רעלת הריון היפרדות שליה - טענת רשלנות רפואית בשחרור יולדת הביתה

##להלן פסק הדין בנושא רעלת הריון היפרדות שליה - טענת רשלנות רפואית בשחרור יולדת הביתה:## המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור: העובדות 1. המערערת הינה ילידת 1968. בשנת 1995 היתה בהריונה הראשון. ההיריון הושג לאחר שלוש שנות טיפולים בעקרות ממנה המערערת סבלה. ההריון הסתיים במותו הטראגי של העובר עקב היפרדות השליה, כשהמערערת גם סובלת מרעלת הריון. המערערת הגישה תביעה בבית המשפט המחוזי. לטענתה, מות העובר נגרם עקב רשלנותם של בית החולים "הדסה" (השייך למשיבה 2) (להלן: בית החולים) ושל ד"ר לאור (להלן: ד"ר לאור) (המשיב 1), שהינו רופא במרפאת קופת חולים מאוחדת (להלן: המרפאה). לטענת המערערת, מות העובר גרם לה לנזק נפשי בשיעור של 20% בגינו אחראים המשיבים. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא הוכחה אחריות בנזיקין של מי מהמשיבים, ועל כן דחה את תביעת המערערת. מכאן הערעור שלפנינו. 2. להלן פירוט השתלשלות האירועים הרלוונטית לענייננו. ביום 17.2.95, כשהיתה המערערת בשבוע ה-31 להריונה, היא פנתה לחדר מיון יולדות בבית החולים, לאחר שחשה ברע. לפי האמור בתעודת השחרור של המערערת מבית החולים (להלן: תעודת השחרור), היא פנתה לבית החולים עקב תחושות של נפיחות בידיים ובפנים (ראו נ/7). לטענת המערערת, בביקורה בבית החולים היא אף התלוננה על כאבי בטן בפני מטפליה. עניין אחרון זה נתון למחלוקת בין בעלי הדין. בית המשפט המחוזי קבע במחלוקת זו, שהמערערת התלוננה על "כאבים" או "צירים" או "לחצים", אולם כי לא ניתן לקבוע שהמערערת התלוננה תלונה "משמעותית" בדבר כאבים. לאחר שנבדקה המערערת, ועוד באותו היום, היא שוחררה לביתה. בתעודת השחרור נקבעו למערערת, בין היתר, ממצאי הבדיקה הבאים: לחץ דם 130/70; ללא סימנים מבשרי רעלת; "בטן רכה מתאימה"; "רחם רך ללא ריבאונד"; עקבות חלבון בשתן; בצקת בגפיים שהינה קלה בלבד; ניטור העובר מתאים לגיל ההיריון עם "תנועות ווריאביליות טובה". כמו-כן, בתעודת השחרור נקבעו למערערת מספר הנחיות שחרור (להלן: הנחיות השחרור): לעקוב אחר תנועות העובר; לבצע מעקב אצל הרופא המטפל, כולל מעקב לחץ דם; לבצע "אסוף שתן לחלבון ל-24 שעות, תפקודי כליה, תפקודי כבד"; לבצע תרבית שתן. 3. בשעות הצהריים של יום 19.2.95, יומיים לאחר פנייתה האמורה של המערערת לבית החולים, היא פנתה למרפאת קופת חולים מאוחדת (להלן: המרפאה) בהתאם להנחיות השחרור. במרפאה זו טופלה המערערת במהלך הריונה, החל מהחודש השלישי, על ידי ד"ר לאור. בכרטיס המעקב שנערך למערערת במרפאה, ציינה אחות המרפאה, מרים סימון (להלן: האחות סימון), בין השאר, את ממצאי הבדיקה הבאים: לחץ דם 130/80; חלבון בשתן ברמה של 3+ (ראו נ/4). בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית האם במהלך ביקורה במרפאה, נבדקה המערערת גם על ידי ד"ר לאור. לגרסתו של ד"ר לאור, הוא כלל לא פגש במערערת באותו הביקור. לעומת זאת, על פי עדות המערערת, היא נכנסה לחדרו של ד"ר לאור ואף מסרה לו את תעודת השחרור מבית החולים. לגרסתה, היא אף התלוננה בפניו על צירים, לחץ דם ונפיחות בכל הגוף (נ/2, שאלה 82 לשאלון). ד"ר לאור אמר לה באותה הזדמנות, שיש להמתין לתוצאת בדיקת תרבית השתן שמסרה ביום ו' בבית החולים, לא עשה שום דבר מעבר לכך, ולא ציין כי קיימת אצלה בעיה כלשהי. בית המשפט המחוזי קבע שאין צורך להכריע בשאלה העובדתית, האם פגש ד"ר לאור במערערת בעת ביקורה האמור במרפאה, שכן לגישתו לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלותו הנטענת של ד"ר לאור לבין מות העובר. עם זאת, בית המשפט פרט על שום מה גרסת המערערת, לפיה היא פגשה בד"ר לאור במרפאה, הינה סבירה יותר מגרסתו של ד"ר לאור. קל להתרשם, שלו השאלה שבמחלוקת היתה חשובה לצורך הכרעת הדין, היה מעדיף בנקודה זו את עדות המערערת על זו של ד"ר לאור. על רקע זה גם החליט שלא לחייב את המערערת בהוצאות ד"ר לאור, על אף שתביעתה נגדו נדחתה (ראו בפיסקה 13 של פסק הדין). 4. עוד באותו היום (19.2.95), לאחר שעזבה המערערת את המרפאה, היא חשה ברע. היא שבה לביתה, ובשעה 19:30 לערך נסעה לבית החולים. לפי עדותם של המערערת, בעלה ואמה, המערערת הגיעה לבית החולים בסביבות השעה 20:00-20:30. לפי גיליון קבלת המערערת לבית החולים (להלן: גיליון הקבלה), שעת קבלתה נרשמה כ-01:00, ביום 20.2.1005 (ר' מסמכים 23-22 לתיק הרפואי). בגיליון הקבלה צוין כי "PV [...] - ללא דימום". עוד צוין בגיליון הקבלה, תחת הכותרת "תלונה העיקרית": "...רעלת, היפרדות שליה, IUFD" (מחוות דעתו של ד"ר ויס, המומחה מטעם המערערת, עולה שמשמעות המונח IUFD היא מות העובר בתוך הרחם). בגיליון מחלה שנערך למערערת במהלך שהותה בבית החולים (בשעה 02:00) (להלן: גיליון מהלך המחלה) צוינו על ידי שניים מרופאי בית החולים, ד"ר בן-שושן וד"ר בן-יוסף, העובדות המרכזיות הבאות: "לפני יומיים המערערת נבדקה בשל כאבי בטן תחתונה ונפיחות ושוחררה; המערערת פנתה לבית החולים, בין השאר, בשל התגברות הכאבים שהחלו בצהריים; המערערת הרגישה תנועות, לדבריה, כשעה לפני פנייתה לבית החולים; למערערת רגישות ניכרת בבטן תחתונה מרכזית ובבטן ימנית תחתונה; באולטרה סאונד נמצא עובר ללא תנועות וללא דופק ושלייה ללא סימני היפרדות; ייתכן שהמערערת סובלת מהתחלה של פראקלמפסיה קשה, או מהיפרדות שלייה" (ההדגשות שלי - ת"א). בשעה 04:15 נרשם בגיליון מהלך המחלה, בין היתר: "החולה עדיין כואבת ... ירדו מים דמיים ... הבחנה משוערת של רעלת הריון והיפרדות שלייה". לבסוף נרשם בשעה 05:00, בין היתר: "הוחלט לסיים בניתוח קיסרי". במהלך פתיחת הרחם של המערערת הוצא בן ללא רוח חיים. בית המשפט המחוזי קבע, על סמך מכלול החומר הרפואי שהונח לפניו, שההריון הסתיים במותו הטראגי של העובר עקב היפרדות השליה, כשהמערערת גם סובלת מרעלת הריון. בגליון סיכום המחלה שנערך למערערת (להלן: גיליון הסיכום) צוין, בין היתר, שבעת קבלת המערערת לבית החולים ביום 19.2.95 היתה לה רגישות ניכרת בבטן התחתונה המרכזית ובבטן הימנית התחתונה. קביעות בית המשפט המחוזי והמחלוקת 5. בדחותו את תביעתה של המערערת, קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, את הקביעות הבאות: ראשית, אין לדון בטענות המערערת בסיכומיה כנגד הטיפול שנתן בית החולים למערערת בתאריכים 19.2.95, ו-20.2.95. זאת, משום שבכתב התביעה שהוגש על ידי המערערת, ובחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמה על ידי ד"ר ויס, לא נטען דבר לעניין טיב הטיפול שקיבלה בבית החולים בתאריכים אלה. אין להתערב בקביעה זו של בית המשפט המחוזי. מטעם זה, לא אדון בשאלה אם היתה התרשלות כלשהי מצד בית החולים, או מי מעובדיו, בימים 19.2.95 ו-20.2.95. שנית, לא היתה רשלנות של בית החולים או מי מעובדיו ביום 17.2.95. שלישית, לא הוכח קשר סיבתי, לא בין התנהגות רופאי בית החולים ביום 17.2.95 ולא בין התנהגותו של ד"ר לאור ביום 19.2.95 לבין מות העובר. רביעית, לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק הראיתי שגרמו ד"ר לאור ובית החולים למערערת במחדלי רישומיהם השונים ובהפרתם הוראות הנוגעות לניהול רשומות רפואיות לבין מות העובר. כמו כן, המערערת לא הוכיחה כיצד הרישום הלקוי הזיק לה בחשיפת העובדות הרלוונטיות. חמישית, אין להיזקק לטענות המערערת בתביעתה נגד האחות סימון, כיוון שהאחרונה לא נתבעה אישית וגם קופת חולים מאוחדת, מעסיקתה, לא נתבעה. 6. על רקע קביעות בית המשפט המחוזי כאמור, וטיעון בעלי הדין בפנינו, אילו הן המחלוקות המרכזיות המתעוררות בערעור שלפנינו: ראשית, האם ביום 17.2.95 התרשלו בית החולים, או מי מעובדיו, בטיפול שניתן למערערת, ובהחלטה לשחררה לביתה? רק אם התשובה לכך חיובית, יהיה צורך לבחון אם הוכח קשר סיבתי בין התרשלותו הנטענת של בית החולים ביום 17.2.95 לבין מות העובר; שנית, האם ד"ר לאור התרשל בטיפול שהעניק למערערת ביום 19.2.95 במרפאה. שלישית, אם יימצא שד"ר לאור התרשל, האם קיים קשר סיבתי בין התרשלותו לבין מות העובר. אעבור אפוא לבחון את השאלות האמורות כסדרן. אחריות בית החולים 7. הנני סבור, שקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה ביום 17.2.95 לא התרשלו בית החולים ועובדיו, מעוגנת בעובדות המקרה ובחוות דעת רפואיות שהונחו בפניו, ואין מקום להתערב בה. בעניין זה קבע בית המשפט, בין היתר, כי ביום 17.2.95 הועלה בבית החולים על ידי אחד מרופאיו, ד"ר בן שושן, החשד לרעלת הריון, אך החשד נשלל על פי הנסיבות כפי שהובררו (בעמוד 359). בית המשפט גם ציין, כי מעדות ד"ר ויס, שהעיד בפניו, עולה שכל הבדיקות הנדרשות בנושא רעלת ההריון בוצעו ביום 17.2.95 (בעמוד 359). בנוסף, ציין בית המשפט כי הממצא ביום 17.2.95 בדבר "בטן רכה", אשר נמצא בבדיקה ידנית, הצדיק את שלילת החשד לקיומה של היפרדות שליה (בעמודים 362-361). הנה כי כן, המסקנה בדבר העדר התרשלות מצד בית החולים ועובדיו בטיפול במערערת ביום 17.2.95 מבוססת, ואת הערעור בנקודה זו יש לדחות. אחריות ד"ר לאור - ההתרשלות 8. לעומת זאת, הוכח שד"ר לאור התרשל כלפי המערערת ביום 19.2.95. מסקנה זו מבוססת, קודם כל, על העולה מפסק הדין, על פיו פגש ד"ר לאור במערערת בעת שזו ביקרה ביום 19.2.95 במרפאה, על אף שהוא הכחיש זאת. המסקנה בדבר התרשלותו של ד"ר לאור מבוססת על שלושה אדנים. ראשית, על העולה מחוות דעתו של ד"ר ויס. ד"ר ויס קבע, כי על ד"ר לאור היה לבצע ארבע פעולות עיקריות: ניטור עוברי וניטור רחמי; בדיקת אולטרה סאונד של ההריון; להתייחס לתלונות המערערת על כאבים בצקת, עליה במשקל ונפיחות; לבדוק את בטן המערערת (ר' פיסקה יג' לחוות דעתו). ד"ר לאור בצע רק את הפעולה הראשונה, אך לא בצע את האחרות. שנית, דברי ד"ר לאור עצמו בחקירתו בבית המשפט מהווים חיזוק לקביעה בדבר התרשלותו. כך העיד ד"ר לאור: "אם האישה הזו היתה מגיעה אלי באותו יום, עם סיפור כמו שסיפרה - נפיחות בפנים, כאבים, הרגשה כללית רעה ומכתב שחרור מחדר מיון כמו שאני רואה עכשיו - הופעה כזו היתה מחיבת אותי לנקוט בבדיקות נוספות ולהזהיר אותה הזהרות מיוחדות. ברור שאני לא עשיתי את זה" (ר' עמ' 36, שורות 31-27 - ההדגשה שלי, ת"א). בנוסף לדברים אלה, אמר ד"ר לאור בעדותו את הדברים הבאים: "... על אחת כמה וכמה אישה שחזרה מחדר מיון וקיבלה הוראות רפואיות לבצע בדיקות כלשהן שכוללות איסוף שתן לחלבון, שזו לא בדיקה כה פשוטה, תפקודי כלייה ותפקודי כבד ותרבית שתן. בלתי אפשרי שאני הייתי רואה מסמך כזה - ואישה כזאת, עם תלונות כפי שיש לאישה הזאת, ועם בדיקת אחות כמו שנבדקה אצלנו במרפאה על-ידי האחות - והייתי מתעלם מהן" (ר' עמ' 53, שורות 29-25 - ההדגשה שלי, ת"א). מדבריו אלה של ד"ר לאור, ברי שהוא לא פעל כפי שהיה צריך לפעול בנסיבות העניין. הוא מסביר את הדבר, בכך שהוא לא פגש את המערערת ולא ידע את האינפורמציה אשר הצדיקה את אותן פעולות שלא ביצע. אך, כזכור, בית המשפט העדיף את עדות המערערת, על פיה פגשה בד"ר לאור ביום 19.2.95 במסגרת טיפולו בה במרפאה, והוא שוחח עמה בעניין מצבה הרפואי. שלישית, עדותו של פרופ' אוהל, המומחה מטעמו של ד"ר לאור, מחזקת אף היא את חוות דעתו של ד"ר ויס, לפיה ד"ר לאור התרשל. כך נאמר בעדותו: "אם הוא (ד"ר לאור - ת"א) ראה אותה והחלבון אם אני לא טועה היה 2 פלוס ולחץ דם אני לא זוכר כרגע, הוא היה צריך לנקוט בעוד פעולות ... או לשלוח לחדר מיון או לעשות בדיקות אחרות, אבל משהו הוא היה צריך להגיב" (ר' עמ' 311 לפרוטוקול). הנה כי כן, המסקנה המתבקשת היא כי ד"ר לאור התרשל ביום 19.2.95. לפי חוות דעתו של ד"ר ויס, היה על ד"ר לאור לבצע סדרת פעולות אשר רק אחת מהן בוצעה על-ידו. חוות דעתו קיבלה חיזוק בעדותם של ד"ר לאור עצמו ושל פרופ' אוהל. אחריות ד"ר לאור - הקשר הסיבתי 9. עדיין שאלה היא, האם התקיים קשר סיבתי בין התרשלותו של ד"ר לאור לבין מות העובר? לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בחיוב. שתי שאלות נדרשות בענייננו לצורך בחינת שאלת הקשר הסיבתי: האחת, האם אלמלא התרשל ד"ר לאור, ניתן היה לאבחן אצל המערערת, בעת ביקורה במרפאה, סימנים לתחילת תהליך של היפרדות שליה. בהקשר זה ראוי להזכיר את עדות פרופ' אוהל, כי אירוע הפרדות שליה עשוי לעיתים להיות תהליך הדרגתי, ואין הוא בהכרח אירוע קשה ופתאומי (בעמוד 320). השניה, בהנחה וניתן היה לאבחן אצל המערערת סימנים המעידים על תחילתה של היפרדות שליה בעת ביקורה במרפאה, האם על פי מאזן ההסתברויות, ניתן היה למנוע את מות העובר. לדעתי, התשובה לשתי השאלות היא חיובית, כפי שאבהיר בסמוך. 10. ראינו שלדעת ד"ר ויס היה צריך ד"ר לאור, במסגרת בדיקתו את המערערת ביום 19.2.95, לבצע ארבע פעולות מרכזיות, כמפורט בפיסקה 8 לעיל. חוות דעתו של ד"ר ויס בעניין זה לא נסתרה. בית המשפט המחוזי לא התעלם מעדותו של ד"ר ויס בעניין זה. אך על פי קביעותיו, לא היה בקיום המלצות ד"ר ויס כדי לקדם את אפשרות האיבחון של הפרדות שליה אצל המערערת. אתקשה לקבל מסקנה זו. בבסיס מסקנה זו עמדו שתי קביעות מרכזיות של בית המשפט המחוזי. ראשית, בדיקת ניטור בוצעה במערערת, הלכה למעשה, במרפאה, כפי שהעידה המערערת עצמה. שנית, אף אם ד"ר לאור היה מבצע למערערת בדיקת אולטרה סאונד או מפנה אותה לבדיקה כזו, לא היתה מתגלה, ככל הנראה, הפרדות השליה. שתי קביעות אלה מקובלות עלי, ואציע לחברי שלא נתערב בהן. אך האם יש בקביעות אלה תשובה מספקת לשאלה אם לא ניתן היה לאבחן כי אצל המערערת מתרחש אירוע של היפרדות שליה, כבר בעת ביקורה של המערערת במרפאה אצל ד"ר לאור? כפי שנקבע על ידי ד"ר ויס, אחת הבדיקות אשר היה על ד"ר לאור לבצע על רקע תלונותיה של המערערת היתה בדיקה קלינית של בטנה של המערערת. מדובר בבדיקה חיונית, שגרתית, פשוטה, שאינה כרוכה לא בזמן רב ולא במשאבים מיוחדים, ולא היתה כל סיבה שלא לבצעה. מה שלא ניתן היה לגלות בשתי הבדיקות האחרות, יתכן וניתן היה לגלות בבדיקת הבטן. בבדיקה כזו היה ניתן לבדוק אם הבטן "רגישה" להבדיל מ"רכה". בטן רגישה היתה יכולה להוות אינדיקציה לכך שמתקיימת היפרדות השליה. בעיקר כך, נוכח עובדה נוספת אשר הובררה, והיא שהמערערת התלוננה בביקורת אצל ד"ר לאור על כאבים וצירים (ראו נ/2 שאלה 82). 11. לו הוכחה רגישות הבטן התחתונה, היה השילוב בינה ובין כאבים וצירים מהם סבלה המערערת בעת ביקורה במרפאה, מצביע על מצב לפיו ניתן היה, ככל הנראה, לאבחן את תחילת אירוע הפרדות השליה במרפאה, וזאת בטרם הגיעה המערערת לבית החולים ביום 19.2.95 בערב. מסקנה זו עולה מחווֹת דעת ועדויות שבאו בפני בית המשפט המחוזי. כך עלה מעדות ד"ר ויס בבית-המשפט: "שאלה: ...מהם הסימנים הקליניים שיש להפרדות שליה גלויה להבדיל מהעדרם של אותם סימנים בקונסייל, בסמויה (הכוונה בהפרדות שליה סמויה - ת"א). תשובה: הדמם החיצוני דרך הנרתיק. ... שאלה: כלומר, גם בהפרדות שליה סמויה שאין עמה דמם יש סימנים? תשובה: יכולים. שאלה: דהיינו מהם? תשובה: רגישות, כאבים, צירים" (בעמוד 84). ובהמשך: "שאלה: ...אותם סימנים שאדוני ציין עכשיו של כאבים, צירים, לחץ, הם סימנים שאופייניים לשורה ארוכה של מצוקות...לאו דווקא להפרדות שליה, האם אני צודק? ... תשובה: רגישות צירים הם בדרך כלל אופיניים להפרדות שליה" (עמ' 85). עמדת ד"ר ויס אף זכתה לחיזוק בעדות פרופ' אוהל, ממנה ניתן ללמוד כי בדיקת רגישות הבטן עשויה להביא לשלילת קיומה של הפרדות שליה: "שאלה: האם נכון שעל פי הרישום של חדר מיון של הרופא בהפניה נבדק הרחם ונבדקה הבטן?" תשובה: כן, כתוב בטן לא רגישה ונדמה לי בטן רכה, רחם רך ללא רגישות. ... שזה שולל ככל שניתן, בן אנוש יכול לשלול או רופא, זה שולל את האפשרות שהיתה אז הפרדות" (עמ' 327). באופן דומה, מחוות דעתו הכתובה של פרופ' אוהל עולה, כי רגישות בבטן התחתונה היא אינדיקציה לקיומה של הפרדות שליה: "כל הסמנים מורים על כך שמות העובר לא נבע מרעלת הריון, אלא מהאירוע החריף של היפרדות השליה, אירוע שהחל סמוך לקבלתה של הגב' מאיר לבית החולים ב-20.2.95: 1. ... 5. הרגישות בבטן התחתונה, שאובחנה בעת האשפוז, היוותה ממצא חדש שלא היה קיים בעת הבדיקה בחדר המיון 3 ימים קודם לכן. אז בחדר המיון, צוין במפורש שהרחם רך ולא רגיש, ממצא השולל, בסבירות גבוהה, מצב של היפרדות שליה" (עמ' 5). לכל שנאמר עד כה, מצטרפת עדות פרופ' שלו, המומחה מטעם המשיבה, ממנה ניתן ללמוד כי הנחת יד על בטן ההרה עשויה לסייע באבחון הפרדות שליה: "שאלה:...חשוב לברר אצל אשה שמגיעה למיון באופן חריג האם יש לה או אין לה כאבי בטן? תשובה: לא [...] זה כאבים מאוד אופיינים ... הכאבים של הפרדות שליה כמו שאמר העד מטעמו, ויותר מזה זה מלווה גם בדברים סוביקטיביים של הרופא שהוא שם יד והוא מרגיש את המתיחות של הרחם, זה לא כאבי בטן על בטן רכה" (עמ' 184) (כל ההדגשות שלי - ת"א). לעדות זו מצטרפת חוות דעתו הכתובה של פרופ' שלו, בה נקבע, שרחם רגיש או כאבי גב הינם סמנים להפרדות שליה ב-66% מהמקרים. 12. אם לסכם נקודה זו, מכל האמור לעיל עולה כי אם בבדיקה במרפאה היה מתגלה כי בטנה התחתונה של המערערת היא רגישה, הרי בהתחשב בתלונותיה על כאבים וצירים, היתה מתבקשת המסקנה, על פי מאזן ההסתברויות, כי מתקיים אצל המערערת תהליך של הפרדות שליה. בדיקה זו לא נערכה כאמור על-ידי ד"ר לאור, על-אף שראוי היה כי תתבצע. אין אנו יודעים, אם בבדיקה כזו היתה מתגלית רגישות של הבטן. התלונות על צירים וכאבים של המערערת, מצד אחד, והתגלות תהליך של היפרדות השליה בסמוך אחר כך, מטה אולי את הכף לכיוון ההנחה שהיתה מתגלית רגישות כזו. אך ספק בעיני אם נוכל לקבוע זאת כעובדה, אפילו על פי מאזן ההסתברות כנדרש במשפט אזרחי. בלאו הכי, אין צורך שאכריע בכך. הנני סבור שעומדת למערערת הטענה בדבר "נזק ראייתי", אשר נגרם לה עקב אי קיום בדיקת בטנה של המערערת על ידי ד"ר לאור במרפאה. טענה זו גם מכריעה, לדעתי, את הכף לזכות המערערת, כפי שיובהר בסמוך. 13. הלכה היא, כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע - לולא הנזק הראייתי שגרם - תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע. קיימת פסיקה ענפה בנושא זה, ופעמים רבות נעשה שימוש בהעברת הנטל במקרים בהם נחלקו הצדדים בשאלת קיומה של רשלנות רפואית (ראו, לדוגמה, ע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו(1) 712, 721; ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, תק-על 99(3) 574; ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 295-294; ע"א 6160/99 נתן דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117. לדוקטרינה בדבר הנזק הראייתי על גווניה, ראו במאמרם של אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא', 91). העברת נטל השכנוע כאמור נעשתה, במרבית המקרים, כשהנזק הראייתי נגרם בשל רשלנות הקשורה בהעדרם של רשומות רפואיות כנדרש (להעברת נטל השכנוע בשל התרשלות בעריכת, שמירת ואופן רישום של רשומות רפואיות, לרציו שביסוד העברת הנטל והתפתחות הפסיקה בנושא זה, ראו ע"א 6948/02 פנטה אדנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אך העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרשׂ לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרש גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו. כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לוּ בוצעו יכולות היו להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזו גם היא עשויה להעביר את נטל השכנוע על שכמו של הנתבע. 14. ברע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל (פ"ד נו(5) 321), נדונה שאלת הקשר הסיבתי בין מחלה בה חלה המערער לבין שירותו הצבאי במסגרת תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), תשכ"ט-1959. על רקע אי קיומן של בדיקות שהיה צורך לבצען במהלך שירותו של המערער. אומר שם בית המשפט, מפי השופט ריבלין: "אכן, המערער והמומחים מטעמו אינם יכולים להצביע היום במדויק על מחלתו של המערער ועל גורמיה, אולם משלא בוצעו במהלך שירותו הצבאי של המערער - הגם שהיה ראוי לבצע - בדיקות לגילוי טיב מחלתו, ומשלא הושם במעקב ובפיקוח - אף שהיה צורך בכך - הרי שרופאיו הסבו לו 'נזק ראייתי'. ודוק, אין מחלוקת בין המומחים כי ביצוע בדיקות - ובעיקר ניקור כליה - היה עשוי לשפוך אור על מחלתו של המערער, לפיכך הנטל להוכיח מהי מחלתו של המערער, ואם היה ניתן למונעה אילו היתה מתגלית מבעוד מועד, לא רובץ על שכמו של המערער, כי אם לפתחו של המשיב. בנטל זה לא עמד" (שם, בעמוד 334). בשל אי קיום בדיקות ומעקב, כפי שראוי היה לקיימם, הועבר נטל השכנוע אל המשיבה-הנתבעת (בנושא זה של העברת הנטל עקב אי קיום בדיקות, ראו גם במאמרם הנ"ל של פורת ושטיין בדוגמה 7 שבעמוד 227). בהמשך פסק הדין, ממשיך בית המשפט ואומר דברים מהם ניתן להסיק שהוא רואה ברשלנות שנדונה שם ובנזק הרשלני שנגרם לא רק כמעביר את נטל השכנוע, אלא גם כמקנה זכות לקבל את התגמולים. ובהשאלה לתחום הנזיקין - כמקנה עילת תביעה. כידוע, לדוקטרינת הנזק הראייתי יש שני ראשים, ראש ראייתי-דיוני, עליו עמדתי לעיל, וראש נזיקי - אשר מקנה עילת תביעה עצמאית בנזיקין בגין "נזק ראייתי". וכך אומר בית המשפט: "בנסיבות העניין, ומשרופאי המשיב שללו מן המערער את האפשרות להוכיח כי היה ראוי במקרה זה לאמץ את סברתם של כל המומחים מטעמו - בשל היעדרם של אבחון וטיפול במהלך שירותו הצבאי - ומשבחרו, בפועל, להימנע ממעקב רפואי, להימנע מבדיקות נחוצות ולהימנע מלשקול מתן טיפול רפואי כלשהו - די באמור כדי להקים לו זכאות לתגמולים" (שם, בעמוד 335). שימוש בעקרון של נזק ראייתי בנסיבות של אי קיום בדיקות, שימש להעברת נטל השכנוע גם בפסק דינה של השופטת יהודית צור בת"א (ירושלים) 776/94 עזבון רון ארטו ז"ל נ' ד"ר יריב מלימובסקה, תק-מח 97(2) 3001, בפיסקה 33). כמוהו, גם בפסק דינו של השופט זיילר בת"א (ירושלים) 7331/91 רחל שרביט נ' המרכז הרפואי שערי צדק (טרם פורסם). בפסק דין זה נקבע, כי הנתבעת שגרמה להיעדר מידע בכך שלא נתנה שירות רפואי נאות, ולא נתנה פירוש נכון לתוצאת בדיקה שביצעה, תישא במלוא הסיכון הנובע מכך ובשל היעדר מידע זה, ההנחות תהיינה כולן לטובת התובעת. דברים דומים נאמרו גם על ידי השופט ד' חשין בת"א (ירושלים) 1234/99 מזרחי נ' הדסה (טרם פורסם), ביחס להימנעות הנתבעים מלבדוק האם נפל פגם במכשיר או שהשימוש בו היה פגום. עקב הימנעות זו, הועבר נטל השכנוע לכך שתפעול המכשיר לא היה רשלני לנתבעים. 15. אם נחזור לענייננו, ד"ר לאור נמנע מלבצע במערערת בדיקה מתבקשת, אשר היתה יכולה לתת תשובה לשאלה, אם בעת ביצועה היתה למערערת בטן רגישה. אם התשובה לכך היתה חיובית, הרי בהצטרף לתלונות המערערת על כאבים וצירים היה בכך להצביע לכאורה על תהליך של היפרדות השליה. משנמנע ד"ר לאור מלבצע את הבדיקה, גרם בכך נזק ראייתי והועבר אליו הנטל לשכנע שבאותו שלב, בו נמנע מלבצע את הבדיקה, לא סבלה המערערת מבטן רגישה וכי לא היתה שרויה בתהליך של היפרדות השליה. בנטל זה לא עמד, והנחתנו היא שהמערערת סבלה בביקורה אצלו מבטן רגישה וכי היתה שרויה בתהליך כאמור. על סמך האמור עד כאן, הוכח הקשר הסיבתי בין התרשלות ד"ר לאור לבין אי איבחון היפרדות השליה בעת שהמערערת שהתה במרפאה. עדיין נותרה השאלה, אם ניתן היה למנוע את מות העובר, אילו אובחנה במרפאה היפרדות השליה. לדיון בשאלה זו אעבור עתה. 16. אומר מיד, כי מסקנתי היא שהמערערת הוכיחה, כי אבחון היפרדות השליה במרפאה, היה מונע, על פי מבחן ההסתברויות, את מות העובר. כך ניתן ללמוד מקביעתו של ד"ר ויס בחוות דעתו: "סביר מאוד להניח כי אילו נעשה המעקב כראוי ובמיוחד משהחלו תלונותיה של הגב' מאיר והצעדים הרפואיים כפי שהיו צריכים להיעשות, היו ננקטים, היה נמנע סיום ההריון של הגב' מאיר בצורה הטראגית כפי שנגמר" (עמ' 8). קביעה זו לא הופרכה בחקירתו של ד"ר ויס בבית המשפט המחוזי. יתירה מכך, קביעה זו אף מוצאת חיזוק בעדות פרופ' אוהל. מעדותו ניתן ללמוד כי כאשר מאובחנת היפרדות שליה, בטרם מות העובר, ניתן לחלץ את העובר בניתוח קיסרי בעודו חי. כך הוא מעיד בבית המשפט: "אין שום טיפול להפרדות שליה, הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות זה לחלץ את העובר...בוודאי שאם יש הפרדות ואנחנו נמצאים שם במקום ויכולים להוציא את העובר אנחנו מוציאים אותו וזה מה שעושים וזה גם מה שנעשה כאן.." (עמ' 322). באופן דומה, ניתן להסיק מחוות דעתו הכתובה של פרופ' אוהל, כי חילוץ העובר החי בניתוח קיסרי אפשרי כאשר היפרדות השליה אובחנה בטרם מת העובר, וזאת בשונה ממקרה בו היפרדות השליה הינה פתאומית וקשה וכאשר העובר מת לפני שהיולדת מגיעה לבית החולים. כך נאמר בחוות דעתו של פרופ' אוהל (שהניח כי בפרשתנו מדובר בהיפרדות פתאומית): "... לפיכך אופייני במצבים של היפרדות קשה ופתאומית, כפי שהיתה במקרה זה, שהעובר מת עוד לפני שהיולדת מגיעה לבית החולים ולפני שמתאפשר חילוצו בניתוח קיסרי" (ההדגשה שלי) (עמ' 6 לחוות הדעת). להנחתו של פרופ' אוהל כי היפרדות השליה בענייננו היתה קשה ופתאומית, אין ביסוס בראיות, ולהיפך. הנחתנו היא, כי בעת ביקור המערערת במרפאה אצל ד"ר לאור ניתן היה לאבחן את אירוע היפרדות השליה. במועד זה, העובר עוד היה בחיים. עובדה זו נלמדת מכך, שלפי גיליון מהלך המחלה שנערך למערערת בבית החולים, המערערת חשה את תנועות העובר כשעה לפני פנייתה לבית החולים. כפי שהעידה המערערת, היא עזבה את המרפאה בשעה 15:00 והגיעה לבית החולים בסביבות השעה 20:00 - 20:30, יוצא שהיה פרק זמן של מספר שעות - בין 15:00 ל 19:00-19:30 - בו העובר היה עדיין בחיים, פרק זמן בו ניתן היה לבצע פעולות להצלתו, דהיינו לבצע ניתוח קיסרי מיידי. מעדות פרופ' שלו אף עולה, שהיתה פעולה נוספת אשר יתכן שהיה בה כדי לסייע במניעת מות העובר. המדובר בהעברת המערערת למצב של מנוחה, מייד לאחר ביקורה במרפאה. כך מעיד פרופ' שלו: "שאלה: אם לא אומרים לאשה אל תעשי עבודה מאומצת או רצוי שתהי במנוחה בבית או בבית חולים, הם אומרים את זה משום שהידע הרפואי מכיר בכך שמאמץ מגדיל את הסיכון להפרדות שליה נכון? תשובה: נכון" (עמ' 187). על סמך האמור לעיל, הוכיחה המערערת, לפי מאזן ההסתברויות, כי ניתן היה למנוע את מות העובר אלמלא התרשל ד"ר לאור בכך שלא אבחן אצל המערערת את אירוע היפרדות השליה. 17. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות ד"ר לאור לבין מות העובר. בית המשפט המחוזי, מזכיר שעבר פרק זמן של שמונה שעות ממועד קבלת המערערת לבית החולים ועד למועד בו בוצע בה ניתוח קיסרי, ופרק זמן זה מצביע, לכאורה, על כך שהמערערת לא הגיעה לבית החולים במצב שהצריך התערבות מיידית. כך קובע בית המשפט בפסק דינו: "כדי ליצור את הקשר הסיבתי בין המצב הבלתי הפיך אליו נקלע ההריון, עד שהוחלט לסיימו, לבין רשלנותם הנטענת של הנתבעים, היה צורך להסביר מדוע חלפו למעלה משמונה שעות מקבלת התובעת ועד להחלטה על עריכת הניתוח. פרק זמן זה מצביע, לכאורה, על כך שהתובעת לא הגיעה במצב שחייב סיום מיידי של ההריון וגם לא במצב שאיפשר לקבוע, לאלתר, מהי האבחנה המבדלת. אם כך הדבר, כיצד ניתן להסיק שפנייה מוקדמת יותר לבית החולים היתה עשויה למנוע את התוצאה הטראגית?" (עמ' 352). עמדה זו אינה מקובלת עלי. לפי עדותו של ד"ר ויס, המערערת הגיעה לבית החולים ביום 19.2.95 כשהעובר כבר מת (עמודים 120-119 לפרוטוקול). עמדה זו מוצאת חיזוק בחוות דעתו של פרופ' אוהל, לפיה כבר בבדיקה הראשונית שבוצעה למערערת על ידי המיילדים בבית החולים נמצא שהעובר מת (ר' עמ' 6 לחוות הדעת). בנסיבות אלה, אין לשלול שלא בוצע במערערת ניתוח קיסרי מיידי להצלת העובר עם הגיעה לבית החולים, הואיל שבמועד זה העובר כבר לא היה בחיים. מכל מקום, לא הוברר על שום מה לא זכתה המערערת לטיפול בבית החולים משך כשמונה שעות. והעיקר, אילו ד"ר לאור היה מאבחן את היפרדות השליה בטרם העובר מת, סביר מאוד להניח שהמערערת היתה נשלחת בבהילות לבית החולים, ובית החולים היה מבצע ניתוח קיסרי מיידי להצלת העובר החי. התוצאה 18. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל, במובן זה שנקבע בזה שהמשיב הראשון, ד"ר לאור, חייב לפצות את המערערת בגין נזקיה עקב התרשלותו כמבואר לעיל, ואין עוד צורך לדון ביתר טענות המערערת לקבלת ערעורה על דחיית התביעה נגד ד"ר לאור. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת גובה הנזק שנגרם למערערת עקב התרשלות ד"ר לאור. ככל שהערעור נוגע למשיבה השניה, הוא נדחה בזה. המשיב הראשון ישא ביציאות המערערת בערעור זה, וכן ישלם לה שכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ש"ח ומע"מ. המערערת תשא בשכר טרחת עורך דין שנגרם למשיבה השניה בסכום של 15,000 ש"ח ומע"מ. המשנה לנשיא (בדימ') הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק הדין של המשנה לנשיא (בדימ') השופט ת' אור. רפואהתביעות רשלנות רפואיתהריוןרשלנות