השופטת ש' נתניהו: מעשה באיש מוסלמי, שגירש את אשתו המוסלמיה בעל כורחה, מבלי שהיה בידו אותה עת פסק-דין של בית הדין השרעי (הוא בית הדין המוסמך), המחייב את האישה להתיר את הנישואין. המעשה נעשה ביום 19.6.1978 והיווה עבירה על הוראות סעיף 181 של חוק העונשין, תשל"ז-1977, שזו הוראתו: "התיר איש את קשר הנישואין על כרחה של האשה, באין בשעת התרת הקשר פסק דין סופי של בית המשפט או של בית הדין המוסמך המחייב את האשה להתרה זו, דינו - מאסר חמש שנים". אין חולק, שאף-על-פי שהמעשה אסור על-פי הדין הפלילי, הגירושין תופשים על-פי הדין השרעי. 2. האישה פנתה לבית-משפט השלום בפתח-תקוה בתביעה נגד האיש, שיפצה אותה על נזקיה שנגרמו לה, לטענתה, עקב מעשה הגירושין שנעשה בעבירה. לטענתה, המעשה מהווה לא רק עבירה פלילית אלא גם עילה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], באשר נתקיימו בו כל יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה כהגדרתה בסעיף 63 של הפקודה הנ"ל: "(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". לפי הנטען בכתב התביעה, נגרם לאישה נזק כספי כשיעור המזונות, שהייתה מקבלת למשך תוחלת חייה לעתיד (סעיף 6), ולחלופין, נגרם לה נזק כללי, לרבות העדר סיכויי נישואין בעתיד, בושה, סבל, צער ומחסור כלכלי (סעיף 7). 3. שופט השלום המלומד דחה את תביעתה של האישה. לדעתו ברור הוא, כי המחוקק לא התכוון "להכניס את סעיף 181 של חוק העונשין לגדר סעיף 63 שאם חס וחלילה יאמר כך בקשר לחוק העונשין עלול יצור כזה שנברא, לגדול פרא ויהפך גולם, ותוצאות הדבר מי ישורן?" סבור היה גם, כי הנזק, שהאישה טוענת לו, אינו מסוגו או מטבעו של הנזק, שאליו התכוון המחוקק בסעיף 181 הנ"ל. בתביעה ראה ניסיון לעקוף את הוראות הדין האישי בדבר מזונות ויחסי ממון בין הצדדים. לחלופין נתן דעתו לעניין הנזק הנתבע והחליט, כי האישה לא הוכיחה מה הנזק שנגרם לה, אף לא הוכיחה מה חלק ממנו, אם בכלל, נגרם דווקא על-ידי הגירושין. בערעור לבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. הערעור נדחה בדעת הרוב (כבוד הנשיא דאז ב' כהן וכבוד השופט מ' אילן). דעת המיעוט (כבוד השופט מ' טלגם) הייתה, שיש לקבל את הערעור. הנימוק ביסוד החלטתו של כבוד הנשיא כהן הוא, כי הוראת חוק העונשין אינה מתיישבת עם הכוונה הנדרשת על-פי סעיף 63 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. זאת למד מנוסח סעיף 181 לחוק העונשין, שאין בו הפרדה בין האיסור לבין הענישה (כהפרדה הנמצאת, לדוגמה, בהוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ובפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970) והאיסור שבסעיף 181 משתמע רק מהעונש. מכאן, לדעתו, שהמחוקק התכוון לענישה בלבד, ללא תרופה אזרחית בצדה. כבוד השופט אילן הצטרף לדעה, שהמחוקק לא התכוון לעשות את מעשה העבירה הנדון לעוולה, שהרי כשהתכוון לכך ידע לומר זאת במפורש בהוראות חקיקה חדישות שונות שפירט. לדעתו, המחוקק נמנע במתכוון מלפלוש לתחום הדין האישי הממוני, מה גם שלאשה יש זכות תביעה, על-פי הדין השרעי, למזונות לאחר גירושין ולמוהר נדחה. כבוד השופט טלגם, לעומתם, היה בדעה, כי ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 181, שעליה אעמוד להלן, מצביעה על כוונה ברורה להעניק לאישה תרופה אזרחית, וההוראה העונשית אינה שוללת כוונה זו. שופטי הרוב, שהחליטו לדחות את הערעור, לא דנו בעניין הנזק. הנשיא כהן הסתפק בהערה, כי שיעור הנזק על-פי העילה שבסעיף 63, אילו קמה, איננו דווקא כשיעור המזונות למשך תוחלת החיים. השופט טלגם סבר, כי יש די ראיות כדי לאמוד את נזקיה הכלליים של האישה, והעריך אותם ב-30,000 ל"י בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום העילה. בסיכום טענותיו בערעור זה עמד בא-כוח האישה בעיקר על הנזק הכללי. 4. נראית לי דעת המיעוט מדעת הרוב. כפי שהבהיר חברי המכובד, השופט ברק, בע"א 145/80 [1], המייחד את העילה של הפרת חובה חקוקה שבסעיף 63 של הפקודה שלנו הוא, כי החיקוק שהופר לא הוא מקור העילה. המקור הוא בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], העושה את ההפרה לעוולה, אם החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הנפגע ואיננו שולל את התרופה בנזיקין: "החיקוק אינו מקור לאחריות הנזיקית אלא מקור לחובה החקוקה, המהווה, מצדה, אחד מתנאי האחריות הנזיקית... האחריות בנזיקין אינה שואבת כוחה (אם כי היא עשויה להישלל) מחקיקת המשנה, אלא מפקודת הנזיקין [נוסח חדש] עצמה" (שם [1], בעמ' 135). השאלה שיש להשיב עליה, לכן "אינה, אם חיקוק פלוני, על-פי פירושו, נועד ליתן סעד אזרחי. על שאלה זו כבר נתן המחוקק תשובה בקבעו, כי אם אותו חיקוק נועד לטובתו של פלוני, הרי בהפרתו נתגבש סעד אזרחי מכוח דיני הנזיקין, ובלבד שאותו חיקוק לא נתכוון להוציא את התרופה האזרחית. השאלה, אשר אותה צריך שופט ישראלי להציב נגד עיניו, היא, אם החובה החקוקה נועדה לטובתו של הניזוק, ואם אין בה משום שלילת התקופה הנזיקית" (שם, בעמ' 136). כבר נאמר, שהעוולה של הפרת חובה חקוקה היא "עוולת מסגרת", שבה "רב לו ידו של בית המשפט ביצירת חבויות" (מ' חשין,"מקורות דיני הנזיקין בישראל - הלכות השופטים כמקור לדיני הנזיקין" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז) 86). תוכנה מתמלא על-ידי הוראות החיקוקים השונים המטילים את החובה ועל-ידי הפרשנות השיפוטית, הניתנת לאותן הוראות, אם עונות הן על כל יסודות העוולה המוגדרת בסעיף 63, אם לאו. כדברי השופט לנדוי (כתוארו אז) בד"נ 6/66 [2], בעמ' 620: "הסעיף 55א (כיום סעיף 63 - ש' נ') מטיל על בית-המשפט תפקיד פרשנות נכבד מאד. הוא פותח פתח ליצירת עילות אין ספור בנזיקין, במקביל לחובות המוטלות על מאן דהו בחוק, כפוף לאותם תנאים מגבילים בגוף הסעיף 55א... מאליו מובן שיש כאן כר נרחב ל,חקיקה שפוטית' במצוות החוק". והשופט ח' כהן בע"א 572/74, 573, 574 [3], בעמ' 77: "נזדמן לנו לפסוק שחוקי תכנון ובניה וחוקי בטיחות בעבודה נמנים על החיקוקים שהפרתם יכול ותשמש עילת-תביעה לפי סעיף 63... ועל אמונתי שעוד ידנו נטויה". וראה גם ע"א 145/80 [1] הנ"ל, בעמ' 139. וכיצד יש למלא ולצקת תוכן לתוך אותה מסגרת, שפתח המחוקק בסעיף 63? כאן בא לידי ביטוי תפקידו היוצר של השופט להפעיל שיקולי מדיניות משפטית בפרשו את החיקוק המטיל את החובה, אם נועד הוא להגן על הניזוק ולהיטיב את הנזק שנגרם לו. הבהלה, שנתפש לה שופט השלום המלומד, שמא חלילה ייברא יצור פרא, בהלה שלא במקומה היא. מדיניות משפטית המופעלת כהלכה אינה בוראת יצורי פרא. תקנת הכלל כונתה אמנם בעבר, לפני יותר ממאה וחמישים שנה, כ"סוס פרא" ("UNRULY HORSE") על-ידי השופט BURROUGH בפסק הדין בעניין ]RICHARDSON V. MELLISH (1824) [14 והשופט, המפעיל שיקולי מדיניות משפטית, תואר, בעקבות זאת, כרוכב על סוס הפרא (השופט ברק בע"א 207/79 [4], בעמ' 555 בהתייחס לדברי.‎A.L (CORBIN, ON CONTRACTS (ST. PAUL, VOL. VIA, 1962) 12). אך על השופט לרכב על סוס זה בזהירות ומתוך אחריות. עליו לרסנו ולנתבו בתבונה בין השיקולים השונים, שאותם עליו לאזן. זאת עליו לעשות מתוך תפישתו את השקפת החברה, בה הוא חי ופועל, ואת ערכיה וצרכיה. כך רותם הוא את סוס הפרא ומאלפו. הוא איננו בורא יצורי פרא אלא פותר בעיות, המתעוררות עם קצב החיים ועם המושגים והערכים המשתנים של החברה. 5. מה הפירוש שיש ליתן להוראות סעיף 181? נבחן את כוונתו לאור התפתחותו ההיסטורית. לידתה של ההוראה בסעיף 8 של חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951: "פקודת החוק הפלילי, 1936, יתוקן כך: ... (ב) אחרי סעיף 181 יבוא סעיף זה: 181א. התיר האיש קשר הנישואין על כרחה של האשה, באין פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך המחייב את האשה להתרת קשר הנישואין - האיש אשם בפשע ודינו מאסר עד חמש שנים". בדברי ההסבר להצעת חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951 (שנוסחה שונה במעט, שינוי שאין לו חשיבות לענייננו) נאמר: "החוק המוצע בזה יוצא בעקבות הפרק השני של קווי היסוד לתכנית הממשלה, שאושרו על ידי הכנסת ביום י' באדר תש"ט (11.3.1949) שם נאמר: ,יקויים שויון מלא וגמור של האשה - שויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים'". אביא גם מדברי שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, בקריאה ראשונה בכנסת (ד"כ 9 (תשי"א) 2005, 2006): "החוק המוצע אינו בא לשנות במאומה את היקף סמכותם של בתי הדין הדתיים השונים... אך החוק המוצע בא לקבוע כחוק של המדינה שורה של דינים שתכליתם לקיים שוויון של האשה במערכת המשפטית... פסקה ב' של סעיף 8 קובעת עבירה פלילית חדשה... ההפליה הזאת לרעת האשה קיימת בעדות אחרות. לכן בא התיקון המוצע לחוק הפלילי, לפיו התרת קשר הנשואין על כרחה של האשה ללא פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך המחייב את בני הזוג להתיר את קשר הנישואים מהווה פשע, וגוררת אחריה עונש של מאסר עד 5 שנים." הוראה זו תוקנה ומצאה את מקומה מאוחר יותר בסעיף 7 של החוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), תשי"ט-1959. הנוסח המתוקן הוא הנוסח שבו היא מופיעה עתה, מאז חוק העונשין, בסעיף 181 של חוק זה. 6. האם נועד חיקוק זה לטובתה או להגנתה של אישה פלונית, שבעלה גירשה בעל-כורחה? העובדה, שאישה כזו נמנית עם ציבור מסוים, ואפילו עם כלל ציבור הנשים במדינה, אינה, כשלעצמה, שוללת זאת. בסעיף 63(ב) שלנו אימץ המחוקק המנדטורי את דעת המיעוט של השופט ATKIN בפסק הדין הידוע בענין .‎.PHILLIPS V. BRITANNIA HYGIENIC LAUNDRY COMPANY LTD [15] (1923). די לפי סעיף 63(ב) אם החיקוק נועד "לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". את האופן בו נוכל להבחין בין חובה, שנועדה לטובת הציבור בתור ציבור, לחובה, שנועדה לטובת הפרט, אף שהוא משתייך לכלל הציבור, ניסה להגדיר השופט לנדוי בד"נ 6/66 [2] הנ"ל, בעמ' 621. על הקושי שבדבר עמד השופט ברק בע"א 145/80 [1], בעמ' 141- 142, שם הציע את ההבחנה בין חיקוק, הקובע נורמות ורמות התנהגות שנועדו להגן על האינטרס של הפרט, לבין חיקוק, שבא להגן על האינטרסים של החברה, "של מירקם החיים הקולקטיביים ואורחות חיי האומה". אין בהכרח סתירה בין השניים. לעתים מטרת החיקוק היא כפולה, להגן על האינטרס של הפרט ולהגן על האינטרס של הציבור כציבור (ע"א 270/53 [5], בעמ' 249; ע"א 572/74, 573, 574 [3] הנ"ל, בעמ' 77-78). על שאלה זו לא נוכל להשיב מבלי לבחון את מדיניותו של המחוקק. מטרתה המוצהרת של ההוראה המקורית בחוק שיווי זכויות האשה, כפי שבאה לביטוי בדברי ההסבר ובדברי הכנסת, יכולה להיות לנו לעזר. המטרה היא, כאמור, קיום שוויון מלא וגמור של האישה - בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים. החיקוק בא לתקן הפליה לרעת האישה, בעיקר האישה הלא יהודיה, אם כי להלכה אפשרות הפליה מסוג זה קיימת גם אצל יהודים (ראה דברי שר המשפטים בכנסת שצוטטו לעיל). בעיניי נעלה הדבר מספק, כי ההוראה באה לא רק כדי לקדם את מעמד ציבור הנשים בכלל בחברה הישראלית, למנוע הפלייתן ולהשוותן למעמד כלל הגברים, אלא גם להבטיח את האינטרס הפרטי של כל אישה ואישה, הנמנית עם כלל הנשים העשויות להיפגע מהאפליה הספציפית הזו, שאותה ביקש המחוקק לעקור משורש. בא-כוח המשיב מבקש להסיק ממקומה של הוראת סעיף 181, בפרק ח' של חוק העונשין, שכותרתו "פגיעה בסדרי המשטר והחברה", כי נועדה היא רק לטובת הציבור ולא לטובת האישה כפרט. זאת מבקש הוא ללמוד גם מסמיכותה של ההוראה להוראה אחרת שבאותו פרק, זו שבסעיף 176 של חוק העונשין, האוסרת ריבוי נישואין. שתי אלה דרו מקודם בכפיפה אחת בחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין). אך כפי שכבר נאמר, אין סתירה בין מטרתו של חיקוק להגן על אינטרס החברה בכללותה לבין המטרה להגן על אינטרס של הפרט שנפגע מהפרתו. לא זו אף זו: בבואנו לפרש את כוונתה של הוראת החיקוק שהופרה, לא את החיקוק בכללותו או אותו פרק ממנו שבו כלולה אותה הוראה עלינו לבחון, אלא את ההוראה הספציפית שבה אנו דנים. העילה בהפרת חובה חקוקה היא לא על הפרת החיקוק בשלמותו או פרק ממנו, אלא הפרת חובה מסוימת (ראה ע' בר-שירה, "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין: העוולות השונות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 26). יש שהחיקוק או הפרק המסוים, שבו כלולה ההוראה, נועדו בכללותם לשמור על אינטרס הכלל, אך ההוראה המסוימת נועדה לטובת הפרט או גם לטובת הפרט. אין לנו להזדקק לכן לא לכותרתו של החיקוק או הפרק, אף לא לסמכות ההוראה המסוימת להוראות אחרות, אלא לבחון אותה עצמה, אם כי, כמובן, על רקע החיקוק כולו (ראה: ע"א 457/64 [6], בעמ' 545; ע"א 335/80 [7], בעמ' 38; ע"א 145/80 [1] הנ"ל, בעמ' 140; ע"א 273/80, 292 [8], בעמ' 41). 7. האם התכוון סעיף 181 לשלול את התרופה האזרחית? על-פי הפסיקה האנגלית, משנקבע כי חיקוק נועד לטובתו של פלוני, עדיין נשארה השאלה פתוחה להכרעה, אם הפרתו של החיקוק מקנה לפלוני זכות תביעה בנזיקין, שאלה, שבה "הכל תלוי בהשתמעותו של החוק, במסיבות בהן ניתן ואליהן הוא מתייחס" (מפסק הדין בעניין [PHILLIPS ]15 הנ"ל, כפי שתורגם וצוטט בע"א 224/51 [9], בעמ' 689, והובא בהסכמה בע"א 247/55 [10], בעמ' 1115). בקודקס האזרחי הגרמני בסעיף 823(3), שאוזכר על-ידי השופט ברק בע"א 145/80 [1] הנ"ל, בעמ' 138, מוצאים אנו גישה הפוכה: בכל מקרה, שבו החיקוק נועד להגנתו של פלוני, הפרתו מקנה עילת תביעה אזרחית לנזק שנגרם על-ידי ההפרה: A PERSON WHO INFRINGES A STATUTORY PROVISION INTENDED FOR THE" 'PROTECTION OF OTHERS INCURS THE SAME OBLIGATION דהיינו אותה החובה המוטלת בסעיף 823(1), כלומר: FOR ANY )את הנפגע - ש' נ') ‎"... IS BOUND TO COMPENSATE HIM "....DAMAGE ARISING THEREFROM (התרגום לאנגלית מובא מה- ‎INTERNATIONAL ENCYCLOPEDIA OF COMPARATIVE LAW, VOL. 11, AT 45-46. יצוין, כי להוראת סעיף 823(2) ניתן פירוש מרחיב, ועל-פיו תיחשב הוראת חוק כנועדת להגן על האינטרס של פלוני, כשהיא נותנת הגנה לאדם מסוים או לקבוצה מסוימת של אנשים, גם אם זו רק מטרתה המשנית או הנגררת של ההוראה, אשר מטרתה הראשית היא להגן על אינטרס הציבור בכללו: ‎.(IBID., AT 66-67 נראה, כי אנו נמצאים בתווך, בין שתי גישות אלה. אצלנו, משנמצא שחיקוק נועד לטובתו או להגנתו של פלוני, חזקה היא, כי הפרתה של החובה המוטלת בחיקוק מקנה זכות תביעה לפלוני בנזיקין, אלא אם "החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו", כאמור בסיפא לסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על כך עמד השופט לנדוי בע"א 247/55 [10] הנ"ל, בעמ' 1116, וחזר בד"נ 6/66 [2] הנ"ל, בעמ' 620, וכך בע"א 145/80 [1] הנ"ל - המבחן הוא, אם החיקוק נועד לטובתו של פלוני, ואם לא התכוון לשלול את התרופה האזרחית. מעניין לציין, שהדו"ח המשותף של ה- ‎LAW ,(COMMISSION (NO. 21) AND THE SCOTTISH LAW COMMISSION (NO .11 THE INTERPRETATION OF STATUTES (LONDON, 1969) 51 מכיל המלצה בדבר חזקה דומה, אף מרחיקה לכת משלנו, החזקה שהפרת חובה יש עמה כוונה להקנות עילת תביעה לנפגע, אלא אם פורשה כוונה אחרת: WHERE ANY ACT PASSED AFTER THIS ACT IMPOSES OR" AUTHORISES THE IMPOSITION OF A DUTY, WHETHER POSITIVE OR NEGATIVE AND WHETHER WITH OR WITHOUT A SPECIAL REMEDY FOR ITS ENFORCEMENT, IT SHALL BE PRESUMED, UNLESS EXPRESS PROVISION TO THE CONTRARY IS MADE, THAT A BREACH OF THE DUTY IS INTENDED TO BE ACTIONABLE ....AT THE SUIT OF ANY PERSON WHO SUSTAINS DAMAGE IN CONSEQUENCE OF THE ."BREACH (ההדגשה שלי - ש' נ'). 8. מה היסוד לגישה, שבעטיה נדחו תביעת האישה וערעורה, כי בסעיף 181 התכוון המחוקק לשלול את התרופה האזרחית בנזיקין? גישתו של הנשיא כהן הייתה, כאמור, כי על כוונה זו מעיד חוסר ההפרדה בין הוראת האיסור להוראות הענישה. אינני מוכנה לקבל גישה זו. אל כוונתו של המחוקק אנו מנסים להגיע. לא בדרך מלאכותית זו נגיע למטרתנו. לא בקנקן נסתכל אלא במה שיש בתוכו, בתוכנו. האם הטלת הסנקציה הפלילית מצביעה על כוונה לשלול את התרופה האזרחית? לא בהכרח כך. הפסיקה שלנו הכירה לא אחת בקיומה של העילה של הפרת חובה חקוקה כתוצאה מהפרת חיקוק עונשי: הפרת תקנות הבטיחות בעבודה, חוק התכנון והבניה, פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970, סעיף 38 של פקודת סימני המסחר, 1938 (ע"א 715/68 [11]) ורשימה נוספת מפורטת נמצאת בחיבורה הנ"ל של בר-שירה, בעמ' 7. לאחרונה, ועל כך יש לברך, באה סוגיה זו על תיקונה גם לעניין הפרת תקנות התעבורה בדרכים (ראה ע"א 335/80 [7] הנ"ל). אודה, שמעולם לא הצלחתי לרדת לסופה של ההבחנה בין תקנות הבטיחות בעבודה, שנתפרשו כנועדות לטובתו ולהגנתו של העובד, לבין תקנות התעבורה, שלא נועדו כביכול לטובתם ולהגנתם של הולכי רגל ומשתמשים אחרים בדרכים. אין סתירה בין הענישה לבין שלילת הסעד האזרחי. הכול תלוי במשמעותו של החיקוק, וזו שאלה של פרשנות, שצריכה להיות מודרכת על-ידי שיקולי מדיניות. קיומה של סנקציית הענישה הוא רק אחד השיקולים שאותם יש לשקול. דוגמה לשיקולי מדיניות, שבעטיים נדחתה תביעה בעילה של הפרת חובה חקוקה בשל עדות שקר מוצאים אנו בע"א 572/74, 573, 574 [3] הנ"ל. שם הכריעו שיקולים כבדי משקל שבאינטרס הציבורי - האינטרס שלא להרתיע עדים בכוח מלבוא להעיד מחשש מתביעת נזיקין בטענה שהעידו שקר. גם האינטרס הציבורי הוא להביא את ההתדיינות לידי סיום בהליך הפלילי ולא לאפשר פתיחתה מחדש בהתדיינות אזרחית נוספת, כשלכך מיתוסף השיקול, שקיימים לנפגע סעד של משפט חוזר במישור הפלילי ועילה אזרחית של נגישה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ומכאן, שהסעד האזרחי מוגבל לעילה זו בלבד) (השופט קיסטר שם [3], בעמ' 72-75). השופט ח' כהן מעלה נימוק נוסף שבמדיניות משפטית - סכנת ההתנגדות בין חובת האמת לבין האינטרס של בעל הדין, שהעד יעיד לטובתו (שם, בעמ' 78). 9. לעניין סעיף 181 לחוק העונשין, אינני מוצאת כל שיקול, המצדיק פירושו כאילו כוונתו לשלול את הסעד האזרחי. סעיף 181 לא הרחיק עד כדי התערבות בדין האישי לעניין תוקפם של גירושין, שנעשו בניגוד לאיסור הכלול בו. הוא אסר את המעשה והטיל סנקציה פלילית על עושהו. אך אין להסיק מכאן, כי התכוון למנוע מהאישה סעד אזרחי. נהפוך הוא, אם, כנימוקו של השופט אילן, נמנע המחוקק מלחדור לתחום הרגיש של יחסי ממון על-פי הדין האישי, המכיר בתוקפם של הגירושין האסורים, נמצאת הרי האישה מקופחת. היא מאבדת את מעמדה כאישה נשואה ומפסידה את זכויותיה הממוניות, כאישה נשואה. אם המחוקק שם לו למטרה למנוע קיפוחה של האישה, אך לא התערב בפגיעה שהיא נפגעת מכוח הדין האישי שלה, מדוע נייחס לו את הכוונה, כאילו הוא בא לשלול ממנה גם את העילה הנזיקית בשל אותה פגיעה? הזכויות למזונות ולמוהר נדחה על-פי החוק השרעי, שאותן הזכיר השופט אילן, נוגעות לתחומו של שיעור הנזק ולא לתחום העילה לתבעו. העובדה, שהדין השרעי מכיר בזכויות ממוניות מסוימות שלה כאישה גרושה, אינה שוללת את העובדה, שהיא נפגעת וניזוקה בעצם גירושיה ללא עילה שהוכרה בפסק-דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. בכך קמה לה עילת תביעה בנזיקין. מידתו של הנזק שנגרם לה היא שאלה אחרת. אם יתברר שלא הוכח כל נזק, כי אז יהיה דין תביעתה להידחות מטעם זה, אך לא מהטעם שלא הראתה עילת תביעה בנזיקין. 10. היסוד הנוסף לעוולה של הפרת חובה חקוקה הוא, כי הנזק, שנגרם על-ידי הפרתו של החיקוק, הוא "מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק", כלומר, הנזק שהתרחש הלכה למעשה הוא מסוג אותו הנזק, שאותו ביקש המחוקק למנוע. אצלנו נדונה השאלה בע"א 404/79 [12]. שם הייתה מטרת תקנה מתקנות הבטיחות בעבודה (בדבר סידורי שתייה לעובדים) להבטיח את רווחתם של העובדים ותקנה אחרת (בדבר גידור שטח) למנוע נפילתו של עובד, אך לא הייתה המטרה למנוע את הנזק שאירע - פגיעתו של עובד כתוצאה מסיד שהוטל בו על-ידי חברו לעבודה. כך בע"א 660/80 [13] הייתה מטרת התקנה שהופרה להבטיח, שעובד הזקוק לעזרה ראשונה יוכל לקבלה, אך לא הייתה למנוע את הנזק שאירע - נזק למי שהושיט את העזרה. השאלה היא, אם הנזק שאירע לנפגע הוא מסוג הפגיעה שאותה צפה המחוקק ושאותה ביקש למנוע. משאמרנו כאן, שהוראת סעיף 181 לחוק העונשין נועדה לא רק למען האינטרס החברתי הכללי אלא גם לטובתה ולהגנתה של האישה, שבעלה מגרשה בעל-כורחה, עולה מכאן גם התשובה, כי הנזק, אותו ביקש החיקוק הנדון למנוע, הוא הנזק, שנגרם לה כתוצאה מגירושיה אלה, משינוי מעמדה מאישה נשואה לאישה גרושה, ללא שהוצא פסק- דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך, שחייבה בגירושין. 11. לסיכום - סבורה אני, כי נתקיימו כאן כל היסודות לקיומה של העילה של הפרת חובה חקוקה. אני מציעה לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולהחזיר את הדיון אליו, על-מנת שידון ויפסוק בשאלת נזקיה של האישה, אם על-פי הנטען בסעיף 6 של תביעתה ואם על-פי הנטען בסעיף 7. הייתי מחייבת את המשיב לשלם למערערת שכר טרחת עורך-דין בשלוש הדרגות בסך 400,000 שקל, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מהיום. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט ד' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו. הפרת חובה חקוקהנזיקין