התפטרות ממשרד החינוך

סגן הנשיא (קובובי) 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט הראשי רבי - דן יחיד; תב"ע מב/357 - 3) שחייב את המערערת (להלן - המועצה) לשלם למשיבה מס' 1 (להלן - העובדת) פיצויי פיטורים ו"הוצאות רכב". 2. במרכזו של הערעור עומדת השגתה של המועצה על הקביעה, שבינה לבין העובדת התקיימו יחסי עובד ומעביד - בהיות העובדת בבחינת "משרת לשני אדונים", בשירות המועצה והמדינה כאחת - בעוד שלטענתה, העובדת עבדה בשירותה הבלעדי של המדינה. 3. בית-הדין קמא פטר את עצמו מן המלאכה לקבוע מערכת עובדות מסודרת ואת קביעותיו העובדתיות פיזר אי-פה אי-שם. מפיסות "אינפורמציה" - ומסקנות לצידן - שניתן לדלותן לאורכו ולרוחבו של פסק-הדין, מתקבלת "תמונה" כלהלן (בלשונו של בית-הדין קמא): א) "... התובעת זכתה במכרז לניהול בית-ספר בירוחם... בוועדת המכרזים היו נציגי הנתבעת מס' 1 (קרי: המועצה) והן נציג של הנתבעת מס' 2 (קרי: המדינה). הוועדה בחרה בתובעת לתפקיד המוצע, ונציג הנתבעת מס' 2 הודיע לה על כך"; ב) על-פי מבחן ההשתלבות - שירותיה של התובעת היו "חלק מהעסק" של שתי הנתבעות; ג) את שכרה קיבלה התובעת ממשרד החינוך על-פי בחירתה; ד) לפי מבחן הפיקוח - "גם זה וגם זה פיקח על עבודת התובעת (הצד המינהלי - המועצה, אופי עבודה ותוכנה (?) - משרד החינוך)"; ה) בבוא העובדת לירוחם נערך בינה לבין יושב-ראש המועצה, חיים אביצרור, ביום 13.6.1979, "זכרון דברים" בו נאמר, בין היתר, כי "מלבד ההטבות הניתנות על-ידי משרד החינוך למנהלים; יינתנו על-ידי המועצה ההטבות הבאות:... " (הוגש בפסק-הדין שבערעור); ו) אף כי התחייבות כזו מטעם יושב-ראש המועצה אינה תופסת בלא אישור מאת גזבר המועצה והטבעת חותמת המועצה (סעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1951) אין ספק שיש לכבד את ההטבות שהובטחו, ומה גם שלמועצה עצמה כמעביד "היה אינטרס להוסיף הטבות נוספות לשכר התובעת"; ז) בין שאר "הטבות" שולמו לעובדת דמי אחזקת רכב לפי מתכונת של 1200 ק"מ לחודש ונותר חשבון-זכות של כ-39 ש"ח לטובת העובדת. כל שאר עתירותיה לפרטי שכר שונים נדחו; ח) העובדת יצאה לחופשה ללא תשלום מהוראה - לא מניהול: ט) בגלל יחסים מתוחים עם ראש המועצה הממונה גלטר, ואף כי לא נכשלה בתפקידה, התפטרה העובדת מפאת "נסיבות אחרות שביחסי עבודה, וכו'... "כלשון החלופה השניה שבסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). למשרד החינוך "לא היה יד או רגל בכל מסכת צעדיה של התובעת"; י) העובדת זכאית לפיצויי פיטורים מהמועצה, הן על-פי עילה שמקורה בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים והן מן הטעם ש"על-פי זכרון הדברים עולה, כי לתובעת מגיע (כך!) פיצויי פיטורים בכל מקרה"; יא) סכום הפיצויים הוא 22 ש"ח מוצמד לבסיס חודש יוני 1982 ועד לתשלום בפועל. 4. בהודעת הערעור טענה המועצה שטעה בית-הדין קמא: 5. בעת הדיון בערעור הוסיף בא-כוח המועצה וטען, כי המורים בחטיבת הביניים שבבית-הספר בירוחם הינם עובדי מדינה: באותו בית-ספר מלמדים מורים אחרים שהם עובדי המועצה. כתב המינוי הוצא על-ידי משרד החינוך, אשר קבע תקופת ניסיון של 3 שנים; את החופשה ללא תשלום ביקשה ממשרד החינוך ביום 1.4.1981 וקיבלה אותה ממנו (מהוראה בלבד) ביום 4.6.1981. בית-הדין קמא סבר משום מה שנגרם לעובדת עוול, ומשחיפש את האחראי - קבע שזו המועצה, ועליה לפצות את העובדת. משמע שאצטלת "המעביד" הודבקה למועצה על-פי מבחן ה"אשמה". 6. באת-כוח המדינה פתחה באומרה, שהתוצאה אליה הגיע בית-הדין האזורי צודקת, אף כי ההנמקה אולי לא היתה כל כך נכונה, ונקבעו מספר עובדות בלתי-מדויקות. בין היתר היה מקום לקבוע בפסק-הדין, שהעובדת התפטרה שעה שהיא עצמה טענה שפוטרה. הפרקליטה המלומדת טענה, שראש המועצה אביצרור קיבל את העובדת לעבודה ונוצר קשר חוזי בין המועצה לבינה ואילו משרד החינוך לא משנה אותה, אלא רק "אישר את המינוי". "זכרון הדברים" מראה שהמועצה היתה המעביד ומה גם שנאמר בו שהמועצה תשלם פיצויי פיטורים. 7. העובדת תמכה בפסק-הדין שבערעור. 8. בבואו לתור אחרי "מעביד" עשה בית-הדין קמא שימוש שגוי במבחן ההשתלבות. מבחן זה מקומו לא יכירנו בסוגיה כגון דא, שכן הוא נועד בלעדית למקרים בהם יש להחליט, אם היחסים שבין פלוני ואלמוני יחסי עובד ומעביד הם או יחסים שבין מקבל שירות לבין מספק השירות (מפרנס עצמאי). בענייננו אין חולקין שהעובדת היתה עובדת שכירה, והשאלה היתה: עובדת של מי? 9. בהליך משפטי שהתקיים בשעתו לפני שלה המלך טענה כל מתדיינת: "כולו שלי". לפנינו טענה כל "מעבידה"; "כולה שלה". הגדילה העובדת לעשות וטענה: "כולי של שתיהן". אם יהדהדו בקול: הניתן לצאת מן המבוך? תהא התשובה: בלי כל קושי. 10. דבר היותה של המדינה מעבודתה. של העובדת עולה בעליל מחומר הראיות, מפי עדים כגון ד"ר ניצני (מנהל אגף להכשרת מורים), גברת רבקה מורנו (מנהלת מדור כוח אדם בהוראה, מחוז הדרום), יוסף ירון (מפקח מחוז הדרום) והמסמכים הנוגעים למינוי, ליציאה לחופשה שנתית, וכדומה. 12. השאלה בענייננו איננה, אם משרד החינוך היה מעבידה של העובדת, אלא האם גם המועצה היתה מעבידתה. בניסוח התשובה נתחיל מהסוף, סוף מעשה המעיד מסתמא על תחילתו, כנאמר: "במצב בו יש לברור בין שניים ולהחליט, מי מהם היה המעביד, יתן בית- הדין משקל רב ביותר לתשובה לשאלה, מי רשאי להביא את היחסים לידי גמר; מי רשאי לפטר, ובפני מי מתפטרים" (דב"ע שם/129 - 3 [1], בע' 259). וכן: "הזכות לפטר היא אחד מסימני ההיכר לזיהויו של מעביד (דב"ע מב/82 - 3 [2], בע' 224). על "זכותה" של המועצה לפטר את העובדת למדים מעדיה, ובפרט מפי העד שמואל אויערבך - האחראי על תיק החינוך במועצה בעת הרלבנטית - כי: "המועצה לא יזמה את פיטוריה, המועצה לא מינתה אותה ולכן היא לא יכולה היתה להפסיק את עבודתה" (ההדגשה נוספה). 13. משנאמר, שהמועצה "לא מינתה אותה", איזה משקל - אם בכלל - ניתן לייחס למסמך מיום 13.6.1979 הקרוי "זכרון דברים בדבר הטבות לגברת שמואלי ליאורה" (ההדגשה נוספה) בו כותב ראש המועצה, חיים אביצרור (ראה סעיף 3 (ה) דלעיל): "מלבד ההטבות הניתנות על-ידי משרד החינוך למנהלים, יינתנו על-ידי המועצה ההטבות הבאות" (ההדגשות נוספו). רובן של "ההטבות" נוגעות לסידורי מגורים ושהות העובדת בירוחם וכן לתשלומים למבטחים ולקרן השתלמות. "הטבה" מס' 8 היא: "היקף במשרה: משרה וחצי" (!?) ו"הטבה" מס' 9: "פיצויים - חודש בשנה על-פי היקף המשרה". בפי שיתברר להלן, לא היה "זכרון הדברים" אלא מסמך אחד מיני רבים שהוצאו אותה עת ושתוקפם המשפטי היה מפוקפק, אם לא יותר מזה. 14. חודשיים לאחר שנערך "זכרון הדברים" מינה שר הפנים ועדה למלוי תפקידי המועצה שחדלה לתפקד מזה שמונה חדשים ובה נתקבלו שלא כדין החלטות והתחייבויות ללא אישור המליאה או ללא אישור וחתימת הגורמים המוסמכים (ראה תצהיר יושב-ראש הוועדה הקרואה, מר זרח גלטר). המועצה אמנם נשאה בתשלומים שונים מאלה שהוזכרו ברשימת ההטבות שב"זכרון הדברים" ובכך נהגה בדרך המקובלת בה נהגה לגבי עובדי גופים שונים המשרתים בשטח שיפוטה (למשל רופאי קופת-חולים) בלא שאלה יהיו עובדיה. 15. בדין טען בא-כוח המועצה, שלא היה זה בסמכותו של מר אביצרור לחייב את המועצה לתת "הטבות" כאמור ב"זכרון הדברים", היות שלא נתקיימו לגבי המסמך הנ"ל דרישותיו של סעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950, בדבר חתימת הגזבר והטבעת חותמת המועצה. 16. את תפקידיה בבית-הספר בירוחם מילאה העובדת במסגרת יחסי עובד-מעביד שהיו בינה לבין משרד החינוך. ראש המועצה התכוון אמנם להשפיע עליה בנוסף על "ההטבות" שקיבלה ממשרד החינוך, מספר הטבות, בשם המועצה, ובכלל זה פיצויי פיטורים, אך לא היה בכך כדי ליצור יחסי עובד ומעביד. 17. באין יחסי עובד ומעביד בינה לבין העובדת, לא יכלה המועצה לפטר את העובדת ולא יכלה זו הארונה להביא לידי סיים - על-ידי התפטרות - יחסים שלא נוצרו ולא נתקיימו מלכתחילה. מכאן, שזכאות לפיצויי פיטורים, מקופת המועצה - אין. 19. סוף דבר: ערעורה של המועצה מתקבל והחיובים בהם חויבה, כולל הוצאות משפט, בטלים. המשיבה מס' 1 (העובדת) תשלם למערערת (המועצה) הוצאות משפט בסך 300 ש"ח. דיני חינוךמשרד החינוךהתפטרות