הפרת צו שימוש בדירה

התובעים הם הבעלים ו/או הזכאים להירשם כבעלים, של ארבע דירות מגורים בבניין מגורים ברחוב ארנון 12 בתל אביב, הידוע כגוש 6968 חלקה 50, חלקות משנה 5,6,7,8 (להלן: "הבניין"). הנתבעת 1 היא הבעלים של אחת הדירות בבניין - חלקת משנה 9, הנמצאת בקומה העליונה. הנתבע 2 הוא בן זוגה של הנתבעת 1. הבניין הינו בניין מגורים, בן ארבע קומות, הרשום כבית משותף כדלקמן - ארבע דירות מגורים בקומה ראשונה, שתי דירות מגורים בקומה שניה, שתי דירות מגורים בקומה שלישית ודירה אחת בקומה הרביעית. בסה"כ בבניין תשע חלקות משנה, שהן תשע דירות המגורים. לטענת התובעים, לדירת הנתבעים, המצויה בקומה הרביעית, על גג הבניין, צורפה תוספת בניה בגודל של כ - 30 מ"ר. תוספת זו, טוענים התובעים, הינה על גג הבניין, אשר הינו רכוש משותף של הבניין, ונוספה ללא היתר כדין, וללא הסכמת בעלי הדירות האחרות. כן טוענים התובעים כי הנתבעים השכירו ו/או עשו שימוש בעצמם בדירה ובשטח התוספת. בהמשך, טוענים התובעים, ביקשו הנתבעים לחלק הדירה והתוספת לארבעה יחידות נפרדות, במטרה להשכירן לצדדי ג'. התובעים ביקשו, וקיבלו, ביום 2.6.11 צו מניעה, האוסר על הנתבעים להמשיך בפעולות הבניה. בתביעתם, עתרו התובעים לקבלת הסעדים הבאים: א. חיוב הנתבעים לשלם לקופת ועד הבית דמי שימוש ראויים בסך של 333,694 ₪ כולל ריבית והצמדה, בגין השימוש שעשו הנתבעים בשטח התוספת, במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ולחילופין - לשלם סכום זה ישירות לדיירי הבניין, בחלוקה על פי החלקים ברכוש המשותף. לחילופי חילופין - לשלם לתובעים 316/551 חלקים מהסך של 191,374 ₪ בחלוקה בין התובעים, כל אחד לפי חלקו ברכוש המשותף. ב. להפוך לקבוע את צו המניעה הזמני האוסר על הנתבעים ו/או מי מהם לבצע עבודות בניה בדירה הרשומה בבעלות הנתבעת 1, והידועה כחלקת משנה 9, לרבות בתוספת שנבנתה וחוברה לה, הנמצאת בבית המשותף, ובפרט, האוסר על הנתבעים לבצע עבודות לחלוקה ו/או פיצול הדירה לדירה או דירות נוספות, וזאת למעט עבודות להרס התוספת והסדרת דירת הנתבעת 1 כיחידה אחת בלבד, ולקבוע כי הפרת צו המניעה הקבוע תחייב את הנתבעים בפיצוי קבוע מראש לתובעים, בסך של 200,000 ₪. ג. להפוך לקבוע את צו המניעה הזמני שניתן, האוסר על הנתבעים את אכלוס הדירה בצדדים שלישיים כלשהם, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור שוכרים, שוכרי משנה, ברי רשות וכו', מעבר ליחידת מגורים אחת, ולקבוע כי הפרתו של צו זה תחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי קבוע מראש לתובעים בסך של 200,000 ₪. ד. ליתן סעד הצהרתי לפיו עבור כל חודש מיום הגשת התביעה, שחלף מבלי שהנתבעים הרסו את התוספת והשיבו הרכוש המשותף לחזקת כלל דיירי הבניין, ישלמו הנתבעים לועד הבית ו/או לבעלי הדירות, סך של 3,600 ₪, בגין השימוש והבניה על הגג המהווה רכוש משותף, ולחילופין 316/551 חלקים מסכום זה - 2,064 ₪, בחלוקה בין התובעים כל אחד לפי חלקו ברכוש המשותף. ה. טענות התביעה : התובעים הגישו מטעמם את תצהירו של מר רפאל מנחם, המתגורר בניין מזה כשניים עשר שנים, ואשר היה מעורב לטענתו, במשך כל השנים בהליכים שנוהלו כנגד הנתבעים. לטענתו, הוא מכיר את כל העובדות מידיעה ומעורבות אישית. לטענת התובעים, הנתבעים עוברים על החוק באופן סדרתי, ומבצעים עבירות בניה. הנתבעים, כך לטענת התובעים, אינם מקיימים צווים, מגישים בקשות וערעורים רבים, אשר נדחים, רובם ככולם. (ראו סעיף 6 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים סבורים, כי בניית התוספת על הגג, על ידי הנתבעים מהווה שורה של עוולות, לרבות הסגת גבול, הפרת חובה חקוקה, ומטרד ליחיד. כן מהווה תוספת זו פגיעה בזכויות הקניין של בעלי הדירות בבניין, תוך שהנתבעים מתעשרים ולא במשפט, ואינם משלמים דמי שימוש ראויים לבעלי הדירות בבניין. (ראו סעיף 9 לתצהיר רפאל מנחם). לטענת התובעים, בהליך קודם בעניין התוספת, אשר התנהל בפני המפקח על הבתים המשותפים, הוסכם בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 12.7.06, כי הבניה הלא חוקית תיהרס, והדירה תיוותר ותשמש כדירה אחת, היא דירת הנתבעת 1 (ראו סעיף 10 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים טוענים כי לא רק שהנתבעים לא הרסו את הבניה הבלתי חוקית, כפי שהתחייבו, אלא שביום 20.5.11, החלו בעבודות בניה לביצוע חלוקה של דירת הנתבעת והתוספת הלא חוקית לארבע יחידות, שלא כחוק וללא היתר בניה כדין, ומבלי שקיבלו הסכמת יתר הדיירים בבניין, במטרה להשכירן לצדדים שלישיים (ראו סעיף 11 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים מצרפים כנספח 1 לתצהירו של רפאל מנחם, העתק נסח טאבו של הבניין, ממנו עולה כי שטח הדירה של הנתבעת 2 הינו 51.64 מ"ר. התובעים טוענים כי דירת הנתבעת בנויה לבדה על גג הבניין, כאשר הגג אינו צמוד לדירה ו/או לכל דירה אחרת, והינו רכוש משותף (ראו סעיף 15 לתצהיר רפאל מנחם). בשנת 2004, טוענים התובעים, פעלו הנתבעים לפיצול הדירה, כולל התוספת, לארבע דירות קטנות, תוך שהם מבקשים להשתלט, שלא כדין, על חלק מהגג המשותף. כאמור לעיל, התובעים פנו לקבלת סעד מן המפקח על רישום המקרקעין (הבתים המשותפים), ובפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, התחייבו הנתבעים כי ישיבו את המצב לקדמותו, יהרסו את התשתית הקיימת, שנבנתה על ידם על גג הבניין, ויחזירו המצב לקדמותו. כך שעל גג הבניין תיוותר דירה אחת - דירתה של הנתבעת, וכי יפנו את שטח הרכוש המשותף על הגג, כך שהכניסה ושטח הרכוש המשותף יהיו פנויים לשימוש כל דיירי הבניין, וכי הדירה תהא אחת, ותושכר כיחידה אחת וחלוקתה ליחידות משנה תובטל ולא תחזור (ראו סעיף 18 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים טוענים, כי חרף פסק הדין שניתן הנתבעים לא הרסו את התוספת, לא פינו את הרכוש המשותף, והותירו בדירה ובתוספת יחידת דיור קטנה נוספת, ואת הפתח שפערו לכיוון הגג - לא סגרו (ראו סעיף 19 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים גורסים, כי הנתבעים השכירו את הדירה ואת התוספת במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ושלשלו את דמי השכירות לכיסם. התובעים הגישו חוות דעת שמאי מטעמם, הקובעת כי התוספת שבנויה שלא כדין על הגג, הינה בגודל 30 מ"ר, וכי הנתבעים עושים שימוש שלא כדין ברכוש המשותף, אותו ניכסו לעצמם. שימוש זה, טוען המומחה מטעם התובעים, הינו שווה ערך לסך של 3,600 ₪, לפחות, לחודש. (ראו סעיף 20 לתצהיר רפאל מנחם). את כוונת הנתבעים לפצל הדירה לארבעה יחידות, טוענים התובעים כי גילו ביום 20.5.11, עת נשמעו קולות חציבה וקדיחה מכיוון הדירה על הגג. מר מנחם מצהיר (סעיף 22 לתצהירו) כי עלה לבדוק את מקור הרעש, ומצא פועלים בדירה, אשר סיפרו כי הם מתכננים לפצל הדירה לארבעה יחידות. כן מצהר מר מנחם כי הבחין בארבעה שירותים נפרדים. מר מנחם צירף לתצהירו, כנספחים 3 ו - 4 תמליל השיחה עם הפועלים ותמונות הדירה והעבודות בה. העבודות בדירה הופסקו לאחר שהוזעקה משטרה למקום (ראו סעיף 23 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים מצרפים כנספח 6 לתצהיר רפאל מנחם, העתק החלטתו של השופט דן מור, מיום 2.6.11, בה נעתר לבקשת התובעים והפך את הצו הארעי שניתן, לצו מניעה זמני, ואסר על הנתבעים לבצע כל עבודות בניה, מכל סוג שהוא, בכל שטח הדירה, ובמיוחד בחלק שנבנה על הרכוש המשותף, ואף אסר על הנתבעים לאכלס את הדירה, על כל חלקיה, שלא על ידי הנתבעים עצמם או ילדיהם. הנתבעים הגישו, בהמשך להחלטת בית המשפט בקשה לבית המשפט, כי יבהיר שהם רשאים להשכיר את הדירה, ובלבד שיהא זה שוכר או משפחה אחת, ובהחלטתו מיום 28.6.11, המצורפת כנספח 7 לתצהיר רפאל מנחם, דחה בית המשפט את הבקשה. התובעים מכחישים טענת הנתבעים כי התביעה דנן, והסעדים הנתבעים בה, זהים לחלוטין לתובענה בתיק 17/04 אשר התנהלה כנגדם בפני המפקח על רישום המקרקעין בתל אביב (להלן: "התובענה הראשונה"). (ראו סעיפים 30-31 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים טוענים כי בתובענה הראשונה, הסעדים שנתבעו עסקו בחיוב הנתבעים להימנע מהמשך בניית חדרי המגורים על הגג, ציווי על הריסת התשתית הקיימת שנבנתה על ידם, וסילוק ידם מהחזקה שתפסו בשטח הגג המשותף. בעוד שבתובענה דנן, הסעדים שנתבעו הינם כספיים, ובכלל זאת, חיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו ועושים הנתבעים ברכשו המשותף, וכן לעשות לקבוע את צו המניעה הזמני שניתן כנגד הנתבעים, נוכח עבודות בניה נוספות וחדשות שבוצעו על ידם בסמוך להגשת התובענה, שלא כדין ללא כל הסכמה, ברכוש המשותף בגג, ובגינן ניתן צו מניעה ארעי. מה עוד, טוענים התובעים, כי במסגרת התביעה הראשונה נתבעו סעדים שבמסגרת סמכותו של המפקח על רישום המקרקעין, ואילו הסעדים הנתבעים במסגרת התביעה דנן, הינם במסגרת סמכותו של בית המשפט. (ראו סעיפים 33 - 32 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים מתייחסים לטענת הנתבעים, כי גודל הדירה שלהם הינו 80 מ"ר, ולא כפי שטוענים התובעים. לטענת התובעים, בפסה"ד הראשון נמחק שטח הדירה, ולטענתם, הם לא מחקו ו/או הסכימו למחיקת גודל הדירה כמצוין בסעיף 2 לפסק הדין הראשון, ומציינים כי לצד המחיקה אין חתימה, וזאת בניגוד לסעיף 6 לפסק הדין, בו הוארכו המועדים לביצוע פסק הדין, בו מופיעה חתימתם לצד המחיקה (ראו סעיף 38 לתצהיר רפאל מנחם). בהקשר זה מציינים התובעים, כי אילו היה ממש בטענה הנתבעים, כי אז תחת המחיקה היה על הצדדים לכתוב, לכאורה, את השטח המוגדל, וזאת לא עשו, ומשכך, אין מחלוקת כי גודל הדירה הוא כמופיע בנסח הטאבו - 51.64 מ"ר. לטענת התובעים, הנתבעים נחושים לבצע את הבניה, בהתעלם מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, מחוקי התכנון ובניה, ובמיוחד - בהתעלם מזכויותיהם הקנייניות של התובעים (ראו סעיף 51 לתצהיר רפאל מנחם). חלוקת הדירה לארבעה יחידות, טוענים התובעים, תפגע בהם אנושות, ובאיכות חייהם, לרבות בסביבות הבניין. כל השירותים - חניה, ביוב, אשפה, גנים ובתי ספר, כולם מתוכננים, מתוקצבים ומבוצעים על פי כמות יחידות הדיור המותרת בבניין, וכך גם לגבי המערכות בבניין עצמו (ראו סעיף 53 לתצהיר רפאל מנחם). כאמור, התובעים מבקשים מבית המשפט ליתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים, מבלי לפגוע בתוקפו של פסק הדין הראשון, אשר ימנע מהנתבעים ביצוע עבודות בניה בדירה ו/או את אכלוסה ביותר מיחידת מגורים אחת, ולקבוע כי הפרתו של הצו תחייב את הנתבעים בפיצוי קבוע מראש בסך של 200,000 ₪ (ראו סעיף 55 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים גורסים כי הנתבעים עושים עושר ולא במשפט כאשר הם משכירים את שטח התוספת לצדדים שלישיים. עושר זה מוערך על ידם, בסך של 3,600 ₪ לפחות מידי חודש, בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה, החל מיום 31.5.04 ועד ליום 31.5.11, ובסה"כ - 333,694 ₪ (ראו סעיף 58 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים גורסים כי הם זכאים לסכום זה, גם כדמי השימוש שעושים ועשו הנתבעים משך כל התקופה ברכוש המשותף של הבניין, והם זכאים לסכום זה כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, גם בעבור כל חודש שיחלוף מיום הגשת התביעה (ראו סעיף 59 לתצהיר רפאל מנחם). התובעים הגישו את חוות דעתו של המודד מר סיני גורדון, אשר קבעה כדלקמן: · שטח הדירה של הנתבעת 1, לפי צו רישום בית בפנקס הבתים המשותפים הוא 51.64 מ"ר, ובפועל, שטח הדירה הוא 81.44 מ"ר. · הנתבעת השתלטה על 29.8 מ"ר מרכוש המשותף. · דירת הנתבעת 1 בנויה על כל חלק הגג הצפוני שחלקים ממנו הם רכוש משותף ושייכים לכל דיירי הבית. כן הגישו התובעים את חוות דעתו של השמאי גיל וילנס, הקובעת כי דמי שימוש ראויים, בהתייחס לשטח התוספת בלבד, הינם בסך של 3,600 ₪ לחודש. מכאן התביעה. טענות ההגנה : הנתבעים הגישו את חוות דעתו של המומחה מר צבי גת, הקובעת כי התוספת לשטח הדירה, מעבר לרשום בטאבו, היא המרפסות, כאשר כל המרפסות בבניין אינן רשומות בטאבו. הנתבעים מפנים לתשריט, המצורף כנספח ב' לתצהיר הנתבעת, וטוענים כי על פי המדידות של שטח הדירה, שטחה הוא 67.69 מ"ר ולא 51.64 מ"ר, מאחר ובתשריט חושבו כל השטחים המקורים, לא כולל מרפסות לא מקורות, כולל החדר הנוסף המצוין בתקנון בהסכם המצוי. הנתבעים טוענים כי חלק הגג המקורה בצד מזרח, הינו בבעלותם, כמוסכם בתוספת להסכם המצוי, המצורפת כנספח ג' לתצהיר הנתבעת. הנתבעים טוענים כי כאשר רכשה הנתבעת את הדירה, היו בה 3.5 חדרים, כולל מרפסות. לטענתם, כל מה שבנוי על הגג, בנוי מזה 60 שנה, והוא בנוי על רכוש פרטי בלבד. לדירה ישנן שלוש מרפסות - שתיים מהן אינן מקורות, ואחת מקורה בגג אסבסט. כמו כן, קיים חלק בגג הזכויות בו הועברו לבעלים הקודמים של הדירה. (ראו סעיף 15 לתצהיר הנתבעת). בהתאם לנסח רישום המקרקעין, טוענת הנתבעת, קיימת הצמדה נוספת לדירה, המופיעה בהסכם המצוי מיום 14.8.61, בה נכתב מפורשות, בסיפא לסעיף 3 - "בעל דירה 9 יהיה ראשי להתקין גג קבע מעל לחדר הנוסף שבדירתו". מכאן למדו הנתבעים כי בנוסף ל - 2.5 החדרים הרשומים בטאבו, ישנו חדר נוסף, והדירה היא למעשה בת 3.5 חדרים. (ראו סעיף 16 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת טוענת כי היא ושני ילדיה מתגוררים בדירה, הדירה אינה מחולקת, ואינה בכוונתה לחלק אותה (ראו סעיף 17 לתצהיר הנתבעת). כן טוענת הנתבעת כי המרפסות השייכות לדירה לא הושכרו בעבר, ואינן מושכרות כיום (ראו סעיף 18 לתצהיר הנתבעת). הנתבעים מציינים כי לפני כחמישים שנה, כאשר ביצעו רישומים בטאבו, חישבו את שטח הדירה המקורה בלבד, ולא את השטחים הלא מקורים, דהיינו - המרפסות (ראו סעיף 21 לתצהיר הנתבעת). הנתבעים טוענים, כי הגישה למפרסות בדירה, ולחדר הנוסף, קיימת רק מהדירה, כאשר ברור כי רק הבעלים של דירה 9 יכול להיכנס ולהשתמש במרפסות והן חלק בלתי נפרד מהדירה. אין המדובר בתוספת בניה על חשבון הרכוש המשותף, כי אם במרפסות אשר הגישה אליהן הן אך ורק מדירת הנתבעת. (ראו סעיף 22 לתצהיר הנתבעת). הנתבעים מתייחסים לפסק הדין הראשון, בו נכתב כי "על הגג המשותף תיוותר דירה אחת היא דירת הנתבעת 1", ומלשון הדברים הם למדים כי מדובר בכל הדירה, ולא חלק ממנה. כן מפנים הצדדים את תשומת לב בית המשפט לכך, שהמשך המשפט, המתייחס לגודל הדירה - נמחק. עצם המחיקה, טוענים הנתבעים, הינו עניין מהותי שכן אלמלא הייתה מתבצעת המחיקה, לא היו הנתבעים מסכימים להתפשר. כן מציינים הנתבעים בהקשר זה, כי התובעים לא הציגו בפני בית המשפט העתק מהסכם הפשרה ללא מחיקה. (ראו סעיפים 25 - 24 לתצהיר הנתבעת). הנתבעים מאשרים, כי התובעים העלו הטענה בנוגע לשטח הדירה בעבר במסגרת התביעה אצל המפקח על המקרקעין, אולם חזרו בהם מטענה זו, לאחר שהתובעים עיינו במסמכים ולמדו כי אין ממש בטענתם (ראו סעיף 28 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת מתייחסת (סעיף 30 לתצהירה) להוראת הסכם הפשרה, הדנה בפינוי מהרכוש המשותף, וטוענת כי מדובר בהוראה לפינוי הפסולת מהרכוש המשותף, ואף המפקח כתב בהחלטתו והגביל את זמן פינוי הפסולת למספר ימים, ומכך ניתן ללמוד כי אין המדובר בהריסת תוספת בניה, או סילוק יד מהנכס, אלא על פינוי פסולת שפונתה בעבר מהרכוש המשותף. אילו היה מדובר בהריסה כלשהי, טוענת הנתבעת, היה צריך לצרף שרטוטים ולציין בצורה ברורה מה צריך להרוס. הנתבעים מפנים לפרוטוקול הדין מיום 4.7.05, אשר צורף כנספח ז' לתצהיר הנתבעת, בה פירט ב"כ התובעים מהם הנושאים השנויים במחלוקת - פריצה של קיר חיצוני בדירת הנתבעים והתקנת דלת פלדלת, לשם כניסה ויציאה ממנו לגג שהוא רכוש משותף, וחלוקת דירת הנתבעת לארבע יחידות, ומציינים כי ב"כ התובעים לא התייחס בדיון זה לתוספת בת 30 המ"ר (ראו סעיף 33 לתצהיר הנתבעת). כן מצטטת הנתבעת (סעיף 37 לתצהירה) מדו"ח הביקור שערך המפקח במקום - "דירת המשיבים נמצאת בקצה הגג, בצד מזרח... בשטח מול וליד אותו פתח שנפרץ, שגודלו כ - 5 מ"ר מונחת פסולת בנין, וזהו השטח השנוי במחלוקת בין הצדדים, כאשר לטענת המבקשים זהו רכוש משותף והוא חלק בלתי נפרד מגג הבית...". הנתבעת למדה מדו"ח הסיור כי - א. סוגיית גודל הדירה נזנחה בהסכמה. ב. המחלוקת בין הצדדים הייתה בנוגע לשטח של 5 מ"ר בצמוד לדירה, בו הונחה פסולת בניין. (ראו סעיף 38 לתצהיר הנתבעת). הנתבעים טוענים כי מכתב התביעה, בתביעה הראשונה, ומהסכם הפשרה, ברור שהכוונה הייתה להריסת התשתית לחלוקת הדירה ליחידות דיור. הנתבעים מציינים, כי בסיור שערכה מחלקת הפיקוח של עיריית ת"א בדירה, עלה כי אכן לא קיימת חלוקה כלשהי בדירה. (ראו סעיף 46 לתצהיר הנתבעת). הנתבעים תמהים, אם אכן מדובר היה בפסק הדין הראשון, בהריסת התוספת, מדוע המתינו התובעים שש שנים ולא פעלו ליישומו של פסק הדין (ראו סעיף 48 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת מצרפת לתצהירה, כנספח ח', העתק דוח ביקור של פקחי העירייה מחודש אוגוסט 2011, ממנו עולה, לטענת הנתבעים, כי לא הייתה חלוקה בדירה והנתבעים לא עברו כל עבירת בניה. הנתבעים טוענים כי בעבר השימוש בגג נעשה ע"י התובעים עצמם, אשר שיחקו על הגג עם ילדיהם, ואף בנו עליו מבנה מעץ וסככה מברזנט, ועל כך ניתנה החלטה של המפקח בנוגע לשימוש בגג, המגביל את שעות השימוש (ראו סעיף 55 לתצהיר הנתבעת). הנתבעים מתייחסים לחוות דעתו של המודד מר גורדון, וטוענים כי היא מגמתית וחסרת ביסוס. לטענתם, המודד התעלם לחלוטין מהתקנון, המתייחס בצורה ברורה לחדר הנוסף - התוספת. כן טוענים הנתבעים כי המודד תיאר את המטבח כמרפסת מקורה, השייכת לרכוש המשותף, למרות שברור כי התקרה מבטון וכל הקירות עשויים מבלוקים. (ראו סעיפים 57-58 לתצהיר הנתבעת). באשר לחוות דעת השמאי מטעם התובעים, הנתבעים מציינים כי השמאי התייחס להשכרת דירה, אולם התוספת הינה מרפסות, ולא חדרים (ראו סעיפים 59-61 לתצהיר הנתבעת). לטענת הנתבעים, השופט דן מור נתן את צו המניעה הזמני בהתבסס על מידע שגוי שמסרו לו התובעים. הנתבעים מתייחסים לתמליל השיחה שנתקיימה עם הפועלים, וטוענים כי הפועלים אמרו כי קיימים בדירה ארבעה חדרים. לא ארבע יחידות. בדירה, טוענים הנתבעים, ישנם מטבח אחד, ושני בתי שימוש, וכך גם מופיע בתשריט שצורף לחוות דעת המומחה מטעם התובעים. אף מדו"ח מחלקת הפיקוח על הבניה של עיריית תל אביב עולה כי אין חלוקה בדירה. (ראו סעיפים 62-66 לתצהיר הנתבעת). הנתבעים גורסים כי התביעה הוגשה, במועד שהוגשה, עקב רצון התובעים להגדיל את שטח הגג, במסגרת ביצוע תוכנית על פי תמ"א 38 (ראו סעיפים 67-68 לתצהיר הנתבעת). חוות דעת מומחה בית המשפט : המומחה, מר שמעון ורזגר, הגיש חוות דעתו כמומחה מטעם בית המשפט, אשר מסקנותיה הינן: · שטח הדירה - 60.25 מ"ר. · שטח המרפסות - מרפסת מזרחית המקורה בגג אסבסט - 12.97 מ"ר, מרפסת צפונית אשר אינה מקורה - 4.31 מ"ר, מרפסת מערבית שאינה מקורה - 3.51 מ"ר · שטח הגג התחתון (נמצא במפלס דירת הנתבעת) - 100.12 מ"ר. · שטח הגג העליון, הנמצא מעל דירת הנתבעת - 62.49 מ"ר. · לכל המרפסות אין גישה מתוך הגג הפתוח, אשר הינו רכוש משותף. · הגישה לגג העליון אפשרית בשני אופנים - אמצעי חיצוני, כגון סולם, או - דרך סולם מדרגות, הבנוי מעץ ומקובע לקיר בברגים, המצוי באחת ממרפסות הנתבעים. · בתקופה בה נרשם הבית, מקובל היה כי הרישום לא כולל מרפסות לא מקורות, אשר לא נכללו בחישוב שטח הדירה. · אף הצמדות, בניגוד לימנו, לא נרשמו באותה העת, ויש להניח כי מכיון ואין גישה למרפסות אלא דרך דירת הנתבעת, הן צמודות לדירה באופן מעשי. · המומחה סבור כי אין להחשיב את המרפסות כשטח משותף, אך את הגג התחתון והגג העליון יש להחשיב כשטח משותף ואין לאפשר לנתבעים לעשות בהם שימוש בלעדי. דיון והכרעה : הסוגיות בהן יש לדון, הינן: טענה מקדמית - זהות התובעים. פסק הדין הראשון. תוספת הבניה. חלוקת הדירה. הסעדים הנתבעים. אדון בסוגיות אחת לאחת. זהות התובעים : הנתבעים סוברים, כי לתובעים לא קיימת זכות תביעה כנגדם, וכי אין הם יכולים לתבוע בשם דיירי הבניין, אשר מרביתם המכריע כלל לא הצטרף לתביעה. לטענת הנתבעים, בבניין מתגוררים תשעה דיירים, והתביעה הוגשה ע"י ארבעה תובעים בלבד. באשר לתובעת מס' 1, נטען כי רכשה את הדירה רק לפני שנה וכלל אינה בקיאה בפרטים הנוגעים לתביעה. התובעת מס' 2, כך לטענת הנתבעים, אינה מתגוררת בבניין, והיא אינה בעלת נכס בו. התובע מס' 3, ממשיכים וטוענים הנתבעים, אינו בעל נכס בבניין, ובאשר לתובעת מס' 4 - לא ברור מהו מעמדה החוקי והמשפטי. איני סבורה כי התובעת 1 מנועה הייתה מלהגיש התביעה. אם אכן קיימות חריגות בנייה בניין, ואם אכן נעשה שימוש אסור ברכוש המשותף, קיימת זכות תביעה לכלל הדיירים, ואין משמעות למועד רכישת הדירה על ידם. יתר הנתבעים מופיעים כבעלי נכס בנסח הטאבו שצורף לכתב התביעה, ולא הובאו ראיות לסתור. עבירות הבניה, אם אכן בוצעו, והשימוש הפסול ברכוש הציבורי, אם קיים כזה, משפיעים באופן ישיר על כלל הדיירים, ולכולם קיימת זכות תביעה בגינם. אין זה הכרחי כי כל דיירי הבניין יתבעו, והעובדה כי חלקם בחרו שלא להצטרף לתביעה - אינה מעלה ואינה מורידה מזכות התביעה של הדיירים שבחרו כן להגיש התביעה. יתר על כן, בסיכומי התשובה, מציינים התובעים כי כל יתר בעלי הזכויות בבניין תומכים ומאשרים את ההליכים המתנהלים כנגד הנתבעים, ואף משתתפים בהוצאות המשפטיות. אשר על כן, אני דוחה טענות הנתבעים בנוגע לזכות התביעה של התובעים, וקובעת כי לארבעת מגישי התביעה, הייתה קיימת הזכות להגישה. פסק הדין הראשון : כמפורט לעיל, ביום 13.1.04, הוגשה כנגד הנתבעים תביעה למפקח על רישום המקרקעין בתל אביב (תיק מס' 17/4), ובה נדרשו הנתבעים, ע"י התובעים, להימנע מהמשך בניית חדרי המגורים על הגג, להרוס את התשתית הקיימת שנבנתה על ידם, לסלק את ידם מהחזקה שתפסו על גג הבניין, לרבות פתיחתו מחדש של פתח הכניסה לגג, בשטח הגג המשותף, ולרבות הריסת המבנים שבנו על הגג. בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק, ביום 12.7.06 - פסק הדין הראשון, התחייבו הנתבעים כי יפנו את שטח הרכוש המשותף שעל הגג, ואת הכניסה לגג הבניין, באופן שיהיו פנויים לשימוש כל דיירי הבניין, והתחייבו לחסום את הפתח שפרצו בקיר החיצוני של הדירה. באשר לחלוקת הדירה, התחייבו הנתבעים כי החלוקה ליחידות משנה תבוטל ולא תחזור, וכי הדירה תהיה יחידה אחת ותושכר כיחידה אחת. הצדדים חלוקים ביניהם, האם פסה"ד חייב גם הריסה של חלק מהדירה, והאם מהווה פסה"ד ראיה לגודלה המקורי של הדירה. באשר למחיקת גודל הדירה מפסק הדין, טוענים התובעים כי בפסק הדין הראשון נכתב בתחילה כי דירה הנתבעת הינה בגודל של 51.64 מ"ר, אולם בעותק שהוגש לבית המשפט, נמחק שטח הדירה. התובעים טוענים כי העובדה שליד המחיקה לא מופיעה חתימת מי מהצדדים, בדומה לשינוי שנעשה בסעיף 6 לפסק הדין, מלמדת כי המחיקה לא בוצעה על ידי הצדדים, בהסכמה. מנגד, לגרסת הנתבעים, מחיקת גודל הדירה אשר צוין בפסה"ד - 51.64 מ"ר, בוצעה בהסכמת הצדדים, והיא אינה עניין של מה בכך, אלא עניין עקרוני ומהותי, אשר בלעדיו לא היו מסכימים לתנאי הפשרה. לטענתם, הטענה בנוגע לשטח הדירה הועלתה בעבר במסגרת תביעה אצל המפקח, אולם לאחר שהתובעים למדו את החומר, הם חזרו בהם (ראו סעיף 34 לסיכומי ההגנה). בפני בית המשפט לא הוצג העתק כלשהו של פסק הדין, בו לא מופיעה המחיקה האמורה, והתובעים לא סיפקו נימוק משכנע להעדר העתק שכזה. במצב דברים זה, לא הוכח כי אכן כאשר פסק הדין ניתן, היה מצוין בו שטח הדירה. אילו כך היו פני הדברים, הרי שהתובעים היו מצרפים העתק של פסה"ד, בו לא מופיעה המחיקה. משכך, אני מקבלת גרסת הנתבעים, וקובעת כי לא ניתן ללמוד מפסה"ד הראשון דבר בנוגע לשטח הדירה המקורי. באשר להריסה - בהסכם הפשרה נכתב - "הנתבעים ידאגו לפנות את שטח הרכוש המשותף על גג הבית המשותף, וכן את הכניסה אל גג הבית המשותף, באופן שהכניסה ושטח הרכוש המשותף יהיו פנויים לשימוש כל דיירי הבית המשותף". אני מקבלת את עמדת הנתבעים כי במונח "פינוי" הכוונה לפינוי מיטלטלין ופסולת שהייתה מונחת על הרכוש המשותף ואף המפקח כתב בהחלטתו והגביל את זמן פינוי הפסולת למספר ימים. אין המדובר, בהריסת תוספת בניה או סילוק יד מהנכס. אילו היה מדובר בהריסה, היה צריך להיות כתוב כי הנתבעים יהרסו את הבניה שבנו על הרכוש המשותף והיה צורך בצירוף שרטוטים המציינים בצורה ברורה מה צריך להרוס. לאור כל האמור, אני קובעת כי פסק הדין הראשון הורה לנתבעים להימנע מחלוקת הדירה, ופינוי הפסולת מהרכוש המשותף, אולם לא הורה על הריסת חלקים מהדירה. תוספת הבניה : הצדדים חלוקים בדבר גודל הדירה המקורי, וכפועל יוצא - היקף תוספת הבניה האסורה, אם בכלל ישנה כזו. ממסמכי רישום הבית המשותף, ונסח המקרקעין, עולה כי גודל דירת הנתבעים הינו 51.64 מ"ר. על פי חוו"ד מומחה בית המשפט, שטח הדירה בפועל, לא כולל המרפסת הפתוחה, והשטח המקורה באסבסט, הוא 60.25 מ"ר. על פי חוו"ד מודד הנתבעים, שטח הדירה בפועל, לא כולל המרפסות והשטח המקורה, הוא 67.69 מ"ר. על פי חוו"ד מודד התובעים, שטח הדירה, לא כולל מרפסות ושטח מקורה, הוא 61 מ"ר. יוצא, כי על פי כל חוות הדעת, שטח הדירה בפועל, לא כולל מרפסות ושטח מקורה, גדול משטח הדירה על פי מסמכי הרישום, בגודל נע בין כ - 8.6 מ"ר ל- 17 מ"ר. מומחה בית המשפט, כתב כי כלל מרפסות הבניין לא מופיעות בנסח הטאבו, שכן כך היה נהוג בעבר. אף העד מטעם התובעים, מר רפאל מנחם, לא הכחיש כי המרפסות לא נרשמו בטאבו (עמ' 21 שורות 11-17 לפרוטוקול הדיון מיום 16.6.13): "ש: האם נכון כי גם בדירה של בת זוגתך וביתר דירות בבניין גם שם יש מרפסות שלא רשומות בטבו. ת: נכון שיש מרפסות, הן צמודות לדירה, והן מופיעות בתשריט הבית המשותף להבדיל ממה שקורה בדירת הנתבעים. אני יכול להציג. ש: נכון ששטחם של המרפסות לא רשום בטבו? ת: בנסח הטבו לא מופיע בשום דירה בבית המשותף צמידות למרפסת או כל שטח אחר". אולם, מעיון בתשריט הבית המשותף, ועריכת השוואה בין דירת הנתבעים, לבין הדירות שמתחתיה, ניתן לראות כי בכל אחת מהן, סומנה בתשריט מרפסת, והיא חלק מהדירה, ואילו בדירתה של הנתבעת, לא מופיעה בחלק המערבי מרפסת. מכך למדו התובעים, כי לדירת הנתבעת נבנתה והוספה מרפסת מערבית על גג הרכוש המשותף, שאינה מופיעה במסמכי הרישום של הדירה, והיא סופחה וחוברה לדירתם, וגודלה הוא 4.6 מ"ר. כך גם לגבי המרפסת הצפונית, עיון בתשריט מלמד כי בניגוד לדירות האחרות, בדירת הנתבעים לא מופיעה מרפסת, ומכך למדו התובעים כי לדירת הנתבעים נבנתה והוספה מרפסת צפונית על הרכוש המשותף, שאינה קיימת במסמכי הרישום של הדירה, והיא סופחה וחוברה לדירת הנתבעים, וגודלה הוא 4 מ"ר. התובעים מתייחסים (סעיף 93.4 לסיכומים) לטענה המופיעה בחוו"ד מומחה בית המשפט, בנוגע להיותם של השטחים חסומים לגישה אלא דרך דירת הנתבעים, וטוענים כי ברור כי המרפסות והשטחים עליהם השתלטו הנתבעים חסומים לגישה, וניתן לעבור אליהם רק דרך דירת הנתבעים, שכן הנתבעים הם אלה שבנו וחסמו אותם, על ידי בניה לא חוקית, וללא הסכמת בעלי הדירות בבניין, וצירפו שטחים אלה לדירתם, והם עושים בהם שימוש בלעדי, ומסיבה זו בדיוק ננקטים הליכים משפטיים נגדם. בכל מקרה, טוענים הנתבעים, גם בשטחים חסומים לכאורה מלכתחילה, לא מוקנית זכות הבעלות ו/או החזקה למי שלא רכש אותם והם אינם מהווים חלק אינטגראלי מהדירה. מצינו, כי מדובר במרפסות, אשר זכרן אינו בא בנסח הטאבו, ובתשריטים של הבניין. אמנם, כלל המרפסות לא מופיעות בנסח הטאבו, אף של יתר הדירות, אולם בתשריטים, מופיעות כל המרפסות, פרט למרפסות הנתבעים. אני מקבלת טענת התובעים, כי העובדה שהשטחים חסומים למעבר, אינה "מכשירה" הוספתם לדירת הנתבעים, שכן מדובר בחסימה שבוצעה, שלא בהיתר, על ידי הנתבעים עצמם. יוצא אם כן, כי המרפסות אשר אינן מקורות, בשטח כולל של 8.6 מ"ר, אינן מופיעות בתשריט הבניין, או בנסח הטאבו, ולא מצאתי ראיה כלשהי כי ניתן לנתבעים היתר לספח שטח זה לדירתם, ומשכך - מדובר בתוספת בניה אסורה. באשר למרפסת המקורה, הנתבעים, כאמור, הפנו את בית המשפט לתוספת להסכם המצוי, אשר אפשרה להם, לטענתם, להתקין הגג. איני מקבלת את עמדת התובעים בנוגע לתוספת להסכם המצוי, המאפשרת, את התקנת הגג מעל לחדר הנוסף (סעיפים 75-76 לסיכומים) כי הסעיף מדבר על גג "קבע" מעל לחדר נוסף שבדירה. חדר קיים, ולא על שטח אחר בגג הבית המשותף. מדובר בסברה לא הגיונית, אשר לא נתמכה בראיה כלשהי. אני סבורה כי התוספת להסכם המצוי אכן הכשירה את קירוי המרפסת בגג האסבסט. ובאשר לטענת התובעים כי טענה זו, בנוגע לתוספת הבניה, נדונה ונדחתה במסגרת פסק הדין הראשון, ומשכך מנועים ומושתקים הנתבעים להעלותה שנית - התובעים לא תמכו טענתם זו בראיה ממשית כלשהי, ולא הוכח כי אכן התקיים דיון לגופה של טענה. אשר על כן, בכל הנוגע למרפסת המקורה, אני קובעת כי מדובר בקירוי על פי דין ומכוח הסכם, ולא מצאתי מקום להורות על הריסת המרפסת או פינויה. חלוקת הדירה : הנתבעת שבה והכחישה את כוונת הנתבעים לחלק את הדירה. כך הנתבעת בעדותה (עמ' 28 שורות 6-10 לפרוטוקול הדיון מיום 16.6.13): "ש: בדיון בצו המניעה העו"ד שלך טען שעת"א לא מצאה שום דבר. איך את מסבירה את דברי הקבלן שאומר שיהיו פה 4 יחידות דיור. מפנה לנספח 3 לתצהיר התובעים. ת: לא היה לי קבלן מעולם, לא הזמנתי. היו כמה פועלים שהיו צריכים לסדר את האמבטיה לבנות". הדברים אינם מתיישבים עם כך שבחודש ינואר 2004, בעקבות ביקור של נציגי עיריית תל אביב בדירה, נמצא כי התובעים ביצעו עבודות הכנה לחלוקת הדירה לארבעה יחידות דיור. כמו כן, בחודש נובמבר 2005, הודה הנתבע, במסגרת תיק שהתנהל בבית המשפט לעניינים מקומיים (5299/05), כי בנה ללא היתר, ופיצל הדירה לשלוש יחידות דיור. כנגד הנתבע ניתן פסק דין במסגרתו הושת עליו קנס כספי, והוא נצטווה להרוס את הבניה, להחזיר את המצב לקדמותו. כמפורט לעיל, גרסת התובעים הינה כי ביום 20.5.11, החלו הנתבעים, באמצעות פועלים מטעמם, בביצוע עבודות בניה, במטרה לחלק הדירה ל - 4 יחידות דיור. כחיזוק לטענתם זו, הגישו התובעים תמלול שיחה שניהל מר רפאל מנחם עם הקבלן שביצע עת העבודות בשטח, ואשר תיאר בפניו את העבודות המתבצעות: "קבלן: אני, בסדר אני,... ואסביר לך. פה יושבים...קרוב מאד לדלת והוא רוצה לסגור כאן והיא רוצה החלוקה כאן ושמה וכולם. רפי: אז כמה יהיה פה בסה"כ? קבלן: 4. רפי: 4 יחידות דיור? קבלן: אחת ושתיים, שלוש, הרביעי שם. רפי: הרביעי שם. הבנתי... בסדר. פה אנחנו פה...". עבודות הבניה תועדו אף בתמונות. מנגד, הנתבעים שבים וטוענים כי מעולם לא פעלו לחלוקת הדירה. הנתבעים המציאו לתיק בית המשפט מסמך, מחודש אוגוסט 2011, ערוך על ידי מהנדס עיריית תל אביב, אשר קבע מפורשות כי לא התבצעה חלוקה בדירה (צורף כנספח ח' לתצהיר הנתבעים). דו"ח זה נערך מספר חודשים לאחר שהתובעים מצאו פועלים בבית הנתבעים. ראו לעניין זה עדות רפאל מנחם (עמ' 21 שורות 11-17 לפרוטוקול הדיון מיום 16.6.13): "ש: ראית את מכתב הנציג מטעם העירייה שהגיע למקום וציין שאין שום חלוקה של דירת הנתבעים ליותר מדירת מגורים אחת. ת: אבקש לעיין. ש: מפנה לנספח ח' לתצהיר הנתבעים. ת: מעיין. ש: האם אתה עדיין עומד על טענתך שדירת הנתבעים חולקה ליותר מדירה אחת. ת: כן. הדירה חולקה. הסיבה שנציג העירייה לא מצא, כי הנתבעים קיבלו צו הפסקת עבודה לפני ביקורו". הנתבעים לא העידו את קבלן השיפוצים המוקלט, ולא הגישו ראיה ממשית בנוגע לאופי השיפוצים אשר בוצעו בדירתם, כדוגמת הצעת מחיר ו/או הסכם עם הפועלים. כשאני שוקלת את מכלול הראיות המונח בפני, כמו את השתלשלות ההליכים הדיונים אשר התנהלו כנגד הנתבעים בשנים האחרונות, אני קובעת כי הונחה תשתית ראייתית מספקת, התומכת בטענות התובעים בדבר נקיטת פעולות, על ידי הנתבעים, במטרה לחלק דירתם למספר יחידות דיור, וזאת, בניגוד לפסיקות קודמות כנגדם, ומבלי לקבל היתרים מתאימים. הסעדים : מצינו אם כן, כי התובעים הוכיחו תביעתם בדבר תוספת מרפסות בגודל כולל של כ - 8 מ"ר לדירת הנתבעים, ובנוגע לניסיון לבצע חלוקה אסורה בדירה. באשר למרפסת המקורה - אני דוחה את טענות התובעים. דמי שימוש ראויים : התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים, לשלם לקופת ועד הבית דמי שימוש ראויים בסך של 333,694 ₪ בגין השימוש שעשו הנתבעים בשטח התוספת במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. לחילופין, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום סכום זה בחלוקה, לכל אחד לפי חלקו היחסי ברכוש המשותף. לחילופי חילופין - לשלם לתובעים 316/551 חלקים, שהם 191,374 ₪ בחלוקה בין התובעים לפי החלק היחסי ברכוש המשותף. הנתבעים מתנגדים לאמור בחוות הדעת מטעם התובעים, בנוגע לשכר הדירה, שכן לדעתם היה על חוות הדעת להתייחס לשטח התוספת - המרפסות, ולא לשטח דירה רגיל. דהיינו, לטענת הנתבעת, על התובעים היה להציג חוות דעת הנוגעת להשכרת מרפסות ללא שירותים וללא מטבח. על התובעים היה לכמת תביעתם בנוגע לדמי שימוש ראויים, בהפרש שבין דמי השכירות בעבור דירה הכוללת מרפסות, לבין זו אשר אינה כוללת. משקבעתי כי אך ורק המרפסות הפותחות נוספו לדירה ללא היתר, הלא שלכל היותר, זכאים התובעים להפרש שבין דמי השכירות לדירה נטולת מרפסות, לביו זו בעלת מרפסות בגודל כולל של 8 מ"ר. משלא הוגשה חוות דעת שמאית מתאימה, אני פוסקת כי בגין רכיב זה, ישלמו הנתבעים, לקופת וועד הבית, סך של 50,000 ₪, אשר ישמש את כלל דיירי הבניין. צו המניעה : התובעים מבקשים, כי צו המניעה הזמני יהפוך לצו קבוע, ויאסור, על הנתבעים ו/או מי מהם לבצע עבודות בניה בדירה, לרבות בתוספת שנבנתה וחוברה לה, ובפרט, ויאסור על הנתבעים לבצע עבודות לחלוקה ו/או פיצול הדירה לדירה ו/או דירות נוספת, וזאת למעט עבודות להרס התוספת והסדרת הדירה כיחידה אחת בלבד בגודל של 51.64 מ"ר. כן מבקשים התובעים לקבוע, כי הפרתו של צו זה תחייב את הנתבעים בפיצוי קבוע מראש לתובעים, בסך של 200,000 ₪. עוד מבקשים התובעים, להפוך לקבוע את צו המניעה הזמני שניתן, האוסר על הנתבעים את אכלוס הדירה בצדדים שלישיים כלשהם, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור שוכרים, שוכרי משנה, ברי רשות וכו'- מעבר ליחידת מגורים אחת, ולקבוע כי הפרתו של צו זה תחייב את הנתבעים בפיצוי קבוע מראש לתובעים, בסך של 200,000 ₪. לאור קביעתי דלעיל, אני קובעת כי צו המניעה הקבוע, יאסור, על הנתבעים ו/או מי מהם לבצע עבודות בניה בדירה, ויאסור על הנתבעים לבצע עבודות לחלוקה ו/או פיצול הדירה לדירה ו/או דירות נוספת, וזאת למעט עבודות להרס המרפסות אשר אינן מקורות, והשבת השטח לשימוש כלל דיירי הבניין. הפרתו של צו זה תחייב את הנתבעים בפיצוי קבוע מראש לתובעים, בסך של 50,000 ₪. סעד הצהרתי : התובעים מבקשים סעד הצהרתי, לפיו, עבור כל חודש מיום הגשת התביעה ואילך, שחלף מבלי שהנתבעים הרסו את תוספת הבניה, והשיבו הרכוש המשותף לחזקת כלל הדיירים, ישלמו התובעים לוועד הבית ו/או לבעלי הדירות סך של 3,600 ₪ בגין השימוש והבניה על הגג, המהווה רכוש משותף, ולחילופין 316/551 חלקים מסכום זה, היינו 2,064 ₪ בחלוקה בין התובעים כל אחד לפי חלקו ברכוש המשותף. לאור קביעותי דלעיל, ניתן סעד הצהרתי, לפיו, עבור כל חלק מחודש מיום מתן פסק הדין ואילך, שיחלוף מבלי שהנתבעים יהרסו את תוספת הבניה, וישיבו הרכוש המשותף לחזקת כלל הדיירים, ישלמו התובעים לועד הבית סך של 1,000 ₪ בגין השימוש והבניה על הגג, המהווה רכוש משותף. ניתנת לנתבעים שהות של 60 יום להשבת המצב לקדמותו על פי פסק דיני זה. היה ולא יעשו כן תוך 60 יום מהמצאת פסק דין זה לידי בא כוחם, יחול היחוב של 1,000 ₪ לחודש לידי וועד הבית. סיכום : מן המקובץ עולה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. א. הנתבעים ישלמו לקופת וועד הבית, דמי שימוש ראויים, בסך של 50,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין. ב. ניתן בזאת צו מניעה הקבוע, האוסר על הנתבעים ו/או מי מהם לבצע עבודות בניה בדירה, ואוסר על הנתבעים לבצע עבודות לחלוקה ו/או פיצול הדירה לדירה ו/או דירות נוספת, וזאת למעט עבודות להרס המרפסות אשר אינן מקורות, והשבת השטח לשימוש כלל דיירי הבניין. הפרתו של צו זה תחייב את הנתבעים בפיצוי קבוע מראש לועד הבית, בסך של 50,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ג. ניתן סעד הצהרתי, לפיו, עבור כל חלק מחודש מ60 יום ממתן והמצאת פסק דין זה לידי ב"כ הנתבעים ואילך, שיחלוף מבלי שהנתבעים יהרסו את תוספת הבניה, וישיבו הרכוש המשותף לחזקת כלל הדיירים, ישלמו התובעים לוועד הבית סך של 1,000 ₪ בגין השימוש והבניה על הגג, המהווה רכוש משותף. ד. הנתבעים ישפו את התובעים בסכומי האגרות אשר שולמו, באופן יחסי לסכום אשר נפסק בפועל, בתוספות ריבית והצמדה, מיום מתן פסק הדין. הנתבעים יישאו בשכ"ט ב"כ התובעים, בסך של 12,000 ₪, כולל מע"מ, בתוספת ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. שימוש בדירהצווים