1. בפנינו תביעה לתשלום הפרשי דמי נסיעות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן מבטחים, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש ופיצויי הלנה. 2. להלן העובדות הצריכות לענייין, כעולה מחומר הראיות בתיק: א. התובע הועסק על ידי הנתבעת כמאבטח באתר של חברת מוטורולה באיזור התעשיה בלוד (להלן - האתר), על בסיס שכר שעתי ובהתאם לחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים ביום 6.12.00 לתקופה קצובה מיום 1.12.00 - 1.10.01. (ר' ת/1) ב. התובע עבד באתר עוד קודם להעסקתו בנתבעת ונשאר לעבוד באתר, לאחר שהנתבעת הפסידה במכרז למתן שירותי שמירה ואבטחה באתר, כשהוא מועסק על ידי חברה אחרת. ג. על מערכת יחסי העבודה שבין הצדדים חל צו ההרחבה בענף השמירה שהרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי מספר 7019/72, שנחתם ביום 12.7.72 בין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, האיגוד הארצי של עובדי שמירה ואבטחה, לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל (להלן - ההסכם הקיבוצי בענף השמירה) (ר' עמ' 10 לפרוטו'). 3. בכתב ההגנה נטען: א. התובע קיבל מלוא דמי הנסיעות אשר הגיעו לו כדין ובהתאם להיקף משרתו. ב. התובע ידע על מועד סיום עבודתו בנתבעת עם תחילת עבודתו וחתם מרצונו על חוזה העסקה לתקופה קצובה. ג. התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורי ולתמורת הודעה מוקדמת; התובע ידע זמן רב מראש כי הנתבעת הפסידה במכרז ועומדת לסיים עבודתה באתר, ומשזומן לקבלת שיבוץ מחדש הודיע לנתבעת כי אינו מעוניין להשתבץ מחדש בשירותיה וכי בכוונתו להישאר ולעבוד באתר באמצעות החברה שזכתה במכרז. משהתפטר התובע באופן חד צדדי ומבלי שנתן לנתבעת כל הודעה מוקדמת על הפסקת עבודתו, זאית הנתבעת לחלף הודעה מוקדמת ולקיזוז סכום זה מכל סכום שיפסק לזכות התובע. לחילופין, התובע לא השלים שנת עבודה בנתבעת ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים. ד. דמי החופשה קוזזו כנגד אי מתן הודעה מוקדמת לנתבעת על התפטרותו של התובע. ה. התובע לא השלים שנת עבודה בנתבעת ומשכך אינו זכאי לתשלום דמי הבראה. ו. על פי הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים שהה התובע בתקופת ניסיון במסגרתה לא היה זכאי להעברת הפרשות לפנסיה ממשכורתו וממילא, חובת הנתבעת להפריש בגין התובע תשלומים לפנסיה חלה רק לאחר השלמת שנת עבודה, שלא נתקיים. ז. התובע קיבל את כל התשלומים המגיעים לו בגין דמי החגים, ובכל מקרה לא הוכיח זכאותו לרכיב תביעה זה ולא פירט את ימי החגים בגינם הוא תובע תשלום. 4. מטעם התביעה העידו מר חנן לויטה, אשר שימש כמאבטח באתר בתקופה הרלוונטית (להלן - מר לויטה), מר אלי עקביה, מזכיר הארגון הארצי למפעלי שמירה ואבטחה בישראל (להלן - מר עקביה) והתובע עצמו. מטעם הנתבעת העיד מר צבי אורן, מנהל משאבי אנוש בנתבעת (להלן - מר אורן) לאחר שעיינו בחומר בראיות ובחנו טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתנו: 5. המסגרת הנורמטיבית אין חולק, כאמור, כי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה חלות על הצדדים. יחד עם זאת, ניטשת מחלוקת בין הצדדים בעניין תחולת הוראות ההסכם הקיבוצי וזאת נוכח טענת מר אורן, מנהל משאבי האנוש בנתבעת, כי בשנים בהם עבד התובע בנתבעת, הנתבעת כלל לא היתה חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל (להלן - הארגון) וזאת בהתאם להנחייתו המפורשת. ההסכם הקיבוצי נחתם "בין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, האגוד הארצי של עובדי שמירה ואבטחה ומועצות הפועלים שבתחום שיפוטן מועסקים השומרים ועובדי האבטחה שייקרא להלן - לשם הקיצור "צד א" לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל (אגודה עותומנית רשומה) וכל חבר באותו ארגון כפי שיהיה בכל עת במשך תקופת תקפו של הסכם זה - לשם הקיצור "צד ב". לעניין היקף תחולתו של ההסכם הקיבוצי נקבע: "(1) הסכם עבודה זה יחול על כל מקומות העבודה הקיימים בשעת חתימת ההסכם בידי צד ב' והעובדים המועסקים על ידו. (2) כל מקומות העבודה שיימצאו בידי צד ב' בתקופת תוקפו של הסכם זה והעובדים שיועסקו על ידו." בסעיף ההגדרות שבהסכם נקבע כי "צד ב" הינו הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל או כל חבר בו, הכל לפי העניין. מהוראות ההסכם הקיבוצי עולה כי הסכם זה חל אך ורק על מעסיקים החברים בארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל (להלן - הארגון) ועל עובדיו של אותו מעסיק. אין חולק כי הנתבעת לא היתה מעולם ולא הגישה בקשה להיות חברה בארגון ומי שהיתה חברה בארגון ומעולם לא הודיעה על הפסקת חברותה, למן יום 23.4.98, הינה חברת שירותי השומרים חברה קבלנית לשמירה בע"מ. (ר' עדותו בעמ' 7 לפרוטו') מסקנה זו נתמכת בראיות שהוצגו לתיק בית הדין ובכללן, רשימות חברי הארגון לשנים 1998, 2000-2002 (ר' ת/6) וכן תכתובת שנתקיימה בין מר אורן למר עקביה בו הודיע מר אורן כי "..החברה שהתקבלה בשעתו לארגון, הינה שרותי השומרים חב' קבלנית לשמירה בע"מ ולא שירותי השומרים (1989) אבטחה ושמירה בע"מ אשר נוסדה רק בשנת 1989".(ר' ת/7) ואולם, בהקשר זה יש להבהיר, כי אף שלפי סעיף 17 לחוק הסכמים קיבוציים די באישור בכתב של ארגון עובדים או מעבידים להוכחת חברותו של מעסיק בארגון, נפסק כי אישור זה "אינו מהווה "ראיה בלעדית" או "ראיה מכרעת" ורשאי צד להביא ראיה אחרת, ביחוד שעה שלא מוגש "אישור בכתב" של ארגון עובדים" (ר' דב"ע מח/5-1 ארגון עובדי בנק המזרחי בע"מ נ' ההסתדרות. במסגרת עדותו הציג מר עקביה לתיק בית הדין קבלות המאשרות כי הנתבעת היא ששילמה דמי החבר לארגון לשנים 1999, 2000 ו - 2001 (ר' ת/8, ת/9), ועובדה זו אף אושרה על ידי מר אורן במהלך חקירתו הנגדית (ר' עמ' 13 לפרוטו'). כמו כן, ציין מר עקביה כי יתכן מצב בו המדובר בקבוצת חברות, הרי שמבחינה חשבונאית יכולה חברה אחת (דוגמת הנתבעת) לשלם דמי חבר לארגון בעבור חברה אחרת השייכת לקבוצה ושכן משתייכת לארגון (דוגמת חברת השומרים) (ר' עמ' 8 לפרוטו'). דא עקא, הסדר תשלום זה אינו עולה בקנה אחד עם עדותו של מר אורן אשר ציין, עוד במסגרת הדיון המקדמי, שנערך ביום 11.5.032, כי חברת השומרים בע"מ היתה חברה שעסקה בנקיון, אך איננה פעילה משך שנים רבות (ר' עמ' 4 לפרוטו' מיום 11.5.03). העובדה, שלא עלה בידי הנתבעת ליתן הסבר, כל שכן משכנע, לעצם העברת תשלום דמי חבר על ידה לארגון בגין חברה שכלל איננה פעילה עוד, והעובדה כי מר אורן נמנע בחקירתו הנגדית מלהשיב לעניין הקשר בין הנתבעת לחברת השומרים, מבססות, לעניות דעתנו, תשתית ראייתית לחברותה של הנתבעת בארגון באופן עקיף, הגם ששמה אינו נקוב באופן רישמי ברשימות חברי הארגון. זאת ועוד, מר אורן הודה בחקירתו הנגדית כי מדי חודש בחודשו נוכה משכרו של התובע תשלום של 0.7% בעבור דמי טיפול ארגוני. (ר' עמ' 13 לפרוטו') חובת ניכוי מס ארגון נקבעה בסעיף כ"ו להסכם הקיבוצי, ומשפעלה הנתבעת בהתאם להוראות אלה בניכוי תשלום משכרו של התובע, חזקה עליה כי ידעה שהוראות ההסכם חלות על הצדדים ומחייבות אותה ככל שנוגע ליתר זכויותיו של התובע. לאור האמור לעיל, מצאנו לנכון לקבל עמדת התובע ולקבוע חלותו של ההסכם הקיבוצי על מערכת היחסים שבין הצדדים. 6. אשר לזכאות התובע לפיצויי פיטורים על פי ההסכם הקיבוצי בתום תקופת ניסיון בת 6 חודשים, חלים על העובדים בענף השמירה ועל מעסיקיהם כל תנאי העבודה על פי צו ההרחבה, החל מיום תחילת עבודתו של העובד. כפי שקובע פרק ד' להסכם הקיבוצי: "(2) כל עובד חדש יתקבל לניסיון לתקופה של שישה חדשי עבודה במפעל... (3) לאחר שעובד עובר את תקופת הניסיון, ייחשב כקבוע ויחולו עליו כל תנאי העבודה. זכויות וחובות, הקבועים בהסכם זה החל מיום כניסתו לעבודה." הפרק השישי בהסכם הקיבוצי קובע כדלקמן: "פיטורין; התפטרות ותשלום פיצויים כ.פטורים - התפטרות - תשלום פיצויים (1) הוראות פרק זה חלות על העובדים הקבועים של צד ב'. (2) פיטורים מהעבודה אפשריים מסיבה מספקת ויקדים אותם מו"מ בין הצדדים. ... (4) במקרה של סיום שמירה במקום שנתקיימה בו שמירה, יועבר או יפוטר העובד משמירת לפי הכלל שנקבע לעיל. ... (11) במקרה וצד ב' יפסיד מקום עבודה כלשהו לגורם אחר, יהיה צד ב' חייב לשלם את פיצויי הפיטורים המגיעים ממנו לפי החוק לעובדים שהועסקו על ידו באותו מקום,..." מלשון הוראות ההסכם הקיבוצי עולה כי ההסדר לפיו במצב בו מסתיימת תקופת מתן שירותי השמירה באתר מסויים מכל סיבה שהיא לרבות, אם הפסיד המעביד את מקום העבודה לגורם אחר, מחוייב המעביד לנהל מו"מ עם ועד העובדים בטרם פיטורי העובד ובתשלום פיצויי הפיטורים לעובדים שהועסקו על ידו באותו מקום עבודה, חל אך ורק לגבי העובדים הקבועים של אותו מעסיק. התובע, כאמור, הועסק מלכתחילה לתקופה קצובה ולא הוכח, כן לא נטען, שלא היתה הסכמה להמשיך ולהעסיקו לאחר תום ששת חודשי הנסיון ולפיכך, מכח הסכמה הדדית שבהתנהגות, יש להקנות לו מעמד של עובד קבוע בנתבעת. בכל מקרה יאמר, כי בנסיבות כפי שנפרשו בפנינו, סבורים אנו כי קנויה לתובע הזכות לקבלת פיצויי פיטורים מהנתבעת מכח חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). כל זאת כפי שיובהר להלן. ראשית, לעניין תקופת העסקתו של התובע: לגרסת הנתבעת, התובע החל העסקתו בנתבעת ביום 1.12.00 וסיים העסקתו ביום 8.11.01, עת הפסיקה עבודתה באתר עקב הפסדה במכרז. מנגד טוען התובע כי, הגם שעל פי חוזה העסקתו מועד תחילת העסקתו נקבע ליום 1.12.00, הרי שבפועל החל לעבוד בנתבעת עוד בחודש 11/00 ואת העסקתו סיים ביום 11.11.01. אף שלא עלה בידי התובע להצביע או להוכיח מהו המועד המדוייק בו החל העסקתו, נמצאנו למדים כי במכלול הראיות והמסמכים שהוצגו לתיק בית הדין יש כדי לאשש גרסתו של התובע וזאת בהסתמך על הממצאים להלן: (1) תאריך תחילת ההעסקה הנקוב בתלושי השכר (נ/2) הינו - 1.11.00. משנשאל על כך מר אורן, השיב העד: "אצלנו היתה שיטת רישום שאדם החל לעבוד בחודש מסויים אפילו ב - 31 לחודש, היה נרשם ב - 1 לחודש." (ר' עמ' 13 לפרוטו') בדברים אלה של מר אורן יש משום הודאת בעל דין כי התובע החל העסקתו בנתבעת עוד בחודש 11/00 ולא בחודש 12/00, כנטען על ידי הנתבעת. (2) בדו"ח מס הכנסה (ת/4) ובכרטיס העובד של התובע לשנת 2000 (ת/3), החתומים על ידי הנתבעת, צויין כי התובע החל העסקתו בשירות הנתבעת ביום 1.11.00. (3) ב"כ הנתבעת הגישה לביה"ד בקשה לקבלת צו לזימון נציג מחברת מוטורולה למתן עדות בדבר מועד תחילת העסקתו של התובע, וזאת, שעה שלטענתה חברת מוטורולה הינה הגורם היחיד שבידיו הנתונים האמורים. ברם, על אף שביה"ד נעתר לבקשת ב"כ הנתבעת, לא זומן לעדות כל עד שהוא מטעם מוטורולה שיהא בידו להעיד על תקופת עבודתו המדוייקת של התובע באתר, כל שכן לאמת גרסתה של הנתבעת. יתרה מזאת, מר אורן אישר בחקירתו הנגדית כי התובע התייצב במשרדי הנתבעת במהלך חודש 11/00 לקבלת תדריך שארך כ - 5 שעות, בגינו הונפק לתובע תלוש השכר לחודש 11/00 בסך 99 ₪ (ר' עמ' 10 לפרוטו'), אף שלא ידע לציין באיזה תאריך נערך התדריך. מר לויטה אף הוא העיד "התובע עוד היה לפני בעבודה. כאשר אני הגעתי לאתר התובע כבר היה" (ר' עמ' 5 לפרוטו') ודי בכך כדי להפריך את גרסת הנתבעת לפיה מועד תחילת עבודתו של התובע בנתבעת היה 12/00. (4) התובעת לא הציגה כל מסמך שהוא שיש בו כדי לבסס טענתה כי ביום 8.11.01 הפסיקה עבודתה בפועל באתר ובד בבד הופסקה במועד זה עבודתם של כלל עובדיה לרבות, התובע. אף מר אורן העיד כי "...לא כולם סיימו באותו תאריך את העבודה." כן לא טרחה, כאמור, לזמן לעדות נציג מטעם חברת מוטורלה שיאשר גרסתה בדבר מועד סיום העסקתו של התובע באתר באמצעותה בפועל. התובע, מאידך, הגיש לתיק בית הדין אישור על הפקדת נשקו, בידי מר לושי אליהו, נציג הנתבעת ביום 11.11.01 (ר' ת/5), כשלטענתו במועד זה הפסיק לעבוד בנתבעת. לא מצאנו כל סיבה או טעם להטיל ספק בגרסתו המהימנה בעיננו. אשר על כן, אנו קובעים כי התובע הועסק בנתבעת מיום 1.11.00 ועד ליום 11.11.01. שנית, אשר לנסיבות סיום העסקתו של התובע בנתבעת: בעדותו מסר התובע הגרסה כדלקמן: "שמעתי משמועות במקום העבודה שהמעבידים עומדים להתחלף. כמה ימים לפני שהפסקתי עבודתי בנתבעת...מחברים בעמדה שגם היו עובדי הנתבעת. יום בהיר אחד הגיע מעביד חדש לעמדה,...שום הודעה לא קיבלתי מהנתבעת... פניתי למר חיון שהיה מנהל סניף רחובות בנתבעת, לא הצלחתי להשיג אותו, פניתי למזכירתו, לא דיברתי עם אף אחד, פקססתי ופניתי גם בדואר רשום, לא קיבלתי שום תשובה מהם...." התובע אישר בעדותו כי הודיע לנתבעת על רצונו להשאר ולעבוד באתר מוטורולה, אולם, לטענתו הודעה זו נבעה מכך שבמועד הרלוונטי והמכריע בו חלו חילופי המעבידים, הנתבעת לא הציגה בפניו כל הצעת עבודה חלופית וקונקרטית, כדבריו: "הנתבעת מעולם לא הציעה לי עבודה חלופית...לו הנתבעת היתה מציעה לי משהו חלופי אולי הייתי שוקל...מה הייתי אמור לעשות? לא באתם והצעתם משהו, המעבידים התחלפו. בחרתי לאחר שעזבתם, לא נותרה לי אופציה." (ר' עמ' 1-2, 4 לפרוטו') מנגד העיד מר אורן כי: "אנחנו התחלנו לעבוד במוטורולה בנסיון זמני נכנסנו לעבוד בסוף 2000...בסופו של דבר מוטורולה נתבקשה לשחרר אותנו מהחוזה...הסיום אמור היה להיות באוקטובר 2001 אבל בפועל זה נמשך עד נובמבר...הודיעו לכל העובדים, זימנו את העובדים למשרד, זה היה לקראת סיום העבודה, הצענו לעובדים את האפשרות להמשיך ולעבוד איתנו. התובע בכלל לא התייצב למיטב ידיעתי, לא נתן הודעה כלשהי, ולכן לא ניתן היה להציע לו שום דבר..." (ר' עמ' 9-10 לפרוטו') ואולם, הנתבעת לא הציגה בפנינו כל מסמך, מכתב או הודעה המעידים כי העובדים זומנו למשרדיה הנתבעת לשם בירור האפשרות להמשך חוזה העבודה עמם ולא טרחה לזמן, אף לא אחד מעובדיה, שנכחו בפגישה ממנה נעדר, לטענתה, התובע ואשר במסגרת הפגישה הוצעה לעובדים האפשרות להמשיך ולעבוד אצלה באתרים אחרים. במצב דברים זה, ומשלא עלה בידי התובעת להוכיח טענתה כי התובע הוא אשר התפטר מעבודתו וסיכל במעשיו כל אפשרות להציע לו עבודה חלופית בשירותיה, מוצאים אנו לנכון להעדיף את גרסת התובע לפיה, נוכח הנסיבות אליהן נקלע ומשלא קיבל כל הצעה ממשית לעבודה חלופית מאת הנתבעת, ויתרה היא על שירותיו לאלתר ובאופן חד צדדי ולא הותירה בידו ברירה אחרת בלתי אם להודיע על כוונתו להישאר לעבוד באתר מוטורולה שלא באמצעותה. בהתנהגותה זו של הנתבעת יש לראות משום פיטורי התובע, אשר בגינם, ובשים לב לתקופת העסקתו, כאמור לעיל, זכאי הוא לקבלת פיצויי פיטורים. לעניין השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים - תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד - 1964 קובעת כדלקמן: "1. רכיבי השכר (א) הרכיבים שיובאו בחשבון שכר עבודה לעניין תקנות אלה הם: (1) שכר יסוד (2) תוספת ותק (3) תוספת יוקר המחיה (4) תוספת משפחה" כבר נפסק לא אחת כי תשלומים בגין טלפון, ביגוד, דמי הבראה והוצאות נסיעה, אינם בגדר רכיבי שכר שנקבעו בתקנה. הם אינם "שכר יסוד" ואינם נמנים עם התוספות המפורטות בתקנה ולכן אין להביאם בחשבון לעניין פיצויי פיטורים. (דב"ע מא/23-3 התזמורת הקאמרית הישראלית נ' סמדר שזר, פד"ע יב 355) כן, נפסק כי העובדה שמכנים סכום הכלול בשכר העבודה בשם תוספת אינו קובע את מהותו של אותו סכום, אם אכן מהווה הסכום תוספת לעניין חוק פיצויי פיטורים והתקנות לפיו,...", כי "על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה "תוספת" ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב, כך שאם אין מתקיים התנאי או משתנה המצב - חדל התשלום." (ר' ע"ע 300434/97 החברה למפעלי חינוך ותרבות באר-שבע נ' נינה טופר, פד"ע לה 687; דב"ע מב/44-3 רות גולדברג נ' עיריית בת ים, פד"ע יג 338) כך או כך, נפסק כי נטל השכנוע כי תשלום מסויים המכונה "תוספת" מהווה חלק אינטגרלי של שכר העבודה חל על העובד. התובע כלל לא הסביר בתחשיבו מהי משמעות הרכיב "תוספת ש." הנקובה במשכורתו, כן לא נימק מדוע יש לראותה בבחינת "תוספת פיקטיבית" שאינה אלא רכיב קבוע בשכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לו. עולה מסיכומיו כי הרכיב המכונה בתלוש המשכורת " ימי שבת - 150%" שולם לתובע בתנאי שעבד בפועל בשבתות, ומשכך, אין לכלול רכיב שכר זה בגדר ה"שכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. לאור כל האמור, בהתבסס על תלושי השכר שהוצגו לתיק בית הדין ובשים לב לתקופת העסקתו של התובע, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 1,795 ₪. 7. אשר לזכאות התובע לתמורת הודעה מוקדמת משקבענו כי התובע פוטר מעבודתו הוא זכאי להודעה מוקדמת. סעיף כ(6) להסכם הקיבוצי קובע: "לאחר הסכמה על פיטורים יתן צד ב' מכתב הודעה מוקדמת לעובד, שבועיים ימים לפני הפסקתו עבודתו ויציין את הסיבה לפיטורים." אשר על כן, משאין מחלוקת שלא ניתנה לתובע הודעה מוקדמת הוא זכאי לפיצויי בסכום השווה לשכרו הרגיל עבור 14 ימי עבודה. יחד עם זאת, היות וביה"ד מוגבל לסעד הנתבע בתביעה, הרי שהתובע זכאי לפיצויי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 1,301 ₪. 8. אשר לזכאות התובע לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים שוכנענו כי, לאור מכלול הנסיבות שפורטו לעיל ונוכח קיומם של חילוקי דעות של ממש בדבר נסיבות הפסקת עבודתו של התובע ועצם זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים, יש להפחית את פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולהעמידם בגובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד. 9. פיצויי בגן פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש לטענת התובע, העובדה שהידיעה על הפסקת יחסי העבודה והעבודה באתר הגיע אליו משמועות, מבלי שקיבל הודעה מוקדמת על כך בכתב או בע"פ, מבלי שניתן בידיו מכתב פיטורין ומבלי ששולמו לו הזכויות הסוציאליות להן היה זכאי, גרמה לו לחוסר נוחות רב, תסכול, בזבוז זמן יקר, וכי התנהגות זו של הנתבעת נגועה בחוסר הגינות וחוסר תום לב. טענתו כי "בוזה" "הושפל" על ידי הנתבעת וכי בפירוק נשקו לעיני כל, נולדה אך ורק בסיכומיו ולא בא זכרה לא בכתב תביעתו ולא במהלך עדותו, וממילא לא הוכחה על ידו. אף על פי כן, היות והוכח כי התובע פוטר שלא בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, משלא נערך כל מו"מ בין הצדדים עובר לפיטוריו, הרי שנפל פגם בהליך פיטורי התובע. לפיכך, בהתחשב במכלול נסיבות המקרה ובתקופת העסקתו של התובע בנתבעת, סבורים אנו כי פיצויים בסך של 2,000 ₪ יהא בגדר פיצוי הולם בגין פיטוריו שלא כדין. 10. אשר לזכאות התובע לדמי הבראה סעיף יח להסכם הקיבוצי קובע: "חישוב תוספת הותק, המשפחה וימי הבראה לגבי עובדים חלקיים - יעשה באופן יחסי לימי או שעות העבודה ביום." 11. משעלה בידי התובע להוכיח כי השלים שנת עבודה בנתבעת, ומשאין חולק כי לא שולמו לתובע דמי הבראה בגין תקופת העסקתו בנתבעת, ואף אין כל אינדיקציה לתשלומם בתלושי השכר, הרי שבהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, ובהתחשב בחלקיות משרתו של התובע, זכאי התובע לתשלום בגין 5 ימי הבראה ובסך של 1,023 ₪. 11. אשר לזכאות התובע לפיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה "מבטחים" הנתבעת אכן הייתה חייבת להפריש בגין התובע הפרשות למבטחים, וזאת מכוח צו ההרחבה המשולב בענף השמירה. על פי צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי, כאמור, אין הגבלה או סיוג של חובה זו ביחס לתקופת ותק מסוימת, ובכל מקרה,לאחר שעובד מסיים את תקופת הניסיון (בת 6 חודשים), יחולו עליו כל תנאי העבודה על פי צו ההרחבה, החל מיום תחילת עבודתו. פרק יב להסכם הקיבוצי קובע: "(1) על מנת להבטיח תנאים סוציאליים עפ"י תקנותיה של קרן מבטחים ישלם צד ב' לסניפי מבטחים בארץ בהתאם למקומות העבודה 11.5% מהשכר היומי המלא של כל עובד שייהנה מהזכויות הבאות מתשלום כדלקמן: 2.5% דמי מחלה, לחודשיים 8.3% וליומיים 4% פיצויים, 5% פנסיה ותגמולים." אשר על כן על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשות לתגמולים, וזאת בסך של 1,077 ש"ח (5% מתוך הכנסה שנתית ממוצעת של 21,540 ש"ח). 12. אשר לזכאות התובע לפדיון חופשה סעיף י' להסכם הקיבוצי קובע: "(2) כל העובדים יקבלו חופשה שנתית בשכר לפי הדרוג דלהלן: בשנתיים הראשונות 12 ימי עבודה ... (4) התשלום עבור החופשה יעשה לפי השכר היומי הרגיל (8 שעות עבודה ליום), אילמלא יצא לחופשה. לגבי עובדים חלקיים יערך חישוב יחסי." משהוכיח התובע את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה אל הנתבעת, שאומנם נתנה לתובע את ימי החופשה המגיעים לו על פי חוק. על הנתבעת, כמעסיק, מוטל הנטל לנהל פנקס חופשה ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל התובע בפועל וכן להוכיח כי קיבל תשלום בגינם. (ר' דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל נ' קורט אנסבך, פד"ע ה 253; דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג 215, 219) מר אורן הודה בחקירה הנגדית כי לתובע לא שולמו דמי החופשה המגיעים לו כדין וזאת בשל קיזוז אי מתן הודעה מוקדמת. ואולם, משהגענו לכלל מסקנה כי התובע הוא שפוטר מהנתבעת, הרי שלטענת הקיזוז אין לה על מה שתסמוך והתובע זכאי לקבלת תשלום פדיון חופשה על פי דין. אשר על כן, בהתחשב בחלקיות משרתו של התובע ובתנאי שכרו, כפי שנקבעו בחוזה העבודה, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך של 1,175 ₪. 13. אשר לזכאות התובע להפרשי דמי נסיעות צו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן - הצו), קובע את החובה על המעביד להשתתף בהוצאות הנסיעה של עובדיו לפי תעריף תחבורה ציבורית, כאשר תקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום עבודה נקבעת בצו ומתעדכנת מעת לעת (ראה: סעיפים 2-3 לצו). כן קובע סעיף 4 לצו, כי: "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה". יובהר, כבר עתה, כי הגם שהתובע הודה בחקירה נגדית כי הגיע לעבודתו ברכבו הפרטי, הרי שעל פי הפסיקה, עובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה, כשהן מחושבות על פי עלות נסיעה ברכב ציבורי, גם שעה שהעובד משתמש ברכבו הפרטי (ר' דב"ע נו/46-3 רונית עילם נ' אטלס שירותי כ"א בע"מ, פד"ע ל 65) במסגרת סיכומיו מפנה התובע להוראות סעיף כ"ג לצו ההרחבה החל על הצדדים כדלקמן: "1. הוצאות נסיעה הקשורות בעבודה מצד העובד למקום עבודה מחוץ לגבולות העיר, יכוסו ע"י המעביד במלואן, ובלבד שהעובד ישתמש באמצעי התחבורה הזולים ביותר בנסיבות המקרה" וזאת לביסוס הדרישה להחזר הוצאות בגין הוצאות הנסיעה שהיו לו במשך ימות השבוע. התובע, שעליו נטל ההוכחה, לא צירף קבלות על ביצוע הנסיעות בפועל ולא הציג לתיק בית הדין מסמכים כלשהם המאשרים נכונותם של תעריפי הנסיעה הנטענים על ידו וכי אכן הללו היו הזולים ביותר בתקופה הרלבנטית, שעה שמנגד נטען על ידי מר אורן כי שולמו לתובע מלוא הוצאות הנסיעה בהתחשב בחלקיות משרתו ובעלות כרטיס "חופשי חודשי" (כאמצעי הזול ביותר) ממקום מגוריו של התובע לאתר, וזאת על אף שלא הציג מסמכים של חב' הנסיעות המלמדים על עלותו של כרטיס חופשי-חודשי בתקופות הרלוונטיות, כטענתו. התחשיב אותו ערך התובע בדבר עלות הוצאות הנסיעה אינו בו משום ראיה מספקת לקביעת שיעור ההוצאה שנתחייב בה בפועל. אשר על כן, משלא עלה בידי התובע להוכיח זכאותו להפרשי נסיעות מעבר לסכומים ששולמו לו כנקוב בתלושי השכר, דין התביעה בגין רכיב זה להידחות. 14. אשר לזכאות התובע לדמי חגים ההסכם הקיבוצי קובע בעניין זה, כדלקמן: "יא. חופשת חגים (1) כל העובדים יקבלו מצד ב' חופשה בתשלום לעשרה ימי החג הבאים: 2 ימי ראש השנה, 1 יום הכיפורים, 2 ימי חג הסוכות, 2 ימי חג הפסח, 1 יום חג השבועות, 1 יום העצמאות, 1 האחד במאי. ובכל חגי המדינה או שבתון שיוכרז עליו כחוק ויחול עליו תשלום שכר עבודה. (2) אם יחולו ימי חג ב- 3 חודשים של תקופת הניסיון, לא יהיה צד ב' חייב במתן חופשת חג בשכר, אלא אם כן, יישאר העובד בעבודה לאחר תקופת הניסיון. (3) יום חג שיחול בשבת - ישולם עבורו." אליבא דשני הצדדים - הועסק התובע על בסיס שעתי. העובד על בסיס שכר שעתי/יומי זכאי לתשלום דמי חגים, כפיצוי על כך שנמנע בעדו מלעבוד בימים אלה, עקב החג ואין הוא מקבל על כן שכר עבודה לימים אלה, בניגוד לעובד חדשי, ששכרו אינו נגרע בגינם. הנה כי כן, התובע זכאי היה עפ"י ההסכם הקיבוצי לתשלום 10 ימי חג בשנה, לאחר השלמת תקופת עבודה של שלושה חודשים. בכתב התביעה, פירט התובע את המועדים של כל ימי החג אשר חלו במהלך תקופת עבודתו בנתבעת, זולת ימי החג שחלו בשבת. כמו כן, אישר התובע בעדותו כי עבד במהלך החגים על פי סבב עבודה, והוא "מניח" כי עבד בין שני ימי חג לשלושה לכל היותר מבין כלל החגים, אם כי לא ניהל רישום לגבי הימים בהם עבד או נעדר. (ר' עמ' 11 לפרוטו') דא עקא, שעפ"י ההלכה הפסוקה, אף עובד שעבד בימי חג ושולם לו השכר זכאי לקבל בנוסף תשלום דמי חגים, שכן השכר ששולם - שולם בגין עבודתו ביום החג וחזקה, כי עבד ביום זה עפ"י הוראת המעסיק ודרישתו. משכך, זכאי הוא, בנוסף, לתשלום דמי החג כעובד הזכאי לתשלום זה ואשר לא עבד ביום החג. (ראה לעניין זה ע"ע 300360/98 צמח נ. ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (לא פורסם) והפסיקה המוזכרת שם. מר אורן הודה בחקירתו הנגדית כי לא שולמו לתובע דמי החגים המגיעים לו בגין תקופת עבודתו (ר' עמ' 11 לפרוטו'), אולם לטענתו היות והתובע לא הוכיח כי עבד ביום הסמוך לפני החג ולאחריו אין הוא זכאי לתשלום בגין אותם ימי החג. הזכאות לדמי חגים מותנית בכך שהעובד עבד ביום שלפני החג וביום שאחריו, ובכך שהחג אינו חל בשבת. בענייננו - התובע תבע, כאמור, דמי חגים בגין 8 ימי חג בשנה, מבלי שהוכיח כי עבד יום לפני ויום לאחר ימי החג, מה גם שהתובע עבד בהיקף משרה חלקי ומספר מצומצם של ימים בחודש. איננו סבורים, איפוא, שהונחה בפנינו התשתית הראייתית לצורך הקביעה בדבר היקף זכאותו של התובע לדמי חגים, ומשכך - נדחית גם תביעתו זו. 15. סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובע הסכומים כדלקמן: א. פיצויי פיטורים בסך של 1,795 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.01 ועד לתום 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הנ"ל פיצויי הלנה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ב. פדיון חופשה בסך של 1,175 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.01 ועד ליום התשלום בפועל. ג. דמי הבראה בסך של 1,023 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.01 ועד ליום התשלום בפועל. ד. תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,301 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.01 ועד ליום התשלום בפועל. ה. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן מבטחים בסך של 1,077 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.01 ועד ליום התשלום בפועל. ו. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.01 ועד ליום התשלום בפועל. 16. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 2,000 ₪ צמודים כדין מהיום. חברת שמירההתפטרות