זוהי תביעה לתשלום שכר עבודה עד לתום 60 ימים ממועד חזרה מחופשת הלידה, הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה. להלן עובדות המקרה: התובעת עבדה במספרה של הנתבע החל מיום 8.3.11. במסגרת עבודתה היא ניהלה יומן לקוחות, ביצעה עבודות ניקיון, צבעה שיער, ביצעה חפיפות שיער, פאנים וכיו"ב. במסגרת תפקידה, התובעת נהגה לפתוח ולסגור את המספרה ולשם כך היה לה מפתח למקום. בחודש אוגוסט 2011, נכנסה התובעת להיריון. ביום 30.10.11 (יום א' בשבוע), עבדה התובעת עד השעה 12:00. בשעה 16:00 נדרשה התובעת לחזור לעבודה, אך לא חזרה. בימי שני, המספרה סגורה, ולפיכך ביום 31.10.11 לא עבדה התובעת. ביום 1.11.11 (יום ג' בשבוע), לא התייצבה התובעת לעבודה, ולא נתנה הסבר כלשהו להיעדרות זו. על-פי אישור רפואי מד"ר ירון ליבל, מיום 2.11.11 (יום ד' בשבוע) המליץ הרופא על מנוחה בת יומיים, מיום 2.11.11 ועד ליום 4.11.11 (יום שישי) (ר' מסמך נ/18). ביום 4.11.11, התייצבה התובעת בבוקר לעבודה במספרה וכשניסתה לפתוח את דלת המספרה גילתה כי הנתבע החליף את המנעול. לאחר שיחת בירור בטלפון עם הנתבע לפשר העניין, עזבה התובעת את המקום. ביום 4.11.11, הוארכה חופשת המחלה של התובעת עד ליום 6.11.11, על פי אישור רפואי מד"ר אלה אגמוב (ר' מסמך נ/19). כמו כן, ביום 6.11.11 ניתנו לתובעת מד"ר ז'אנה ינקובסקי, 7 ימי מחלה נוספים, עד ליום 12.11.11 (ר' מסמך נ/20). ביום 10.11.11, בהיותה בחופשת מחלה, פנתה התובעת בכתב אל הנתבע, באמצעות ההסתדרות החדשה (מרחב חדרה) (להלן: "ההסתדרות"), בדרישה לבטל את הודעת הפיטורים ולהשיבה לעבודה (ר' מסמך ת/4). ביום 16.11.11, 4 ימים לאחר תום חופשת המחלה, השיב הנתבע על מכתב ההסתדרות, וטען, כי לא פיטר את התובעת, וכי התובעת הפסיקה להגיע לעבודה מבלי להודיע דבר (ר' מסמך נ/10). הצדדים חלוקים באשר לנסיבות סיום עבודתה של התובעת. התובעת טוענת, כי משהחליף הנתבע את מנעול הדלתות במספרה ואמר לה ללכת הביתה ביום 30.10.11, הרי שפיטר אותה (ר' פרוט' הדיון מיום 9.7.13, עמ' 4, ש' 15). לעומת זאת, טוען הנתבע, כי משלא שבה התובעת לעבודתה, כפי שנדרשה, ביום 30.10.11, הרי שהתפטרה. הנתבע הגיש בקשה לממונה על-פי חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים"), במשרד התמ"ת, להתיר את פיטורי התובעת מסיבת אי שביעות רצון מתפקודה, הנושא תאריך 7.11.11 (ר' נ/5), הגיעה למשרד התמ"ת ביום 16.11.11 (ר' מסמך נ/15, פרק "עובדות"). ביום 4.1.12, נגבו עדויות מהצדדים בפני עובד המינהל הסדרה ואכיפה במשרד התמ"ת (ר' מסמכים נ/11- 12). הממונה על-פי חוק עבודת נשים החליטה ביום 7.3.12, שלא להתיר את פיטורי התובעת בעבודתה אצל הנתבע וקבעה, כי התובעת פוטרה מעבודתה שלא כדין ע"י הנתבע (להלן: "החלטת הממונה") (ר' מסמך נ/15). לא הוגש ערעור על החלטת הממונה. ביום 18.4.12 (על-פי אישור משלוח הדואר), שלחה התובעת אל הנתבע מכתב, באמצעות ההסתדרות, הנושא תאריך 14.3.12, בדרישה לבטל את הודעת הפיטורים, לאור החלטת הממונה, ולהשיבה מיד לעבודה (ר' המכתב ואישור המסירה בנספח ו' ל-ת/1). פניה זו לא זכתה למענה מהנתבע. לא הוצגה אסמכתא, כי דרישת התובעת או הסכמתה לחזור לעבודה נשלחה לנתבע עוד בחודש מרץ ע"י ההסתדרות. ביום 23.4.12, ילדה התובעת. ביום 12.6.12, הגישה התובעת את התביעה לבית הדין ובו דרשה לחייב את הנתבע בתשלום הסך של 29,595 ₪, בגין הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים - בסך של 3,470 ₪. שכר עבודה עד ליום הלידה - בסך 13,880 ₪. שכר עבודה ל-60 יום לאחר הלידה - בסך של 6,940 ₪. הודעה מוקדמת - בסך של 1,735 ₪. פידיון חופשה - בסך של 1,735 ₪. דמי הבראה בסך של 1,835 ₪. הנתבע הכחיש את זכאות התובעת לסכומים הנ"ל, לאור טענתו, כי התובעת התפטרה מעבודתה ולא פוטרה. לאור כל האמור אנו קובעים כדלקמן: השאלה במחלוקת בין הצדדים הינה, האם פוטרה התובעת מעבודתה או שמא התפטרה מעבודתה אצל הנתבע, בכך שלא התייצבה לעבודה ביום 30/10/11 בשעות אחר הצהריים. יש לציין, כי הממונה קבעה שהתובעת פוטרה בניגוד לדין (ר' סעיף 7 למסמך נ/15). המדובר בקביעה בהתאם לסמכות הממונה לפי סעיף 9 לחוק עבודת נשים. יחד עם זאת, קיים הבדל במעמדו המשפטי של אותו חלק מהחלטת הממונה הקובע אם עובדת פוטרה או התפטרה. ככל שהצדדים משיגים על קביעה זו, לבית הדין האזורי לעבודה יש את הסמכות להכריע בסוגיה זו של פיטורים או התפטרות, על סמך ראיות שישמע, זאת להבדיל מהתערבות על סמך עילות ההתערבות של המשפט המנהלי גרידא, שאין מקומן עוד בפנינו, שכן לא הוגש (וחלף המועד), הערעור על החלטת הממונה. ככל שהתובעת פוטרה, אז הדבר נעשה בניגוד לדין, והחלטת הממונה כוחה יפה לענייננו. ואולם, ככל שהתובעת התפטרה מעבודתה, אז החלטת הממונה איננה רלוונטית, שכן על המקרה המתואר ממילא לא יחול חוק עבודת נשים בע"ע 184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת בע"מ נ' דוד יוסף, ניתן ביום 8.6.06, קבע בית הדין כדלקמן: "השאלה אם מדובר בפיטורים או התפטרות נקבעת לפי בדיקה מיהו הצד הפועל על מנת להביא לניתוק היחסים (דב"ע שם/3-116 שלום סלמה- מדינת ישראל, פד"ע יב 375; דב"ע ל/3-1 זמל הרמן - דואיב גילה, פד"ע א 18; ... הלכה היא כי צד לא יתפס בבעידנא דריתחא. (דב"ע ל/3-10 פנחס כהן - ורמוס אברהם, פד"ע א 100; דב"ע לב/3-26 דניאל חיים - אהרון ושות', פד"ע ד 149;... לא כל אי התייצבות לעבודה כמחאה על קיפוח הינה בהכרח התפטרות (ע"ע 300162/96 בתי מלון פנורמה בע"מ - וואיל סנדוקה ואחרים - טרם פורסם)". בעת הכרעה בשאלה, מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום, יש לבחון גם למי מהצדדים הייתה המוטיבציה להביא לניתוקם של יחסי העבודה. מהמסכת העובדתית המובאת לפני בית הדין ראוי להסיק לא רק מי יזם את ניתוק יחסי העבודה, אלא גם מי היה הצד המעוניין בניתוקם" (ר' י' לובוצקי, "סיום יחסי עבודה", הוצאת ניצן מהדורת 2004, פרק 2, עמ' 7-8)". ביום 30.10.11, עבדה התובעת ויצאה בשעה 12:00 מהמספרה. לטענת התובעת, הנתבע שיחררה מעבודה מאחר ולא היו לקוחות במספרה. לטענת הנתבע, הוא שיחרר את התובעת לבקשתה, והלה התחייבה לחזור בשעה 16:00, שכן היא קבעה עם הלקוחה, הגב' מירי דעדוש (להלן: "הלקוחה"), עוד בשעות הבוקר, תור לפאן בשעה 16:00 באותו היום. מטעם ההגנה העידה הלקוחה, כי נאלצה לוותר על עיצוב שיער באותו יום, וללכת לפגישה עסקית חשובה מאד, כששערה מוזנח ולא מסודר כמתוכנן בפן (ר' סעיף 6 למסמך נ/2). מאידך, בבית הדין העידה התובעת, כי "הנתבע עשה לי פן, אבל חיכיתי שעתיים והזמן שלי מאד יקר ומאד לחוץ" (ר' פרוט' הדיון מיום 9.7.13, עמ' 8, ש' 4-5). לאור שינוי בגירסאות הלקוחה, איננו נותנים אמון בעדותה. בענייננו לא היה מעשה פורמאלי של פיטורים או התפטרות המלמד על כוונת הצדדים. התובעת העידה, הן בפני הממונה (ר' מסמך נ/12, ש' 79-80) והן בבית הדין (ר' פרוט' הדיון מיום9.7.11, עמ' 5, ש' 7), היא לא קיבלה הודעה מפורשת על פיטורים, אלא הסיקה על כך מדרך התנהגותו של הנתבע, לרבות ובין היתר, לאור העובדה שמנעול המספרה הוחלף, מבלי שהודע לה הדבר והנתבע אמר לה ללכת הביתה ביום 30.10.11 (ר' פרוט' הדיון מיום 9.7.13, עמ' 4, ש' 15). גם התובעת לא נתנה הודעה מפורשת על התפטרותה. אולם, ביום 4.1.12, מסרה התובעת לממונה, כי היא לא מוכנה לחזור יותר לעבודה (ר' מסמך נ/12, ש' 121-125), כי היא אינה חשה בטוב וכי ריחות הצבע והכימיה גורמים לה להקאות. יחד עם זאת היא ציינה במפורש, כי היא כן מוכנה לעבוד במידה ולא ינתן היתר ואם תהיה כשרה לעבוד ותרגיש טוב. אין מחלוקת, כי ביום 30.10.11, בשעה 15:30 לערך, נדרשה התובעת וסירבה לחזור למספרה לשם טיפול בלקוחה שהגיעה, יהא זהותה אשר יהא, ובכך לכל היותר, הפרה משמעת, אך לא התפטרה, כטענת הנתבע. ביום 31.10.11 (יום ב' בשבוע), היתה התובעת בחופש, שכן המספרה סגורה בימי שני, לפיכך היה עליה לשוב לעבודה רק ביום 1.11.11 (יום ג' בשבוע). אישורי המחלה שהמציאה התובעת מתייחסים לתקופה שחלה ביום 2.11.11 והסתיימה ביום 12.11.11 (יום שבת), דהיינו התובעת לא התייצבה לעבודה על דעת עצמה כבר ביום 1.11.11 (יום ג' בשבוע) מבלי שניתן הסבר כלשהו או הוצג אישור כלשהו על-ידה להיעדרות זו (טענת התובעת, כי תאריך ה-2.11.11 חל ביום ג' - אינה נכונה), אולם אין בכך כדי ללמד בהכרח על התפטרות, אלא לכל היותר על הפרת משמעת נוספת, שכן ביום 4.11.11 (יום שישי), בהיותה בחופשת מחלה, התייצבה התובעת במספרה לצרכי עבודה. משהחליף הנתבע את מנעול המספרה ולא הודיע דבר לתובעת, גילה בכך, על פניו, את רצונו לסיים את עבודתה של התובעת. מעדותה של התובעת (ר' פרוט' מיום 9.7.13, עמ' 4, ש' 18-19) עולה, כי בשיחת בירור מיום שישי, ה-4.11.11, אכן נמסר לה, כי לא היו במספרה לקוחות לטיפול התובעת. במילים אחרות, הגם שהנתבע החליף מנעול, הרי שבמכתבו מיום 7.11.11, אותו סירבה התובעת לקבל (ר' סעיף 6 למסמך נ/3), ואשר נשלח אליה בשתי הזדמנויות, ביקש ממנה הנתבע לחזור לעבודה ביום 6.11.11, ומשהיתה התובעת בחופשת מחלה באותו המועד, היה עליה לחזור לעבודה ביום 13.11.11 - ביום שלאחר תום חופשת המחלה. זאת ועוד, במכתב המענה של הנתבע מיום 16.11.11 על מכתב ההסתדרות מיום 10.11.11, חזר הנתבע על טענתו, כי לא פיטר את התובעת, אולם אין זכר להסכמתו להחזרת התובעת לעבודתה במספרה. הנתבע העיד בבית הדין, כי לו רצתה התובעת לחזור לעבודה, היה מקבלה (ר' פרוט' הדיון מיום 9.7.13, עמ' 11, ש' 17-21; ש' 27-28; עמ' 12, ש' 24-25). יוער, כי כבר נפסק שאין נפקות לקביעת המעסיק, כי הוא רואה את העובד כמי שהתפטר מן העבודה, ומה שיקבע לענין זה הם מעשיו של אותו הצד שהביא את יחסי העבודה לכלל סיום (ר' דב"ע מו/10-3 המכללה לטכנולוגיה ע"ש שנקר-משה אוסטפלד, פד"ע כז, 351, 358. ר' ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 8.10.07). ניתן לראות בזניחת העובד את מקום העבודה כהפרת משמעת, המאפשרת למעביד לפטר את העובד, שנעדר ללא סיבה ואישור. ושעה שמדובר בעובדת הרה - יש לעשות כן על-פי הקבוע בדין, היינו לפנות למשרד התמ"ת בבקשה למתן היתר לפטר את העובדת מעבודתה, כפי שעשה הנתבע. משביקש הנתבע מהממונה ביום 7.11.11 להתיר את פיטורי התובעת, עובדה זו הוכיחה בפועל את רצונו של הנתבע לפטר את התובעת. משלא התירה הממונה את פיטורי התובעת, ולא הוגש ערעור, היה על הנתבע לאפשר לתובעת לשוב מיד לעבודה או לפחות להתריע בה לשוב לעבודה, דבר שלא נעשה על-ידו. נהפוך הוא. התובעת, במכתבה מיום 14.3.12, ביקשה לשוב לעבודה, בהתאם להחלטת הממונה (ר' נספחי ו' למסמך ת/1), והנתבע התעלם מבקשתה. אין לקבל את טענת הנתבע, כי משהצהירה התובעת, כי לא מוכנה לשוב לעבודה, מסיבות רפואיות (מפאת חשיפה לריחות ולכימיקלים במסגרת עבודתה במספרה), היה על הנתבע לפנות בבקשה חדשה או מקבילה למשרד התמ"ת, או אף במסגרת הבקשה הקיימת, להתיר את פיטוריה בעילה אחרת, שכן לא היה במספרה תפקיד אחר עבור התובעת, דבר זה לא נעשה ע"י הנתבע, למרות שנשאל ע"י הממונה, אם יש סיבות נוספות לפיטוריה. בנסיבות אלו, אנו קובעים, כי למרות שהתובעת לא חזרה לעבודה ביום 30.10.11 בשעות אחר הצהריים, אין בכך כדי ללמד על התפטרותה מהעבודה, והצד שהיה מעוניין בסיום ההעסקה, בעקבות הפרת משמעת זו ובעקבות היעדרויות נוספות שלה מפאת מחלה, הוא הנתבע דווקא. לסיכום האמור, התובעת הרימה את הנטל להוכיח את דבר פיטוריה בזמן ההיריון ע"י הנתבע, מבלי שנתקבל היתר מהממונה. הפסדי שכר היות והתובעת פוטרה מעבודתה בתקופת הריונה וללא קבלת היתר מהממונה, עפ"י חוק עבודת נשים, ובייחוד לאור התנהגותו ויחסו של הנתבע כלפי התובעת, אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בגין הפסד שכר עבודה בגובה השווה לערך לשכר העבודה בגין התקופה מיום פיטוריה מהעבודה ב-4/11/11 ועד מועד הלידה, ביום 23/4/12. מתלושי שכרה של התובעת עולה, כי שכר העבודה החודשי הממוצע עומד על סך של 3,958 ₪. על כן, על הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בגין שכר העבודה שהפסידה בסך של 21,769 ₪ (3,958 ₪ שכר עבודה חודשי ממוצע * 5.5 חודשים), אולם, משתבעה התובעת בגין רכיב זה רק את הסך של 13,880 ₪, לא ייפסק לה מעבר לכך. הפסד שכר עבודה בגין 60 ימים לאחר חופשת לידה - בהתאם לסעיף 9(ג)(1א) לחוק עבודת נשים חל איסור על פיטורי עובדת בתקופה של 60 ימים לאחר תום חופשת לידה. לאור האמור, על הנתבע לשלם לתובעת בגין הפסד שכר עבודה לתקופה של 60 ימים לאחר תום חופשת הלידה כאמור, בסך של 7,916 ₪, אולם, משתבעה התובעת בגין רכיב זה סך של 6,940 ₪, לא ייפסק לה מעבר לכך. דמי הודעה מוקדמת התובעת פוטרה מעבודתה ללא כל הודעה מוקדמת. לפיכך, זכאית התובעת לתשלום דמי הודעה מוקדמת בגין תקופת עבודה מחודש 3/11 ועד 60 יום לאחר תום חופשת הלידה, היינו בחודש 6/11. מאחר והתובעת הייתה עובדת בשכר (לפי שעות), הרי שבהתאם לסעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א - 2001, ובהתחשב בתקופת העבודה כמפורט לעיל, זכאית התובעת לתשלום בגין 16 ימי הודעה מוקדמת. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובעת דמי הודעה מוקדמת בסך של 2,111 ₪ (3,958 ₪ שכר חודשי / 30 יום * 16 ימים), אולם, משתבעה התובעת בגין רכיב זה סך של 1,735 ₪, לא ייפסק לה מעבר לכך. דמי הבראה לאור קביעתנו לעיל, כי התובעת פוטרה שלא כדין, הרי שהיא זכאית לתשלום בגין הפסד דמי הבראה לתקופה מחודש 3/11 ועד 60 יום מתום חופשת הלידה, בחודש 6/12. היינו, התובעת זכאית לתשלום דמי הבראה בגין 6.5 ימי הבראה. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובעת דמי הבראה בסך של 2,372.5 ₪ (6.5 ימי הבראה * 365 ₪ ליום), אולם, משתבעה התובעת בגין רכיב זה סך של 1,825 ₪, לא ייפסק לה מעבר לכך. פיצויי פיטורין הגענו לכלל מסקנה כאמור, כי התובעת פוטרה ממקום עבודתה אצל הנתבע. על כן, זכאית התובעת לתשלום פיצויי פיטורין בגין התקופה מחודש 3/11 עד חודש 6/12, בסך של 4,947 ₪ (3,958₪ שכר חודשי ממוצע * שנה ושלושה חודשי עבודה), אולם, משתבעה התובעת בגין רכיב זה סך של 3,470 ₪, לא ייפסק לה מעבר לכך. פדיון חופשה התובעת טענה, כי צברה 2.2 ימי חופשה עד סוף חודש אוקטובר 2011, והיתה צוברת 8 ימי חופשה נוספים אילולא פוטרה ע"י הנתבע. הנתבע לא הכחיש את זכאותה של התובעת לפדיון 2.2 ימי חופשה שנצברו לזכותה עד סוף חודש אוקטובר 2011, ומכל מקום, לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את היפוכו של דבר. בנסיבות אלו, ושעה שקבענו, כי התובעת פוטרה ממקום עבודתה אצל הנתבע, זכאית התובעת, בנוסף לפדיון 2.2 ימי חופשה, גם לפדיון 8 ימים נוספים (בגין התקופה שחלה בין 11/11-6/2012 ), והכל בתעריף הנתבע בסך 184 ₪ ליום. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובעת בגין פדיון חופשה שנתית סך של 1,877 ₪ (10.2 ימי חופשה * 184 ₪ ליום), אולם, משתבעה התובעת בגין רכיב זה סך של 1,735 ₪, לא ייפסק לה מעבר לכך. סיכום על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים המפורטים להלן: הפסד שכר עבודה - בסך של 13,880 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.12 ועד מועד התשלום בפועל. הפסד שכר עבודה לתקופה של 60 ימים - בסך של 6,940 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.12 ועד מועד התשלום בפועל. דמי הודעה מוקדמת - בסך של 1,735 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.12 ועד מועד התשלום בפועל. דמי הבראה - בסך של 1,825 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.12 ועד מועד התשלום בפועל. פיצויי פיטורין - בסך של 3,470 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.12 ועד מועד התשלום בפועל. פדיון חופשה שנתית - בסך של 1,735 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.12 ועד מועד התשלום בפועל יש לשלם את הסכומים הנ"ל בתוך 30 יום מהיום. כמו כן, על הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסך הנ"ל בפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. התפטרות