השופטת ע' ארבל: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' חיות) מיום 5.1.04 בת"א 1472/00, אשר במסגרתו נדחתה תביעת המערערים להשיב להם הוצאות שונות שהוציאו לצורך השבחת חלקות מקרקעין בפתח-תקווה ולצורך קידום פרויקט הבניה שתוכנן להיבנות עליהן. עיקרי העובדות וההליכים המשפטיים הצריכים לעניין 1. המערערת 1, חברת ש. גמליאל בע"מ, הינה חברה לבנין ופיתוח. המערערים 2 ו-3 הם בני-זוג, אשר בשליטתם נמצאת המערערת 1 (להלן יכונו יחד: המערערים). המשיבה 1, חברת ש. ארצי בע"מ, הינה חברה להשקעות, אשר היתה בבעלות בעלה המנוח של המשיבה 2 (להלן תכוננה השתיים יחד: המשיבות). 2. בין הצדדים מתנהלים מזה שנים רבות הליכים הנוגעים לחלקות מקרקעין המצויות ברחוב ההגנה, פינת רחוב קציר, בעיר פתח-תקווה, אשר רשומות כיום, בתום הליכי פרצלציה שונים, כחלקה 286 בגוש 6380. הבעלים הרשום של המקרקעין הינה "שמש הדר חברה קבלנית לבניין בע"מ (בפירוק מרצון) (להלן: חברת שמש הדר), וזאת למעט 241/669 חלקים, הרשומים בבעלותה של "אגודת שונה הלכות פתח-תקווה", לגביהם רשומה לטובת חברת שמש הדר הערת אזהרה. בסוף שנות ה-70 פרסמה חברת שמש הדר, אשר באותה עת הוחזקו 57% ממניותיה על-ידי המערערים 2 ו-3, ו-43% מהן על-ידי קבוצת רחמני, מכרז למכירת חלק זה של המקרקעין שטרם פותח. בתמורה, הציעה החברה יחידות בנויות במגדל מגורים ועסקים שיבנה הזוכה במכרז על המקרקעין, במסגרת שלב ג' של הבניה באותן חלקות (שלבים א' ו-ב' בוצעו במהלך שנות השישים והשבעים). מכרז זה הוא שהניע את הצדדים לחתום, במרוצת השנים, על שורת ההסכמים הבאים: - ביום 8.1.1980 התקשרו הצדדים בהסכם לצורך הסדרת מערכת היחסים ביניהם בנוגע לרכישה משותפת של זכויות קבוצת רחמני במקרקעין נשוא המכרז (להלן: הסכם השותפות). בעקבות הסכם זה, הפכו המערערים 2 ו-3 להיות בעלי 74% מהנכס נשוא המכרז - בעצמם ובאמצעות המערערת 1 - ואילו המשיבה 1 החזיקה ב- 26% מהזכויות בנכס. בהסכם זה הצהירו השותפים כי מטרתם הינה לבצע את בינוי השטח המצוין במכרז, והתחייבו כי לשם כך ישקיע כל אחד מהם את הדרוש מצדו, בהתאם להיקף החזקתו בנכס. יצוין, כי כבר בשלב זה היה ידוע לצדדים כי לא ניתן יהיה להקים את המגדל המיועד, בטרם ייהרס מבנה המשמש בית כנסת, אשר קיים בשטח. - על מנת לממש את התוכנית לבניית המגדל, התקשרה המשיבה 1 עם המערערים ביום 26.1.1982 בהסכם נוסף, לפיו יוציאו מכרז לבניית מבנה חלופי לבית הכנסת. בהסכם נקבע כי עבודות הבינוי במקרקעין, תימסרנה, בכל הנוגע לבינוי בית הכנסת החלופי והחניון, לצד ג' בדרך של מכרז. כן נקבע כי למערער 2, בשמו ובשם המערערת 1, תהיה זכות קדימה לקבל על עצמו את עבודות הבינוי האמורות, לפי החלטת הצדדים (להלן: הסכם המימון). כן התחייבו הצדדים במסגרת הסכם זה כי כל אחד מהם יממן כדי חלקו את הנדרש לצורך ביצוע העבודה נשוא המכרז, וכי אם אחד מהם יצטרך לממן את השני, יחזיר הצד שמומן לצד שמימן את כספו, בתוספת ריבית חריגה וכן פיצויים קבועים בשיעור של 20% מהסכום שמומן. - ביום 13.6.1982, לאחר שהמערערת 1 זכתה במכרז האמור לבניית בית הכנסת, התקשרו הצדדים בהסכם נוסף, בו התחייבה היא, בהתאם למכרז, לבנות בית כנסת בחלקה סמוכה, על מנת שניתן יהיה לפנות את בית הכנסת ולהתחיל בהקמת הפרויקט המיועד (להלן: הסכם בית הכנסת). במסגרת הסכם זה התחייבה המשיבה 1 לשלם למערערת 1 סך של 57,200 דולר, אשר שיקפו, על-פי האמור בהסכם, 26% מהסכום הכולל הנדרש לצורך הקמת בית הכנסת החלופי. - לבסוף, ביום 31.10.1982 נקשרו הצדדים בהסכם נוסף, בו התחייבה המשיבה 1 למכור את חלקה במקרקעין למערערים, תמורת שתי חנויות, שתי יחידות משרדים ושתי דירות שתקבל בבניין שייבנה על המקרקעין על-ידי המערערת 1 (להלן: הסכם הקומבינציה). 3. המערערת 1 לא עמדה בהתחייבויותיה על-פי שני ההסכמים האחרונים, ומשכך, הגישה המשיבה 1 בשנת 1989 תביעה נגד המערערים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בה עתרה לאכוף עליהם את ביצוע ההסכמים האמורים. לחלופין, עתרה היא להורות על ביטולם של שני הסכמים אלו בשל הפרתם, ועל השבת הסכומים ששילמה על-פיהם. בנוסף, על-פי כל אחת משתי החלופות, עתרה היא לקבלת פיצויים בגין נזקיה ולקבלת חלקה בדמי השכרת המקרקעין כחניון, אותם גבו המערערים מבלי לשתפה. בתביעה נוספת עתרה המשיבה 1 לקבלת סעד הצהרתי על זכויותיה במקרקעין. 4. שני הצדדים ערערו לבית משפט זה על פסקי הדין שניתנו בשתי התובענות. בפסק הדין המאוחד שניתן בערעורים (ע"א 3402/95, ע"א 6863/96 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ, תק-על 97(3) 307 (1987)) נקבע כי המערערים הפרו את הסכם בית הכנסת ואת הסכם הקומבינציה, ועל כן זכאית היתה המשיבה 1 לבטל הסכמים אלה, כפי שעשתה, לאחר שעמדה בבית המשפט המחוזי על קבלת הסעדים החלופיים הנוגעים לביטול ההסכמים, וויתרה על הסעד הראשוני של אכיפת ההסכמים. כן נקבע כי נוכח ביטול ההסכמים והפרתם על-ידי המערערים, זכאית המשיבה 1 לפיצויי השבה ולחלקה בדמי השכירות של החניון, וכי עם ביטול הסכם הקומבינציה, "הושבו" למשיבה 1 הזכויות אותן מכרה למערערים במסגרת הסכם זה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי למשיבה 1 26% מן הזכויות בנכס וכי זכותה זו כוללת זכויות במקרקעין עצמם ולא רק זכויות בנייה, כטענת המערערים. 5. כשלוש שנים לאחר מתן פסק הדין האמור, הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבות, להשבת הוצאות שהוציאו לאורך השנים לצורך השבחת המקרקעין ולצורך קידום הפרויקט שאמור להיבנות עליהם, כדי חלקה של המשיבה 1 במקרקעין. בפרט, התייחסה תביעתם זו להשקעות שהשקיעו לצורך בניית בית הכנסת על-פי הסכם בית הכנסת ולהשקעות שהשקיעו לצורך בניית המבנה במגרש המשותף. בנוסף, תבעו המערערים ריבית חריגה על כל הסכומים הנתבעים ופיצויים בסך 20% מהסכום, בגין הפיגור בתשלום, והמערער 2 הוסיף ותבע גם דמי ניהול בשיעור 20% מן הסכומים הנתבעים, המגיעים לו, לטענתו, בקשר עם פעולות שביצע לאורך השנים לקידום הפרויקט. לבסוף, תבעו המערערים "תשלומים עבור פיתוח והכנת צו בתים משותפים", המתייחסים לשלב קודם של בנייה במקרקעין (שלב ב'), פעולות אשר אמורות היו להתבצע על-ידי המשיבה 1 על-פי הסכם מיום 13.6.76, בינה ובין חברת שמש הדר (להלן: הסכם שלב ב'). יצוין, כי במסגרת תביעה נוספת שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי (ה"פ 1056/01) התקבלה טענתם כי בעקבות הליכי פרצלציה שבוצעו במקרקעין, גדל השטח המקורי של החלקה האמורה, וכפועל יוצא מכך, קבע בית המשפט (כב' השופטת ד' פלפל) כי זכויות המשיבה 1 במקרקעין משתרעות כעת על 19.4% בלבד ממנו, במקום על 26%. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. בהתייחס לטענות הצדדים, דן בית המשפט המחוזי בשלושה עניינים מרכזיים: ראשית, בכל הנוגע לתביעת המערערים לתשלומים עבור פיתוח והכנת "צו בתים משותפים", קבע בית המשפט כי אף שעל-פי הסכם שלב ב', המשיבה 1 וכן בעלה המנוח של המשיבה 2, אכן נטלו על עצמם לשאת בהוצאות הפיתוח ובהוצאות רישום הבית המשותף של הבנייה בשלב זה, הרי שהתחייבות זו נעשתה מול חברת שמש הדר, ולפיכך, הזכות לתבוע מידי המשיבות סכומים על-פי הסכם זה נתונה לחברת שמש הדר בלבד. לדברי בית המשפט, המערערים לא השכילו להראות מכוח מה נטלו לעצמם את הזכות לתבוע בשמה ובמקומה של חברת שמש הדר את הסכומים האמורים, ואין במסמכים שהביאו, כדי לבסס באופן כלשהו את המחאת זכות התביעה מחברת שמש הדר אליהם. מעבר לכך, ציין בית המשפט, כי אפילו היתה יריבות בין הצדדים ועילת תביעה בעניין זה, הרי שמתוך כלל הפריטים שרוכזו בראש תביעה זה, רק ביחס ל-3 חשבוניות בודדות ניתן לומר הן שעילת התביעה לגביהם לא התיישנה והן כי הן בהכרח מתייחסות להוצאות פיתוח ולהוצאות רישום הבית המשותף בשלב ב'. אשר על כן, דחה בית המשפט את תביעתם של המערערים בעניין זה. שנית, אשר לתביעת המערערים להשבת השקעות שהשקיעו לצורך בניית בית הכנסת ולצורך הבנייה במגרש המשותף: תביעות אלו עוגנו בהסכם המימון ובהסכם השותפות, אשר, לטענת המערערים, שבו על מכונם עם ביטול שני ההסכמים המאוחרים להם; וכן על עילת ההשבה לפי סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק החוזים (תרופות)), ועל סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט). בעניין זה, קיבל בית המשפט את טענת המערערים לפיה משקבע בית משפט זה כי הסכם בית הכנסת והסכם הקומבינציה בוטלו כדין על-ידי המשיבה 1, וכי בעקבות הביטול יש להשיב לידיה את הזכויות שרכשה במקרקעין, הרי שהסכם השותפות שב על מכונו, וכך גם התחייבותה של המשיבה 1, במסגרתו, להשקיע כדי חלקה את כל הדרוש לבניית הפרויקט המתוכנן במקרקעין, לרבות כל הוצאה שתידרש לצורך פינוי בית הכנסת הקיים ובניית בית הכנסת החלופי. לגופו של עניין, ציין בית המשפט כי המשיבות לא כפרו בכך שמטרת הסכם השותפות עדין תקפה; לא טענו כי אינן חפצות במימוש הבנייה במקרקעין, ואף לא כפרו בכך שעל המשיבה 1 מוטלת חובה לשאת, כדי חלקה במקרקעין, בהשקעות ובהוצאות שיידרשו לצורך מימוש הבנייה. כן ציין בית המשפט כי המחלוקת האמיתית בין המערערים למשיבה 1 נוגעת, למעשה, להיקף ההוצאות שהוצאו על-ידי המערערים ולא לעצם חובתה של המשיבה 1 לשאת כדי חלקה בהוצאות הסבירות הנדרשות לצורך קידום הפרויקט ומימוש הבניה במקרקעין. בבוחנו עניין זה, קבע בית המשפט כי מבין ההוצאות הנתבעות, רוב הסכומים מתייחסים להוצאות אשר הוצאו עד ליום 14.3.1993, ומשכך, יש לקבל לגביהם את טענת ההתיישנות שהועלתה על-ידי המשיבות, בהתבסס על כך שתביעת המערערים הוגשה ב-14.3.2000. בכל הנוגע ליתר ההוצאות, אשר לגביהן לא נקפה תקופת ההתיישנות, בחן בית משפט האם ההוצאות שהוציאו המערערים, על-פי החשבוניות שהמציאו לבית המשפט, אכן היו הוצאות סבירות אשר נדרשו לצורך קידום פרויקט הבניה במקרקעין, ושהמשיבה 1 הסכימה, מבחינת סוגן והיקפן, לקחת על עצמה על-פי הסכם השותפות. בעניין זה קבע בית המשפט כי לאור העובדה שהמערערים לא ערכו באופן מפורט ומנומק את קובץ החשבוניות שהציגו במסגרת מוצגי התביעה, ובמקום זאת בחרו להציג אסופה של חשבוניות ללא כל עריכה חשבונאית וללא כל הסבר פרטני, הרי שמקובלת עליו עמדת המשיבות לפיה יש קושי לבחון את ההקשר הקונקרטי אשר לגביו הוצאה כל הוצאה ולהעריך את מידת סבירותן ונחיצותן של הוצאות אלו. זאת, במיוחד נוכח העובדה כי בעת שהוצאו הוצאות אלו, פעל המערער 2 מתוך מחשבה כי הוא עושה לביתו וכי אין עליו חובה להביא בחשבון אינטרסים של שותפים נוספים במקרקעין. בכל הנוגע להסכם המימון, דחה בית המשפט את טענות המערערים. נקבע כי הכוונה שעמדה ביסוד הסכם זה - היא הכוונה להעביר את עבודות הבינוי במקרקעין לצד ג' בדרך של מכרז - נזנחה על-ידי הצדדים כבר במהלך שנת 1982, עת חתמו על הסכם בית הכנסת ועל הסכם הקומבינציה, וכי הסכם זה לא שב על מכונו עם ביטולם של הסכמים אלו, נוכח אופיו, מהותו ותנאיו הספציפיים. לפיכך, קבע בית המשפט, אין להחיל את הסנקציות שנקבעו בהסכם זה בעניין הריבית החריגה ובעניין הפיצוי המוסכם, מקום שמי מן הצדדים מימן את חלקו של האחר לצורך ביצוע העבודה נשוא המכרז. שלישית, אשר לדמי הניהול שתבע המערער 2, קבע בית המשפט כי המערער 2 לא השכיל לבסס את זכותו בעניין זה, וכי הטענה הסתמית שהעלה לפיה זהו השיעור המקובל בתחום הבנייה, אינה יכולה להועיל לו. כן ציין בית המשפט כי היות והמערערים לא הוכיחו כדבעי את טענותיהם באשר לסכום ההוצאות המגיעות להם מידי המשיבות, גם מבחינה זו, לא נוצרה התשתית המתאימה לחישוב דמי הניהול הנטענים. לאור כל זאת, דחה כאמור בית המשפט את תביעת המערערים. נוכח מסקנתו זו, ציין בית המשפט כי התייתר הצורך לדון בטענות שהעלו המשיבות בדבר מעשה בית-דין, ובטענת חוסר היריבות שהעלתה המשיבה 2. הערעור 7. על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו. יצוין, כי בקשת המערערים להטלת עיקול זמני עצמי, עד להכרעה בערעור, על כספים המגיעים למשיבות מאת המערערים ושלגביהם נפתחו תיקי הוצאה לפועל, נדחתה על-ידי בית משפט זה. 8. במסגרת הדיון בערעור, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט לפנות להליכי גישור, אולם בסופו של דבר, הודע לנו כי הניסיון לגשר בין הצדדים לא צלח. הגיעה על כן העת להכריע בערעור זה. טענות המערערים 9. כפי שטענו בפני בית המשפט קמא, טוענים המערערים בערעור לפנינו כי במשך התקופה במהלכה שימשו כבעלים היחידים של המקרקעין מכוח הסכם הקומבינציה, הם הביאו להשבחת המקרקעין במישורים שונים. מכך עולה, לטענתם, כי משבוטלו הסכם בית הכנסת והסכם הקומבינציה והושבו למשיבות זכויותיהן במקרקעין, עליהן להשיב להם את החלק היחסי מההשקעות שהשקיעו ומההוצאות שהוציאו, על-פי ההסכמים שבוטלו. 10. בהינתן העובדה שבית המשפט קמא, הלכה למעשה, לא שלל את עצם חובתה של המשיבה 1 לשאת כדי חלקה בהוצאות סבירות שנדרשו לצורך קידום הפרויקט ומימוש הבניה במקרקעין, מופנות טענותיהם של המערערים כנגד מסקנתו של בית המשפט בנוגע לאפשרות להעריך את שווי ההשבה לה הם זכאים. לטענתם, שגה בית המשפט בהסיקו כי אין הם זכאים להשבה, ולו בדרך של אומדנא, בשל הקושי לבחון ולהעריך את הקשרן, סבירותן ונחיצותן של ההוצאות השונות. בשונה מבית המשפט קמא, סבורים המערערים כי הקשרן של ההוצאות השונות שהוציאו הינו גלוי על-פניו ואינו דורש כל הסבר נוסף, מאחר וכל הקבלות בעבור ההוצאות הוגשו לבית המשפט, כאשר מהות ההוצאות רשומה על גבי הקבלות ועולה מהן. אף באשר לסיכום ההוצאות, אין לטענת המערערים צורך בחוות-דעת של מומחה או מנהל-חשבונות, שכן מדובר בסיכום הכרוך בחישוב אריתמטי פשוט. עוד מוסיפים המערערים כי משהמשיבות לא כפרו באמיתות ההוצאות או בסבירותן, יוצא כי הם הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם כתובעים, וזה הועבר למשיבות לסתרו. אשר לנחיצות ההוצאות, טוענים המערערים כי העובדה שההוצאות השונות הוצאו על-ידם מתוך מחשבה שהם עושים לביתם - דבר שנבע מכך שבאותו זמן פעלו הם כבעלים היחידים במגרש - אינה צריכה לפטור את המשיבות מחובתן לשלם את חלקן. מעבר לכך, טוענים המערערים, כי היות והמערער 2 לא נחקר על תוכנן, על הקשרן הקונקרטי ועל נחיצותן של ההוצאות, כפי שהסבירם בתצהירו, יש לראות את העובדות שנטענו על-ידו כבלתי שנויות במחלוקת. בשולי הדברים מציינים המערערים, כי במידה ואכן יימצא כי קיים ספק לגבי הקשר ההוצאות ונחיצותן, ראוי יהא להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שזה ישלים חקירתו בעניין זה ויאמוד את שווי ההשבה לה הם זכאים. 11. בנוסף לתביעה לתשלום חלקן של המשיבות בהוצאות האמורות, טוענים המערערים כי יש לחייבן בתשלום ריבית חריגה ופיצויים על סכומים אלו, מכוח הוראות הסכם המימון. לטענתם, שגה בית המשפט קמא בקבעו כי הסכם זה, בשונה מהסכם השותפות, לא שב על מכונו עם ביטול הסכם בית הכנסת והסכם הקומבינציה, ובסברו כי הכוונה שעמדה ביסודו נזנחה על-ידי הצדדים עם החתימה על שני ההסכמים המאוחרים. לגישתם של המערערים, הסנקציות האמורות בהסכם המימון התייחסו הן למקרה שהבנייה תימסר לצד ג' והן למקרה שהבנייה תימסר למערער עצמו, כפי שקרה בפועל, ולפיכך יש לאוכפן כעת. 12. אשר להוצאות שהוציאו לצורך פיתוח המגרש בשלב ב' ורישום הבית המשותף, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בסברו כי הם תבעו סכומים אלו מכוחה של חברת שמש הדר או מכוח המחאת חוב שלה. לדבריהם, תביעתם זו מבוססת על כך שבהסכם הקומבינציה הם קיבלו על עצמם את התחייבותן של המשיבות כלפי חברת שמש הדר משנת 1976 לבצע את הפיתוח הנדרש לצורך ביצוע שלב ב' ורישום הבית המשותף. כיוון שכך, עם ביטולו של הסכם הקומבינציה זכאים הם להשבתם של סכומים אלה במלואם. מעבר לכך, טוענים המערערים, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, בפועל הם אכן באו בנעלי חברת שמש הדר, שכן לאחר שהחברה העבירה את זכויותיה לבעלי מניותיה לא נותרו לה למעשה זכויות במקרקעין. 13. לבסוף, שב המערער 2 וטוען לזכאותו לדמי ניהול בגין עבודתו בפרויקט לאורך השנים. הוא מפנה לסעיף 4(ג) בהסכם השותפות, בו נקבע כי במידה וניהול הפרויקט יבוצע על-ידי בעלה המנוח של המשיבה 2, יקבל הוא את המגיע לו על-פי המקובל בשוק הבניה. לטענת המערער, בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ניתן להסיק במקרה דנן כי שררה בין הצדדים הסכמה על תשלום שכר למי שינהל את הפרויקט. בנוסף, יוצא המערער כנגד קביעת בית המשפט כי גובה השכר הראוי לא הוכח. טענות המשיבות 14. בתשובתן לטענות המערערים, חוזרות המשיבות על הטענות שהעלו בפני בית המשפט קמא. אשר לתביעת המערערים להשבה מכוח חוק החוזים (תרופות), טוענות המשיבות כי יש לדחות את ערעורם של המערערים מחמת מעשה בית-דין. בנוסף, הן גורסות כי תביעת המערערים להשבה, אשר הוגשה בשנת 2000, התיישנה לגבי סכומים שהוצאו לפני שנת 1993, ובאשר לסכומים שהוצאו לאחר מועד זה, אין המערערים זכאים להשבתם מאחר ועילת ההשבה בסעיף 9 לחוק זה יכולה לחול רק על סכומים שהוצאו לפני ביטול ההסכמים (וזאת אירע, לגישתן, כבר בשנת 1989, עת הגישו הן את תביעתן לבית המשפט המחוזי). לחלופין, טוענות הן כי אין המערערים זכאים להשבה בשל חלוף תקופת ההתיישנות ממועד ביטול ההסכמים. אשר לתביעת המערערים מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, טוענות המשיבות כי מבליל החשבוניות שהגישו המערערים לא ניתן ללמוד האם קיבלו הן טובת הנאה כלשהי בעטיין של ההוצאות שהוציאו המערערים, ואם כן- מה שיעורה, ובהעדר ראיות בעניינים אלו, אין בסיס לחיובן. לגישתן, על מנת להוכיח השקעות שבוצעו במקרקעין, היה על המערערים להמציא דו"ח מסודר ומפורט של רואה-חשבון. המשיבות אף שוללות את טענת המערערים לפיה המערער 2 לא נחקר על תוכן הקבלות שהמציא לבית המשפט. מעבר לכך, טוענות המשיבות כי אף אם המערערים היו מוכיחים כי הן קיבלו מהם טובת הנאה כלשהי, הרי שעיקרון ההשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט חל רק לגבי שמירה על הקיים ולא לגבי פעולות להשבחת הנכס, ועל כן, אין הן חייבות למערערים מאומה. לבסוף, אשר לתביעת המערערים מכוח ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, שבות המשיבות וטוענות כי הסכם בית הכנסת והסכם הקומבינציה ביטלו את ההסכמים שקדמו להם, ועל כן, אין המערערים יכולים לבסס את תביעתם על ההתחייבויות שנכללו בהם. בכל הנוגע להסכם שלב ב', סומכות המשיבות ידיהן על מסקנת בית המשפט המחוזי ומוסיפות כי ממילא, אף אילו עמדה למערערים זכות לתבוע על-פי הסכם זה, אשר נחתם, כזכור, בשנת 1976, הרי שעילת התביעה מכוחו התיישנה זה מכבר, שכן כל ההתחייבויות שנקבעו בו אמורות היו להיות מושלמות תוך שנתיים ממועד כריתתו. מכל מקום, טוען בא-כוח המשיבות כי אין בהסכם זה כדי להטיל חיוב על המשיבה 2, אשר כלל לא היתה צד להסכמים האמורים. בנוסף, בכל הנוגע לדמי הניהול שתבע המערער 2, טוענות המשיבות כי מעולם לא התחייבו או הסכימו לשלם לו בגין עבודתו, וכי נוכח העובדה שסעיף 4(ג) בהסכם השותפות, עליו מבקש המערער להתבסס, התייחס לדמי ניהול שיוענקו לבעלה המנוח של המשיבה 2, אין בו כדי לבסס את טענת המערער לזכאותו שלו לדמי ניהול. בסיכומו של דבר, טוען בא-כוח המשיבות, כי היות והמשיבה 1 לא רק שלא התעשרה ממעשי המערערים אלא דווקא ניזוקה מהם, הרי שגם אם היתה להם עילת השבה כנגדה, ראוי היה לדחותה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, בהיותה של ההשבה בלתי צודקת בנסיבות העניין. עמדת המערערים ביחס לטענות המשיבות 15. המערערים שוללים את הטענות שהעלו המשיבות: הם דוחים את הטענה בדבר קיומו של מעשה בית-דין בין הצדדים וטוענים כי תביעתם הינה תביעה עצמאית וכי לא היתה עליהם חובה להעלות את דרישותיהם להשבה במסגרת ההליכים הקודמים; הם שוללים את הטענה כי ביטול הסכם בית הכנסת והסכם הקומבינציה נעשה כבר בשנת 1989 ומכאן שהתביעה מכוחם התיישנה, וטוענים כי ממילא, עניין זה אינו נוגע לתביעתם להשבת חלקן של המשיבות בהוצאות שהוצאו לאחר שהוגשה התביעה; הם טוענים כי אין בסיס לטענה כי הסכם השותפות והסכם המימון בוטלו עם חתימת ההסכמים המאוחרים להם, וסוברים כי עם ביטול ההסכמים המאוחרים, שבו על מכונם שני ההסכמים הקודמים; ולבסוף, טוענים הם כי המשיבות מנועות מלטעון בעניין נזקים שנגרמו להן, מחמת מעשה בית-דין בעניין זה, אשר התגבש עם מתן פסק הדין בתביעתם נגד המערערים. דיון והכרעה 16. ראשית, יש להסב את תשומת הלב לכך שלמעשה, טענות המערערים, כל כולן, מופנות כנגד הקביעות העובדתיות שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא. ההלכה בהקשר זה ידועה, ולפיה, ככלל, ערכאת הערעור תמשוך ידה מלהתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ותעשה זאת אך במקרים חריגים המצדיקים התערבות (ראו לדוגמה: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, תק-על 98(2) 1235, 1240 (1998); ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 218, 221 (2005), וההפניות שם). כזכור, בבסיס הלכה זו עומד היתרון הברור המצוי בידי הערכאה הדיונית על-פני ערכאת הערעור בקביעת העובדות: בפניה הביאו בעלי הדין את ראיותיהם, בפניה נשמעו העדויות ובפניה התנהל הליך ההוכחות. הטענות שמעלים המערערים במקרה דנן אינן מצדיקות לטעמי סטייה מכלל זה. עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לטענותיהם העיקריות של המערערים אף לגופו של עניין. יאמר כבר עתה, כי חלק מן הטענות שמעלים בעלי-הדין, אשר הגישו שניהם כתבי טענות מפורטים, אינם נדרשים לטעמי לצורך הכרעה, ועל כן אתייחס לטענות הנחוצות לענייננו בלבד. תשלומים עבור פיתוח והכנת צו בתים משותפים לצורך ביצוע שלב ב' של הבנייה 17. כזכור, לטענת המערערים, קיבלו הם על עצמם, במסגרת הסכם הקומבינציה, את התחייבותם של המשיבה 1 ובעלה המנוח של המשיבה 2, משנת 1976, לשאת בהוצאות הפיתוח ובהוצאות רישום הבית המשותף לצורך ביצוע שלב ב' של הבנייה. לפיכך, טוענים הם, כי עם ביטול הסכם זה, על המשיבות להשיב להם כעת, במלואן, את ההוצאות שהוציאו לשם מימוש התחייבות זו. בנוסף, שבים המערערים וטוענים כי הם באים בנעליה של חברת שמש הדר בעניין זה, שכן החברה העבירה את זכויותיה בחלקות לבעלי מניותיה. 18. בכל הנוגע לטענת המערערים כי הם באים בנעליה של חברת שמש הדר, מקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא, אשר קבע כי המערערים לא השכילו להראות מכוח מה נטלו על עצמם את הזכות לתבוע מן המשיבות, בשמה ובמקומה של חברת שמש הדר, את הסכומים המגיעים לה מכוח הסכם שלב ב'. מדובר בקביעות עובדתיות אשר מעוגנות בחומר הראיות, ולא מצאתי כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה, בהן, כערכאת ערעור. לנימוקיו של בית המשפט קמא ניתן להוסיף גם, כי אף שבשלהי שנת 1979 הוסכם כי הנכס נשוא המכרז יועבר ממפרקי חברת שמש הדר לבעלי מניותיה, לפי חלקם היחסי בחברה, וכן כי המערערים 2 ו-3 ירכשו את חלקם של בעלי מניות המיעוט בחברה (קבוצת רחמני), הרי שבפועל, רכישה זו נעשתה לא רק עבור המערערת 1, אלא גם עבור המשיבה 1, ובעקבותיה (כפי שעולה במפורש מהסכם השותפות) המערערים לא הפכו לבעלים יחידים של הזכויות בנכס, אלא לבעלי 74% מהזכויות בו בלבד. לפיכך, לא ניתן לומר כי העברת זכויותיה של חברת שמש הדר לבעלי מניותיה, הביאה, בסופו של יום, ליצירת זהות מוחלטת בינה לבין המערערים, ומכל מקום, כפי שגם קבע בית המשפט קמא, אין ללמוד מכך בהכרח, כי החברה המחתה למערערים את זכויותיה לתבוע בשמה מהמשיבות חובות העומדים לזכותה. יש לציין, כי אין ממש גם בטענת המערערים לפיה המשיבות כלל לא טענו בפני בית המשפט קמא לחוסר יריבות בגין הוצאות אלו. עיון בכתב ההגנה המתוקן שהגישו המשיבות, מעלה כי הן טענו במפורש שהן מכחישות את טענות המערערים בעניין זה וכן ציינו כי היות והמערערים כלל לא היו צד לחוזה, אין להם כל זכות תביעה על-פיו. 19. אשר לטענת המערערים לפיה נטלו הם על עצמם את התחייבותה של המשיבה 1 כלפי חברת שמש הדר, ואף שהמשיבות לא התמודדו עימה במישרין, סבורני כי אף בה גלום קושי ממשי: עיון בהסכם הקומבינציה מעלה כי בסעיפים 11 ו-12 נקבע, אמנם, כי ההוצאות לקבלת היתר הבניה בחלקות האמורות וההוצאות לפיתוח המגרש יחולו, במלואן, על הקונה - המערערים - אולם מנגד, לא נאמר בהסכם זה, במפורש, דבר באשר לפיתוח הנדרש לצורך ביצוע שלב ב' של הבנייה ולצורך רישום הבית המשותף, כמו גם באשר להתחייבויות קודמות של המשיבות אשר מועברות לאחריות המערערים, במסגרת ההסכם. יש לזכור כי מלכתחילה, מטרת השותפות בין הצדדים, כפי שהוגדרה בהסכם השותפות, היתה לבצע את בינוי השטח המצוין במכרז, וזה, התייחס לשלב ג' של הבנייה. מטרה זו לא נזנחה גם בשלב החתימה על הסכם הקומבינציה, עת נקבע שמכירת זכויותיהן של המשיבות במקרקעין למערערים תבוצע בתמורה לקבלת נכסים בבניין שיבנה על המקרקעין על-ידי המערערת 1. ניתן לומר, אם כן, כי מימוש הסכם הקומבינציה היה מותנה בהוצאתו לפועל של פרויקט הבניה המתוכנן במסגרת שלב ג' של הבניה, ולפיכך סביר שההתחייבויות בו נגעו לשלב זה של הבנייה, אולם המערערים לא השכילו להראות על בסיס מה טוענים הם כי ההתחייבויות בהסכם התייחסו אף לשלב הבנייה הקודם לו, הוא שלב ב'. לא זו אף זו: הדעת אף נותנת, כי ההוצאות שאליהן מתייחסים סעיפים אלה הן, לפחות בעיקרן, הוצאות עתידיות, אשר ידרשו לצורך מימוש פרויקט הבניה, ולא הוצאות הנובעות מהתחייבויות אשר גובשו שנים רבות קודם לחתימת ההסכם, וזאת למצער, בהעדר התייחסות מפורשת להתחייבויות מעין אלו. לכך יש להוסיף את העובדה כי בסעיף 4 להסכם הקומבינציה אף נקבע במפורש כי מסירת הזכויות בחלקות וכן מסירת החלקים הבנויים, תהיינה נקיות מכל חוב, שעבוד, ומשכנתא (למעט הערות אזהרה הקיימות על החלקות), וגם מסיבה זו, ניתן להטיל ספק בטענה כי המערערים התכוונו, במסגרת הסכם זה, לקבל את זכויותיהן של המשיבות בחלקות, כשאלו כפופות להתחייבותן של האחרונות כלפי חברת שמש הדר. 20. לאור כל זאת, ובנוסף לקביעותיו של בית המשפט קמא, ספק בעיני אם ניתן ללמוד מהסכם הקומבינציה, בין במישרין ובין בעקיפין, על הסדר שגובש בין הצדדים באשר למחויבויות הנובעות מהסכם שלב ב', באופן אשר עשוי להוביל לחיוב המשיבות בגין הוצאות שהוציאו המערערים. דין תביעתם זו של המערערים להידחות, איפוא. תביעת המערערים להשבת השקעותיהם בבית הכנסת ובמגרש המשותף 21. כזכור, בבוא בית המשפט קמא לבחון את השאלה האם ההוצאות שהוציאו המערערים היו הוצאות סבירות ונחוצות לצורך קידום פרויקט הבניה, נתקל בית המשפט בקושי ממשי לבחון את ההקשר הקונקרטי של ההוצאות ולהעריך את סבירותן ונחיצותן, ולאור זאת, דחה את תביעת המערערים להשבת ההשקעות דנן. המערערים יוצאים כנגד מסקנתו זו של בית המשפט, וטוענים כי לא רק שהקבלות שהוגשו מבססות את תביעתם בצורה מספקת, אלא שאף אם אכן היה קושי בדבר, ראוי היה לפסוק לטובתם סכום כלשהו, ולו בדרך של אומדנא, ולחלופין, כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לשם השלמת הבירור באשר לטיב ההוצאות ועריכת אומדן באשר לשווי ההשבה לה הם זכאים. 22. כידוע, הלכה היא כי "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" (או את גובה ההשבה המגיעה לו - ע.א) (ע"א 7905/98 Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001), להלן: פרשת Aerocon). כן נקבע כי כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על-פי אומדנא דדיינא, כך גם עניין הפיצוי (או ההשבה - ע.א) אינו נקבע על-פי אומדנא דדיינא, וכי על התובע ליצור את התשתית העובדתית גם לצורך הוכחת עניין זה, ולא רק באשר למידת הנזק שנגרם לו (ראו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-809 (1981), להלן: פרשת אניסימוב). לשם עמידה בנטל הוכחה זה, ניתן, מקום בו שווי הפיצוי או ההשבה הנתבעים אינם ברורים מאליהם, להיעזר בחוות-דעת מטעם מומחים שונים, כגון שמאים, מהנדסים וכיוצא באלה בהתאם לאופי התביעה, וכן להביאם לעדות בפני בית המשפט (אודות מקרים בהם הדבר נעשה, ראו לדוגמה: פרשת Aerocon לעיל, לעניין היעזרות בחוות-דעת של שמאי; וכן ע"א 2688/95 פנחס נ' כרם מהנדסים, פ"ד נ(5) 742 (1997), לעניין עדות מהנדס). בענייננו, הסתפקו המערערים בהגשת תצהיר מטעמו של המערער 2, יחד עם אסופת קבלות נכבדת, אשר לדידם, מעידה על ההוצאות שהוציאו ועל סכום ההשבה לו הם זכאים. בהתייחס לנתונים אלו, סבר בית המשפט קמא כי בשל הקושי להעריך את הקשרן, נחיצותן וסבירותן של ההוצאות השונות להן טענו המערערים, הוכחת ההשבה לה הם זכאים, חייבה תשתית ראייתית רחבה ומוצקה יותר מזו שהוצגה לפניו. איני מוצאת טעם להתערב בקביעתו זו של בית המשפט קמא. אמנם, הפסיקה הכירה בחריגים שונים לכלל האמור, ובמסגרת זאת נקבע, בין היתר, כי במקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים (ובענייננו, את שיעור ההשבה - ע.א), אין בכך כדי להכשיל את התביעה, ודי לתובע שיביא את הנתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראו פרשת אניסימוב, לעיל, בעמ' 809, וכן ראו את דברי השופט מלץ בפסק הדין בע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 32-34 (1993); אודות חריגים נוספים לכלל האמור, ראו למשל את הדיון בפרשת Aerocon לעיל, בעמ' 398-400). איני סבורה כי מקרה זה נמנה על אותם המקרים, וכי בפני המערערים עמד קושי אובייקטיבי להביא נתונים ברורים ומדויקים אודות היקף ההשבה לה הם זכאים, באופן אשר יצדיק כי בית המשפט יקבע את סכום ההשבה על דרך של אומדנא. כל הנתונים והמסמכים הדרושים היו מצויים בידם ובשליטתם של המערערים, ואף שדובר בהוצאות מגוונות אשר התפרסו על שנים מספר, הרי שלצורך הוכחת תביעתם, יכלו המערערים להביא עדויות ברורות יותר באשר להקשר ההוצאות, נחיצותן וסבירותן, הן בדמות חוות-דעת של מומחים בתחום, והן בדמות עדויות של אנשי המקצוע עימם עבדו. משלא עשו כן (וסבורני כי אין להם לבוא בטרוניה בעניין זה אלא לעצמם), וניסו לצאת ידי חובתם בהגשת אוסף הקבלות האמור לבית המשפט, לא בכדי דחה בית המשפט את תביעתם, שהרי הם כלל לא עברו את משוכת ההוכחה הראייתית בכדי להגיע לשלב האומדן השיפוטי (וראו בהקשר דומה את דברי השופטת נאור בפסק הדין בע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, תק-על 2006(1) 1549, 1562 (2004)). בהקשר זה יש להבהיר כי אמנם, במקרים רבים יוכל בעל-דין לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש באשר לזכותו להשבה באמצעות המצאת קבלות בגין הוצאות שהוציא לבית המשפט. אולם מקום בו מדובר, כבענייננו, בהוצאות כה רבות, הנוגעות לעניינים מגוונים וסבוכים, ובפרט כאשר מדובר בהוצאות שהנסיבות הסובבות אותן שנויות במחלוקת או עשויות להיות שנויות במחלוקת, סבורני כי לא ניתן לומר שהמערערים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת טענתם. 23. יש לציין גם, כי אין ממש אף בטענת באת-כוח המערערים לפיה המערער 2 כלל לא נחקר על תוכנן, הקשרן ונחיצותן של ההוצאות ומשכך יש לראות את העובדות שנטענו בתצהירו כבלתי שנויות במחלוקת. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 1.12.02 מעלה כי המערער 2 בהחלט נחקר בנושא, הגם שחקירה זו לא התייחסה לכל הוצאה (דבר שממילא ספק אם היה אפשרי, נוכח מספרן הרב של הקבלות שהגישו המערערים לבית המשפט). (בעניין זה, ראו לדוגמה את השאלות שנשאל המערער 2 בעמ' 14 לפרוטוקול מול שורות 22-24, בעמ' 15 מול השורות 4-5, בעמ' 18 מול השורות 15 ו-27, בעמ' 19 מול השורה 9, ובעמ' 20 מול השורות 1-2, 5 ו-9. כן ראו את תשובות המערער לשאלות אלו). 24. לבסוף, מעיון באמור בסעיפים 14-20, 27-28 ו-30 לסיכומים שהגישו המערערים, מתקבל הרושם כי בערעור לפנינו, ניסו המערערים "להכניס סדר" באסופת הקבלות שהמציאו לבית המשפט קמא, ולהראות כי הקשרן, נחיצותן וסבירותן של ההוצאות שהוציאו גלויים על-פניהם והוכחו כנדרש. אולם, סבורני כי ניסיון זה של המערערים אינו יכול להועיל להם. תפקידה של ערכאת הערעור אינו "שמיעה מחדש" (rehearing) של המשפט, אלא בחינה האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר ראיות אמין, האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין (ע"א 586/84, 587/84, 588/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 141 (1989), וכן חמי בן-נון ואיריס גוטפרוינד הערעור האזרחי 133-136 (1998)). בעניין זה אף נאמר בעבר, מפי כב' השופטת בייניש, כי: "יש לזכור כי הליך הערעור מיועד מעיקרו לבחינת פסק-הדין של הערכאה הדיונית. במצב העניינים הרגיל, הליך הערעור איננו מיועד לפתיחת ההליך הדיוני מחדש, ולעריכת "מקצה שיפורים" לדיון שהתנהל בו. התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת ההכרעה בתיק, נקבעת בערכאה הראשונה, שבידיה הכלים המתאימים לכך, ואילו ערכאת הערעור מעבירה תשתית זו - כמו גם כמובן את ההכרעה עצמה - תחת שבט ביקורתה. שינויים ב"חלוקת עבודה" בסיסית זאת, אף שלעיתים הם אפשריים, צריכים ככלל להיעשות בזהירות יתרה על מנת שלא לשבש את האיזון הראוי בין תפקידי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור..." (ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4) 676, 678 (1999)) אף במקרה דנן, נראה לי כי ניסיונם זה של המערערים הינו בגדר ניסיון לערוך "מקצה שיפורים" לטענות שהעלו בפני בית המשפט קמא ולראיות שהביאו בפניו. דין ניסיון זה להידחות, מה גם שממילא, לא מצאתי כי ניתן לומר שניסיון זה פתר את הקשיים עליהם הצביע בית המשפט המחוזי. 25. אשר לתביעת המערערים לאכיפת הסנקציות שנקבעו בהסכם המימון: לאור מסקנתי כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח את גובה ההשבה לה הם זכאים, מובן כי אין מקום להיענות אף לתביעתם לקבל ריבית חריגה על הסכומים הנטענים וכן פיצויים בעבור הפיגור בתשלום. בנסיבות אלו, אין גם צורך להכריע בשאלת תוקפו של הסכם המימון ובשאלת היקף חלותן של הסנקציות שנקבעו בו על כלל העבודות שנדרשו לצורך מימוש הפרויקט במגרש או שמא רק על מקצתן. תביעת המערער 2 לדמי ניהול 26. כזכור, טוען המערער כי על המשיבות לשלם לו דמי ניהול על עבודתו בפרויקט לאורך השנים. אף בעניין זה, לא מצאתי כי יש מקום לסטות מקביעותיו של בית המשפט קמא. סעיף 26 לחוק החוזים מאפשר, אמנם, להשלים פרטים חסרים בחוזה בהתאם לנוהג הקיים בין הצדדים, אולם סבורני כי מהעובדה שבהסכם השותפות נקבע כי במידה ובעלה המנוח של המשיבה 2 ינהל את הפרויקט הוא יקבל את המגיע לו על-פי המקובל בשוק, לא ניתן ללמוד על הסכמה כלשהי בין הצדדים באשר לתשלום דמי ניהול גם למערער. אין זה פרט ממין הפרטים שהנוהג הקיים בין הצדדים מאפשר להשלימם בהעדר התייחסות מפורשת אליהם. לפיכך, כבית המשפט קמא לפניי, גם אני סבורה כי המערער לא ביסס את זכותו לדמי ניהול. בנוסף, נוכח מסקנתי כי אין מקום לקבל את תביעות המערערים להשבת השקעותיהם, הרי שכפי שסבר גם בית המשפט המחוזי, ממילא לא נוצרה התשתית המתאימה לחישוב דמי הניהול הנטענים. 27. אשר על כן, אם דעתי תישמע, אציע לחבריי לדחות את ערעורם של המערערים על כל היבטיו. המערערים, ביחד ולחוד, ישאו בשכר-טרחת עורך-דינן של המשיבות בסך 10,000 ש"ח וכן בהוצאות משפט. הנשיא א' ברק: אני מסכים. השופטת מ' נאור: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. הפרת חוזהחוזהמכרזדיני חברותשותפות