1 .ערעור על החלטת כב' הרשם דוד מינץ מיום 7.2.10 בבשא 10600/09 בה נדחתה בקשת המערערת להטיל עיקול זמני על יתרת הכספים המגיעים למשיבה מאת המערערת לפי פסק בוררות מיום 5.11.09. בין המערערת למשיבה נחתמו מספר הסכמים בדבר מכירת זכויות במקרקעין של המשיבה למערערת. כאשר נתגלעו מחלוקות בין הצדדים הסכסוך הועבר להכרעתו של בורר. בפסק הבוררות מיום 5.11.09 חוייבה המערערת לשלם למשיבה סך של 2,400,000$ בצירוף מע"מ. על חשבון סכום זה שילמה המערערת סך של 1,100,000$ ואת היתרה בסך 1,300,000$ עתרה לעקל בידיה עד לסיום ההתחשבנויות הכספיות בין הצדדים. טענתה העיקרית של המערערת נסמכת על סעיף 12 להסכם מיום 1.9.05 (נספח ג' להודעת הערעור, להלן: "ההסכם"), בו הוסכם בין הצדדים על מנגנון של קיזוז, לפיו בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 12 יקום חיוב המשיבה בתשלום היטל השבחה ודמי שינוי יעוד וניצול למנהל מקרקעי ישראל, אשר יקוזז מתוך התשלום אותו חבה המערערת למשיבה. הצדדים הסכימו על הסדר דיוני, על פיו בשלב ראשון ידון הבורר בחיוב המערערת ובשלב שני ונפרד תידון המחלוקת בעניין היטל ההשבחה ודמי שינוי הייעוד, אף היא בפני הבורר (נספח ד' להודעת הערעור). לטענת המערערת, בבחינת הבקשה לעיקול זמני יש ליתן משקל מכריע לעובדה כי הצדדים הסכימו ביניהם על מנגנון של קיזוז, והסכמה זו תשמר רק עם מתן צו העיקול. אם לא יינתן הצו לא תוכל המערערת להינות מאפשרות הקיזוז עליה הוסכם, והעובדה שהמערערת הסכימה להסדר הדיוני אינה יכולה לעמוד בעוכריה. לטענת המשיבה, משלא הוכחו התנאים למתן עיקול זמני יש לדחות הערעור, וככל שיש למערערת טענות בדבר פרשנות ההסכם אין להעלותן בדרך זו. פסיקת בית המשפט 2 .כב' הרשם קבע כי ניכר בליבו ספק באשר לחוסנה של עילת התביעה, אולם, אף אם יניח לטובת המערערת כי קיימת עילת תביעה, דין הבקשה להידחות היות ולא הוכח יסוד ההכבדה. כל שנאמר בתצהיר שנסמך לבקשה היה כי בהתאם לייעוץ משפטי שקיבל המצהיר, קיים חשש ממשי כי אם תשולם למשיבה יתרת הכספים על-פי פסק הבוררות, לא יהיה לה מהיכן לשלם את החובות החלים עליה בגין היטל ההשבחה ודמי ההיתר. טענה זו היתה צריכה להיתמך בראיות מהימנות לכאורה, בפרט נוכח העובדה כי המשיבה קיבלה מן המערערת סך של 1,100,000$, אך היא לא נתמכה ולו בבדל ראיה ולא נטען כי הכספים שקיבלה הוברחו או נאכלו בדרך כלשהי. טענות הצדדים בערעור 3 .לטענת המערערת, טעה כב' הרשם משהתייחס לבקשה כאל בקשת עיקול זמני רגילה, והתעלם מהסכמתם המפורשת של הצדדים לקיזוז. תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מתייחסות למצב בו צד מבקש לעקל כספים של הצד השני מבלי שהצד השני הסכים לכך, אך הן אינן מתייחסות למקרה בו קיימת הסכמה בין הצדדים. בעת חתימת ההסכם היה ברור לצדדים כי תשלום המערערת למשיבה על-פי סעיף 10 להסכם יקום לפני שתתברר חבות המשיבה בתשלום היטל השבחה ושינוי הייעוד. למרות זאת, הסכימו הצדדים לקיזוז, ובכך הסכימה המשיבה למעשה לדחיית התשלומים הקבועים בסעיף 10 עד לסיום ההתחשבנות הכספית בין הצדדים. לטענת המשיבה, המערערת כלל אינה חולקת על קביעות הרשם לפיהן לא התקיימו התנאים למתן צו עיקול זמני ומטעם זה בלבד יש לדחות הערעור, וככל שלמערערת טענות בקשר לפרשנות ההסכם עליה לפנות לבית המשפט בסעד מתאים. לגופו של עניין - עילת התביעה של המערערת טרם באה לעולם שכן, טרם נקבעו ההיטלים על ידי הרשויות, וטענות המערערת מבוססות על הערכות בלבד. פרשנות המערערת לסעיף הקיזוז, כאילו מדובר בסעיף הדוחה את תשלומי המערערת עד להכרעה בעניין גובה ההיטלים, מרוקנת מתוכן את הוראת סעיף 10 להסכם הקובעת את לוח התשלומים, ומשמעותה כי כבר בעת חתימת ההסכם התכוונה המערערת שלא לעמוד בלוח התשלומים. הטענה בדבר קיזוז מנוגדת גם להוראות הדין, שכן, חוב אשר טרם הגיע מועדו אינו ניתן לקיזוז. אין זאת, כי אם סעיף 12 להסכם מעניק זכות קיזוז רק בנוגע לחובות שהתגבשו בפועל במועד התשלום בו חבה המערערת. כפי שנפסק בפסק הבוררות, ההסכם נוסח על-ידי בא כוח המערערת כאשר המשיבה לא היתה מיוצגת, ולפיכך יש להפעיל ביחס להסכם את כלל הפרשנות כנגד המנסח. לו סברה המערערת כי חיובה בתשלום לא קם עד להכרעה בגובה ההיטלים, לא היה טעם בהפרדת הדיונים בעניינים אלה בבוררות, והיה עליה להעלות טענותיה בעניין זה בדיון בדבר ההסדר הדיוני. אולם, משהצדדים הסכימו לדחות הדיון בעניין גובה ההיטלים, לא קיים הליך בו נדון עניין זה ולא מתקיימת עילת תביעה. גם לגופו של עניין, הערכות המערערת בדבר גובה ההיטלים נסמכות על חוות דעת מטעמה אשר נסתרת על-ידי חוות דעת מטעם המשיבה, ממנה עולה כי גובה ההיטלים נמוך יותר, ולא תקום חבות המשיבה לתשלומם בהתאם לסעיף 12 להסכם. לכך יש להוסיף כי הטענה בדבר הכבדה בביצוע פסק הדין נטענה בעלמא. המערערת מתעלמת מן העובדה כי המשיבה זכתה בסכום של 2.4 מיליון דולר וכן כי מנהלה של המשיבה, מר אברהם בנג'ו, שהינו איש בעל נכסים, נתן ערבות אישית לחובות המשיבה. לאור האמור, נוטה מאזן הנוחות לטובת המשיבה, שכן, מחד - המערערת לא הוכיחה כי קיימת עילת תביעה וכי קיים חשש להכבדה בביצוע פסק הדין ומנגד - מתן הצו יפגע בזכויות הקניין של המשיבה. בכל מקרה, בניגוד להוראות התקנות, המערערת לא צירפה התחייבות לפיצוי בגין כל נזק שייגרם ולכן יש לדחות הערעור מטעם זה בלבד. דיון 4.תקנה 362 קובעת כי, לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד, סיכויי התביעה העיקרית, היינו, האם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני, מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי - האם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנילווים לתביעה העיקרית עלול אי מתן הצו להסב נזק גדול יותר למבקש מכפי הנזק העלול להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו. בדיקת קיומו של התנאי הראשון נעשית באורח לכאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית; בחינת התנאי השני היא, בעיקרה, שאלה של איזון אינטרסים ובענין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעיתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. בין שני התנאים למתן הסעד הזמני מתקיימים יחסי גומלין. ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוונו של מבקש הסעד, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. באופן דומה, במצב שבו נראה, על פני הדברים, כי התביעה היא תביעת סרק, הרי שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לעברו של המבקש (רע"א 5288/07 דוד נפטי בשם עזבון בנימין ושולמית נפטי ז"ל נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ ואח', תק-על 2007 (2) עוד קובעת תקנה 362, כי על המבקש להציג ראיות לכאורה ל"קיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש". 'ההוראה המיוחדת' הנוגעת לעניין עיקול זמני מצויה בתקנה 374(ב), ולפיה על המבקש להוכיח, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, "כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת איפוא על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד פסק הדין. לעניין זה רלוונטית האפשרות שהמשיב יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק הדין. לעתים אף גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלוונטי למתן הצו, זאת, כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען. שיקולים אלה יש לבחון בהקפדת יתר שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של המשיב (רע"א 9736/07 יורם קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ, תק-על 2007 (4) 4340, פיסקה ה(1)). 5.במקרה שלפנינו, קבע כב' הרשם כי לא הוכח יסוד ההכבדה בביצוע פסק הדין ועל כן דין הבקשה להידחות (שכן, בהעדר יסוד ההכבדה, נוטה מאזן הנוחות ממילא לטובת השמירה על זכות הקניין של המשיבה). על קביעה זו לא ערערה המערערת אשר טענה כי הגם שלא הוכח יסוד ההכבדה, גוברת ההסכמה בין הצדדים לקיזוז, שיש בה כשלעצמה כדי להצדיק עיקול הכספים לשם הבטחת זכות הקיזוז עליה הוסכם. לשם שמירה על זכותה זו, הביעה המערערת הסכמתה במסגרת הבקשה בפני הרשם להפקדת הכספים בקופת בית המשפט או בידי הבורר. אכן, בהתאם להוראות התקנות, משלא התקיימו התנאים למתן צו עיקול, דין הערעור להידחות. טענת המערערת כי בהסכמת הצדדים לקיזוז הסכימו למעשה למעין "עיקול" או עיכוב התשלום, הינה טענה עובדתית שיש לבחנה על רקע ההסכם, וככל שהיא תוכח כנכונה אכן יהיה מקום להורות על עיכוב התשלום בו חבה המערערת. אולם, לשם מתן צו כאמור אין נדרשים להוראות התקנות בדבר עיקול זמני, ודי בהסכמת הצדדים (ככל שתוכח) כדי להצדיק מתן צו כאמור. לאור האמור, המסקנה הינה כי משלא הוכחו התנאים למתן צו עיקול זמני, דין הערעור להידחות. דחיית הערעור, אינה סותמת את הגולל בפני המערערת לפעול בדרך אחרת ליישום הוראות ההסכם. למען שלמות התמונה יצוין, כי הטענה בדבר עיכוב התשלום למשיבה בגובה דמי ההיטל המוערכים, הועלתה כבר בפני הבורר ונדחתה נוכח ההסכמה הדיונית בין הצדדים (סעיף 24 לפסק הבוררות, נספח א' להודעת הערעור). התוצאה 6 .הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבה ועוד שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ + מע"מ. עיקול זמניעיקול