הפרת צו עיקול

בפני תובענה כספית על סך 1,647,241 ₪ בטענה לשחרור כספים בניגוד לצו עיקול שניתן בהתדיינות קודמת בת.א. 1261/94, שהתנהל בבית המשפט המחוזי. 1. העובדות וההחלטות הרלוונטיות: מעשה שהיה, כך היה. רפאל מגיד (להלן: "מגיד") היה מנהל מחלקת ההשקעות בחברת הביטוח אררט, שלימים התמזגה עם חברת כלל - התובעת, אשר באה בנעליה. מגיד מעל בכספי אררט. ביום 5.8.94 הגישה אררט לבית המשפט המחוזי בת"א, כנגד מגיד ואשתו תביעה כספית על סך מיליון ₪ ועתירה לצו הצהרתי ביחס לזכויות בדירה. מגיד היה בתובענה זו נתבע מס' 1 ואילו אישתו, אסתר מגיד- הנתבעת מס' 2. בו ביום אף הגישה אררט בקשה לעיקול זמני. בין היתר, ביקשה לעקל כספים בבנק הפועלים - הבנק הנתבע בתיק זה. (להלן:"הנתבע" ו/או "הבנק") משום מה, נתבקש העיקול על הכספים רק בנוגע לכספים ו/או החשבונות "...השייכים למשיב מס' 1...", הלא הוא מגיד, ולא על כספים משותפים גם לזוגתו הנתבעת הנוספת. באותו היום ניתנה החלטה בבקשה בזו הלשון: "ניתן בזה צו עיקול זמני לפי העתירות, כמבוקש". בסעיף "ההוראות הנוספות" שבהחלטה, נקבע בין היתר: "העיקול לא יחול על חשבונות משותפים של המשיב עם אחרים, למעט משותפים עם המבקשים". באותו יום הוצאה על ידי מזכירות בית המשפט המחוזי "הודעה למחזיק על הטלת עיקול זמני" אשר נשלחה גם לנתבע. ראוי להדגיש כי בכותרת ההודעה, במקום שיועד לציון שם הנתבע, נרשמו גם מגיד וגם אשתו. בנוסח ההודעה צוין, כי הוטל עיקול זמני על כספים "המגיעים לנתבע". ביום 10.8.94 ניתנה ע"י הנתבע תשובת המחזיק, ובו פורטו כל הכספים שהוחזקו הן על ידי מגיד לבדו והן ע"י מגיד ואשתו, בשלושה חשבונות שונים, בהבינו כי "הנתבע" שבהודעה למחזיק הינו שני הנתבעים. בין לבין, ובהליך שטיבו לא הוברר לי, ככל הנראה בפניה בעל פה, פנה ב"כ מגיד לבית המשפט המחוזי ועתר לתיקון צו העיקול או לתיקון ההודעה למחזיק. מכל מקום, ביום 3.11.94 ניתנה ע"י כבוד השופטת סלומון צ'רניאק החלטה בזו הלשון: "על המזכירות לבדוק אם ההודעות למחזיקים יצאו על פי העתירות, שכן רק לעתירות ניתן צו כמבוקש. אם נעשתה טעות יש לתקנה בהתאם". (ההדגשה בקו - במקור) בעקבות החלטה מתקנת זו, הוציאה המזכירות הודעה על "ביטול העיקול" ובמקביל "הודעה למחזיק על הטלת עיקול זמני מתוקנת". בהודעה זו צוין, שהעיקול מתייחס "לכספים ... של הנתבע מס' 1". בעקבות הודעה מתקנת זו, דרש ב"כ מגיד (או שמא ב"כ אשת מגיד) מהנתבע, ביום 3.11.94, במעמד מסירת החלטת בית משפט, להסיר את העיקול מעל חשבון 429874, הנזכר בתשובת הנתבע לעיקול, בהיותו חשבון משותף למגיד ולאשתו. מאחר והנתבע סבר כי החלטת ביטול העיקול אינה ברורה די צורכה, שכן לא צוין בה במפורש כי העיקול בטל גם בכל הנוגע לחשבון 429874, דחה את בקשת ב"כ מגיד כמפורט במכתבו מיום 4.11.94 (נספח י' לתצהירי הנתבע). ב"כ מגיד לא התמהמה, ומיהר להאשים את הנתבע בהפרת צו בית משפט, כאמור במכתבו מיום 6.11.94 (נספח י"א לתצהיר הנתבע) ואף הודיע כי מרשתו, הגב' מגיד, תראה את הבנק אחראי לכל נזק שיגרם לה עקב אי קיום הוראות בית המשפט והחזקת כספיה שלא כדין. לאור תסבוכת זו, פנה הנתבע ביום 14.11.94 לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות ובבקשה להבהרת צו העיקול וההודעה למחזיק המתוקנת. בגוף הבקשה מפרט הנתבע את כל השתלשלות העניינים, ובסיפא לה הוא מבקש את הכרעת בית המשפט בשאלה האם ביטול העיקול מתייחס גם לחשבון 429874, (להלן: "החשבון") שהנו חשבון משותף ואשר לגביו ניתן מלכתחילה צו כמבוקש, מחמת ההוראה לפיה לא יחול העיקול על חשבונות משותפים. נראה כי בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לבקש את תגובת אררט לבקשת ההבהרה, ומכל מקום, ביום 20.11.94 ניתנה ע"י כבוד השופט ישעיה, הרשם דאז, החלטה בזו הלשון: "אני מבהיר: צו העיקול נכון להיום חל על חשבונות של המשיב 1 בלבד. אין העיקול חל לגבי חשבונות משותפים שלו עם אחרים, לרבות חשבונות משותפים עם המשיבה 2, שהרי עיקול לגבי כספיה של משיבה זו - לא התבקש חרף העובדה שגם היא נתבעת". לאחר החלטה מבהירה זו, הוציא הנתבע תחת ידיו תשובת מחזיק מתוקנת, ממנה הושמטו הכספים שהיו מצויים בחשבון. התשובה המתוקנת פרטה רק סך של 21,242 ₪, שהיה מצוי בתוכנית חסכון על שם מגיד בלבד. ביום 20.11.94 או בסמוך לכך, ובטרם נודע לאררט דבר הינתן ההחלטה, נמשכו הכספים שהיו מופקדים בחשבון. 2. ההליכים הנוספים: בתיק הפלילי - הורשע מגיד בעבירות של הרצת מניות באמצעות שימוש בכספי אררט, מרמה והפרת אמונים בתאגיד וכן קבלת דבר במרמה ונגזר עליו עונש מאסר. בתביעה האזרחית נשוא ת.א. 1261/94 הושגה פשרה בין אררט לבין ה"ה מגיד, לפיו התחייב מגיד לשלם לתובעת סך של 1,000,000 ₪ . כן התחייבו שני הנתבעים, להעביר לבעלות התובעת את הדירה שנרכשה על ידם בפתח תקווה . בסעיף 7 להסכם הפשרה, הסכימו הצדדים כי הסכם הפשרה אינו פוגע בזכות אררט להמשיך בהליכים בבקשה לאישור העיקול שהוגשה על ידה במסגרת המ’ 214259/94 . המ’ 214259/94 לעיל הינה בקשה לאישור עיקול, שהגישה אררט כנגד הבנק ובה עתרה לחייב אותו בתשלום הסכומים שהיו מופקדים בחשבון. בקשה זו נמחקה על ידי אררט, בהסכמתה ולאור המלצת כבוד השופט בנימיני שדן בה, עוד ביום 2.11.03. 3. טענות הצדדים: סכום התביעה משקף למעשה את הכספים שהיו מופקדים בחשבון - בשיערוך. בכתב התביעה טוענת התובעת, הבאה, כאמור, בנעלי אררט, כי הנתבע הסתיר מבית המשפט המחוזי את העובדה לפיה אין מדובר בחשבון משותף רגיל, כי אם ב"חשבון משותף ונפרד" ובכך הציג בפני בית המשפט מצג שווא. עוד טוענת התובעת, כי הבנק הנתבע לא הכניס את אררט בסוד העניינים ולא יידע אותה בדבר המהלכים שננקטו על ידי ב"כ מגיד ו/או בדבר המהלכים המשפטיים שננקטו על ידו, אף לא בכל הנוגע לתיקון תשובת המחזיק, וכי עשה כן רק לאחר שהכספים כבר נמשכו מן החשבון. התובעת טוענת לרשלנות, להפרת חובת תום הלב ולהפרת חובה חקוקה. בכתב ההגנה מעלה הנתבע טענת התיישנות שנזנחה בסיכומים. לגופו של עניין, מגולל הנתבע את האחריות לתקלה לפתחה של התובעת, שכן בבקשה לעיקול מצאה לנכון לבקש כי העיקול יוטל רק על הכספים השייכים למשיב מס' 1, הלא הוא מגיד, ולא ביקשה כי יעוקלו גם הכספים השייכים לאשתו, שהיתה אף היא נתבעת בכתב התביעה. עוד טוען הנתבע, כי נהג בדיוק בהתאם להחלטת בית המשפט וכי זה האחרון הוא שהורה להוציא ממרחב העיקול את החשבונות המשותפים . הנתבע כופר באבחנה המלאכותית, לטעמו, שעושה התובעת בין חשבון משותף לבין חשבון משותף ונפרד, ולדידו - משלא נעשתה אבחנה זו בבקשה עצמה, מה לה לתובעת כי תלין עליו. מוסיף וטוען הנתבע, כי הסדר הפשרה בין אררט לבין מגיד מסכם את גובה הנזק וכי ביצועו מפטיר את מגיד מכל חובותיו, ואשר על כן לא יכולה התובעת לטעון לכספים נוספים מעבר לנזק שכבר כוסה. לחילופין, טוען הנתבע, כי הסכם הפשרה מאפשר לתובעת להמשיך בהליכים בהמ’ 214259/94, אך לא בתובענה זו. 4. לטענת הפרת צו שיפוטי: עילה זו נטענה רק בבקשה לאישור העיקול ולא נטענה בתובענה שבפני. בכתב התביעה שבפני מצהירה התובעת במפורש, כי בתביעה זו נטענות רק העילות החילופיות לטענת הפרת צו העיקול, אשר נטענה במסגרת המ’ 214259/94. בסעיף 12 לכתב התביעה, גורסת התובעת, כי את טענת הפרת צו העיקול היא מעלה בתובענה המקבילה לאישור עיקול. גם בסעיף 14 לכתב התביעה טוענת התובעת במפורש כי הטענה להפרת הצו השיפוטי תידון במסגרת הבקשה לאישור העיקול, וכי בתובענה שבפני נטענות רק העילות החילופיות. העובדה שהבקשה לאישור העיקול נמחקה לבקשת התובעת, אין בה כדי להעביר לתביעה שבפני את הטענות שנטענו בבקשה שנמחקה, ואין לקרוא לתוכה סעיפים ו/או עילות שמלכתחילה לא נטענו בה. עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בת"א, במסגרת הבקשה לאישור העיקול בפני כבוד השופט דר' בנימיני, לא מאפשר פרשנות אחרת. כבוד השופט היה בדעה כי לא עומדת לתובעת עילה של אישור עיקול, שכן עילה שכזו מתקיימת רק כאשר המחזיק לא הודה, או לא השיב, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול, ולא כפי שארע בנסיבות המקרה דנן. קובע כבוד השופט בנימיני: "הבהרתי לצדדים שלדעתי ההליך של בקשה לאישור עיקול אינו מתאים בנסיבות המקרה... לפיכך ההליך הנכון הוא תביעת רשלנות מזווית הראיה של אררט, ולא בקשה לאישור עיקול על נכס שלא קיים עוד...". אמור מעתה: בית המשפט המחוזי סבר כי אין כל מקום לטענת הפרת צו העיקול וכפועל יוצא לטענת אישור העיקול, וכי הנסיבות מאפשרות רק תובענה בעילת רשלנות. אשר על כן, אין מקום להתייחס לטענה לפיה שחרר הבנק את הכספים בניגוד לצו עיקול תקף, שכן נסתם הגולל על עילה זו, שעה שהתובעת מחקה את הבקשה לאישור העיקול. 5. חשבון משותף וחשבון משותף / נפרד: חשבון משותף הוא חשבון שיש לו יותר מבעלים אחד. מטבע הדברים, קיימות ביחס לחשבון זה מספר מערכות יחסים משפטיים, שעיקריהן: האחת - מתייחסת ליחסים הפנימיים בין בעלי החשבון, בינם לבין עצמם. השניה - מתייחסת ליחסים שבין בעלי החשבון כגוש אחד לבין הבנק מנגד ומטבע הדברים מתאפיינת בשתי אפשרויות עיקריות: האחת - כל אחד מהבעלים מוסמך ליתן לבנק בנפרד הוראות ו/או למשוך כספים, והשניה - הוראת כל הבעלים או חלק מהם, ורק הוראה שכזו, תחייב את החשבון. מערכת משפטית שלישית המושפעת משתי מערכות הקודמות תתייחס ליחסים שבין בעלי החשבון או מי מהם, לבין צד שלישי כגון: נושים ומעקלים. טופס פתיחת החשבון, מסדיר את מערכת היחסים שבין בעלי החשבון לבין הבנק ואינו מסדיר בהכרח את מערכת היחסים שבין בעלי החשבון בינם לבין עצמם. למרות שבחשבון שבו לכל אחד מהשותפים קיימת זכות משיכה בלעדית וכל אחד מהם רשאי למשוך ברגע נתון את כל יתרת הכספים, אין אפשרות זו משליכה בהכרח על מערכת הזכויות שבין בעלי החשבון בינם לבין עצמם, שכן לכאורה קיימת חזקת השיתוף לפי סעיף 9(ב) לחוק המיטלטלין, תשל"א - 1971 או במקרה של בני זוג, לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1993. כל אחד מבעלי החשבון רשאי לנסות ולשכנע את בית המשפט כי בהינתן נסיבות מסוימות -נסתרת חזקת השיתוף וכי אחד מהם הוא הבעלים היחידי של כל החשבון. מערכת היחסים בין השותפים בינם לבין עצמם תלויה, איפוא, בעיקר במערכת הנסיבות המיוחדות לכל מקרה ומקרה. המושג "חשבון משותף" מעוגן במספר דברי חקיקה ובטפסים רבים של הבנקים. המושג "חשבון משותף / נפרד" קרם עור וגידים בפרשת חביב . (ע.א. 704/76, חביב נ' בנק דיסקונט ואח', פד"י ל"א (3),עמ' 243). במקרה זה היה למערער ולאביו המנוח חשבון משותף. המנוח חב כספים לעיריית ת"א וזו עיקלה את החשבון המשותף. המערער עתר לבטלות העיקול . בית המשפט סקר את ההלכה שנפסקה בבתי המשפט באנגליה, לפיה אין לעקל חשבון משותף בגין חובו של אחד השותפים. בית המשפט היה בדיעה שהלכה זו עומדת בתוקפה כל עוד מדובר בחשבון משותף, ואינה חלה שעה שמדובר בחשבון משותף / נפרד, בו רשאי כל אחד מבעלי החשבון לפעול באופן נפרד. בית המשפט קבע את ההלכה לפיה: "מכיוון שלפי תנאי החשבון רשאי היה המנוח לבדו לעשות פעולות בו, הרי הבנק היה חייב גם בנפרד את סכום הפיקדון למנוח ועל כן העיקול שהוטל על כספי המנוח היה כדין". ההיגיון העומד מאחורי הלכה זו הינו העקרון לפיו הנושה נכנס למעשה לנעלי החייב, ורשאי לעקל רק את מה שיש לו. אם רשאי החייב למשוך את כל יתרת החשבון - יוכל אף הנושה לעשות כן. יחד עם זאת, הלכת חביב אינה נוסחת קסם ואינה פותרת באופן גורף את הבעייתיות בסוגיית העיקול של חשבון משותף, שהרי, כאמור, כפופה זכות המעקל/הנושה לזכות החייב בחשבון, וזו אינה בהכרח נגזרת של סוג הטופס עליו חתמו בעלי החשבון עת נפתח בבנק, אלא תלויה במערכת החובות והזכויות של השותפים בינם לבין עצמם, בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל חשבון וחשבון. אינני רואה מקום לדון בשאלה האם הלכת חביב עדיין שרירה וקיימת, אם כי אציין , כי אובחנה בע"א 1967/90, גוברשטיין נ' גוברשטיין ואח', פד"י מ"ו(5), עמ' 601 וצומצמה רק לחשבון עובר ושב, שעה שבמקרנו מדובר בחשבון פיקדון ובחשבון ני"ע. במקרה דנן קיימות נסיבות מיוחדות, ובכללן החלטת בית משפט המחוזי המתייחסת ספציפית לסוגיית העיקול, מה גם שלא ידועה מערכת היחסים הפנימית שבין ה"ה מגיד בינם לבין עצמם, וזכותו של מגיד, אם בכלל, בכספים נשוא המחלוקת לעומת עמדתו אשתו, אם בכלל, להבדיל ממקרה חביב בו נדונה והתבררה המערכת החשבונאית הפנימית שבין חביב לאביו. ההכרעה תעשה, איפוא, בהתאם לנסיבות המיוחדות המאפיינות את התיק שבפני. 6. קובלת התובעת על כי הבנק לא הבחין בין חשבון משותף לבין חשבון משותף/נפרד ובכך שלא יידע את בית המשפט כי מדובר בחשבון מסוג זה. עיון בכתב התביעה שהוגש בת.א. 1261/94 מעלה כי התביעה הוגשה אמנם כנגד שני הנתבעים, דהיינו כנגד מגיד ואשתו, אולם הסעד הכספי מתייחס למגיד בלבד. אשתו צורפה כנתבעת מס' 2 לתובענה רק בכל הנוגע לעתירה למתן צו הצהרתי לפיו זכויות מגיד ואשתו בדירה שנרכשה בפ"ת, בכספי המעילה, צריכות להירשם על שם התובעת. בסעיף 38 לכתב התביעה מתבקש בית המשפט לחייב רק את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת סך של מיליון ₪. העתירות והסעדים שבכתב התביעה מתיישבים עם תוכן הבקשה לעיקול, בה נתבקש בית המשפט להטיל עיקולים רק על הכספים ו/או החשבונות ו/או הזכויות לרבות ניירות ערך "השייכים למשיב מס' 1" בלבד. כפועל יוצא, יש להבין את החלטות בית המשפט המחוזי בת"א, לפיהן עוקלו רק כספים הנמצאים בחשבונותיו של מגיד בלבד, להוציא חשבונות משותפים, שהרי התובעת עצמה לא ביקשה אחרת. טענותיה של התובעת כיום הן טענות בחוכמה שלאחר מעשה ובידיעה רטרוספקטיבית . יש להניח כי גם התובעת עצמה לא ידעה על קיומם של חשבונות משותפים למגיד ולאשתו, שכן לו ידעה עליהם, היתה מבקשת לעקל גם אותם בטענה לשיתוף בחובות כמו בשיתוף בנכסים או בטענה כי מדובר למעשה בכספי המעילה. משתיקתה הרועמת של התובעת בסוגיה זו בבקשת העיקול ומצמצום העתירה הכספית למגיד בלבד, להבדיל מאשתו, ניתן ללמוד כי התובעת עצמה לא ראתה לנגד עיניה חשבונות משותפים ובוודאי שלא היתה ערה לקיומו של חשבון משותף/ נפרד ו/או להלכת חביב. משכך, תלין התובעת על עצמה בלבד, ולא תגלגל האשם לפתחו של הנתבע. 7. טוענת הנתבעת להתרשלות הנתבע. טענת ההתרשלות תיבחן במקרה דנן לפי השאלה אם חרג הנתבע מהתנהגות שניתן היה לצפות מבנק סביר. חושבתני כי התשובה לשאלה הינה שלילית. יש לזכור כי הבנק הנתבע לא היה בעל דין בסכסוך שבין אררט לבין מגיד. הבנק נקלע לסכסוך לא לו, כאשר מצד אחד ניצבת אררט ומנגד ניצב מגיד לקוחו, לו הוא חב את החובות הרגילים שחב בנק ללקוחו. הבנק אחז בידו את ההודעה למחזיק מיום 5.8.94, את ההודעה על ביטול העיקול וכן את ההודעה למחזיק המתוקנת מיום 3.11.94 ולא הבין כיצד היה עליו לנהוג. האם חל העיקול על חשבונות משותפים למגיד ולאשתו, אם לאו, והאם חל העיקול על חשבון 429874 אשר מצוין מפורשות בבקשת העיקול לגביה ניתן צו כמבוקש, או שמא ההודעה למחזיק המתקנת מוציאה ממתחם העיקול גם חשבון זה. מחד - ה"ה מגיד ואשתו היו לקוחות הבנק להם חב את החובות הרגילים שחב בנק ללקוחותיו ומאידך - חייב היה הבנק לכבד כל החלטה שיפוטית. ללבטים לעיל הצטרפה דרישת ב"כ מגיד לשחרר לאלתר את חשבון 429874 לעיל תוך איום בהגשת תביעה משפטית. במכתבו מיום 6.11.94 (נספח י"א לתצהירי הנתבע), מאשים עו"ד פלאי קרני את הבנק בהפרת צו בית משפט ובהחזקת כספי הגב' מגיד שלא כדין. עו"ד פלאי אף מודיע לבנק כי מרשתו רואה אותו אחראי לכל נזק שיגרם לה עקב אי קיום הוראות בית המשפט והחזקת כספיה שלא כדין. במצב דברים זה עמדו בפני הבנק הנתבע מספר אופציות: האחת - לפרש את צו העיקול בהתאם לדרישת ב"כ מגיד. השניה - לפרש את צו העיקול בהתאם לשיקול דעתו. השלישית - לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה ומתן הוראות. הבנק בחר באפשרות השלישית, הטובה מכולן. אפשרות זו הומלצה אף ע"י בית המשפט העליון בפרשת חביב לעיל, שם נאמר: "אכן היתה פתוחה בפני הבנק הדרך ליזום הליך של טען ביניים, אך הוא לא היה חייב לעשות כן...". ביום 14.11.94 הגיש הנתבע "בקשה למתן הוראות למחזיק". בבקשה זו מגולל הנתבע את השתלשלות העניינים וסוקר את ההחלטות שניתנו בכל הנוגע לעיקול החשבונות, תוך הדגשת ההבדל בין חשבונותיו של הנתבע מס' 1, לבין חשבונות משותפים לשני הנתבעים גם יחד. בסעיף 5 לבקשה, מציין הבנק הנתבע, כי התעורר אצלו ספק באם ההחלטה לפיה לא יחול העיקול על חשבונות משותפים, מתייחסת גם לחשבון 429874 , תוך שהוא מציין מפורשות כי מדובר בחשבון משותף של שני הנתבעים גם יחד. בסיפא לבקשה מתמצת הבנק את הסוגיה הטעונה החלטה, וליתר בטחון אף מדגיש את השאלה בקווים מדגישים, בזו הלשון: "האם ביטול עיקול על החשבונות המשותפים לנתבעת מס' 2 עם אחרים חל גם על חשבון מס' 429874 ...". בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להעביר את הבקשה לתגובת התובעת, והדבר היה נתון לשיקול דעתו. הנתבע לא ביקש החלטה במעמד צד אחד ואשר על כן אין לבוא אליו בטרוניה בדבר אי העברת הבקשה לתגובת הצדדים או מי מהם, שעה שבית המשפט החליט מיוזמתו להכריע בבקשה ללא תגובות. מן החומר שבפני עולה כי הבנק אף לא העביר את הבקשה באופן חד צדדי לב"כ מגיד, כך שלא ניתן להאשים אותו בהעדר איזון או בהעדר אובייקטיביות. הנתבע אף לא העלים מבית המשפט מידע כלשהו וההיפך הוא הנכון. הבנק חוזר ומדגיש בבקשתו כי מדובר בחשבון משותף למגיד ולאשתו הנתבעת. החלטת כבוד השופט ישעיה הינה ברורה וחד משמעית, ומכל מקום איננה מותירה כל מקום לספק. בהחלטה נאמר ב"רחל בתך הקטנה", כי העיקול חל רק על חשבונותיו של מגיד ואינו חל על חשבונות משותפים שלו עם אשתו, שהרי עיקול על הכספים שלה - לא נתבקש למרות שאף היא נתבעת בתובענה העיקרית. הבנק הנתבע הבין את ההחלטה כלשונה, דהיינו, כי העיקול מתייחס רק לחשבונותיו של מגיד ולא לחשבונותיו המשותפים לו ולאשתו. כפועל יוצא, התאפשרה משיכת הכספים מן החשבונות המשותפים. הפסיקה קובעת כי על בנק לפרש את החלטות בית משפט בצורה סבירה, ואם עשה כן אין לבוא אליו בטרוניה. בע.א. 323/80, אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י ל"ז (2) 673, נקבע: "...אם פעל הבנק על פי פירוש סביר, העולה בקנה אחד עם לשון הצו, גם אם יתכנו פרושים אחרים, אך אלה אינם חד משמעיים אין לבוא עמו בטרוניה... במקרה והצו סובל פירוש כפי שניתן לו על ידי הבנק, ולו מחמת אי בהירות או קיום ספק סביר באשר לתוכנו, זכאי הבנק ליהנות מאי בהירות וספק אלו". יתרה מזאת, הבנק מוזהר שלא לנקוט עמדה עצמאית ולא לייצר פרשנויות משלו, שהרי אין הוא בעל דין ואין הוא צד לסכסוך, ומשכך עליו להיצמד לפירוש הדווקני ולא ליזום פרשנויות יצירתיות שאינן עולות מן הכתוב. וכפי שנאמר פסק הדין: "בהקשר זה של פרשנות צו עיקול, ראוי להזכיר שעל הבנק מוטלת חובת זהירות מצד אחד לקיים את הצו כלשונו, ומאידך גיסא שלא לפרשו מעבר לאמור בו על מנת שלא יעביר כספי לקוחו, אשר על צו על פי לשונו אינו חל עליהם... כשבאים לפרש צו עיקול, מן הראוי ליתן לו פירוש דווקני, ואין לייחס למוציא הצו כוונה להחילו מעבר למה שנחזה על פניו". (עמ' 673). טוב עשה הבנק משביקש את הוראות בית המשפט וזאת על מנת להימנע מנקיטת עמדה עצמאית משלו בסכסוך שבין לקוחו לבין צד ג' מתוך החשש שמא יבכר את האינטרס של הלקוח שלו על פני אינטרס של צד זר, שהרי במקרה שכזה על הבנק לשמור על עמדה ניטרלית ומאוזנת תוך מילוי החלטת בית המשפט ככתבה וכלשונה. החלטת בית המשפט נראית למתבונן מן הצד חד משמעית ואיננה מותירה מקום לספקות שכן היא מלווה בהנמקה המסבירה את הלך הרוח של בית המשפט, שהרי נאמר בה במפורש כי מאחר ואררט לא ביקשה לעקל את כספיה של אשת מגיד למרות שהינה נתבעת בתובענה העיקרית, לא יחול העיקול על חשבונות משותפים עמה אלא על חשבונותיו של מגיד בלבד. הבנק היה רשאי להסיק מכך כי חשבון 429874 יוצא ממתחם העיקול . אין מדובר בפרשנות סבירה אחת מיני אפשרויות סבירות אחרות, אלא לטעמי בפרשנות אחת ויחידה שניתן היה לתת להחלטת בית המשפט . התנהגות הבנק תואמת, איפוא, את החלטת בית המשפט, הן מבחינה מילולית דווקנית והן מבחינת תכנית. 8. קובלת התובעת על כי הבנק לא מצא לנכון להעביר לה העתק מהבקשה להבהרה סמוך להגשתה, שכן, לטענתה, לו היתה יודעת על קיומם של חשבונות משותפים - היתה מביעה עמדתה בטרם תינתן החלטה ו/או נוקטת בצעד כלשהו לתיקון העיקול. אין מדובר בטענה שיש לזלזל בה, אך יש לזכור כי מי שאמור היה לשמור על האינטרסים של כל בעלי הדין ולדאוג כי לא תינתן החלטה הפוגעת במי מהם, בטרם הינתן לו יומו בבית המשפט , היה בית המשפט עצמו. משבית המשפט לא מצא לנכון לעשות כן ומשסבר כי יש להכריע בבקשה בלי לשמוע את עמדת הצדדים, לא נראה לי ראוי ונכון לבוא בטרוניה דווקא אל הבנק אשר ניסה לשמור על אובייקטיביות ועל אי נקיטת עמדה אישית. כאמור לעיל, לא המציא הבנק את הבקשה גם ללקוחו, כמו לתובעת, ואני רואה בכך ניסיון שלא לנקוט עמדה ולהשאיר את ההכרעה לבית המשפט. רצוי היה, והדבר רצוי בכל מקרה, כי כל צד מעוניין בתיק, לאו דווקא בעלי הדין בלבד, המגיש בקשה כלשהי - ימסור העתק ממנה לכל המעורבים, אולם במקרה דנן שעה שברור לי כי הבנק לא העביר הבקשה לאיש מבעלי הצדדים, ושעה שבית המשפט בעצמו לא מצא לנכון להורות על העברת הבקשה לתגובת בעלי הדין או מי מהם , לא יהא זה ראוי לנקוט באמות מידה מחמירות כלפי הנתבע, אמות מידה שבית המשפט בעצמו לא נקט בהן. משניתנה החלטה כפי שניתנה, נבלעת התנהגותו של הנתבע לתוכה, ומשקיים את ההחלטה- חוסה הוא בצילה. 9. סוף דבר: נחה דעתי כי התובעת עצמה ביקשה לעקל את כספי מגיד בלבד, ולא עתרה לעיקול כספי אשתו. נחה דעתי כי אף התובעת עצמה לא היתה ערה לקיומם של חשבונות משותפים ולאבחנה בין חשבון משותף רגיל לבין חשבון משותף נפרד וכי מדובר בחוכמה שלאחר מעשה. הוכח כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפני ניתנה החלטת בית משפט ברורה וחד משמעית ולפיה לא חל העיקול על החשבון נשוא הסכסוך. לפיכך רשאי היה הבנק לאפשר לבעליו למשוך את הכספים שהיו מופקדים בו . התביעה נדחית. לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. צוויםעיקול