התובעת שהיא רופאת שיניים טוענת בתביעתה זו כי הועסקה ע"י הנתבעים מ- 11/93 ועד 30/11/01. בתביעתה זו היא דורשת פיצויי פיטורים בסך של 44,120 ש”ח, תשלום דמי פידיון חופשה בסך של 11,100 ש”ח, תשלום דמי הבראה בסך של 14,820 ש”ח, הפרשים בגין תקבולים מלקוחות בסך של 58,920 ש”ח. גרסת התובעת התובעת הועסקה באותם תנאים במהלך 8 שנים, תחילה ע"י הנתבע 2 ולאחר מכן ע"י הנתבעת 1, חברה שהייתה בשליטתו של הנתבע 2. לטענתה, השכר שהוסכם על הצדדים היה בהיקף של 40% מהכנסות המעביד מלקוחות שהתובעת העניקה להם טיפול רפואי. לטענתה, הוסכם בין הצדדים כי יונפקו לה תלושי משכורת במסגרת תיק הניכויים. התובעת טיפלה בחולים שהופנו אליה ע"י הנתבע 2 ועבודתה נעשתה בשעות קבועות, שנקבעו בסידור העבודה שהכינו הנתבעים. הציוד הרפואי בו השתמשה התובעת היה בבעלות הנתבעים, החדר שהועמד לרשותה ניתן לה ע"י הנתבעים, כמו כן הנתבעים נשאו בהוצאות אחזקת המרפאה. ביום 24.8.01 יצאה התובעת לחופשת לידה כאשר קודם לכן מיום 1/8/01 שהתה בחופשת מחלה בת שלושה שבועות. עם תום חופשת הלידה החליטה התובעת כי היא מתפטרת כדי לטפל בילדתה. לפיכך, בחודש דצמבר 2001 ביקשה לראשונה לעזוב את עבודתה. הנתבע 2 הציע לה להכנס לשותפות בנתבעת 1 אך התובעת סרבה להצעתו וביום 3.1.02 ביקשה לקבל את פיצויי הפיטורים שהיא זכאית להם על פי חוק בנסיבות סיום עבודתה. גרסת הנתבעים הנתבעים טוענים כי התובעת עבדה כקבלן עצמאי אצל הנתבע 2 בשנת 93' ולאחר מכן, עם הקמת הנתבעת 1, המשיכה לעבוד באותה מתכונת. הנתבעים טוענים כי הנתבעת 1 הינה מספקת שירותי רפואת השיניים כאשר כל רופאי השיניים פועלים כקבלנים עצמאיים ויש להם מטופלים אשר חלקם מגיעים ישירות לרופא המטפל וחלקם באמצעות הנתבעת 1. לטענת הנתבעים, עת החלה התובעת לעבוד ביקשה מהנתבע 2 כי יסייע ויקל עליה בכל הכרוך בנושא המיסוי, זאת על אף היותה עצמאית ולכן ביקשה לקבל את התקבולים המגיעים לה באמצעות תלושי משכורת. הנתבעים טוענים כי התובעת דרשה כי יופרש לה באמצעות הנתבעת 1 מהתקבולים לקופת גמל על חשבונה הן את גמול העובד והן את גמול המעביד. התובעת קבעה לעצמה את שעות פעילותה בהתאם ללוח זמנים שלה, קבעה למטופליה מתי להגיע, טיפלה בלקוחות שלה שכללו גם בני משפחה וחברים. התובעת דאגה לביטוח רשלנות מקצועית. לנתבעים לא היה פיקוח על היקף שעות עבודתה, ימי חופשה. הסיכום בין הצדדים היה כי התובעת אמורה לקבל מתשלומי המטופלים 40%, זאת לאחר ניכוי הוצאות פרוטטיקה ומע"מ. התמורה היתה הבסיס לצרכי מס אשר גולם בתלושי השכר כאשר הנתבעים נשאו בנטל מלוא המס מהתשלום הגלובלי אותו קיבלה התובעת. בעת שהתובעת יצאה לחופשה לידה בחודשים 8/01 עד 11/01 ביקשה מאת הנתבעת שלא להעביר לה בחודשים אלה כספים המתקבלים ממטופליה על מנת שתוכל להצהיר בפני הביטוח הלאומי שאינה עובדת ולקבל דמי לידה. גם בשלב זה הלכו הנתבעים לקראת התובעת והעבירו אליה את הכספים שהתקבלו במהלך חופשת הלידה רק ב- 12/01. התובעת ניהלה שיחות עם מנהל הנתבעת וטענה כי היא רוצה לפתוח מרפאת שיניים משלה ולא ציינה בשום שלב כי ברצונה להפסיק את הפעילות כרופאת שיניים כדי לטפל בבתה. התובעת היתה עצמאית ואיננה זכאית לסכומים הנתבעים מה גם שהם מוגזמים. אשר על כן ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה מכל וכל או לחלופין לדחות את התביעה כנגד הנתבע 2 משהתובעת עבדה בשנים האחרונות במרפאה של הנתבעת 1. להלן הכרעתי המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם התקיימו יחסי עובד ומעביד ביניהם וכפועל יוצא מכך, האם התובעת זכאית לסכומים הנתבעים הנגזרים מקיומם או העדרם של יחסים אלו. מחלוקת נוספת שהעלתה הנתבעת הינה שאלת התפטרותה של התובעת בדין מפוטר, לאור סעיף 7 א' לחוק פיצויי פיטורים. התובעת טוענת כי עבדה כשכירה לאורך כל תקופת עבודתה וכי עובדה זו סוכמה בין הצדדים (סעיף 3א לתצהיר התובעת). מאידך, טוענים הנתבעים כי התובעת עבדה כרופאת שיניים עצמאית וכי היה עליה לשאת בעלויותיה. טענת התיישנות התובעת ביקשה להכיר בקיום יחסי עובד מעביד בינה לבין הנתבע 2 ובהמשך בינה לבין הנתבעת 1 הינה חברה בניהולו של הנתבע 2. התובעת טוענת כי עבדה אצל הנתבעת החל מנובמבר 1993 ועד להתפטרותה עפ"י סעיף 7 א' לחוק פיצויי פיטורים המתיר לה להתפטר בדין מפוטר בנסיבות הקבועות בחוק. התובעת לא פירטה בכתב התביעה או בתצהירה מהו המועד שבו חדלה להיות מועסקת ע"י הנתבע 2 ומתי החלה להיות מועסקת הנתבעת 1 בניהולו של הנתבע 2. התובעת ביקשה להדגיש כי בפועל עבדה באותו מקום עבודה באותם תנאים העסקה ולא חל כל שינוי מבחינת תנאי עבודתה או העסקתה, שהושפע בעקבות הקמת הנתבעת 1. הנתבעים טוענים בכתב ההגנה כי התביעה התיישנה משהוגשה ביום 2/02 וזאת ככל הנוגע לסעדים המתייחסים לתקופה העולה על 7 שנים טרם הגשת התביעה המקורית. לפיכך אין התובעת יכולה לתבוע סעד לתקופה שלפני 2/95. חוק ההתשיינות, התשי"ח - 1958 קובע כי הגשת התביעה מפסיקה את מירוץ ההתיישנות (י' לובוצקי, "סדר הדין במשפט העבודה" הוצאת ניצן, מהדורת 2001, פרק 6 עמ' 11). לפיכך צודק ב"כ הנתבעים בטענתו כי תקופת התביעה הינה 7 שנים, דהיינו עילות תביעה שנולדו לפני 2/95 התיישנו. שאלת קיומם יחסי עובד - מעביד התובעת טוענת כי הועסקה במהלך כל תקופת עבודתה כרופאת שיניים שכירה במשכורת חודשית כאשר תחילה המעסיק היה הנתבע מס' 2 ובהמשך הועסקה באותו מקום ובאותם תנאים ע"י הנתבעת 1. התובעת הדגישה כי קיבלה את שכרה בתלושי משכורת, עבדה במרפאה של הנתבעים במשמרות קבועות, השתמשה בציוד הרפואי שהנתבעים העמידו לרשותה והנתבעים נשאו בכל הוצאות אחזקת המרפאה. לטענתה היתה משולבת באופן מלא במערך האירגוני של המעביד. הנתבעת מנגד טענה כי מדובר בתובעת, רופאת שיניים עצמאית שסוכם איתה במפורש שהינה קבלן עצמאי ורק לבקשתה וכדי להקל עליה את ההתחשבנות עם מס הכנסה חושבו התשלומים ששולמו לה באופן שהוצאו לה תלושי משכורת. התובעת קבעה לעצמה את המשמרות, כמו כן אמורים היו ההפרשות לקופת הגמל להיות משולמות מהכנסותיה. במרפאה של הנתבעים עובדים רופאי שיניים נוספים כקבלנים עצמאיים וההסכמות שהיו לנתבעים עם התובעת דומים לאלה שהיו להם עם יתר רופאי השיניים שעבדו במקום. כדי להכריע בשאלה האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד נקבעו בפסיקה מבחנים שונים כאשר המבחן העיקרי הוא מבחן ההשתלבות. למבחן זה נוספו מבחני עזר שכוללים את מבחן המרות והפיקוח, מבחן הקשר האישי, צורת תשלום השכר והתנאים הסוציאליים. מבחן ההשתלבות אומץ כמבחן מועדף דב"ע ל"א 27-3 עיריית נתניה נ' דוד בירגר פד"ע ג' 177, תוך התייחסות לשאלה האם קיים קשר אישי בין הצדדים. למבחן ההשתלבות שני פנים, האחד הוא הפן החיובי דהיינו עד כמה עיסוקו של נותן השירות משתלב במפעל של המעביד לצורך ביצוע פעילותו הרגילה של המפעל. התנאי השני מתייחס לפן השלילי והוא דן בשאלה אם אותו נותן שירות אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני. בענין זה דב"ע 107/98-3 אורי ארבל נ' הרבלייף פד"ע ל"ב 156. למבחן ההשתלבות מצטרפים מבחני המשנה לפיהם בודקים כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם, כיצד הגדירו אותם ובידי מי הכוח לפטר את העובד. במקרה שבפנינו הוכח כי נתמלאו התנאים הנדרשים להוכחת יחסי עובד - מעביד בין התובעת לנתבעים. מקובלת עלינו עדותה של התובעת כי אכן, הנתבע 2 הוא שקיבל אותה לעבודה והמשיך להעסיקה באותם תנאים אף לאחר הקמת הנתבעת 1. הנתבעים שילמו את שכרה של התובעת על פי תלושי שכר מסודרים שהוצאו לה, כאשר אף בהודאתו של הנתבע 2 נאמר כי צורת התשלום הייתה שונה מזו שנקבעה עם שאר הרופאים. העובדה היא כי הנתבעים לקחו על עצמם לטפל בכל הכרוך במיסוי שכרה של התובעת (סעיפים 12, 13 לתצהיר הנתבע 2, פרוטוקול מיום 21.2.04, עמ' 12 שורות 21-22, עמ' 13 שורות 1-2) והצהירו בפני שלטונות המס כי התובעת הינה עובדת שכירה של הנתבעת 1, הצהרה אשר יש לייחס לה משקל במקרה דנן (ראה לעניין זה דב"ע נצ/86-02 ברוור נ' המל"ל פד"ע לד, 166). הנתבע 2 הינחה את התובעת בנוהלי העבודה בנתבעת 1 לפיהם קיימות שתי משמרות ביום. הנתבע 2 מודה כי התובעת עבדה במשמרות קבועות וכי הימים והמשמרות נקבעו מראש (פרוטוקול מיום 11.2.04, עמ' 15 שורות 1-4). ככל שהתרשמנו לתובעת לא היו פציינטים אישיים למעט בני משפחתה, אלא אלה שפנו למרפאה וקיבלו את הטיפול אצל התובעת. אנו מקבלים את גרסת התובעת לפיה, עבודתה התבצעה בתיאום עם הנתבע 2 וכי הוא הכתיב את זמני העסקתה (פרוטוקול מיום 5.11.03 עמ' 6; 6-7, 12-13): "... הייתה גם תקופה שעבדתי שתי משמרות ביום שלישי בשבוע. זה לא היה לבקשתי, אלא כי כך יצא, כי כנראה ככה ביקש הנתבע 2 ... נתבקשתי ע"י הנתבע לתת עוד בוקר והוספתי את יום שלישי..." כמו כן הנתבע 2 מודה כי התובעת השתמשה בחדר שהוקצה לה על ידו ושהיה בבעלות הנתבעת 1 וכי הכלים בהם השתמשה התובעת נקנו בכספה של הנתבעת 1 לשימושו של הרופא המטפל (פרוטוקול מיום 11.2.04, עמ' 13 שורה 14, עמ' 15 שורות 9-11). מצאנו כי לתובעת לא היו שיקולי רווח והפסד וכי כל שתרמה לנתבעת 1 הינו כוח עבודתה. ההכנסות שנתקבלו ממטופלים, נגבו ע"י הנתבעת 1 והיא נשאה בעלויות המרפאה. (עמ' 14, שורות 28-29). פסיקת בית הדין הארצי קובעת כי המבקש לסתור התנהגות מוסכמת רבת השנים על פיה היחסים בין הצדדים לא היו יחסי עובד - מעביד, עליו נטל הראיה (דב"ע שן/147-3 מלונות דן בע"מ נ' ברנט פד"ע כג 176). הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה כי היחסים בין הצדדים לא היו יחסי עובד מעביד. לא הוצג חוזה העסקה אשר בו הובהרה מהות מערכת היחסים בין הצדדים. גם לאחר הקמת הנתבעת 1 בשנת 1996 הנתבעים לא עיגנו את מערכת יחסי העבודה בחוזה המבהיר את מעמדה של התובעת. שאלת קיומם של יחסי עבודה תקבע עפ"י מהותה של מערכת היחסים שהתקיימה בין הצדדים. (ברק נ' הקריות בע"מ). משכך קובעים אנו כי בין התובעת לנתבעים התקיימו יחסי עובד מעביד ומשהתובעת הועסקה ברציפות, תחילה ע"י הנתבע מס' 2 ובהמשך ע"י הנתבעת 1 זכאית היא לתבוע את זכויותיה מהנתבעת 1 שהיתה מעסיקתה החל משנת 96' ואילך. הפרשים בגין תקבולים טענת התובעת להפרשים בגין תקבולים נזנחה במהלך סיכומיה ולפיכך נראה כי התובעת ויתרה על תביעתה בענין זה. למעלה מן הצורך נאמר כי אין התובעת זכאית להפרשי תקבולים מאחר ולא הוכיחה את היקף ההכנסות שמהן היתה זכאית להפרשים אלה. זכאותה לפיצויי פיטורים התובעת התפטרה מהעבודה לאחר לידה והיא מבססת את זכאותה לפיצויי פיטורים על חוק פיצויי פיטורים. התובעת ילדה ב- 24.8.01 ומאותו שלב יצאה לחופשת לידה ובחודש דצמבר 2001 דרשה לקבל פיצויי פיטורים מהנתבעת. באותו מועד נאמר לה לטענתה כי היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים משלא נתקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. התובעת טוענת כי המועד לתשלום פיצויי הפיטורים בעקבות הלידה חל כבר ב- 24.11.01 משהנתבעים סרבו לשלם לה את פיצויי הפיטורים ולכן יש לחייבם בסכום פיצויי הפיטורים הנתבע בתוספת פיצויי הלנה או הפרשי הצמדה. מטעם הנתבעת נטען כי התובעת איננה זכאית לפיצויי פיטורים משהסיבה להפסקת עבודתה לא היתה קשורה בכך שילדה. סמוך לכך שיצאה לחופשה עקב הלידה ניהלה שיחה עם הנתבע 2 באשר לרצונה להכנס לשותפות עם הנתבע 2 וההצעה אף נמסרה לה במכתב מפורט. התובעת חזרה בה לאחר כמה ימים בהם שקלה את עמדתה והודיעה שהיא רוצה פיצויי פיטורים. אין מחלוקת כי התובעת יצאה לחופשת לידה בעקבות הלידה בחודש אוגוסט 2001 ולא חזרה לאחר מכן לעבודה בנתבעת ובתום 3 חודשי חופשת לידה הודיעה כי היא מעוניינת לקבל את פיצויי הפיטורים משהחליטה להשאר לטפל בילדתה. בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק פיצויי פיטורים "התפטרות עובדת תוך 9 חודשים מיום שילדה, על מנת לטפל בילדה - יראו לענין חוק זה את התפטרותה כפיטורים...". בנסיבות המקרה לאחר שקבענו כאמור כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד ומאחר ולא הובאה כל ראיה הסותרת את טענת התובעת כי התפטרה כדי לטפל בילדתה, קמה לתובעת זכאות לפיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים. התובעת דרשה פיצויי פיטורים לתקופת עבודה של 8 שנים מ- 11/93 עד 30.11.01, מועד שאחריו התפטרה. הפיצויים נתבעו על בסיס שכר של 5,393 ש”ח לחודש שלא נסתר ומשכך זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 44,120 ש”ח. פידיון ימי חופשה התובעת טוענת כי לא יצאה לחופשה שנתית בשנתיים האחרונות לעבודתה. הנתבעים טוענים כי מאחר והתובעת לא נחשבה לעובדת לא ניתנו לה ימי חופשה. לטענתם, התובעת ניצלה מעל ומעבר לחופשה שהייתה מגיעה לה בתור עובדת והגיעה בזמנים הנוחים לה בלבד. קבענו כאמור כי התובעת עבדה כשכירה אצל הנתבעים והיה על הנתבעים לנהל פנקס חופשה בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951. בהעדר כל ראיה באשר לימי החופשה שהתובעת ניצלה ומאחר והנטל בענין זה היה מוטל על הנתבעת אנו מקבלים את טענתה התובעת כי לא ניצלה ימי חופשה ומחייבים את הנתבעת בתשלום דמי החופשה הנתבעים לשנתיים האחרונות בהתאם לותק של התובעת וזאת בהתאם לחישוב שצורף לתצהיר התובעת כדלקמן: התובעת עבדה 3 ימים בשבוע, לפיכך יש לחשב את החופשה המגיעה לה עפ"י חלקיות משרתה, דהיינו התובעת זכאית ל- 30.4 ימי חופשה בגין השנה השביעית והשמינית לעבודתה וזאת בסכום של 6,480 ש”ח. פידיון דמי הבראה התובעת טוענת כי היא זכאית לדמי הבראה בגין 7 שנים. הנתבעים טוענים כי מאחר וראו בתובעת כעובדת עצמאית, היא איננה זכאית לדמי הבראה, מה גם שתביעתה התיישנה ככל שהיא מתייחסת לנתבע 2 אשר על ידו הועסקה לכל היותר עד שנת 95'. בהתאם לצו ההרחבה בנושא הבראה ונופש - לאחר סיום יחסי העובדה זכאי עובד לתבוע לכל היותר דמי הבראה בגין שנתיים אחרונות לעבודתו. התובעת בתיק זה הועסקה עד סוף שנת 2001 ולכן זכאית היא לדמי הבראה לשנת 2000 ושנת 2001 בלבד וזאת בשיעור של 10.8 ימים בהתאם לחלקיות משרתה לפי 285 ש”ח ליום הבראה סה"כ בסכום של 3,078 ש”ח. לסיכום - הנתבעת מס' 1 תשלם לתובעת: 1. פיצויי פיטורים בסך 44,120 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.12.01 ועד הפרעון תוך 30 יום. לא מצאנו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים נוכח המחלוקת הממשית שהיתה בין הצדדים באשר לקיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים. היה וסכום הפיצויים לא ישולם תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה ע"י הנתבעת 1 ישא הסכום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד פסק הדין ועד הפרעון. 2. פדיון חופשה בסך 6,480 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.12.01 ועד הפרעון. 3. דמי הבראה בסך 3,078 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.12.01 ועד הפרעון. אף שהצדדים לא המציאו לתיק בית הדין אישור עדכני על סכום הצבירה בפוליסת ביטוח החיים בחב' הביטוח "שילוח-הראל" אליה הופרשו (חלק עובד וחלק מעביד) עבור התובעת, תשחרר הנתבעת הפוליסה לזכות התובעת ותפחית הכספים שהצטברו, מסכום פיצויי הפיטורים שנפסקו. 4. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש”ח בצירוף מע"מ. לידההתפטרות לאחר לידההתפטרות בדין מפוטרפיטוריםהתפטרות