מ"מ הנשיא ח' כהן: דחינו עתירה זו ביום שמיעתה. ואלה נימוקינו: 1. העותר נבחר כחבר הכנסת התשיעית. בהסכם, שנעשה בינו לבין המשיב, שהיה המועמד השני ברשימתו של העותר בבחירות לכנסת, ושיך ג'בר מועדי, שהיה המועמד השלישי ברשימה ההיא, התחייב העותר להתפטר מחברותו בכנסת כתום שנה אחת מתחילת כהונתו, והתחייב המשיב להתפטר מן הכנסת כתום שנה אחת מתחילת כהונתו כחבר הכנסת במקום העותר, על מנת שהשיך ג'בר מועדי יכהן כחבר הכנסת ביתרת תקופתה. העותר קיים התחייבותו, וביום 30.3.79 הגיש כתב התפטרות לידי יושב-ראש הכנסת; ולפי הוראת סעיף 43 לחוק-יסוד: הכנסת בא המשיב כחבר הכנסת במקומו. משהגיע גם תורו של המשיב להתפטר מחברותו בכנסת על-פי ההסכם, סירב הלה לעשות כן, והוא מכהן כחבר הכנסת עד היום הזה. 2. טענת העותר היא, שההסכם ההוא, או כתב התפטרותו, או שניהם, הוצאו מידו במרמה, ועל-כן היו כלא היו: התפטרות שהוגשה במרמה, בטלה מדעיקרא; ומאחר ובטלה היא, אין היא תופסת ומעולם לא תפסה, והעותר עודנו חבר-כנסת. עתה עותר העותר לסעד הצהרתי מאתנו, שהמשיב אינו חבר-כנסת ולא היה לחבר-כנסת, ואילו העותר היה ונשאר חבר-כנסת ועודנו מכהן או זכאי או חייב לכהן כחבר-כנסת. 3. כסבור הייתי, כי עניין החברות בכנסת עניין הוא שאינו לבית המשפט כי אם לכנסת לענות בו: מענייניה הפנימיים של הכנסת הוא לקבוע מי ומי הם חבריה, ואם התפטרותו של חבר-כנסת התפטרות היא אם לאו. והא ראיה שלפי סעיף 86 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט-1969, הולך ערעור על תוצאות הבחירות לכנסת אל הכנסת ולא אל בית המשפט, ועל הכנסת הוא להכריז אם פלוני נבחר כחבר הכנסת אם לאו. ואולם משנזקק בית-משפט זה לשתי עתירות בשאלת תוקפן של התפטרויות שרים מחברותם בממשלה (בג"צ 623/76 ובג"צ 621/76, 622, 624), בלא ששאלת השפיטות התעוררה כלל, ובהעדר הוראה מפורשת בחוק, המוציאה עניין התפטרותם של חברי הכנסת מכלל העניינים השפיטים בבתי המשפט, נתעוררו בי ספקות בדבר, ואמרתי להשאיר שאלת השפיטות פתוחה לעת מצוא. 4. ואלה העובדות הצריכות לעניין והעולות מן העתירה: א. בשעת כריתת ההסכם, וכפי שכתוב בו, נשבעו שלושת בעליו שבועת אמונים זה לזה, ושלושתם לאלהיהם, שיקיימוהו ויבצעוהו ככתבו וכלשונו במועדו וכהלכתו; ב. "נתברר לעותר לאחר שהגיש התפטרותו כי המשיב התבטא לפחות בשתי הזדמנויות כי מלכתחילה עוד בטרם חתם העותר על כתב ההתפטרות שהגישו ליושב-ראש הכנסת, לא היה כלל בדעת המשיב להתפטר לאחר מכן בבוא המועד, וכי פעל כפי שפעל על פי עצה משפטית לפיה מבחינה משפטית לא ניתן יהיה לכפות על המשיב התפטרות מהכנסת. וכי בהסתמך על העצה המשפטית חתם על ההסכם ... והניע את העותר לחתום על כתב ההתפטרות ולהגישו ליושב-ראש הכנסת כאשר מלכתחילה התכוון לא למלא אחר התחייבותו" (סעיף 11 לעתירה כלשונה); ג. בשעת הגשת כתב התפטרותו לא ידע העותר כל זאת, אלא משאמר למשיב, שאין הוא מתפטר אלא כדי לאפשר לשיך ג'בר מועדי להגיע לחברות בכנסת כמוסכם, ענה המשיב ואמר לו, "כי נשבע להתפטר כתום השנה וכי על העותר להאמין שכך אמנם יעשה המשיב"; ד. העותר כתב למשיב ביום 11.12.79 מכתב, ובו הטיח בפניו את הטענה, שמלכתחילה לא התכוון לקיים התחייבותו להתפטר מחברותו בכנסת, ואילו ידע זאת העותר בזמנו, לא היה מגיש כתב התפטרותו; ועל-כן דורש הוא מן המשיב להגיש כתב התפטרות ליושב-ראש הכנסת מיד; ה. במכתב תשובתו מיום 4.1.80 כותב בא-כוח המשיב, כי ההסכם ההוא הושג בלחצים ובאיומים, וכי המשיב אינו מתפטר מחברותו בכנסת, אך משום שבהתפטרותו ימעל ברצון בוחריו ויפר את החובה, שהוא רואה לעצמו כלפיהם וכלפי המדינה, אין בתשובה הזאת משום הודייה בעובדות, שנטענו על-ידי העותר. 5. אין העותר מגלה בעתירתו אימתי "נתברר" לו, שהמשיב לא התכוון כלל לקיים התחייבותו. אניח לטובתו, שלא "נתברר" לו הדבר אלא בסוף שנת 1979, כאשר כתב מכתבו למשיב. את תשובת המשיב קיבל עוד בינואר 1980, ושנת כהונתו של המשיב כחבר הכנסת על-פי ההסכם תמה ביום 30.3.80. אם אמנם ראה ממש בטענתו, שהתפטרותו שלו לא תפסה, וכהונתו בכנסת לא נפסקה, כיצד זה ישב בחיבוק ידיים ולא עשה מאומה להפסקת כהונתו של המשיב אף לפני תום השנה מיום התפטרותו? ומשתמה השנה והמשיב לא התפטר, השהה העותר פנייתו לבית משפט זה כארבעה חודשים נוספים. פשיטא שהטוען לחברותו בכנסת וגזילת מקומו בידי מסיג גבולו העושה במושבו בכנסת כבתוך שלו - חייב לפעול מיד להחזרת המצב ליושנו. אם הוא יושב בשב-ואל-תעשה במשך חודשים ארוכים, אשר בהם מכהן מסיג גבולו קבל עם ועדה כחבר הכנסת, אין זאת כי אם השלים עם כהונתו של זה, או אינו רואה ממש או סיכוי בטענותיו שלו עצמו. 6. העובדות, העולות מן העתירה כאמור, אינן מגלות עילת מרמה. הטענה, שהמשיב עשה מעשה תרמית להשיג התפטרותו של העותר מן הכנסת, לא הוכחה אף לכאורה: העותר מצהיר על מה ש"נתברר" לו על דבר התבטאויותיו של המשיב מלפני ההסכם או מלפני ההתפטרות אך מפי השמועה בלבד. מה שהוא עצמו שמע מפי המשיב, הן לפני התפטרותו, הן בשעת התפטרותו והן אחריה, עומד בסתירה גמורה לאותן ההתבטאויות. כל הסימנים מעידים, ששלושת האישים עשו את ההסכם ביניהם כמדינאים מפוקחים, שהפוליטיקה היא אומנותם, אבל גם כאנשי דת אדוקים, ששבועתם באלהיהם קודש היא להם. אם כי מסתמא ידעו שלושתם היטב, שמן הבחינה המשפטית אין ההסכם ביניהם ניתן לאכיפה, נחושה הייתה החלטתם לקיים שבועתם זה לזה. אם בסופו של דבר החליט המשיב להפר שבועתו, אין זאת לדבריו - ואין לפנינו ראיה כשרה חוץ מדבריו שלו - אלא משום שחובתו כלפי בוחריו וצאן מרעיתו שקולה בעיניו כנגד חובתו על-פי שבועתו לעותר. אולי טעות שבשיקול-דעת היא; אולי עבירה על הדת; אבל מה עניין תרמית לכאן? 7. ואולם אף בהנחה - שלא הוכחה - שעוד בשעת כריתת ההסכם הייתה דעתו של המשיב גמורה, שלא לקיים התחייבותו על-פיו, לא היה בכך כדי לבטל את ההסכם; ולא כל שכן אין בכך כדי לגרוע מתוקף התפטרותו של העותר מחברותו בכנסת. כשם שחוזה שנכרת כדין מחייב את מי שהתחייב בו על מנת לקיימו, כן מחייב הוא את מי שהתיימר להתחייב בו על מנת שלא לקיימו. מבחינת תוקף התחייבותו של המתחייב, הדברים שבלבו אינם דברים, ואין משגיחים בהם. דין פשוט זה לא בא לידי ביטוי מפורש בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), מסתמא משום שהמחוקק לא ראה צורך להביאו לידי ביטוי; הוא משתמע ברורות מהוראות חוק החוזים הקובעות אימתי רואים חוזה כבטל ואימתי ניתן לבטל חוזה (דין זה בא לידי ביטוי בדיני האומות, למשל בסעיף 116 לספר החוקים האזרחיים הגרמני, שלפיו אין מבטלים אמרה בשל כך בלבד שהאומר שמר בלבו את רצונו שבניגוד לאמרתו; והוא ידוע בלשון הטכנית כרזרבציה מנטאלית). נמצא שמתוקפו של ההסכם - יהא אשר יהא - לא נגרע מאומה בשל החלטתו של המשיב שלא לקיימו. אם באה ההחלטה לפני כריתת ההסכם, הרי היא כאין וכאפס לעניין תוקפו; ואם באה אחרי כריתתו ובוצעה, יהא בה משום הפרתו. בין כה וכה אין בהחלטת אחד מבעלי ההסכם שלא לקיימו, כדי לפטור בעליו האחרים מחיובם לקיימו, אם לא היה בהחלטה ההיא משום עילה לבטלו. 8. ואם תמצי לומר, שבגמרו אומר בלבו שמצדו לא יהא בהסכם זה אלא פיסת נייר בעלמא, הטעה המשיב את העותר והניעו לעשות את ההסכם, שאילו ידע שהמשיב התכוון שלא לקיימו, לא היה מתקשר עמו - יכול ותחול הוראת סעיף 15 לחוק החוזים, שלפיו רשאי העותר לבטל את ההסכם. אלא ביטול ההסכם צריך, לפי סעיף 20, להיות במתן הודעה לצד השני "זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול"; ואפילו נראה במכתב העותר מיום 11.12.79 משום הודעת ביטול, שניתנה במועדה, הרי היא באה לאחר שהעותר כבר קיים חיובו לפי ההסכם והתפטר מחברותו בכנסת - ובשעת ההתפטרות טרם בוטל ההסכם, ועדיין עמד בתוקפו. ממילא אין בביטול ההסכם כדי לגרוע למפרע מתוקפה של ההתפטרות. 9. ובהנחה - שאף היא לא הוכחה - שהחלטת המשיב שלא לקיים את חיובו להתפטר מן הכנסת, לכשיגיע תורו, גמלה בלבו אחרי כריתת ההסכם ולפני התפטרות העותר, ואילו ידע העותר על החלטה זו שבלבו של המשיב לא היה מגיש התפטרותו - אין אף בכך כדי לגרוע מתוקף התפטרותו. מועד קיום חיובו של המשיב טרם הגיע; ועד שיגיע, יכול לחזור בו מאות מונים מהחלטתו שלא לקיימו. גם לעניין זה דברים שבלב אינם דברים, ומחשבת זדון להפר חוזה לעתיד לבוא אינה מגיעה לכדי הפרה, אם לא נתגלתה בדיבור פה או במעשה או במחדל, שאינם משתמעים לשתי פנים (סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). משקיים העותר את חיובו במועדו, יכול היה להניח, שגם המשיב יקיים את חיובו במועדו - ואת זאת אמנם דרש ממנו במכתבו לאחר שנודע לו על רצון המשיב שלא לקיימו. דרישתו מן המשיב, שיגיש התפטרותו במועדה כהבטחתו, אינה עולה בקנה אחד עם טענת העותר, שהתפטרותו שלו לא תפסה, ושהמשיב מעולם לא היה לחבר הכנסת. 10. ברם, נוטה אני לגרוס, שההסכם, שנעשה בין העותר ובין המשיב והשיך ג'בר מועדי כאמור, בטל הוא מדעיקרא, משום שתכנו מטרתו סותרים את תקנת הציבור (סעיף 30 לחוק החוזים). תקנת הציבור היא, שמי שנבחר כחוק להיות חבר-כנסת יכהן כחבר-כנסת כל תקופת כהונתה ולא ישנה תוצאות הבחירות על דעת עצמו על-ידי שיתחייב להתחלף במועמדים שברשימתו שלא נבחרו. גם בשאלה זו אין אני רואה צורך לפסוק סופית, שהרי תוקפה החוקי של ההתפטרות מן הכנסת אינו תלוי בתוקפו או בבטלותו של ההסכם שבעקבותיו נעשתה. 11. לפי סעיף 40 לחוק-יסוד: הכנסת רשאי חבר-כנסת להתפטר על-ידי הגשת כתב התפטרות ליושב-ראש הכנסת; ולפי סעיף 41 נפסקת חברותו בכנסת כתום 48 שעות, אם לא חזר בו בינתיים מהתפטרותו. לעניין תוקפה של ההתפטרות אין נפקא מינה מה הניע את המתפטר להתפטר: התפטרותו תופסת, בין שהיא באה מתוך האכזבה או היאוש, ובין שהיא באה במטרה לפנות מקום לבא אחריו ברשימה, ואפילו אם היא באה לקיום התחייבות, אשר היא בלתי אכיפה או בלתי חוקית. עצם מעשה ההתפטרות מעשה חוקי הוא, ואין החוק משגיח במניעים שמאחורי המעשה. אומר בא-כוח העותר, שיש התפטרות שאינה בגדר מעשה, ולא אבוא לחלוק עליו. פלוני, שחתם על כתב התפטרות במצב של חוסר הכרה או אי-שפיות הדעת, או שהוחתם במרמה על כתב התפטרות, ולא ידע על מה הוא חתם, או שחתימתו על כתב התפטרות זויפה - באלה וכיוצא באלה בוודאי לא היה מעשה התפטרות. אבל העותר דנן אין מקומו בחבורה כגון זו: הוא התפטר מרצון, בדעה צלולה ומיושבת, ועל מנת שחברותו בכנסת תיפסק. העובדה, שהניח הנחה מוטעית, שגם המשיב יתפטר בבוא הזמן, או שאין בלב המשיב שום מזימה שלא להתפטר, אינה גורעת במאומה לא מכוונת התפטרותו ולא ממעשה התפטרותו. אולי יש בה כדי להראות למפרע, שמניע ממניעיו היה מוטעה - אבל, כאמור, המניעים להתפטרות אינם מעלים ואינם מורידים לעניין תוקפה. 12. מן הטעמים האלה (או כל אחד מהם) היה דין העתירה להידחות. כן אנו דוחים בקשת בא-כוח העותר להביא עניין זה לפני בית-משפט של חמישה לדיון נוסף. השופט ד' בכור: אני מסכים. השופטת מ' בן-פורת: מוכנה אני להניח - בלי לקבוע עמדה - שמתן התחייבות בין שיש לה נפקות משפטית ובין אם לאו, כאשר המתחייב מלכתחילה אינו מתכוון לקיימה, היא "מרמה" כמשמעותה בסעיף 414 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, היינו - טענת עובדה (שיש בכוונתו לקיים הבטחתו) בעניין שבעתיד, הנטענת בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת (היינו, שאין בדעתו לקיימה), אם כך, יוצא שהשגת התפטרותו של העותר על בסיס התנהגות זו היא בגדר "קבלת דבר במרמה", עבירה לפי סעיף 415 לחוק הנ"ל. לכאורה, יש תימוכין להשקפה זו בהלכה הפסוקה. למשל, נפסק עוד בע"פ 184/59, בעמ' 141, כי "מתן שיק מאוחר... מהווה הצהרה, כי הנותן הוא במצב שיאפשר לו להמציא לשיק כיסוי בעת הגיע זמן פרעונו ...". שם הודגש, כי "זו היא הצהרה ביחס להווה", שכן הייתה אז הגדרת המונח "טענת שוא" מוגבלת לעובדה שבהווה או בעבר, ואילו היום הורחב גם על עובדה בעתיד. כמו כן נקבע בע"פ 125/59, שקבלת סכום כסף תמורת הבטחה להעסיק את המתלונן כסדרן בקולנוע גם היא עבירה של קבלת כספים בטענת שוא. ניתן לגרוס - הטענה אינה נראית לי מופרכת - שהוא הדין בכל הבטחה, אם מוכיחים כדבעי, שלא הייתה כוונה לקיימה כבר בזמן נתינתה, וכי על יסודה קיבלו "דבר". אגב, כבר הערתי בהזדמנות קודמת, שההלכה בנושא זה בישראל הקדימה את ההתפתחות הדומה, שחלה בינתיים באנגליה. ראה סקירה תמציתית בע"פ 505/80 וכן METROPOLITAN PUBLIC COMMISSIONERS V. CHARLES (1976) . אולם גם לדעתי אין בפנינו הוכחות לאשם כבד כזה, מלבד דברים מפי השמועה, ובכך לא סגי. כן סומכת אני ידי על נימוק השיהוי (סעיף 5 לחוות-דעתו של מ"מ הנשיא, על כל הכלול בו). ישיבה בחיבוק ידיים משך חודשים ביודעין, שאחר במקומו משמש ללא כל זכות כחבר-כנסת, כמוה כהשלמה עם מצב שאין ממנו חזרה. כשלעצמי הייתי מסתפקת בנאמר בסעיף 11 לחוות-דעתו של חברי הנכבד, מ"מ הנשיא. עובדה היא, שהעותר הגיש ליושב-ראש הכנסת את התפטרותו, ולפי סעיף 41 לחוק-יסוד: הכנסת נפסקת חברותו בתום 48 שעות. אלה העובדות הקובעות, והתוצאה הבלתי נמנעת מהן היא, שחברותו של העותר הגיעה לקצה, והתפטרותו תפסה. אין, לדעתי, להרים את הפרגוד מעל מסכת עובדתית פשוטה זו ולחקור ולדרוש מה היו המניעים לאותה התפטרות, ואם עשה מקח טעות או שמא נתן אמונו באדם, שאינו ראוי לו. בלשון חברי "אין החוק משגיח במניעים שמאחורי המעשה". אכן אם מועלית טענה שהחתימה זויפה, המצב שונה, שכן זוהי כפירה בעצם קיומה של ההתפטרות, תנאי בלעדיו הכהונה שרירה וקיימת. מהנימוקים דלעיל צירפתי בזמנו דעתי לדעת חברי, שדין העתירה להידחות. הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד מ"מ הנשיא ח' כהן.חברי כנסתהתפטרותכנסת ישראל