הנשיא מ' לנדוי: בעניין זה הוגשה בקשה למתן רשות לערער על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שאנו רואים אותה, בהסכמתם של פרקליטי הצדדים, כערעור, לפי תקנה 375 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963. המשיבה הגישה נגד המערער בקשה לביצוע שטר על-פי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. האזהרה נמסרה למערער ביום 17.12.79. באותו זמן היו תקנות ההוצאה לפועל, תשכ"ח-1968, בתוקפן, ועל-פיהן הייתה התקופה להגשת התנגדות על-ידי המערער עשרה ימי מיום המצאת האזהרה. ביום 28.11.79 פורסמו תקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1980, שבאו במקום התקנות הנ"ל, ועל-פי תקנה 132 שבהן הייתה תחילתן שלושים יום מיום פרסומן, ולפיכך תחילתן הייתה ביום 229.12.79. תקנות אלה הקלו עם המתנגד בקבען, בתקנה 106(א), מועד של עשרים יום מיום מסירת האזהרה להגשת ההתנגדות לביצוע השטר, במקום המועד של עשרה ימים, שהיה קבוע בתקנות הקודמות. ואכן, הגיש המערער את התנגדותו ביום 6.1.80, שהיה היום העשרים מקבלת האזהרה. כאשר הובאה ההתנגדות לפני בית-משפט השלום, החליט השופט המלומד, שעניינו של המבקש מכוסה על-ידי התקנות החדשות במה שנוגע לקביעת התקופה הארוכה יותר להגשת ההתנגדות, כי התיקון שנעשה הוא תיקון דיוני, שבא להיטיב עם חייבים, ועל-כן יכול המערער ליהנות ממנו. משום כך לא ראה צורך לדרוש הגשת בקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות, והוא נתן למערער רשות להתגונן בפני התביעה על יסוד השטר, על-פי טענת המערער, שהשטר היה שטר ביטחון בלבד, ושהתנאים לגבייתו לא נתמלאו. על החלטה זו ערערה המשיבה לפני בית המשפט המחוזי ברשות שקיבלה. בפסק-דינו ציין כבוד השופט א' מישר, שתקופת עשרת הימים לפי התקנות הקודמות נסתיימה יום לפני כניסת התקנות החדשות לתוקפן, ולכן לא היה בכוח התקנות החדשות להחיות את ההתנגדות, כי לפי הפסיקה (בר"ע 87/72 [1], בעמ' 147-148) פירוש הפרוצדורה, שהנהיג המחוקק בסעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, הוא, ששטר, אשר הוגש לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, כמוהו כפסק-דין על-תנאי, והתנאי הוא, שהחייב נמנע מלהתנגד לביצוע השטר, או שהתנגד, אך התנגדותו נדחתה. מכאן הסיק השופט, שעם עבור התקופה של עשרה ימים, שהייתה קבועה בתקנות הקודמות, הפך הליך הביצוע לסופי. ובלשונו של השופט המלומד: "חלפו 10 ימים מעת המצאת האזהרה בלוית בקשת הביצוע לחייב, מבלי שהוגשה התנגדות לבצוע, נופל התנאי והשטר יראה כפסק-דין סופי שניתן ביום בו הומצאה לחייב בקשת הנושה לבצוע השטר". עד כאן אין אני בא לחלוק על גירסתו של השופט המלומד. אולם, עדיין עומדת השאלה - ורק עליה ניתנה הרשות לערער לבית משפט זה - אם השופט צדק גם בדברים, שאמר בהמשך פסק-דינו, ושבהם דחה את טענתו החלופית של פרקליט המערער שלפנינו, שיש לאפשר לו לבקש את הארכת המועד להגשת בקשתו להתנגד לביצוע השטר. בדונו בטענה זו ציין השופט המלומד, כי לפי תקנה 109(א) לתקנות ההוצאה לפועל בדרך המרצה ובצירוף מכתב ההתנגדות, ושאף אחד מתנאים אלה לא נתקיים במקרה דנן. משום כך לא נעתר לבקשה להאריך את הזמן, והוא קיבל את הערעור ודחה את התנגדותו של המערער שלפנינו לביצוע השטר על הסף. סבורני, שבית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה. אמנם, המועד להגשת התנגדות לביצוע של שטר היה קבוע בחיקוק, דהיינו, בתקנה 88ה לתקנות ההוצאה לפועל, תשכ"ח-1968, כפי שהוספה בשנת תשכ"ט, ולפי תקנה 105 לתקנות ההוצאה לפועל הישנות (תקנה 128 לתקנות החדשות) "מועד שבסדר דין בפני בית משפט, רשאי בית המשפט להאריכו, לפי הקבוע בתקנות סדר הדין", ועל-כן חלה על הארכת המועד תקנה 488, סיפא, של תקנות סדר הדין האזרחי, הדורשת טעם מיוחד להארכה. אבל נראה לי, שטעם מיוחד להארכת המועד קיים כאן, בהתחשב עם השתלשלות הדברים עד לשמיעת הערעור בבית המשפט המחוזי. הרי בית-משפט השלום הרשה את הגשת ההתנגדות בהיותו סבור (אמנם בטעות), שהיא הוגשה כהלכה בתוך התקופה המוארכת לפי תקנות ההוצאה לפועל החדשות. הדבר גרם לכך שבאותו שלב לא הועמד המערער על הצורך לבקש את הארכת המועד; אדרבא, השופט אמר בפירוש בהחלטתו, שאין הוא רואה צורך לדרוש בקשה להארכת המועד, נוכח תיקון התקנות. אפשרות זו נשללה אפוא מן המערער. המדובר הוא, אחרי ככלות הכול, בבקשה, שהוגשה תוך התקופה המוארכת של עשרים יום, שקבע המחוקק, ברצותו להקל על המתנגד לביצוע השטר, בנושא שהוא כולו דיוני. טעמי ההתנגדות היו לפני שופט השלום, והם הצדיקו, לדעת השופט את הרשאת ההתנגדות, שכמוה כבקשת רשות להתגונן, כאמור בסעיף 81א(ב) לחוק ההוצאה לפועל. ביחס לדרישה שבתקנות, שבקשת ההארכה תוגש בדרך המרצה, יוזכר גם, שהעיקר בהמרצה הוא הפנייה בעל-פה לשופט כשהבקשה בכתב משמשת לה רק כהודעה מוקדמת (וראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 543-544). בנסיבות הללו נראה לי, שמן הראוי היה להרשות למערער את "יומו בבית המשפט", למרות הטעות בהבנת הדין, שבה נכשל. אין אני רואה טעם להאריך את ההליכים הללו, שכבר התארכו מעל למידה בשל הגשת ערעורי הביניים הללו, הארכה נוספת על-ידי הפניית המערער לבית-משפט השלום, כדי שיגיש שם את בקשתו להארכת המועד. מוטב שאנחנו נחתוך את הסכסוך הדיוני הזה מיד בדרך מתן הצהרה, שיש לראות את התנגדותו של המערער לביצוע השטר כמוגשת כהלכה, ביום שבו הוגשה, כאילו הוארך המועד להגשתה. השופטת מ' בן-פורת: אני מסכימה. השופט ש' לוין: אני מסכים לקבלת הערעור. הוחלט לקבל את הערעור כאמור ולבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. הוצאות הדיונים עד כה בכל הערכאות, בסכום כולל של 5,000 שקל, לפי תוצאות הדיון לגוף העניין בבית-משפט השלום. שטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטר