השופט ברנזון: ערעור על דחיית תביעה לתשלום פיצויים על נזק גופני שנגרם בתאונת עבודה. המשיב הוא קבלן בנין קטן ובדרך כלל עובד אצלו פועל אחד. באחד הימים הוא נזקק ליד נוספת בעבודה לשעות מספר והזמין את המערער, הגר מולו, לעבוד אצלו. זמן קצר אחרי שהמערער החל בעבודה קרתה לו תאונה. התאונה קרתה כאשר שפך סל חוץ לתוך מערבל בטון. הסל נתפס על-ידי הכנפיים הסובבות בתוך תוף המערבל וידו השמאלית של המערער, שאחזה באוזן הסל, נמשכה אחריו ונפגעה. המערער השתית את תביעתו על שתי עילות נפרדות. העילה הראשונה היא שהמשיב התרשל כלפיו בזה שהעמידו על-יד המכונה - שהינה מסוכנת מטבעה - בלי לתת לו הדרכה מתאימה, לא הנהיג שיטת עבודה בטוחה, לא העסיק בעבודה אנשים מאומנים ולא דאג לפיקוח מתמיד על המכונה. העילה השניה היא שהמשיב הפר את חובת הגידור המוטלת עליו לפי סעיף 18 לפקודת הבטיחות בעבודה, 1946. בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה על שתי עילותיה משום "שהוא (המערער) חרג מגדר תפקידו ונפגע בעשותו עבודה שלא הוטלה עליו על-ידי מעבידו". הא כיצד? המערער העיד כי הוטל עליו להביא בסל חמרי בנין ולשפוך אותם לתוך המערבל, וכי תוך כדי שפיכת החצץ נתפסה ידו ונפגעה. המשיב כפר בכך שהטיל על המערער לשפוך את החומר לתוך המערבל. לפי עדותו כל מה שהיה עליו לעשות היה להביא את החומר בסל ולהניחו ליד המערבל כדי שהפועל השני, המומחה להפעלת המכונה, ישפוך אותו לתוכה. כיון שלא נמצא סיוע לגירסת המערער, לא היתה דרך אחרת אלא לדחותה, וכתוצאה מזה נקבע כאמו שהוא נפגע בעשותו עבודה שלא הוטלה עליו על-ידי מעבידו. שאלה היא אצלי אם ממצא זה בדין יסודו, ואם לא יותר נכון לראות במה שעשה המערער ביצוע בלתי נאות של התפקיד שהוטל עליו. לכל הדעות היה עליו להביא את הסל עם החומר ולשימו ליד המכונה. האם על-ידי עשיית צעד אחד נוסף של שפיכת החומר לתוך המכונה, שהוא טבעי כל כך וממש מתבקש, אפשר לומר כי חרג כליל מתחום עבודתו? המשיב עצמו העיד ואמר: "כל פועל יודע כיצד לשפוך חומר לתוך המכונה, אפילו ילד יודע זאת". מאידך, הוא לא העיד, כי אסר על המערער לשפוך את החומר למכונה, אלא שרק אמר לו להביא את החומר אל המכונה. האבחנה בין שתי האפשרויות, בין חריגה מתפקיד וביצוע בלתי-נאות של תפקיד, לרוב אינה קלה. גם המקרה שלפנינו איננו קל, אם כי, כאמור, אני סבור שזה יותר מקרה של ביצוע בלתי נאות של תפקיד מאשר חריגה ממנו. אינני רואה צורך להכריע בפלוגתה זו כיון שגם בהנחה שהמערער חרג מתפקידו אחראי המשיב כלפיו לפי כל אחת משתי העילות. בית-המשפט המחוזי היה בדעה, כי - "מאחריותו השלוחית של מעביד בעד מעשה רשלני של העובד כלפי צד שלישי, ניתן ללמוד..... גזירה שווה גם על אחריותו של המעביד כלפי העובד שניזק בעת שביצע מעשה שנאסר עליו על-ידי מעבידו, כי גם במקרה כזה דרוש, כדי לחייב את המעביד, שהמעשה שבוצע על-ידי העובד יהיה במהלך עבודתו של העובד ולא מחוץ לתחום עבודתו." לדעתי, הדבר איננו כך ואין להקיש מהאחריות השלוחית של מעביד כלפי צד שלישי על אחריותו הישירה כלפי העובד. אתחיל בעילה של הפרת חובת חקוקה. עוולה זו מוגדרת בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לאמור: "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק." חמישה הם יסודותיה של עוולת זו: (1) קיום חובה המוטלת על-פי חיקוק, למעט פקודת הנזיקין; (2) היות החובה מוטלת על הנתבע לטובת התובע; (3) הפרת החובה על-ידי הנתבע; (4) גרימת נזק לתובע; (5) היות הנזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו התכוון המחוקק. אימתי רואים חיקוק באילו נעשה לטובתו או להגנתו של התובע? "...... אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו.... או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני" (סעיף 63 (ב)). עלינו איפוא לתת את דעתנו על כך על מי באה פקודת הבטיחות בעבודה להגן? האם רק על עובדים הנפגעים "תוך כדי עבודתם" במובן סעיף 13 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] או גם על עובדים החורגים בשעת מעשה מגדר התפקיד שהוטל עליהם? סעיף 18 לפקודת הבטיחות בעבודה שבו עסקינן, המחייב לגדור לבטח כל חלק מסוכן של מכונה במפעל, נועד להגן על כל אדם "המועבד או העובד במקום". כלומר, מוגן לא רק כל אדם המועבד על-ידי המחזיק במפעל, אלא גם אדם המועבד במקום על-ידי מעביד אחר, ואף אדם שאינו מועבד ככלל על-ידי אחר אלא עובד במקום כעצמאי: ;]LAVENDER V. DIAMINTS, LTD.; (1949), [2 ;]JOHN SUMMERS & SONS, LTD., V. FROST; (1995), [3 .]WIGLEY V. BRITISH VINEGARS, LTD.; (1962), 3 ALL E.R. 161, [4 אין בכוונתי לומר שכל אדם הנמצא במקום ועושה שם עבודה כלשהי פרושה עליו ההגנה של סעיף 18. הוא צריך להיות מועבד במפעל או עובד בו לצרכי המפעל. על-כן נפסק באנגליה כי עובד העושה עבודה פרטית אחרי שעות העבודה הרגילות, ומי שמתנדב לעזור לו בעבודה זו, אינו מוגן,;.‎NAPIERALSKI V. CURTIS (CONTRACTORS) LTD (5) ,(1959). הסיבה היא, כדברי לורד KILMURIR בענין ‎WIGIEY V. BRITISH [VINEGARS , LTD.; (1964), A.C. 307, 324, ]4 כי באותו זמן לא עבד לצרכי המפעל. לאמיתו של דבר הוא היה באותו זמן בר-רשות ותו לא. השאלה שאנו ניצבים לפניה כאן נדונה באופן ישיר באנגליה, בשלושה פסקי-דין חדישים ומחדשים. בהם הוחלט כי ההגנה הנתונה לעובד על-פי חובה חקוקה אינה מותנית בכך שיהא עושה מעשה בתחום עבודתו שעה שהוא נפגע בשל הפרת החובה על-ידי מעבידו: ;]UDDIN V. ASSOCIATED PORTLAND CEMENT, LTD.; (1965), [6 ;]ALLEN V. AEROPLANE AND MOTOR ALUMINIUM CASTINGS; (1965), [7 .]LEACH V. STANDARD TELEPONES AND CABLES, LTD.; (1966), [8 ואין נפקא מינה בכך, שהוא עצמו המכשיר לביצוע ההפרה: ע"א 227/67, [1]. במשפט [UDDIN, ]6. שבו נפגע פועל על-ידי חלק מסוכן של מכונה שלא היה גדור בהתאם לחוק בלכתו לשם לתפוס יונה, אמר השופט לורד פירס (PCARCE) )ב-ע' 216): "הנתבעים אינם יכולים להסתמך על העובדה שהתובע לא עבד, אם באותו זמן הוא היה מועבד במקום." ולמטה מזה: "ודאי שאין לומר כי המלה 'מועבד' בחוק רומזת על כך כי זמנים שבהם נעשים מעשים שאינם בתחום העבודה מוצאים באורח אוטומטי..... גם אם נצטמצם בפירוש הסעיף עצמו, אין דבר אשר מצדיק את הדעה כי אדם מועבד מוגן רק כאשר הוא פועל בתחום עבודתו." דברים לא פחות ברורים ונמרצים אמר השופט דיפלוק (DLPLOOK) בענין [ALLEN ,]7 כשהחיל אותה הלכה והרחיבה גם על מקרה של רשלנות רגילה של מעביד כלפי עובדו. ואלה דבריו: "אינני סבור כי הדיבור 'שעשוע לעצמו' (A FROLIC OF HIS OWN), שיש לו חשיבות כדי להטיל אחריות שלוחית על מעביד למעשה הנזיקין של עובדו, יש לו שייכות כלשהי לשאלה באם מעביד אחראי כלפי עובדו על הפרת חובה חקוקה או על-פי המשפט המקובל. מפסק-הדין של בית-משפט זה שהוזכר על-ידי השופט סלרס (SELLERS) )הכוונה לענין [UDDIN ,]6) ברור לחלוטין כי אין צורך להראות שכאשר ניזק העובד הוא ניזק במהלך עבודתו: מספיק שהועבד במקום." תמים דעים אני עם השופט דיפלוק כי דין אחד בענין זה לעוולה של הפרת חובה חקוקה ולעוולת רשלנות. עוולת הרשלנות, כמוה כהפרת חובה חקוקה, אינה מיוחדת ליחסים שבין מעביד לעובד. זוהי עוולה כללית, החלה על כל מקרה שבו נמצאים אנשים ביחסי קירבה או שכנות מספיקים כדי לחייב את האחד לנהוג בזהירות סבירה כלפי רעהו על-מנת שלא לגרום לו נזק במהלך הרגיל של הענינים. בהתאם לכך, מחמת יחסי הקירבה הקיימים בין מעביד לעובדו, חייב המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזקי גוף מהעובד בעבודתו, במובנה הרחב של המלה. יחסי הקירבה שבין המעביד והעובד אינם פוסקים גם כאשר העובד עושה, במהלך הרגיל של עבודתו, פעולה אשר אמנם לא הוטלה עליו, ואף נאסרה עליו, אלא שהיא עשויה לקדם את האינטרס של המעביד. במקרה כזה חובת הזהירות של המעביד כלפיו בעינה עומדת. המבחן, לדעתי, איננו אם העובד נפגע כשהוא עושה דבר החורג מגדר תפקידו, אלא אם בשעת מעשה הוא עובדו של המעביד, כלומר אם קיים ביניהם קשר של עובד ומעביד. כל זמן שקשר זה קיים שרירות וקיימות כל הזכויות והחובות ההדדיות שלהם הנובעות ממנו. במקרה שלפנינו, אפילו שפך המערער את החצץ למערבל בלי רשות, או אף בניגוד להוראה, הוא לא חדל להיות מועבד על-ידי המשיב. היתואר מצב משונה כזה שעם כל סל של חצץ, רגע אחד - כשהוא יוצא לדרכו להביא את החצץ ונושאו עד למכונה, הוא מועבד ומוגן מפני הסיכונים שבעבודה, ומשנהו - כשהוא שופכו לתוך המכונה, הוא חדל להיות מועבד ואיננו מוגן? סיכומו של דבר: התנאי הנדרש לפי סעיף 13 (א)(2) לפקודת הנזיקין לקיום אחריותו של מעביד כלפי צד שלישי על מעשה שעשה עובד שלו, שהמעשה יהיה תוך כדי עבודתו, איננו חל על הפרת חובה חקוקה או רשלנות שהמעביד אחראי לה כלפי העובד הניזק. בגלל המסקנה המוטעית שהשופט המלומד הגיע אליה בענין זה, הוא לא דן ולא החליט ביתר הענינים, כלומר אם בפועל היתה רשלנות או הפרת חובה חקוקה מצד המשיב, ואם היתה רשלנות תורמת מצד המערער, ומהם דמי הנזק המגיעים למערער. לדעתי, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהחזיר אליו את הדין להשלמה. השופט מני: אני מסכים. השופט ויתקון: אני מסכים, אולם ברצוני לסייג את הסכמתי לגבי מקרים (שהנדון אינו אחד מהם), אשר בהם נמצא העובד במקום הסכנה כמסיג-גבול-שלא-בתום-לב. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ברנזון. על המשיב לשאת בהוצאות הער- עור של המערער ובהן שכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 500 (חמש מאות) לירות. הפרת חובה חקוקה