1. פסק דין זה עניינו תביעה שהגיש התובע נגד מעבידתו לשעבר מיקוד שמירה אבטחה שירותים בע"מ (להלן: "הנתבעת"), ובמסגרתה ביקש לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 66,972 ₪ הנתבעים בעילות המפורטות בכתב התביעה המתייחסת לתקופת עבודתו בנתבעת, ולסיומה. הצדדים: 2. הנתבעת היא חברה בע"מ הפועלת במגוון רחב של תחומים, ובין השאר עוסקת במתן שירותי אבטחה ושמירה, אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה נשוא פסק דין זה, סיפקה שירותי שמירה ואבטחה בבתי שרים במסגרת התקשרות שנעשתה עם משרד האוצר. 3. התובע, מר ריבשטיין מיכאל, עבד בנתבעת מחודש 1/08 ועד לחודש 10/11, והועסק במגוון מקומות ואתרי עבודה - באבטחת בתי שרים, כעובד שעתי. 4. יחסי עובד-מעביד בין הצדדים הסתיימו בעקבות הודעת התפטרות שמסר התובע לנתבעת, ביום 23/10/11, בנימוק של הרעה מוחשית בתנאי העבודה ובפרט אי תשלום זכויות סוציאליות ואחרות (נספח ב' לכתב התביעה). התביעה 5. לטענת התובע, עבד הוא במשרה מלאה אצל הנתבעת בתפקיד מאבטח בתי שרים. עוד הוסיף התובע כי יחסי עובד מעביד בינו לבין הנתבעת התקיימו באופן רציף בכל התקופה שמיום 1/1/08 ועד ליום 23/10/11, משך שלוש שנים ועשרה וחצי חודשים. יחד עם זאת, מציין התובע, כי כבר בחודש 7/2005, עבד באבטחת בתי שרים, דרך החברה הקודמת שאיבטחה את בתי השרים (חברת מודיעין אזרחי) ולאחר שהנתבעת זכתה במכרז, החל התובע לעבוד דרכה באותו תפקיד ובאותו מקום עבודה. משכך, טוען התובע לרצף זכויות החל מחודש 7/05 ועד לחודש 10/11, קרי התובע טוען לוותק של 6 שנים ושלושה וחצי חודשים. 6. התובע הוסיף וטען כי ביום 20/9/11, פנה אל הנתבעת במכתב דרישה לתשלום זכויות סוציאליות ושכר ונתן בידי הנתבעת הזדמנות נאותה לשלם את זכויותיו ושכרו ולמניעת המשך הרעת תנאים. ביום 23/10/11, הגיש התובע לנתבעת מכתב התפטרות וזאת לאחר שלא שילמה לתובע את זכויותיו הסוציאליות והשכר שדרש במכתבו מיום 20/9/11, וזאת לאחר שהנתבעת בחרה להתעלם ולא טרחה להגיב למכתבו. התובע מציין כי ביום 30/10/11, לאחר התפטרותו, קיבל הוא מכתב תגובה לדרישותיו, בו הנתבעת דוחה את כל הטענות הנטענות על ידו. אליבא דתובע, הוא נתן בידי הנתבעת הזדמנות נאותה לתקן את הרעת התנאים, אלא שזו המשיכה להרע את תנאיו והמשיכה למנוע ממנו זכויות ולא טרחה להתייחס ו/או להגיב למכתבו ורק לאחר התפטרותו של התובע, בחרה הנתבעת להגיב למכתבו, אולם גם בתוכן מכתבה, שוללת היא את טענותיו. לפיכך, טוען התובע, כי מגיעים לו פיצויי פיטורים בסך של 24,404 ₪. 7. התביעה לתשלום דמי פדיון חופשה, מבוססת על הטענה לפיה יש לקחת בחשבון את הוותק של התובע במקום העבודה, קרי - 5 שנים ו-7.5 חודשים. בשולי הדברים יצויין, כי הוותק אליו התייחס התובע בעניין התביעה לפדיון חופשה שונה מהוותק אליו מתייחס התובע בחלק הכללי של כתב התביעה (ראה לעניין זה סעיפים 7 ו-12(ד) לכתב התביעה). התביעה ברכיב זה מבוססת על הטענה לפיה ב-4 השנים האחרונות לעבודתו בנתבעת היה התובע זכאי לדמי חופשה בסכום כולל של 12,278 ₪; התובע הוסיף כי הנתבעת שילמה לו במסגרת תלושי השכר לתקופה הרלוונטית, על חשבון זכותו לחופשה שנתית, סכום של 3,848 ₪. התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת שילמה לו דמי חופשה, ללא יציאה לחופשה בפועל, ומשכך מבקש הוא לחייב את הנתבעת במלוא פדיון דמי החופשה והסכומים ששילם המעביד על חשבון דמי חופשה, מבלי שהתובע יצא לחופשה בפועל, כלל לא יילקחו בחשבון. בנסיבות העניין, עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה שנתית בסך 12,287 ₪ (ראה סעיף 12 לכתב התביעה). 8. על פי כתב התביעה, זכאי התובע מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה, לתשלום עבור 10 ימי חג בשנה; בהתאם טען התובע כי לאורך תקופת העבודה, היה זכאי לתשלום עבור ימי חג בסך של 9,916 ₪, בעוד שבפועל שילמה לו הנתבעת סכום של 598 ₪ בלבד. מכאן, התביעה לדמי חגים בגובה של 9,318 ₪ (ראה סעיף 13 לכתב התביעה). 9. בכתב התביעה טען התובע, כי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה חייב את הנתבעת להפריש לזכותו, 6% לתגמולים לטובת פנסיה מקיפה; וסך הכל לאורך תקופת העבודה סכום של 10,022 ₪. על פי התביעה, הפרישה הנתבעת לתובע על חשבון תגמולים 5% בלבד ובסך הכל 5,500 ₪. על רקע זה ביקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי בגובה ההפרש בסך של 4,522 ₪ (ראה סעיף 14 לכתב התביעה). 10. על פי כתב התביעה, נטען על ידי התובע, כי הנתבעת נקשרה בחוזה עם משרד הביטחון להבטחת בתי שרים וכתניה במכרז בו זכתה, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע ולכלל המאבטחים במתקן 32.45 ₪ לכל שעת עבודה רגילה. אליבא דתובע, התחייבות זו מעוגנת בחוזה לצד ג', בו הנתבעת זכתה במכרז של משרד הביטחון והתחייבה בחוזה כתנאי במכרז לשלם לכל מאבטח במתקן 32.45 ₪ לכל שעת עבודה רגילה ברוטו. בפועל, הנתבעת הפרה חוזה לצד ג' בכך, ששילמה לתובע רק 30.50 ₪ לכל שעת עבודה רגילה. התובע הוסיף כי רק בחודש 1/11, החלה הנתבעת לשלם לו 32.45 ₪ לכל שעת עבודה רגילה. בנסיבות העניין, טען התובע, כי על הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר כמוטב צד ג' בסך 13,057 ₪. 11. רכיב תביעה נוסף נוגע לדמי הבראה, ובו נטען על ידי התובע, כי על פי צו ההרחבה הכללי במשק, ולאור תקופת עבודתו באותו תפקיד ובאותו מקום, זכאי הוא בשנתיים האחרונות לעבודתו ל-14 ימי הבראה x 355 ₪, קרי 4,970 ש"ח. התובע מציין כי בשנתיים האחרונות לעבודתו, שילמה לו הנתבעת דמי הבראה במסגרת תלושי השכר בסך 2,916 ₪. בנסיבות העניין מבקש התובע כי הנתבעת תשלם לו את הפרש דמי ההבראה בסך 2,054 ₪. 12. התובע טען כי על פי תיקון לצו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה מיום 28/3/1979, זכאי מאבטח לתוספת ותק החל מהשנה השנייה לעבודתו. שיעור תוספת הוותק שנקבע בסעיף ט"ו לצו ההרחבה היא בסך 1.48 ל"י ליום עבודה. בתיקון לצו ההרחבה מיום 1/2/1983, נקבע כי תוספת ותק ותוספת משפחה יועלו ב-25%. לפיכך, התובע זכאי לתוספת ותק החל משנתו השנייה ועד לחודש 7/09 ובסך הכל ל-1,330 ₪. מהלך הדיון 13. בשלב זה של פסק הדין, אין בדעתנו להתעכב על תשובות הנתבעת לעילות התביעה השונות; דבר שייעשה ככל שיימצא הצורך במסגרת הדיון הפרטני ברכיבי התביעה שבפנינו. 14. מטעם התובע העיד התובע עצמו בלבד. מטעם הנתבעת העיד מר איציק דוקורסקי המשמש כמפקח בסניף דרום של הנתבעת ומי שהיה האחראי על התובע. 15. במסגרת הכרעתנו כאמור, נדון בכל רכיב מרכיבי התביעה בנפרד, תוך הכרעה בעובדות הרלוונטיות לאותו רכיב. התביעה לפיצויי פיטורים 16. בכתב תביעתו, תבע התובע פיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו בשירות הנתבעת, דהיינו 46.5 חודשי עבודה, על פי שכר קובע של 6,298 ₪, ובסך הכל 24,404 ש"ח. בתצהירו, פירט התובע את נסיבות סיום עבודתו, כאשר לטענתו ביום 20/9/11 פנה במכתב אל הנתבעת ובו דרש תשלום בגין זכויות סוציאליות ושכר. לגרסתו, נתן לידי הנתבעת הזדמנות נאותה לשלם את זכויותיו (תשלומים לקרן פנסיה 6% למן תחילת עבודתו, תשלום בגין ימי חג, ימי הבראה ועוד), ולמניעת המשך הרעת תנאים. עוד ציין התובע בתצהירו כי התריע בפני הנתבעת בסעיף 13 למכתבו, שאם תוך 30 ימים לא ישולמו לו זכויותיו ושכרו, יתפטר מיד בתוך 30 הימים וכי זו הודעה מוקדמת. התובע טען, כי לאחר יותר מ-30 ימים שנתן לנתבעת, ולאחר שהנתבעת לא הגיבה והתעלמה ממכתבו ולא פנתה אליו ולא שילמה לו את זכויותיו, נאלץ ביום 23/10/11, להגיש לנתבעת מכתב התפטרות. לאחר התפטרותו, ביום 30/10/11, קיבל התובע מכתב תגובה, בו הנתבעת דוחה את כל טענותיו. התובע מציין שמכתב תגובה זה הגיע 7 ימים לאחר התפטרותו, ובמהלך 30 הימים ויותר שניתנו לנתבעת ובהן הודעתו לנתבעת, שבכוונתו להתפטר בתום 30 הימים, לא טרחה הנתבעת להתייחס לטענותיו ולזכויותיו ופשוט התעלמה ממכתבו. התנהלות שכזו הינה חסרת תום לב ומכתבה של הנתבעת נעשה לאחר מעשה. יתרה מזו, טוען התובע, כי אף מתוכן מכתבה של הנתבעת, השוללת את זכויותיו, הרי שלא היה בקבלת המכתב בכדי לשנות דבר ולגרום לתובע לשוב לעבודתו אצל הנתבעת ולהפסיק את אי תשלום זכויותיו והרעת תנאי עבודתו - לאור אי תשלום זכויות סוציאליות ושכר, כנזכר וכפי שפורט במכתב הדרישה. משכך, לא נותר לתובע אלא להתפטר, על פי יעוץ משפטי שקיבל, לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, וזאת עקב הרעת תנאים ואי תשלום זכויות סוציאליות מלאות. 17. באשר לסיום עבודתו - לטענת הנתבעת, התובע התפטר מיוזמתו ועל דעת עצמו בחודש 10/11, וזאת בניגוד לרצונה של הנתבעת. לגרסת הנתבעת, התובע לא "התריע" ולא "נתן הזדמנות נאותה" לנתבעת לבדוק את טענותיו. מכתב התובע נספח א' לכתב התביעה, איננו אלא ניסיון חסר שחר להכשיר הקרקע לתביעה דנא. מכל מקום, הרי ש"פנייה" זו נענתה באופן מיידי בין השאר במכתב אשר צורף לתצהירו של מר איציק דוקורסקי וסומן כנספח א'. הנתבעת הדגישה כי מכתב התובע (נספח א' לתצהירו) התקבל אצל הנתבעת רק ביום 5/10/11. בכל מקרה, הרי שמייד עם קבלת מכתב התובע הועבר מכתב תשובה מפורט מטעם החברה במסגרתו זומן התובע להמשיך עבודתו ולברר במשותף המחלוקת. התובע התעלם ממכתב הנתבעת ומקריאתה לחזור לעבודה ולבדוק במשותף את המחלוקות. אליבא דנתבעת, התובע התפטר מעבודתו בנסיבות אשר אינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, תוך שהוא דוחה פניות הנתבעת וקריאותיה בדבר המשך עבודתו אצלה. לא ברור מה פשר הטענה בדבר "הרעת תנאים" אשר נטענה באופן סתמי וסתום. לא חלה הרעת תנאים בתנאי עבודת התובע. שכרו של התובע הינו כמפורט בתלושי השכר אשר בידיו. המסגרת הנורמטיבית 18. אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים. השאלה שבמחלוקת הינה האם ניתן לראות בהתפטרותו משום התפטרות שדינה כפיטורים, על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, שזו לשונו: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים." נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק מוטל על העובד הטוען לזכאותו לפיצויי פיטורים. 19. הלכה פסוקה היא, כי התשובה על השאלה אם קיימת הרעה מוחשית בתנאי העבודה "תלויה בנסיבות בכל מקרה, בתפקידו של העובד ובמעמדו אצל המעביד" (ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס - מינה לינדר, פ"ד כו(2) 761). זאת ועוד, בכל מקרה חייב העובד להראות קשר סיבתי בין תנאי העבודה ובין התפטרותו. התפטרות תזכה בפיצויי פיטורין רק אם תנאי העבודה הם שהיוו את הגורם המכריע או המניע לפיטורין ואין די בקיום אובייקטיבי של תנאים קשים, כאשר ההתפטרות באה בשל סיבה אחרת (ראה עו"ד משה ויסמן, דיני הפיטורים בישראל, הוצאת שנהב, עמ' 87). בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי הרעה בתנאי עבודה חייבת להיות רצינית עד אשר בית הדין ייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד; (דב"ע נג/210/3 רביוב - נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז' 514). עוד נפסק שככל שמדובר ב"נסיבות" שבידי המעסיק לשנותן, חובה על העובד להעמיד את המעסיק על כוונתו, ורק אם לא פעל המעסיק לתיקון המצב, תקום לעובד זכות להתפטר תוך זכאות לפיצויי פיטורים (דב"ע לה/ 15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ - רוסקיס; עבודה ארצי, כרך ח(2), 60). 20. בע"ע 001271/00 אמ"י מתו"ם בע"מ - חיים אברהם ואח', ניתן ביום 10.2.2004 קבע בית הדין הארצי לעבודה באופן נחרץ כי: "קיומן של 'נסיבות' המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים, הוא עניין לקביעה שיפוטית של בית הדין לעבודה. בעניין זה אמת המידה לבחינת קיומן של 'נסיבות' שכאלה, היא אמת מידה אובייקטיבית. ... לא תחושותיו הסובייקטיביות של העובד ולא דעותיו או חששותיו הם העומדים לדיון. בית הדין צריך לבחון האם, בנסיבותיו של כל עניין, התקיימו - על פי אמות מידה אובייקטיביות - 'נסיבות' המזכות עובד להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים. בחינת בית הדין נעשית באופן נקודתי, בהתייחס לנתונים המיוחדים הבאים בפניו, אך בחינתו נעשית לעולם באמת מידה אובייקטיבית" (ההדגשה הוספה י.כ). מן הכלל אל הפרט 21. נקדים אחרית לראשית ונאמר כבר עתה, כי בבחינת מכלול נסיבות העניין הגענו למסקנה, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי התקיימו בו תנאי הסעיף אשר יש בהם בכדי להצדיק התפטרותו "בגדר מפוטר" כפי שיובהר להלן. לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירים, בעדויות ובסיכומים, אנו קובעים כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים. 22. בהקשר זה יצויין, כי התרשמנו שלא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על סמך עדותו של התובע. עדותו של התובע הייתה רצופה סתירות, גירסתו לא הייתה עקבית; כאשר גירסתו כפי שמסר בתצהירו הופרכה והוכחה כלא נכונה. כעולה מעדותו של התובע, הוא התפטר מעבודתו בנתבעת ביום 23/10/11, במסגרת מכתב התפטרות אשר שוגר בפקס באותו היום ממשרד בא כוחו בשעה 19:28 (נספח ב' לכתב התביעה). קודם למכתב ההתפטרות, שלח התובע לנתבעת מכתב מיום 20/9/11 ובו דרש תשלום בגין זכויות סוציאליות ושכר והודיע לנתבעת כי אם בתוך 30 יום לא ישולם לו שכרו וזכויותיו כנדרש במכתב, ישקול את התפטרותו במסגרת 30 הימים וכן ישקול פניה להסתדרות העובדים. במסגרת עדותו, העיד התובע שמסמך זה נשלח אל הנתבעת בדואר רשום (ראה עדות התובע, פרוטוקול מיום 6/11/13, עמ' 5, ש' 24-27). כאן המקום לציין כי התובע לא טען במסגרת תצהירו וכאמור אף לא בעדותו בפנינו, כי המסמך מיום 20/9/11 נשלח באמצעות הפקס, אלא העיד בצורה ברורה שהמכתב הנ"ל נשלח בדואר רשום, למען הסר ספק להלן דברי התובע בפנינו כהוויתם: "ש. למי מסרת את המכתב ומתי? ת. ב-20/9/11 מסרתי את המכתב לחב' מיקוד. ש. איך מסרת? ת. בדואר רשום." 23. אלא מאי?- במהלך חקירתו הנגדית של התובע, לאחר שהעיד כי שלח את המכתב בדואר רשום ביום 20/9/11, שלף לפתע ב"כ התובע את המכתב המקורי אליו היה מצורף אישור משלוח הדואר הרשום, ממנו עולה בבירור שמכתב זה נשלח בדואר רשום רק ביום 4/10/11. יודגש כי אישור זה מעולם לא הובא לידיעת בית הדין לא במסגרת כתב התביעה ולא במסגרת תצהיר עדותו הראשית של התובע. לדידנו, אין המדובר רק בסתירה מהותית בין גירסת התובע בתצהירו, לבין מה שהתגלה במהלך חקירתו הנגדית של התובע בפנינו, אלא מדובר בהסתרת מידע מהותי מעיני בית הדין. 24. התובע התקשה להסביר את הפער בין הגירסה שמסר בתצהירו לבין מה שהתגלה במהלך חקירתו הנגדית ועדותו הייתה מביכה; כאשר הוצג בפניו אישור המסירה והוא נדרש להסביר כיצד גירסתו מתיישבת עם האמור באישור משלוח הדואר הרשום, התפתל בעדותו, וכך העיד בפנינו: "ש. זה הפתק של המכתב הרשום מ-20/9/11? ת. כן. ש. האישור שאני מציג בפניך הוא מיום 4/10/11, מה נכון? ת. נכון אמרתי 20/9/11, (העד מתמהמה) אני שלחתי את המכתב ב-4/10/11. ש. למה שלחת מכתב שבועיים אחרי שכתבת אותו? ת. אין לי שום סיבה. ... ש. אם כך, למה לא המתנת שיענו לך, אתה שולח מכתב ב-4/10/11 ומבדיקות שעשית, למה לא המתנת שהחברה תענה לך? ת. חיכיתי זמן. ש. כמה זמן חיכית? ת. שלושה שבועות. ש. לשאלת בית הדין - בתצהירך אמרת שהמתנת למעלה מ-30 יום? ת. (העד מתמהמה) אין לי תשובה לכך. ש. אתה כותב במכתב ההתפטרות שלך ש"למרות..." בעצם רשמת משהו שהוא לא נכון? ת. כן. זה לא נכון." (ראה פרוטוקול מיום 6/11/13, עמ' 5, ש' 28 - עמ' 6, ש' 18). 25. עיון במכתב מיום 20/9/11 מלמד כי התובע הודיע לנתבעת כי במידה ותוך 30 ימים לא ישולם לו שכרו וזכויותיו "אשקול את התפטרותי בסיום 30 הימים וכן אשקול פנייה להסתדרות העובדים" (ראה סעיף 13 לנספח א' לכתב התביעה). לעומת זאת, במסגרת תצהיר עדותו הראשית, "שיפץ" התובע את האמור במכתבו זה, וטען באסרטיביות: "...אם תוך 30 ימים לא ישולמו לי זכויותיי ושכרי, אתפטר מיד בתוך 30 הימים...". הנה כי כן, לא רק שהתובע לא המתין את אותם 30 הימים, אלא שהתובע לא שקל פניה להסתדרות ולא שקל התפטרותו, אלא החליט לעשות דין לעצמו ולהתפטר בטרם חלוף 30 הימים. כאשר נדרש להסביר מדוע שלח את מכתב ההתפטרות זמן קצר אחרי מכתב ההתראה, העיד כי אין לכך שום סיבה. עדותו של התובע הייתה מביכה עד כדי כך שלא ידע לתת תשובות לאמור במכתב שלו עצמו, והוא הודה בפה מלא בעדותו, כי הדברים שנכתבו במכתב ההתפטרות אינם נכונים. 26. בעניין טענת התובע לגבי הפרשה לקרן פנסיה (סעיף 5 למכתב ההתראה), בעדותו בפנינו אישר התובע שהוא התעלם כליל מסכומי ההפקדה החודשיים, כפי שבוצעו מידי חודש בחודשו לקרן הפנסיה, כמפורט בתלושי השכר, ובלשונו: "ש. אם אתה רואה בתלושים שהופרש לך לפנסיה אז מדוע אתה דורש פנסיה על כל התקופה? ת. לא ניכיתי את מה שקיבלתי על חשבון הפרשות לפנסיה, זו טעות שלי." (פרוטוקול מיום 6/11/13, עמ' 5, ש' 18-23). כעולה מהראיות, הנתבעת הפרישה כספים עבור התובע לקרן פנסיה. יש לזכור כי באשר להפרשות לקרן פנסיה, נטען במכתב, כי היה על הנתבעת להפריש עבור התובע סך של 12,974 ₪, ולעומת זאת במסגרת כתב תביעתו ותצהיר עדותו הראשית, העמיד התובע את הדרישה בגין רכיב זה על סך 4,522 ₪, כלומר גם בתביעה וגם בתצהיר צמצם התובע את הדרישה בעניין הפרשות לקרן פנסיה לכדי שליש מהדרישה במכתב. 27. בעניין משמרות לילה - הרי שתשלום זה נזנח כליל בכתב התביעה ובתצהירו של התובע (ראה סעיף 6 למכתב ההתראה). 28. אף בעניין הפרשי שכר לצד ג', זנח התובע רכיב זה בסופו של יום (סעיף 11 למכתב ההתראה). באשר לדמי ההבראה, הדרישה כמפורט בתביעת התובע ובתצהירו הינה פחות מ-50% מהסכום המפורט במכתב ההתראה (סעיף 7 למכתב ההתראה). בעניין זה יובהר כי התובע פנה לנתבעת במכתב התראה אשר הגיע אליה בתחילת חודש אוקטובר והתפטר זמן קצר לאחר מכן, מבלי לבדוק האם הנתבעת הייתה משלמת לו את אותם התשלומים, ואכן בפועל הנתבעת שילמה את יתרת דמי ההבראה, כפי שנראה בהמשך, באופן מלא. 29. בנוסף, התרשמנו כי הנתבעת הגיבה מיד עם קבלת מכתבו של התובע והעבירה מכתב תשובה מפורט מטעמה ובמסגרתו זומן התובע להמשיך עבודתו ולברר במשותף המחלוקת. כמו כן התרשמנו כי התובע התעלם ממכתב הנתבעת ומקריאתה לחזור לעבודה ולבדוק במשותף את המחלוקות, וזאת כאשר הנתבעת הגיבה למכתב התובע במסגרת מספר הימים אשר הקציב לה (ראה מכתב התשובה מיום 30/10/11, נספח א' לתצהירו של מר דוקורסקי). בשים לב לאמור, התרשמנו כי הנתבעת לקחה אחריות והתייחסה ברצינות לטענותיו של התובע, ואילו התובע התעלם ממכתב הנתבעת ומיהר להתפטר ללא כל ניסיון ללבן את המחלוקת. בנסיבות אלה, אף אם נותרו מחלוקות באשר לזכויותיו של התובע לגבי העבר, לא שוכנענו כי התקיים בתובע התנאי הראשון, לפיו לא יכול היה להמשיך לעבוד בתנאי העבודה כפי שהיו בטרם פיטוריו. 30. כפי שהבהרנו, לא התקיים בענייננו התנאי השני לפיו נתן התובע לנתבעת הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, בעתייה בכוונתו להתפטר מעבודתו. אין חולק, כי עד לחודש 9/11, לא הייתה כל פנייה מטעם התובע אל הנתבעת או דרישה לתשלום זכויות מגן שאינן משולמות. התובע העלה את דרישותיו באשר לזכויות המגן לראשונה במכתב מיום 20/9/11, אשר נשלח בדואר רשום רק ביום 4/10/11 והתקבל במשרד הנתבעת זמן קצר לאחר מכן. אין חולק, כי לאחר קבלת המכתב, השיבה הנתבעת במכתב תשובה מפורט ובמסגרתו זומן התובע להמשיך עבודתו ולברר במשותף המחלוקת. משמיעת עדותו של התובע התרשמנו כי הדרך בה נהג התובע עם הנתבעת - בהצגת דרישה להשיב למכתבו תוך 30 ימים, תוך הסתרת העובדה כי המכתב נשלח ביום 4/10/11, והתפטרותו זמן קצר לאחר מכן, מבלי להמתין את אותם 30 ימים, לא הייתה בבחינת דרישה לגיטימית של עובד לתשלום זכויות המגיעות לו, אלא הצבת אולטימטום וקביעת עובדות בפני הנתבעת, כאשר התובע עושה דין לעצמו ואינו ממתין אפילו את אותם 30 ימים לצורך קבלת תשובה מלאה למכתבו. לדעתנו, בנסיבות האמורות, היה על התובע ליתן לנתבעת את אותו פרק זמן שהקציב לה של 30 יום, לבחינת טענותיו - ורק לאחריו לבחון את תשובת הנתבעת ובהתאם לה לשקול את נכונותו להמשיך לעבוד אצלה. אין מנוס מהמסקנה, כי התובע נחפז בעת הגישו את הודעת ההתפטרות לנתבעת ביום 23/10/11 - טרם נתנה לו הנתבעת את תוצאות בדיקתה וסבורים אנו כי במקרה זה פעל התובע שלא בתום לב ומתוך מטרה לקבוע עובדות בשטח ומבלי לאפשר לנתבעת לבחון את טענותיו. 31. סיכומה של נקודה זו - לא שוכנענו כי התקיימו הנסיבות המצדיקות את התפטרות התובע בדין מפוטר ולכן נדחית תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים. היקף משרתו של התובע 32. התובע טוען בתביעתו כי עבד אצל הנתבעת משרה מלאה (סעיף 4 לכתב התביעה). 33. הנתבעת מאידך טענה, כי התובע עבד בנתבעת כעובד שעתי, במשרה חלקית בשיעור של כ-54% משרה (או 76% באם שעות השבת תילקחנה בחשבון). 34. אין מחלוקת, כי מדובר בעובד שעתי ולפיכך, יש לערוך החישוב על פי שכרו הממוצע ב-12 החודשים שקדמו לפיטורים (דב"ע נז/3-57 סנונית הקדמות וקידום מכירות בע"מ - שולמית פרץ, פד"ע ל' 364). 35. הרכיבים הנכללים בשכר האחרון הקובע לעניין פיצויי פיטורים, נקבעו בתקנה 1(א) לתקנות, כאשר בתקנה 1 לתקנות, נקבע: "(א). הרכיבים שיובאו בחשבון שכר-עבודה לעניין תקנות אלה הם: (1) שכר יסוד (2) תוספת ותק (3) תוספת יוקר המחיה (4) תוספת משפחה (ב). נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד. (ג). לא היה שכר העובד משתלם לפי הרכיבים המנויים בתקנת-משנה (א) או לפי חלק מהם, יובא בחשבון שכר העבודה הרגיל ללא תוספות." 36. ככלל, אם עבד העובד 6 ימים בשבוע (או 5 ימים לפי העניין) כולל שבת, יש להביא את יום השבת במניין ימי העבודה, אולם, אין לכלול את התוספת בגין עבודה בשבת כחלק משכרו הרגיל, אלא לערוך החישוב על פי השכר השעתי שקיבל ביום עבודה רגיל (דב"ע מז/3-60 גדעון לפשיץ - בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע יט', 169; ראה גם ע"ב 1982/02 סמסונוב ולדימיר - סנסרה ניהול מועדוני בריאות בע"מ, מיום 20/1/05). 37. מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה, כי התובע עבד במשך תקופת עבודתו בהיקפי משרה משתנים. עוד עולה כי התובע עבד מידי חודש בחודשו באופן קבוע בימי שבת וכי מתכונת העסקה זו הייתה חלק מעבודתו הרגילה בנתבעת. עוד עולה מעיון בתלושי השכר, שלתובע, כי קיבל מידי חודש תמורה בגין שעות שבת ושעות נוספות, בהיקפים משתנים. 38. בנסיבות אלה, סבורים אנו כי יש לכלול את השכר שקיבל התובע עבור עבודתו בשבת, כחלק משכרו הרגיל הקובע לצורך חישוב זכויותיו, אולם אין לכלול את "התוספות" בגין שעות שבת (50%), אלא השכר שיובא בחשבון בגין שעות שבת יועמד על גובה השכר השעתי הרגיל. 39. בשים לב לכל האמור לעיל, מצאנו כי היקף שעות העבודה הממוצע ל-12 חודשי העבודה האחרונים של התובע, עמד על 150 שעות לחודש ולפיכך היקף משרתו של התובע עמד על 80%. תקופת העבודה בגינה זכאי התובע לזכויות 40. הצדדים חלקו ביניהם בשאלה, האם תקופת עבודתו הקודמת של התובע, בה עבד החל מחודש 7/05 באבטחת בתי שרים דרך חברת מודיעין אזרחי, נחשבת כתקופת עבודה המקנה זכויות לתובע, אם לאו, והאם יש להתחשב בתקופה זו לצורך חישוב ותק בעבודה. 41. לגרסת התובע, עבד באבטחת בתי שרים החל מחודש 7/05 דרך החברה הקודמת שאבטחה את בתי השרים ולאחר שהנתבעת זכתה במכרז, החל לעבוד דרכה באותו תפקיד ובאותו מקום עבודה ומשכך, זכאי הוא לרצף זכויות החל מחודש 7/05 ועד לחודש 10/11, כלומר התובע טוען לוותק של 6 שנים ו-3 וחצי חודשים. 42. הנתבעת טענה מנגד, כי התובע עבד בשירותה החל מיום 1/1/08 ועד להתפטרותו בחודש 10/11, סה"כ 46 חודשי עבודה. 43. משמיעת עדותו של מר דוקורסקי, העד מטעם הנתבעת, מצאנו כי אין כל קשר בין עבודתו של התובע באבטחת בתי שרים במסגרת עבודתו בחברת מודיעין אזרחי, לבין עבודתו באבטחת בתי שרים אצל הנתבעת. התובע אישר בתצהירו כי עבד אצל מעסיקתו הקודמת - מודיעין אזרחי, באבטחת בתי שרים במשרד הביטחון (סעיף 7 לתצהיר התובע); לעומת זאת מעדותו של מר דוקורסקי עולה, כי הנתבעת התקשרה ישירות עם משרד האוצר בפרויקט של אבטחת שרים ולא עם משרד הביטחון (פרוטוקול מיום 6/11/13, עמ' 9, ש' 4-5). 44. מכל האמור לעיל - אין התקופה בה עבד התובע כמאבטח בבתי שרים בשירות מודיעין אזרחי החל מ-7/05 ועד 12/07, נחשבת כתקופת עבודה המקנה זכויות כלפי הנתבעת ואין להתחשב בתקופה זו לצורך חישוב ותק עבודה אצל הנתבעת. פיצוי בשל העדר הפרשות לקרן פנסיה 45. לגרסת התובע בכתב תביעתו, על פי הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה, על הנתבעת היה להפריש לזכותו 6% לתגמולים לטובת פנסיה מקיפה; וסה"כ לאור תקופת עבודתו תבע סכום של 10,022 ₪. עוד הוסיף התובע כי הנתבעת הפרישה על חשבון תגמולים 5% בלבד ובסך הכל 5,500 ₪, ועל כן ביקש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגובה ההפרש בסך של 4,522 ₪. 46. הנתבעת מתכחשת לטענות התובע וטוענת לעניין זה מספר טענות כדלקמן: א. החל מחודש 6/08 (6 חודשים לאחר תחילת עבודתו של התובע), החלה הנתבעת בהפרשה שוטפת לפנסיה כמצוין בתלושי השכר, כאשר בחודש 7/08 בוצעה הפרשה רטרואקטיבית כמפורט בתלוש שכר 7/08. ב. לאורך כל התקופה בוצעו הפרשות כדין לקרן הפנסיה כמפורט בתלושי השכר של התובע ולא נשמעה ממנו טענה או טרוניה. לתובע בוצעו מלוא ההפרשות. התובע דורש הפרשה בגין שעות שכר שהן מעל 186 שעות. מדובר בטענת סרק. ג. שלא כטענת התובע בתצהירו ולפיה הפקידה הנתבעת בקופת הגמל סך של 5,500 ₪ על חשבון תגמולים, הרי שבהתאם לרישומי הנתבעת, הופקד בעבור התובע סך של 7,282 ₪ על חשבון תגמולים. 47. בהתאם לסעיף יב לצו ההרחבה בענף השמירה ההפרשות לקרן הפנסיה הן על בסיס "השכר היומי המלא". על פי המוגדר בסעיף, "שכר יומי מלא" הוא השכר המשתלם לעובד בעד שמונה שעות עבודה ביום עבודה רגיל, ואין להביא בחשבון תוספות המשתלמות בעד עבודה בשבתות ובחגים ובשעות נוספות. 48. מבדיקת בית הדין עולה כי קיימים הפרשי תגמולים לטובת התובע. להלן טבלה המפרטת את חלק המעביד לגמל בחתך שנתי: שנה סה"כ שעותרגילות שכרלשעה שכר הקובעלהפרשות לקרן הפרשת המעבידבאחוזים מהשכר הקובע סה"כ הפרשתהמעביד 2008 1,090.8 30.5 33,269.40 ₪ 6% 1,398.53 ₪ 2009 1,122.5 30.5 34,236.25 ₪ 6% 1,711.83 ₪ 2010 1,239.5 30.5 37,804.75 ₪ 6% 1,890.25 ₪ 2011 956.5 32.4532.79 31,177.14 ₪ 6% 1,558.86 ₪ יוצא מכאן, כי לאורך תקופת העבודה היה על הנתבעת להפריש לזכות התובע סכום כולל בסך של 8,189.23 ₪. בפועל הפרישה הנתבעת לגמל לזכותו של התובע סכום בסך של 6,559.47 ₪. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי על הפרשות בחסר לגמל בסך של 1,630 ₪. דמי הבראה 49. התובע טען כי על פי צו הרחבה הכללי במשק ולאור תקופת עבודתו (6 שנים ו-3.5 חדשים), זכאי הוא בשנתיים האחרונות לעבודתו ל-14 ימי הבראה x 355 ₪ = 4,970 ₪. התובע טוען כי הנתבעת שילמה לו בגין דמי הבראה בשנתיים האחרונות לעבודתו סך של 2,916 ₪ ולפיכך נותרה חייבת לו סך של 2,054 ₪ בגין דמי הבראה. 50. מנגד, טענה הנתבעת כי בשנתיים האחרונות לעבודתו קיבל התובע סך של 4,630 ₪ בגין דמי הבראה, כאשר בפועל לאור היקף משרתו היה זכאי ל-3,254 ₪ בלבד. 51. בשים לב למסקנתנו בכל הנוגע להיקף משרתו של התובע ולתקופת עבודתו, אזי התובע היה זכאי לקבל בשנתיים האחרונות לעבודתו ל-12 ימי הבראה, ובשים לב להיקף משרתו (80%), היה זכאי לסך של 3,408 ₪ כדמי הבראה. מבדיקת בית הדין את תלושי השכר, עולה כי הנתבעת שילמה לתובע בשנתיים האחרונות לעבודתו תשלומי דמי הבראה כדלקמן: בחודש 1/10 - 1,386 ₪; בחודש 2/11 - 1,580 ₪; בחודש 11/11 (גמ"ח) - 1664 ₪. סה"כ שילמה הנתבעת לתובע בגין הבראה סך של 4,630 ₪. כלומר, התובע קיבל מלוא דמי ההבראה ואף קיבל תשלומים ביתר. 52. לפיכך, דין התביעה להפרש דמי הבראה - להידחות. פדיון חופשה שנתית 53. חוק חופשה שנתית התשי"א - 1951, מסדיר את זכותו של עובד לחופשה בשכר. סעיף 4 לחוק גודר את אורך החופשה השנתית, סעיף 10 לחוק קובע את שיעורם של דמי החופשה בהם חייב המעביד, סעיף 11 לחוק מסדיר את המועד לתשלום דמי החופשה (שלא יאוחר ממועד תשלום השכר), סעיף 13 לחוק מעניק לעובד זכות לפדיון חופשה (ולפיו "משחדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד"). סעיף 17 לחוק מעמיד את דמי החופשה, ודמי פדיון חופשה כדין שכר. 54. מכאן נלמדת האבחנה בין מצבים בהם נטען כי דמי החופשה ששולמו במהלך העבודה שולמו בחסר - טענה שהיא תביעת שכר לכל דבר ועניין המתייחסת לחודש שבו ניצל התובע לצאת לחופשה לבין הטענה שעניינה פדיון חופשה - טענה המתייחסת למכסת ימי החופשה שעמדה לרשות העובד בסיום העבודה, ופדיונה בכסף - בגובה דמי החופשה שיהיו משולמים לעובד, אילו יצא לחופשה ביום שהסתיימו יחסי עובד ומעביד. 55. מכוח האבחנה בין תביעה לדמי חופשה ששולמה בחסר, לתביעה לפדיון חופשה - תובע העותר לדמי פדיון חופשה, חייב בהצגת גרסה המתייחסת למכסת ימי החופשה שעמדה לרשותו בסיום עבודתו ולתבוע דמי פדיון חופשה בהתאם. בענייננו, אין בתביעה וכך גם בתצהיר התובע גרסה המתייחסת למכסת ימי החופשה שעמדה לרשותו בסיום עבודתו בנתבעת; מכאן שאין בפנינו תביעה לפדיון חופשה. 56. למען הסדר הטוב נוסיף כי לאור היקף משרתו של התובע אשר עומדת על שיעור של 80%, לאור הוותק של התובע בעבודתו אצל הנתבעת (46 חודשים), ומשטענת הנתבעת לפיה, שבוע העבודה אצלה הינו בין 5 ימים - לא נסתרה, הרי שדמי החופשה להן היה זכאי התובע הינן כדלקמן: א. בגין 3 השנים בהן השתכר 30.5 ₪ לשעה: 31 ימי חופשה x 80% משרה x 30.5 ש"ח x 8 שעות = 6,051.2 ₪. ב. בגין 10 חודשים האחרונים לעבודתו בהם השתכר 32.45 ₪ לשעה: 9.1663 ימי חופשה x 80% משרה x 32.45 ₪ x 8 שעות = 1,904 ₪. כלומר, התובע היה זכאי בסך הכל ל-7,955 ₪ עבור דמי החופשה. 57. הנתבעת שילמה לתובע עבור דמי חופשה כדלקמן: א. בשכר חודש 9/09 שולם לתובע 1,132 ₪. ב. בשכר חודש 12/10 שולם לתובע 1,050 ₪. ג. בשכר חודש 6/11 שולם לתובע 2,798 ₪. ד. בשכר חודש 11/11 (גמ"ח) שולם לתובע 3,787 ₪. כלומר, הנתבעת שילמה לתובע בסך הכל בגין חופשה שנתית סך כולל של 8,767 ₪. 58. לפיכך, אין התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית ודין תביעתו ברכיב זה להידחות. דמי חג 59. התובע תבע סך של 9,318 ₪ בגין דמי חג. התובע ביסס תחשיבו על בסיס על ההסכם הקיבוצי הישן בענף השמירה, שנחתם ביום 12/7/72, אף על פי שקיים צו הרחבה משנת 2009 להסכם החדש משנת 2008 בענף השמירה. הנתבעת טענה כי ההסכם החדש אשר נחתם בשנת 2008, קבע בסעיף 4.3 שבו, כי ממועד כניסתו לתוקף, הוראותיו באות במקום ומחליפות את הוראות ההסכמים הקיבוציים הענפיים הקודמים בענף השמירה. מרגע כניסתו לתוקף של ההסכם החדש מ-21/6/09, המועד בו פורסם צו ההרחבה, בוטל כליל ההסכם הקודם ונכנסו לתוקף הוראות ההסכם העדכני לרבות סוגית תשלום דמי החגים. עוד טענה הנתבעת כי סעיף 20 להסכם הקיבוצי החדש, אשר חל על יחסי העבודה בין הצדדים, מגדיר את הזכאות בנוגע לימי חג ומתנה את תשלום ימי החג בעבודה יום לפני ויום אחרי החג וקובע באופן ברור ומיוחד כי עובד אשר הועסק בחג זכאי לתוספת של 50% של היום הרגיל וליום מנוחה לאחר מכן. לפי טענות הנתבעת, ברוב ימי החג התובע עבד וקיבל גמול 150% תחת הכותרת "מאבטח שבת" ובימים בהם לא עבד ועמד בתנאי הזכאות לתשלום ימי חג קיבל התובע את מלוא ימי החג. 60. מעיון בתצהירו של התובע עולה כי התובע אינו מכחיש עבודתו בימי חג וקבלת גמול בגובה 150%, וכך מציין התובע לעניין זה בתצהירו: "לעיתים הייתי עובד בימי חג, אולם הדבר נעשה בהוראת הנתבעת וע"פ דרישתה" (ראה סעיף 17(יב) וסעיף 17(ט) לתצהיר התובע. 61. הנתבעת דוחה את גרסת התובע וטוענת, כי היתה לתובע זכות בחירה לעבוד בחגים ולא נכפה עליו לעשות כן. כמו כן, חולקת הנתבעת על זכאותו לקבלת דמי חגים בין הימים בהם עבד בפועל וקיבל שכר בהתאם. 62. גרסת הנתבעת, כי דמי חג המשולמים לעובד, משולם על פי אחוז משרתו - מקובלת עלינו (ראה ע"ע 3-360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) מיום 30/4/02). 63. באשר לטענת הנתבעת, כי אין לזכות התובע בדמי חגים בגין הימים בהם עבד בחג, הרי שעל פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכיח זאת, מוטל על המעסיק שהוא קובע את הצבת העובדים במשמרותיהם (ראה עד"מ (ארצי) 13/07 אלירן אסלטי - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ). לא מצאנו כי הנתבעת עמדה בנטל זה. 64. בשים לב להיקף משרתו של התובע (80%) ולוותק עבודתו בנתבעת (46 חודשים), הרי שחלו בתקופת עבודתו 27.6 ימי חג שבגינם היה זכאי לתשלום בסך 6,734 ₪. משעולה מתלושי השכר כי לתובע שולם בגין ימי חג סך של 818 ₪, זכאי התובע להפרש בסך של 5,916 ₪. תוספת ותק 65. התובע טען כי הינו זכאי לתוספת ותק מכוח ההסכם הקיבוצי בסך של 1,691 ₪. בעניין זה טענה הנתבעת כי בהסכם הקיבוצי החדש מ-7/09, בוטלה כליל תוספת הוותק וממילא התובע כבר לא היה זכאי לתוספת זו, שכן היא בוטלה במהלך השנה השנייה לעבודתו שרק בסופה היה זכאי לתוספת. עוד טענה הנתבעת, כי מדובר בתוספת בלירות שלא עודכנה ואין לה כל רלוונטיות. 66. אנו סבורים כי תוספת הוותק נבלעה בשיעורי השכר של התובע בשים לב לגובה שכרו השעתי של התובע אשר עמד במשך 3 שנים על סך של 30.50 לשעת עבודה ובשנת עבודתו האחרונה הועלה ל-32.45 ₪ לשעת עבודה. זאת ועוד, לא מצאנו כל בסיס לנתונים עליהם נסמכים החישובים בכתב התביעה (הן לגבי אופן שיערוך התוספת והן לגבי מספר ימי העבודה), לפיכך דין התביעה ברכיב זה - להידחות. הפרשי שכר לצד ג' 67. התובע תבע בגין רכיב תביעה זה סך של 13,057 ₪, יחד עם זאת רכיב תביעה זה נזנח על ידי התובע הן בתצהיר עדותו והן בסיכומיו. 68. משזנח התובע רכיב תביעה זה, לא מצאנו מקום לדון בתביעתו זו ודינה להידחות. טענת הקיזוז 69. הנתבעת טענה, כי יש לקזז משכר התובע את ההפסקות שקיבל מידי יום ביומו בסך כולל של 30,000 ₪. 70. לאחר שעיינו בטענות הנתבעת, לא מצאנו מקום לקבל טענת הקיזוז שהועלתה על ידה. על פי הוראות החוק ישנן קריטריונים ברורים לכך שהפסקה תיחשב כזמן שאינו חלק משעות העבודה שבגינן זכאי העובד לשכר, וזאת בסעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע כדלקמן: "בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום בו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה" (ההדגשות שלי - י.כ.). הצדדים לא הביאו בפנינו כל ראיות בדבר הפסקות, ולא השתכנענו כי ההפסקה בעניינו של התובע עולה בגדר הפסקה כאמור בסעיף 20 לחוק. 71. יתרה מזו, סברנו, כי מקום בו נהגה הנתבעת במשך 46 חודשים ליתן לתובע הפסקה בת כחצי שעה, מבלי שזמן זה קוזז משעות העבודה, ללא כל עוררין במשך כל תקופת העבודה, אין יכולה הנתבעת להישמע בטענת קיזוז זמן הפסקות, אשר הועלתה לראשונה לאחר הגשת התביעה, מזכויות מגן להם זכאי התובע עם סיום עבודתו. (ראה לעניין זה ע"ב (ב"ש) 1256/05 חודאדי - ניצנים חברה לאבטחה, ניתן ביום 24/6/07; ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים חברה לאבטחה - חודאדי, ניתן ביום 19/1/10. אשר על כן, נדחית טענת הקיזוז באשר לזמן ההפסקות שניתנו לתובע. 72. באשר לטענת הקיזוז הנוגעת להודעה מוקדמת, מצאנו לקבל את טענתה של הנתבעת. כפי שפירטנו בהרחבה לעיל, אין לראות במכתב ההתראה מתן הודעה מוקדמת כדין, שכן במכתב נטען כי התובע ישקול את התפטרותו בתוך 30 יום וכן ישקול פנייה להסתדרות העובדים. התובע נחפז והגיש את הודעת ההתפטרות לנתבעת ביום 23/10/11, זמן קצר לאחר ששלח את מכתב ההתראה בדואר רשום(ביום 4/10/11) ,מבלי שהמתין את אותם 30 ימים, ומבלי לשקול התפטרותו או פנייה להסתדרות, כפי שציין במכתבו. אין אנו רואים בהתנהגות שכזאת מתן הודעה מוקדמת כדין. לפיכך, אין מנוס מהמסקנה, כי התובע התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת, ועל כן אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת סך של 3,500 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת (ראה סעיף 19(א) לכתב ההגנה). אחרית דבר 73. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות ברובה המכריע, למעט דמי חג ופנסיה, אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע לפי הפירוט הבא: א. סך של 5,916 ₪ בגין דמי חג. ב. סך של 1,630 ₪ בגין הפרשות לפנסיה. מסכומים אלה יש לקזז סך של 3,500 ₪ כתמורת הודעה מוקדמת, כך שעל הנתבעת לשלם לתובע סך של 4,046 ₪ (ברוטו), תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. 74. לאור התוצאה אליה הגענו, ובשים לב כי התביעה הוגשה על סך של 66,972 ₪, והיא נדחתה ברובה המכריע, למעט סכום נמוך בגובה 4,046 ₪; התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪, אשר ישולמו לנתבעת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. בכך לקחנו בחשבון גם את התנהלות התובע בהליך דנן ואת התרשמותנו מעדותו. 75. זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. 76. פסק הדין ישלח לצדדים בדואר רשום. התפטרות