 11,000 ₪ בצירוף מע"מ ביום 30/9/87. ג. סך של 9,150 ₪ בצירוף מע"מ - לא יאוחר מיום 10/10/87 ובתנאי שעד לאותו מועד יקיים הנתבע את כל התחייבויותיו כלפי התובעת וימציא טופס לפי סעיף 50 לחוק מס שבח מקרקעין. כן הוסכם על ידי הצדדים כי התשלומים יהיו צמודים לשערו היציג של הדולר. 8. עו"ד שמואל אלקון (להלן: "הצד השלישי 1") ערך את הסכם המכר, דיווח על העסקה לרשויות המס ואף קיבל יפוי כוח בלתי חוזר מהנתבע להעברת הזכויות בנכס על שמן של התובעת וברכה. 9. התובעת וברכה לא רשמו על שמן הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין בעקבות הסכם המכר. 10. הצד השלישי 1 חזר ופנה לנתבע על מנת שימציא טופס 50 לפי סעיף 50 לחוק מס שבח מקרקעין, אולם חרף פניותיו אלה לא המציא הנתבע את הטופס האמור. 11. הצד השלישי 1 זימן במהלך השנים 1987 ו-1988 את התובעת וברכה לחתום על המסמכים הדרושים לרישום החלקה על שמן ואולם השתיים לא נפנו לחתום על המסמכים לצורך ביצוע הרישום בלשכת רישום המקרקעין. 12. כעבור שנתיים ממועד רכישת הנכס, בתאריך 20/1/89, הודיע ב"כ של הנתבע דאז, עו"ד מנחם קליין (להלן: "הצד השלישי 2"), לצד השלישי 1 שיחדל מלטפל ברישום המקרקעין על שם התובעת וברכה משום שהרוכשות נותרו חייבות כסף לנתבע. כן דרש הצד השלישי 2 מהצד השלישי 1 שימנע מלעשות שימוש ביפוי הכוח שניתן לו על ידי הנתבע לרישום החלקה על שם הרוכשות. 13. בתאריך 6/7/90 שלח הצד השלישי 2 מכתב לעו"ד יוסף רענן, שהיה ב"כ של הרוכשות בזמן ההוא, והודיע לרוכשות שהן נותרו חייבות 10,000 ₪ וכי ניתנת להן ארכה לבצע התשלום עד ליום 31/7/90 שאם לא כן ישקול הנתבע את המשך צעדיו כולל ביטול ההסכם. 14. עו"ד יוסף אסולין הגיב בשמן של הרוכשות על המכתב וטען בשמן כי כל התמורה שולמה וכי על הנתבע ועו"ד אלקון לבצע את הרישום בלשכת רישום המקרקעין. 15. בשנת 1999 הגיעה ברכה להסכמה עם הנתבע שתמורת תוספת תשלום של 15,000 ₪ תירשם מחצית החלקה על שמה בלשכת רישום המקרקעין וכך אכן נעשה. הנתבע נשאר, איפוא, רשום כבעלים של המחצית השניה של החלקה. 16. ביום 11/12/01 שלח הצד השלישי 2 הודעת ביטול בשם הנתבע לתובעת שלא הגיעה לידי התובעת, שכן נשלחה לכתובת שהתובעת לא התגוררה בה. 17. ביום 7/1/02 נשלחה הודעת הביטול בשנית והפעם הגיעה לתובעת. בהודעת הביטול לא ניתנה לתובעת ארכה להשלמת התשלום שלא שולם על ידה וצויינו בה סכומים לא נכונים בדבר הסכום ששולם והסכום שנותר לתובעת לשלם. יצויין כי בהודעת הביטול הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מחלט את הסכומים ששולמו על ידי התובעת על חשבון הנכס כפיצויים. 18. במקביל ו/או בסמוך לשליחת הודעת הביטול ביום 7/1/02 ניהל הנתבע משא ומתן עם ליוורנו למכירת הנכס לליוורנו כאשר במהלך כל המשא ומתן לא הודיע הנתבע לליוורנו על דבר העסקה עם התובעת ועל משלוח הודעת הביטול. כשסוכמו פרטי העסקה הוחלפו שתי טיוטות שנערכו על ידי הצד השלישי 2 ואחריהן הוכן נוסח סופי של הסכם המכר על ידי הצד השלישי 2. הסכם המכר בין הנתבע וליוורנו נחתם בתאריך 28/1/02. בטיוטות ובהסכם המכר שנקשר בין הנתבע וליוורנו לא בא זכרה של העסקה עם התובעת אלא הוצהר מפי הנתבע שהנכס נקי מכל שעבוד וכי הוא בבעלות מלאה של הנתבע. 19. סמוך לאחר חתימת הנתבע וליוורנו על הסכם המכר, ביום 31/1/02 נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין לטובת ליוורנו. 20. בסמוך לאחר חתימת ההסכם עם ליוורנו ובעקבות קבלת הודעת הביטול שלחה התובעת בתאריך 4/2/02 מכתב לצד השלישי 2 ובו דחתה התובעת את הודעת הביטול וחזרה על טענותיה אודות התשלום המלא ואודות זכותה להירשם כבעלת הנכס. התובעת שלחה אף מכתב לליוורנו והודיעה לה את טענותיה. 21. בתאריך 4/2/02 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובת התובעת על רבע החלקה, היינו על מחצית הנכס. 22. ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו בת.א. 135/03 (תביעת הנתבע) ובת.א. 180/03 (תביעת ליוורנו), אשר נשמעו במאוחד, קבע כי התובעת לא הפרה את הסכם המכר שנקשר בינה ובין הנתבע וכי הודעות הביטול שניתנו על ידי הנתבע לתובעת הינן פסולות ולא היה איפוא בכוחן כדי לבטל את הסכם המכר שנקשר בין הנתבע לתובעת. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו בסעיף 12 כי אמנם התובעת נותרה חייבת לנתבע סכום של 3,750 ₪ ואולם טרם הגיע מועד תשלומו של סכום זה, שכן הנתבע לא המציא ולא הודיע לתובעת שבידו אישור לפי סעיף 50 לחוק מס שבח כמותנה בהסכם המכר, ובלשונו של כב' ביהמ"ש, סגן הנשיא, כב' השופט שווילי: "לפי סעיף 2(ג) להסכם היה על הרוכשות לשלם יתרה של בסך 9,150 ₪ בתוספת מע"מ לאחר שהתובע ימציא טופס 50. התובע לא המציא טופס כזה, למרות דרישות עו"ד אלקון, ולא הודיע ללוטפיה שבידו טופס זה. נמצא שמועד התשלום לא הגיע ולוטפיה לא הפרה את ההסכם". 23. בסעיף 13 לפסק הדין קבע כב' השופט שווילי (סגן נשיא) כי בידי התובעת חוזה תקף שלא בוטל ואילולא זכותה של ליוורנו לפי הלכת גנז היתה התובעת זכאית להירשם כבעלת הזכויות במחצית הנכס: "משכך פני הדברים הרי יש בידי לוטפיה חוזה תקף שלא בוטל, ולכאורה היא רוכשת שקדמה לליוורנו, וזכות סעיף 9 היתה עומדת לה, אלמלא הילכת גנז בדבר ההתנהגות שלא בתום לב מצד לוטפיה, כמפורט לעיל". 24. בתאריך 2/11/06 הודיעה התובעת לנתבע במכתב על ביטול הסכם המכר שנכרת בין הצדדים. המסמך הוגש לתיק המוצגים בהסכמת ב"כ הנתבע בישיבת ביהמ"ש מיום 6/11/06. זכות התובעת להשבה ולפיצויים: 25. על פי פסק דינו החלוט של ביהמ"ש המחוזי בת.א. 135/03, 180/03 היה בידי התובעת הסכם בר תוקף לרכישת מחצית נכס מהנתבע. הסכם מכר זה אינו ניתן לאכיפה בשל כך שהנתבע מכר את מחצית הנכס לליוורנו וזכותה של האחרונה כקביעת ביהמ"ש גוברת על זכותה של התובעת. 26. על פי קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כמפורט לעיל התובעת לא הפרה את חיוביה על פי הסכם המכר שנכרת בינה ובין הנתבע. מאידך, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבע הפר את הסכם המכר בכך שמכר את מחצית הנכס שנמכרה על ידו לתובעת לליוורנו בשנית ובכך סיכל את זכותה החוזית של התובעת לקבל לבעלותה את מחצית הנכס. 27. התובעת שלחה לנתבע ביום 2/11/06 הודעה על ביטול הסכם המכר בשל הפרתו על ידי הנתבע באופן שנבצר ממנה לקבל לבעלותה את מחצית הנכס. ביטול הסכם המכר מתבקש גם כתוצאה ממכירתו של הנכס הנ"ל על ידי הנתבע בשנית לליוורנו ולאור קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי זכותה של ליוורנו גוברת על זכותה של התובעת. ביטול הסכם המכר נובע גם מההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בע"א 2001/05 לפיה זכאית התובעת להשבה. 28. משבוטל הסכם המכר בין התובעת והנתבע עקב הפרתו על ידי הנתבע, זכאית התובעת מכוח הוראות סעיפים 9, 10 ו-11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, לקבל מן הנתבע הן השבה והן פיצויים. בנסיבות העניין ולאור הסכמת הצדדים כי יינתן פסק דין על דרך הפשרה, סבורני כי יש להעמיד את התובעת לפחות במצב בו היתה נתונה אלמלא הפר הנתבע את הסכם המכר. 29. הנתבע שב ומעלה בסיכומיו את הטענה אשר הועלתה אף בתביעתו הנגדית לפיה זכאי הנתבע לפיצוי בגין האיחור בביצוע התשלום האחרון המגיע על פי הסכם המכר והקבוע בסעיף 9 א' להסכם והקובע כי במקרה של איחור בביצוע תשלום כלשהו תצטרף לסכום שבפיגור ריבית דולרית שנתית בשיעור של 18% ואשר ערכם נכון להיום הינו 233,860 ₪. לא ראיתי לקבל טענה זו של הנתבע. כפי שצויין על ידי בפסק הדין החלקי מיום 4/9/05, טענה זו של הנתבע אינה יכולה לעמוד לנוכח קביעותיו של פסק דינו של כב' השופט שווילי בת.א. 153/03, 180/03 בסעיף 12(א) לפסק הדין, שם נקבע כי מועד ביצוע התשלום האחרון על ידי התובעת וברכה טרם הגיע שעה שהנתבע לא המציא לתובעת טופס 50 לחוק מס שבח ו/או הודיע על קיומו ושעה שחיוב התשלום האחרון היה מותנה בהצגתו ולפיכך קבע כב' השופט שווילי כי התובעת לא הפרה את הסכם המכר. וכאמור, קביעותיי בפסק הדין החלקי מיום 4/9/05, לפיהן ממצאיו של כב' השופט שווילי בפסק דינו ביחס לקיום חיוביה של התובעת מהווה מעשה בית דין, לא נשללו על ידי ערכאת הערעור בפסק דינה מיום 19/9/06 והינה שרירה ועומדת. הנתבע טוען כי על ביהמ"ש להיזקק לאישור מס שבח אשר הונפק בשנת 1987 ואשר היווה בסיס להשגה שהוגשה על ידי הנתבע. טענת הנתבע לפיה על ביהמ"ש להיזקק לראיות אשר לא היו בפני כב' השופט שווילי עת שניתנה הכרעתו אינה יכולה להתקבל. משלא הוגשו הראיות הנטענות על ידי הנתבע במסגרת ההליך בפני כב' השופט שווילי ומשלא נתבקשה בקשה להגישן במסגרת ערעור על פסק דינו של כב' השופט שווילי, שכן ערעור כלל לא הוגש, לא ניתן לסטות מקביעתו החד-משמעית של כב' השופט שווילי בפלוגתא פסוקה שנקבעה בפסק הדין המהווה מעשה בית דין במערכת היחסים שבין התובעת והנתבע. זאת ועוד, לא היתה כל מניעה מצד הנתבע להגיש ראיות אלה בפני כב' השופט שווילי שעה שהנתבע טוען כי אלה הוצאו עוד בשנת 1987, ובכל מקרה, אין בראיות האמורות לבסס את הטענה כי טופס 50 זה אכן הומצא בפועל לתובעת ו/או הובא לידיעתה כקביעת השופט שווילי בפסק דינו ומכאן גם שאין במסמך כדי לשנות מקביעתו של כב' השופט שווילי שהתובעת לא הפרה את הסכם המכר עם הנתבע ואין לייחס, איפוא, לתובעת אשם והפרת הסכם המכר שנקשר בין הצדדים. 30. הנתבע טוען כי אי רישום הערת אזהרה מצידה של התובעת על זכויותיה בנכס למשך 15 שנה מהווה חוסר תום לב ורשלנות מצידה של התובעת ואשר מחדלה זה גרם "באופן בלעדי לתאונה המשפטית". כב' השופט שווילי בפסק דינו בסעיף 10 התייחס אכן לעניין מחדלה של התובעת ברישום הערת אזהרה וראה מטעם זה להעדיף את זכותה של ליוורנו באכיפת הסכם המכר, ובלשונו: "לאור ההלכה שנפסקה בפרשת גנז, ע"א 2643/97, פ"ד נז(2) 385, סבורני שבתחרות שבין לוטפיה לליוורנו, יד ליוורנו על העליונה, למרות האמור בסעיף 9 לחוק המקרקעין ומדוע? משום שלוטפיה לא דאגה לרישום הערת אזהרה במשך כ-15 שנים מאז הרכישה, באופן שיכיר הציבור וידע שיש מי שטוען לזכות בנכס ויוזהר מפני קניית הנכס וליוורנו הוציאה ממון עקב כך... אכן על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, לכאורה יד לוטפיה כרוכשת ראשונה עדיפה, שכן הרכישה של ליוורנו לא נסתיימה ברישום זולת רישום הערת אזהרה, אבל כאמור בנסיבות ענייננו ראוי להחיל את הלכת גנז, לפיה התנהגות לוטפיה בהימנעות מלרשום הערת אזהרה במשך רבות בשנים ובתביעתה כיום לזכות בנכס באופן שליוורנו תידחה מפניה, הן התנהגויות שלא בתום לב". ואולם, דברים אלה יפים בהכרעה בין עסקאות נוגדות ובמערכת היחסים שבין התובעת וצד ג' שהינו רוכש תמים אשר רכש את המקרקעין בהסתמך על הרישום בספרי לשכת רישום המקרקעין. הדברים אינם כלל ישימים לעניינו של הנתבע אשר במודע מכר את נכס המקרקעין פעם אחת לתובעת ופעם נוספת לליוורנו עת שהיה מודע להתחייבויותיו הסותרות ולא נזקק לרישומה של הערת אזהרה לצורך לימוד על בעלי הזכויות בנכס. חובת תום הלב הנזכרת בהלכת פסק דין גנז, ע"א 2643/97 גנז שלמה נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח', פ"ד נז(2) 385 ובפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט שווילי מתייחסת לאותם אמצעים סבירים שעל רוכש מקרקעין לנקוט על מנת להגן על אינטרס של צד ג' ולשמירתו של סדר חברתי כולל (ראה ע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' משה אריאן, פ"ד נח(4) 769). ואולם, אין הדברים ישימים במערכת היחסים שבין התובעת והנתבע אשר נקשר כאמור במודע בעסקת המקרקעין המאוחרת עם ליוורנו והתיימר למכור לליוורנו את המקרקעין שמכר קודם לכן לתובעת. 31. זכותה של התובעת לקבל מהנתבע השבה בגין תשלומיה על פי הסכם המכר מעוגנת בהוראת סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הקובעת כדלקמן: "9(א)משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע את מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר את מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך". זכותה של התובעת נובעת אף מדיני עשיית עושר ולא במשפט אשר נועדו למנוע התעשרות שלא כדין על ידי צד אחד על חשבון השני (ראה דנ"א 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221). ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו בת.א. 135/03 ו-180/03 פירט את סך התשלומים ששילמה התובעת על חשבון מחצית הנכס. על פי קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי שילמה התובעת ביום חתימת הסכם המכר (22/9/87) מחצית הסך של 12,350 ₪ בתוספת מע"מ בשיעור של 17% - סך הכל 7,225 ₪ (קרן) (ראה סעיף 2 לפסק הדין המחוזי). כן שילמה התובעת בסוף שנת 1987 את מחצית הסך של 16,000 ₪, קרי: 8,000 ₪ (ראה סעיפים 6 ו-12 לפסק הדין המחוזי). לפיכך שילמה התובעת לנתבע סך של 15,225 ₪ על חשבון חלקה במחיר הנכס שנרכש על ידה. סכום זה מהווה 80.23% ממחירו הכולל של הנכס שנרכש על ידי התובעת מהנתבע ואשר עמד על סך של 18,970 ₪. 32. דומני כי אין מחלוקת כי התובעת זכאית להשבה ריאלית ביחס לתשלום שביצעה על חשבון חלקה בנכס. ביהמ"ש העליון בע"א 457/81 דני ספיר נ' המפרקים של אחוזת איל בע"מ ואח', פ"ד מ(4) 68, דן במקרה דומה בו חברה התחייבה למכור מגרש לרוכשים, התכחשה להתחייבותה זו ונקבע כי ההסכם אינו ניתן לאכיפה. ביהמ"ש העליון מפי כב' השופטת נתניהו סקר את שיטות השערוך השונות שניתן להחיל וקבע כי ההשבה של הסכום ששילמו הרוכשים לחברה שתבוצע לא תהא בשיעור עליית המדד בתוספת ריבית אלא על פי שיטת השערוך הבאה, עמ' 74 לפסק הדין: "מידת התעשרותם של המשיבים היא כשוויו של חלק יחסי של חטיבת הקרקע שרכשו בכספו של המערער. מידת ההשבה הנאותה היא כמידת התעשרותם. פטורים אנו לכן להכנס כאן לבעיה אם יש לקבוע את מידת ההשבה על פי הפסדו של התובע או על פי התעשרות של הנתבע, אף לא לשאלה אם יש לברר את מדת ההתעשרות על פי מבחן אובייקטיבי או סובייקטיבי, כלומר על פי השימוש שאדם סביר היה עושה בכסף או על פי השימוש שהנתבע עשה בו, ובמקרה האחרון, מה הדין אם התרשל או פשע ובכך נמנעה התעשרותו (ראה ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין (1978) בע"מ ואח' נ' ר. הורוביץ ואח', פ"ד לה(3) 533, עמ' 545-546;DOBBS ON REMEDIES 260-261; פרידמן "עשיית עושר ולא במשפט", עמ' 373-372 ואילך). בנסיבות מקרה זה, מידת התעשרותם של המשיבים מכספו של המערער היא כשוויו של חלק יחסי בקרקע שרכשו בכסף זה. אך נכון וצודק יהיה לכן לשערך את הסכום של 50,000 ל"י על פי שוויו של מגרש בשטח נטו של 400-380 מ"ר מתוך הקרקע הנ"ל". בהמשך פסק הדין קובע ביהמ"ש ביחס למועד השערוך את הדברים הבאים (עמ' 75 ו-77 לפסק הדין): "נכס מקרקעין אין לו שווי קבוע. ערכו הראלי נתון לתנודות, לעליות וירידות שאינן תוצאת האינפלציה. הצמדת ערכו במועד נתון א' למדד במועד נתון ב' אינה משקפת את ערכו הראלי במועד ב'... מכאן החשיבות לברר מה המועד הקובע שבו יש לשערך, לפי שווי המגרש, את סכום הכסף שאותו חייבים המשיבים להשיב למערער. להלכה יתכנו מועדים שונים - המועד בו קיבלו המשיבים את כספו של המערער; המועד בו ישיבו אותו בפועל; המועד בו חובה היתה על המשיבים להעביר למערער את המגרש (לוא היה ההסכם ביניהם ניתן לאכיפה), המועד מאז קבלת הכסף, בו היה השווי גבוה ביותר; מועד פסק הדין, ויתכנו גם מועדים רלבנטיים אחרים... אמרנו שמן הראוי לשערך את סכום ההשבה לערכו של מגרש דומה, וכדי שההשבה תהיה ריאלית, יש לעשות זאת ככל הניתן סמוך ליום התשלום בפועל". ביהמ"ש העליון הוסיף וציין בעמ' 77 לפסק דינו כי מאחר ומאז קביעת שווי הנכס על פי חוות דעת השמאי חל שינוי בערך הכסף "הדרך הנאותה במקרה זה תהיה לכן להצמיד את הסכום הנ"ל למדד בתוספת ריבית של 4% לשנה, כאמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, החל ממועד עריכת השמאות ועד התשלום בפועל והוא סכום ההשבה הריאלית המגיעה למערער מהמשיבים". 33. בהצהרה על העסקה שמסרו הנתבע וליוורנו למשרד למיסוי מקרקעין עמד המחיר בשקלים של הנכס שנרכש על ידי התובעת על סך של 296,789 ₪ - 55,000 דולר בצירוף מע"מ. 34. סבורני כי על פי עקרון השערוך הראוי בנסיבות המקרה וכפי שפורט על ידי ביהמ"ש העליון בע"א 457/81 זכאית התובעת להשבה בשיעור של 80.23% שהוא החלק ששולם בפועל על ידי התובעת ממחיר הנכס שנמכר לתובעת על פי המחיר שבו נמכר נכס זה (מחצית המגרש) על ידי הנתבע לליוורנו, דהיינו סך של 238,114 ₪ מתוך הסך של 296,789 ₪ נכון ליום 28/1/02, המועד בו נחתם הסכם המכר שבין הנתבע וליוורנו. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28/1/02 ועד לתשלום המלא בפועל. 35. סבורני כי שיטת שערוך זו שננקטה על ידי הולמת את נסיבות המקרה וראויה יותר משיטת הפיצוי אשר התובעת עותרת לה בסעיפים 6 ו-8 לסיכומיה ומשיטת השערוך שהוצעה על ידי הנתבע בסיכומיו, שכן התובעת זוכה במסגרתה אך להשבה ריאלית של השקעתה. שיטת השערוך שננקטה על ידי אף מביאה בחשבון את העובדה שהתובעת שילמה בכל הזמנים הרלבנטיים סך 80.23% בלבד מכלל מחיר הנכס שנרכש על ידה ולא את התמורה החוזית המלאה בגין הנכס ולפיכך מותירה בידיו של הנתבע אף את התמורה הכספית בגין עליית ערך המגרש על פי החלק היחסי שלגביו לא שולמה התמורה על ידי התובעת. רווח זה אותו הפיק הנתבע על חלקו היחסי של נכס המקרקעין (19.77% מהנכס) כתוצאה ממכירתו השניה לליוורנו תוך הפרת הסכם המכר עם התובעת נותר, איפוא, בידיו של הנתבע הגם שבמצב דברים רגיל לא היה הנתבע אמור לזכות בו. בנסיבות העניין ולאור העובדה שהתובעת אף היא לא נתפנתה להשלים חיוביה על פי ההסכם ושקטה על שמריה כ-14 שנים, לא ראיתי לזכות את התובעת בפיצוי מעבר להשבה ריאלית של השקעתה. פיצוי בגין נזקים ישירים נוספים: 36. התובעת טוענת כי יש לפצותה בעלות מס רכישה בשיעור של 5% שיהיה עליה לשלם בעת רכישת נכס מקרקעין נוסף וכן הוצאות תיווך והוצאות משפטיות עבור רכישת נכס חילופי. סבורני כי הן לנוכח העובדה שלא הוכחה כוונתה של התובעת לרכוש מגרש חילופי והן לנוכח הסכמת הצדדים ביחס לאופי ניהול הדיון בפניי, אין להיזקק לטענות אלה אשר הינן מרוחקות ואף לא הוכחו. כן לא ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני, לרבות פיצוי בגין טרדה, טרחה ועוגמת נפש הן לנוכח הסכמת הצדדים לעניין ניהול ההליכים על דרך הפשרה והן לאור העובדה שבמסגרת הליך זה לא הוגש תצהיר על ידי התובעת והיא אף לא נחקרה. סוף דבר: 37. הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 238,114 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28/1/02 ועד לתשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין ולאור הסכמת הצדדים לניהול ההליך בדרך מקוצרת ועל דרך הפשרה, ישא כל צד בהוצאותיו. 38. מאחר והדיון בהודעות לצדדים השלישיים הופרד ואלה לא נתנו הסכמתם לניהול ההליך בדרך המקוצרת נותר, איפוא, לדון בהודעה ששלח הנתבע לצדדים השלישיים. התיק קבוע לישיבת קדם משפט ביום 18/2/07 בשעה 9:50. 39. מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק פסק הדין החלקי לב"כ הצדדים. הפרת חוזהחוזהמקרקעיןהסכם מכר