ועדת הערר למשרתי הקבע

פתח דבר לפני ערעור על פס"ד של ועדת ערר לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), תש"ע-2010 (להלן: "החוק") מתאריך 05.10.2011 . בפס"ד קבעה הוועדה כי היא אינה מוסמכת לדון בערר אותו הגיש החייל בהיעדר החלטה של גורם מוסמך בדבר שחרורו מצה"ל וקביעת זכאותו לקצבה, עליה רשאי היה העורר לעתור לוועדה. אשר לסעדים ההצהרתיים שביקש העורר קבעה הועדה כי אין להם מקום הואיל ולוועדה אין סמכות להעניק סעד הצהרתי. תמצית העובדות 3. המערער, הינו רב סרן במילואים ששירת בשירות הקבע בצה"ל והשתייך למערך קציני האחזקה של חיל האוויר מאז תום שירותו במסגרת שירות החובה. 4. בשנת 2006 נמסר למערער כי הוחלט למנותו לתפקיד אחר באחד מבסיסי חיל האוויר. המערער שלא היה שבע רצון מהחלטה זו, ביקש להשתחרר מהשירות. טענתו העיקרית של המערער היתה כי גורמים במערכת הצבאית מסרו לו שישוחרר מהשירות ביוזמת צה"ל במסגרת נוהל "גילאי הביניים", המקנה לפורש הטבות כספיות מוגדלות. לפיכך ביקש המערער לראותו כמי ששוחרר לפי החלטת רשויות הצבא במסגרת "גילאי הביניים". 5. טרם שחרורו בתאריך 1.4.07 העלה המערער טענה זו בפני גורמים בצה"ל. לאחר שהובהר למערער על ידי גורמים בצבא כי הדברים אינם כפי טענותיו והוא נדרש לשוב לשורות צה"ל. משראה המערער כי אלה פני הדברים הוא החליט להשתחרר מיוזמתו תחת 'מחאה' וסיים שירות הקבע שלו בתאריך 01.04.2007. 6. משסבר המערער כי שחרורו היה ביוזמת צה"ל, כפי שנמסר לו לטענתו מגורמים מוסמכים בצבא, תוך תשלום הטבות מוגדלות, בעוד שהמשיב סבר אחרת, היינו כי המערער פרש משירותו ביוזמתו ולכן אינו זכאי להטבות כלשהן, הגיש המערער ערר לוועדת הערר על פי החוק. ההליך בפני ועדת הערר 7. העורר הלין בפני ועדת הערר כי הינו זכאי לקצבת פרישה מצה"ל החל ממועד הגיעו לגיל 40 או לחילופין לפיצוי בשווי קצבה כאמור. לחילופי חילופין עתר להצהרה כי הינו זכאי להטבות המגיעות למי ששוחרר מן הצבא בנוהל השחרור ל"גילאי הביניים". לטעמו כאמור, הוצג בפניו מצג שווא לפיו ישוחרר מהשירות ביוזמת צה"ל במסגרת נוהל "גילאי הביניים". 8. טענה נוספת שהעלה בפני ועדת הערר הינה כי לו ידע ששחרורו לא יהיה במסגרת נוהל זה היה ממשיך את שירותו עד הגיעו לגיל 40 מועד בו יכול היה לפרוש ולקבל את הקצבה האמורה. עמדת צה"ל היתה כי שחרורו היה מיוזמתו הוא. 9. העורר אף התייחס לבקשת ועדת הערר להפנותה להחלטת הגורם המוסמך בצבא המסמיכה לדון בעניינו. לשם כך הפנה להחלטת רמ"ד סגל אחזקה, רס"ן שלומי בן נון, (להלן: "רס"ן בן נון"), מתאריך 15.03.2007 לפיה על העורר לחזור מהחל"ת בה שהה באותה העת ולהתייצב לשירות אחרת ייחשב כמי שנעדר מהשירות שלא ברשות. עוד נאמר באותה החלטה כי על העורר לשוב לשירות או להגיש בקשה להשתחרר מרצון. מאחר והעורר לא היה מעוניין להשתחרר מהשירות מרצון מחד אך גם לא יכול היה לחזור לשירות מאידך מאחר והתחייב כלפי גורמים אזרחיים. לפיכך נאלץ העורר, לטענתו, להסכים להשתחרר מהשירות הצבאי אך עשה כן "תחת מחאה" ובכך ראה כפיית שחרורו מצה"ל. 10. ועדת הערר סברה כי אין היא מוסמכת לדון בערר מחמת היעדר החלטה של גורם מוסמך בצבא בדבר שחרור העורר מצה"ל וקביעת זכאות העורר לקצבה, עליה ניתן היה לערור בפני הועדה. הועדה ציינה בפסק דינה, כי לעורר ניתנו הזדמנויות להמציא את אותו מסמך בו מצויה אותה הבטחה לה טען ולפיה ישוחרר מהשירות ביוזמת צה"ל לפי נוהל "גילאי הביניים", אלא שמסמך כזה לא הומצא על ידו, מה שהעיד כי אין בידיו החלטה של גורם מוסמך היכולה לשמש ראיה בדבר קיומה של ההבטחה אשר ניתנה לו. 11. עוד קבעה הוועדה, כי גם טענת העורר ולפיה רשויות הצבא כפו עליו להסכים לשחרורו משירות צבאי לא הוכחה. לטעמה, על מנת להוכיח שימוש באמצעי כפיה יש להפעיל כוח או איום כלפי אותו אדם הטוען לכפיה. בנסיבות, העורר לא היה מעוניין בשחרור מהשירות מרצונו מאחר ולא יכול היה לשוב לשירות בשל התחייבויות אותן נטל כלפי גורמים אזרחיים, ולפיכך, נאלץ העורר, תחת מחאה, להסכים לשחרורו משירות צבאי. אולם, אין בבחירתו של העורר להעדיף מעסיקים אזרחיים על פני המשך שירותו הצבאי משום כפיה שכפה עליו צה"ל להשתחרר מהשירות. 12. ועדת הערר הדגישה, כי הפניית ב"כ העורר להודעת רס"ן בן נון כהחלטה המסמיכה את הוועדה לדון בעניינו, הינה בגדר שינוי חזית לעולה מכתב הערר. משלא ביקש ב"כ העורר רשות לתקן את כתב הערר הועדה לא דנה בהחלטת רס"ן בן נון. 13. באשר לסעד ההצהרתי שנתבקש קבעה הועדה, כי אין לו מקום הואיל ואין לה סמכות להעניק סעד שכזה: "...הועדה מוסמכת לתת החלטה אשר הגורם המוסמך היה מוסמך לתיתה וזאת בהתאם לכללי המשפט מנהלי שפותחו על ידי בית המשפט העליון בכל הנוגע לביטול או שינוי החלטות של הגורם המוסמך אצל המשיב..." (נספח א' לכתב הערעור פס"ד של ועדת הערר עמ' 12 סעיף 15). 14. לאור האמור, החליטה הועדה לדחות את הערר. מכאן הערעור שלפני. טענות הצדדים 15. המערער טען, כי שגתה הועדה קמא בכך שסילקה את עררו על הסף. הועדה ציינה בסעיף 5 לפסק דינה כי את קביעתה ביססה לאחר שקראה את טענות הצדדים ועל בסיס המסמכים שהונחו לפניה ולכן חרצה הועדה את גורל הערר מבלי שניתן למערער יומו בפניה. 16. עוד טען, כי שגתה הועדה בקביעתה כי אין היא מוסמכת לדון בערר מחמת היעדר החלטה של גורם מוסמך בדבר שחרור המערער מצה"ל וקביעת זכאות המערער לקצבה. לטענתו היה על הועדה לראות בהחלטת רס"ן שלומי בן נון רמ"ד סגל אחזקה, מתאריך 15.03.2007 לפיה היה על המערער לחזור מחופשה ללא תשלום מידית ולהתייצב לשירות בתאריך 18.03.2007 ואם לא כך הוא עלול להיחשב כנעדר משירות שלא ברשות כהחלטת הגורם המוסמך עליה נשען בעררו. 17. מעבר לכך טען, כי גם אם לא הייתה ניתנת החלטה כלל, הרי שהיעדר מתן החלטה, יכול אף הוא להוות במקרים מסוימים החלטה שלילית, או החלטת סירוב, שאחרת יכולים רשויות הצבא, בעצם אי מתן החלטה בעניינו, למנוע תקיפה משפטית של פגיעה במשרת הקבע. בחלוף פרק זמן ארוך דיו כאשר טרם ניתנה החלטה, עולה מחדלו של המשיב לכדי החלטה המאפשרת ביקורת שיפוטית עליה מצד ועדת הערר. 18. לגופו של עניין טען המערער, כי לא היה מעוניין להשתחרר מרצונו, אך גם לא יכול היה לשוב לשירות מידי, כפי שנדרש לעשות על ידי רס"ן בן נון בשל התחייבות שנטל כלפי גורמים אזרחיים. בלית ברירה ובשל הכפייה אשר כפה עליו המשיב נאלץ המערער תחת מחאה להסכים לשחרורו מצה"ל כאילו היה זה מ'רצון'. 19. עוד טען המערער, כי בשל החלטה זו הוא ערער לוועדת הערר וזאת כיוון שההחלטה ביטלה את הסיכום שסוכם עמו וההחלטה שנמסרה לו הגם שנתנה לו בעל פה. לכששמע המערער את דבריו של רס"ן בן נון הבין כי החלטתו מבטלת את הסיכום עמו. 20. מעבר לאלה טען המערער כי אין כל חובה שההחלטה עליה ניתן לערער לפי החוק תינתן בכתב. המערער הציג אסמכתאות להחלטה שנמסרה לו על ידי רס"ן בן נון ודי היה בכך על מנת לחייב את הועדה קמא לשמוע את עררו של המערער לגופו של עניין ולא לסלק את הערר בלא שמיעת ראיות. 21. הוסיף וטען המערער, כי שגתה הועדה בקבעה, כי אין די בקיומה של הבטחה על מנת שהמערער יקבל את מבוקשו אלא שיש להוכיח כי ההחלטה נתנה על ידי גורם המוסמך לתתה, אחרת אינה בגדר הבטחה מנהלית ולא ניתן לאוכפה. קביעה זו של הועדה באה בלא כל אסמכתא לכך שרס"ן בן נון לא היה מוסמך. בנוסף על כך, התעלמה הועדה מן האפשרות שכלפי המערער נחזה רס"ן בן נון כאילו הייתה לו סמכות נחזית. 22. יתרה מכך, הועדה התעלמה מכך שבין אם פעל רס"ן בן נון בסמכות ובין אם לאו ההחלטות לחייב את המערער לשוב מידית לשירות קבע ולשחררו בלא גמלה בגילו נתקבלו בניגוד לפקודות הצבא. המערער טען, כי ההחלטה בעניינו התקבלה על ידי מפקדיו הישירים ועל ידי גורמים מוסמכים נוספים והיא נמסרה לו על ידי מפקדו הישיר בעל פה. 23. המשיב מצדו טען, כי המערער החליף את טענותיו שכן תחילה ביקש להשיג על אי מימוש הבטחה שנמסרה כי ישוחרר בנוהל "גילאי הביניים" ואילו בתגובתו לבקשת הוועדה כי יצביע על הגורם המוסמך אשר נתן את ההחלטה עליה מבקש העורר לערור טען, שמדובר על ההחלטה כי עליו לשוב לשירות באופן מידי או להגיש בקשה לשחרור מרצון- החלטה שנמסרה לו על ידי רס"ן בן נון. 24. אשר להחלטת רס"ן בן נון לפיה על המערער להתייצב ביחידתו, נטען כי זו אינה החלטה על הפסקת חופשה, אלא מדובר בהודעה לחייל שאינו שוהה בחופשה שאושרה כדין כי עליו להתייצב ביחידתו. אשר על כן לא ניתן להכניס החלטה זו לגדרי סמכותה של ועדת הערר קמא לפי סעיף 4 לחוק מן הטעם שהחופשה ללא תשלום שבה מצוי היה המערער הסתיימה כחמישה חודשים קודם להחלטה זו. מכאן, שבעת מתן ההחלטה על ידי רס"ן בן נון לא שהה המערער בחופשה ללא תשלום שאושרה כדין. לפנים משורת הדין, נתן המשיב למערער התראה בת 45 ימים מיום מתן ההחלטה ועד למועד שנקבע לשם התייצבותו ביחידה. 25. עוד טען המשיב כי לוועדת הערר לא הייתה סמכות לדון בסעד ההצהרתי ובדין קבעה הוועדה כי אינה רשאית להעניק את הסעד העיקרי שנתבקש על ידי המערער. 26. מסכם המשיב ומציין, כי הוועדה בחנה את טענות המערער ודחתה אותן באופן מנומק ומשכנע, תוך שהינה מציינת שאין בפניה החלטה של הגורם המוסמך החוזר בו מההבטחה כלפי המערער וציינה, כי מן החומר עולה שהמערער בעצמו הוא שיזם את שחרורו מצה"ל בשל בחירתו שלא לקבל התפקיד שהוצע לו. כמו כן הסעדים שנתבקשו מצד העורר הינם סעדים הצהרתיים שאינם בסמכות הוועדה. לפיכך עתרה לדחיית הערעור. הסוגיות שבמחלוקת 27. מהאמור לעיל עולה כי הסוגיות שבמחלוקת הן כדלקמן: א. האם ניתנה למערער החלטה עליה יכול היה לערור לוועדת הערר? ב. האם החלטת רס"ן בן נון הקנתה לוועדת הערר סמכות לדון בעניינו של המערער? ג. האם בדין קבעה הועדה כי אין בסמכותה לדון בסעד ההצהרתי שנתבקש על ידי העורר? דיון והכרעה 28. יצוין תחילה, כי מאחר ובית המשפט יושב כערכאת ערעור על ועדת הערר, הרי שגדרי סמכותו במסגרת דיון זה, הינם בהתאם לגדרי סמכותה של ועדת הערר עצמה וזאת כעולה מבר"ם 1541/08 טכנו חשמל בע"מ נ' מנהל הארנונה (27.8.08). 29. המערער טען, כי ההחלטה בדבר שחרורו מצה"ל וקביעת זכאותו לקצבה, עליה ערר לוועדת הערר, ניתנה על ידי גורם מוסמך ומפקדיו הישירים הם אלה שמסרו לו אותה באופן ישיר. אולם המערער לא הצביע הן בפני ועדת הערר והן בפני רשויות הצבא מי הם אותם המפקדים הישירים, אותם גורמים מוסמכים אשר החליטו כי שחרורו יהא ביוזמת צה"ל ואשר קבעו את זכאותו לקצבה. 30. בכתב טענותיו הודה המערער כי למעשה מדובר בהחלטה מנהלית המבטיחה את שחרורו ביוזמת המשיב אשר ניתנה לו בעל פה, אלא שלמרבה הצער לא הוכחה טענתו בדבר הבטחה מנהלית שניתנה לו ולפיכך, בדין דחתה ועדת הערר היבט זה בערר ואסביר. 31. סעיף 4 לחוק קובע כי חייל בשירות קבע רשאי לפנות לוועדת הערר כאשר הוא רואה עצמו נפגע מהחלטה של גורם מוסמך בצה"ל, שנתקבלה בעניינו וכלשונו: "4. (א) חייל בשירות קבע הרואה את עצמו נפגע מהחלטה של גורם מוסמך בעניינים כמפורט להלן, למעט בעניין שניתן להגיש לגביו עתירה לפי חוק בתי משפט לענינים מינהליים או שניתן לערער עליו לפי חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985, רשאי לערור על ההחלטה לפני ועדת ערר...". 32. כעולה מלשון הסעיף, לוועדה סמכות לדון בערר שבבסיסו החלטת גורם מוסמך בצה"ל שנתקבלה בעניינו של העורר. המערער טען, כי הובטח לו על ידי גורם מוסמך שישוחרר מהשירות ביוזמת צה"ל במסגרת נוהל "גילאי הביניים" אלא שלא הביא לעניין זה תימוכין מתאימים. מסקנת ועדת הערר כי לא היתה בחזקת המערער החלטה כתובה התומכת בטענתו הינה לטעמי המסקנה המתבקשת. מובן מאליו כי נטל ההוכחה בעניין זה מצוי לפתחו של המערער ועליו להמציא הוכחה לקיומה של הבטחה והחלטה שכזו בעניינו. 33. מהשתלשלות האירועים, כפי הנלמד מחומר הראיות שהוצג לפני, הנני למד כי ניתנו לעורר הזדמנויות מספר להמציא הן לרשויות הצבא והן לוועדת הערר את אותו מסמך בו מצויה ההבטחה עליה הוא סומך ידו לפיה ישוחרר מצה"ל בנוהל "גילאי הביניים" אלא שהוכחה לכך כאמור לא הומצאה. 34. בתאריך 18.03.2007 נשלח מכתב תשובה לפנייתו של המערער, מקצין ייעוץ בפרקליטות חיל האוויר, סרן ניב סיון (להלן: "סרן סיון") שציין, כי טענת העורר בדבר ההבטחה שישוחרר ביוזמת הצבא על פי נוהל "גילאי הביניים" נבדקה ונמצאה כלא נכונה וכי למעשה המערער היה זה שביקש להשתחרר מהשירות (נספח ט' לכתב הערעור). בנוסף ציין סרן סיון כי חיל האוויר לא החליט על שחרורו אלא מצא אותו כשיר ומתאים להמשך שירות בחיל ולקידומו ומשכך הוא אינו זכאי להטבות הקבועות למשרתי הקבע המשתחררים לפי נוהל "גילאי הביניים". עוד כתב סרן סיון במכתבו, כי ככל שיש ברשות המערער מסמכים מחייבים מחיל האוויר המעידים על טענתו הם ישמחו לקבלם. 35. בתשובה נוספת ששלח סרן סיון למערער מתאריך 22.03.2007 הוא ציין בשנית, כי על המערער להמציא מסמך מחייב המצביע על החלטה לשחרר את המערער ביוזמת הצבא על כל המשתמע מכך (נספח י' לכתב הערעור). כאמור, המערער לא המציא לרשויות הצבא מסמך עם ההבטחה לה טוען. 36. בתאריך 20.06.2011 הורתה ועדת הערר לעורר לנמק תוך 14 יום מדוע לשיטתו יש לה סמכות לדון בעניין קביעת זכאותו של העורר לקצבת פרישה או לחילופין בעניין זכאותו להטבות מוגדלות המוענקות למי ששוחרר בנוהל "גילאי הביניים" וזאת בהיעדר החלטה של גורם מוסמך בצה"ל בעניין זה. לחילופין הורתה הועדה לעורר כי יצביע על הגורם המוסמך אשר נתן את ההחלטה עליה מבקש העורר למעשה לערור. 37. משלא המציא המערער לוועדה מסמך המעיד על ההחלטה לה טען, פסקה הועדה כי היא אינה מוסמכת לדון בערר מחמת היעדר החלטה של גורם מוסמך בדבר שחרור המערער מצה"ל עליה ניתן היה לערור בפניה. וכך קבעה ועדת הערר, ובדין קבעה: "מן האמור לעיל עולה, כי אז, כמו היום, אין בחזקת העורר או בא כוחו החלטה התומכת בטענתו כי ניתנה לו הבטחה שישוחרר מצה"ל ביוזמתו ועל פי נוהל גילאי הביניין ואין בידיו החלטה של הגורם המוסמך החוזר בו מהבטחה לכאורית זו..." (נספח א' לכתב הערעור פס"ד של ועדת הערר עמ' 5 סעיף 7). 38. בתאריך 17.07.2011 טען המערער לראשונה, בעקבות פניית ועדת הערר, כי הסמכות לדון בעניינו נובעת מהחלטתו של רס"ן בן נון, וכי על הועדה לראות בהחלטת רס"ן בן נון מתאריך 15.03.2007 לפיה היה על המערער לחזור מחופשה ללא תשלום מידית ולהתייצב לשירות בתאריך 18.03.2007 כהחלטת הגורם המוסמך עליה נשען עררו. 39. הודעה זו של המערער מהווה שינוי חזית משלא ביקש את רשות ועדת הערר לתקן את כתב הערר שהגיש ולפיכך פסקה הועדה כי לא ניתן לראות את החלטת רס"ן בן נון כהחלטה המנהלית עליה סומך המערער ולהכריע לפיה. 40. המשיב טען לעניין זה, כי המערער החליף בתגובתו לוועדה את טענתו הראשונה בערר ונשען על החלטת רס"ן בן נון לפיה היא ההחלטה המנהלית עליה מבקש להשיג. 41. הפסיקה דנה לא אחת בשינוי חזית ללא קבלת רשות מהערכאה שדנה בתיק. כתבי הטענות הם המסגרת הדיונית אליה התחייבו הצדדים ואל להם לסטות ממנה ללא קבלת רשות. אומר על כך המלומד ד"ר יואל זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 337 (1995): "יש בידי בעל דין לתקן את כתב הטענות, אלא שלשם כך זקוק הוא לרשות מאת בית המשפט או הרשם, ועליו לבקש את הרשות בדרך הרגילה, בדרך המרצה, כשהעובדות המשמשות יסוד לבקשתו מאומתות על ידי תצהיר...". 42. משכך הם פני הדברים, אין לי אלא לקבוע כי המדובר בטענה שלא נטענה לראשונה בפני הועדה ולכן מדובר בסטייה מכתב הטענות המקורי של העורר ועל כן אין להידרש לה. 43. לגופם של דברים אציין, כי מקובלת עלי עמדת המשיב לפיה החלטת רס"ן בן נון מתאריך 15.03.2007 אינה יכולה להתפרש כהחלטה של גורם מוסמך בדבר שחרור המערער מצה"ל וקביעת זכאותו לקצבה. רס"ן בן נון ערך למערער ראיון ובו הודיע לו כי עליו להתייצב מידית ביחידתו מאחר ושהה בחופשה ללא תשלום בת חודשיים החל מתאריך 31.08.2006 והארכת החל"ת לא אושרה. חופשה זו הסתיימה כחמישה חודשים קודם להחלטת רס"ן בן נון ולכן אין לראות בהחלטה זו כמודיעה על הפסקת שירותו הפעיל של המערער. פועל יוצא הוא שבעת הראיון שנערך למערער על ידי רס"ן בן נון לא שהה המערער בחופשה ללא תשלום שאושרה כדין וממילא בשל כך לא קמה למערער הזכות לקבל התראה בת 45 ימים. 44. זאת ועוד, טען המערער כי לא קיבל התראה בת 45 ימים עובר למועד בו נדרש לראשונה על ידי רס"ן בן נון להתייצב ליחידתו. במכתב שנשלח למערער בתאריך 18.03.2007 על ידי סרן סיון נכתב לו כי אין בדרישה מהמערער לשוב ליחידתו כדי הפסקת החופשה ללא תשלום שלא כדין ללא התראה של 45 ימים קודם לכן בשל העובדה שהחופשה בה שהה המערער הסתיימה זה מכבר (בחודש אוקטובר 2006) וכי לפנים משורת הדין ומתוך התחשבות במערער הוא לא נדרש לשוב לשירות חרף העובדה שלא הוארכה חופשתו והוא אף לא הגיש בקשה להאריכה. 45. עוד עולה ממכתבו של סרן סיון, כי ההתראה למערער נמנתה החל ממחצית חודש ינואר 2007 הוא המועד בו הודע למערער כי עליו לשוב ליחידתו ואולם בפועל היא הוארכה אף מעבר ל- 45 ימים שכן בסופו של יום שוחרר המערער מהשירות בתאריך 01.04.2007. בכך, לטעמי, מתייתרת טענת המערער שלא נתנה לו התראה של 45 ימים כפי הנדרש. בדין ציינה וועדת הערר כי המערער לא הוכיח, גם בנקודה זו, שבמועד שבו נדרש להתייצב ביחידתו שהה כדין בחופשה ללא תשלום בעוד שטענות המשיב מגובות בתימוכין. אינני נדרש לשאלת פדיון ימי החופשה מאחר והמערער לא ביקש סעד זה. 46. אשר להחלטת רס"ן בן נון ולטענת המערער כי ועדת הערר התעלמה מן האפשרות שעבור המערער רס"ן בן נון נחזה כאילו הייתה לו סמכות נחזית התייחסה ועדת הערר וציינה בהקשר לכך: "...לא די בקיומה של הבטחה על מנת שהעורר יקבל את מבוקשו אלא יש להוכיח כי ההחלטה נתנה על ידי הגורם המוסמך לתיתה, אחרת אינה בגדר הבטחה מנהלית ולא ניתן לאוכפה." (פס"ד של ועדת הערר עמ' 5 סעיף 8). מסכים אני עם קביעת ועדת הערר אף בעניין זה. הבטחה כשלעצמה אינה חוסה בגדר הבטחה מנהלית מחייבת והפסיקה עמדה על התנאים להשתכללותה של הבטחה מנהלית לא אחת (לעניין זה ראו בג"צ 142/86 דישון נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523, 529 (1986); בג"צ 714/06 זיו נ' אגף תקשוב בצה"ל (30.12.2007)). ממילא לא הוכיח המערער כי החלטת רס"ן בן נון הינה ההבטחה לה טוען בערעורו. לגופו של דבר אציין, כי החלטת רס"ן בן נון אינה יכולה להיכנס תחת גדרה של הבטחה מנהלית בשל כך שרס"ן בן נון אינו גורם המוסמך לתתה ואין הדבר משנה האם נחזה ככזה בפני המערער. 47. אשר לסעד ההצהרתי אותו ביקש המערער בערר, גם כאן לא מצאתי כי שגתה הועדה בקבעה כי אין לסעד זה מקום הואיל ולוועדת הערר אין סמכות להעניק סעד הצהרתי וכלשונה: "סעיף 11 לחוק מעגן את גדרי סמכותה של ועדת הערר וקובע כי אין לוועדה סמכויות עודפות על סמכותו של הגורם המוסמך. הוועדה מוסמכת לתת החלטה אשר הגורם המוסמך היה מוסמך לתיתה וזאת בהתאם לכללי המשפט מנהלי שפותחו על ידי בית המשפט העליון בכל הנוגע לביטול או שינוי החלטות של גורם המוסמך אצל המשיב..." (פס"ד של ועדת הערר עמ' 12 סעיף 15). סעיף 11 לחוק קובע כדלקמן: "11. ועדת ערר מוסמכת לאשר את ההחלטה שעליה עוררים, לשנותה, לבטלה ולקבל החלטה אחרת במקומה או להחזיר את העניין עם הוראות לגורם המוסמך, והכל בגדרי סמכותו של הגורם המוסמך". גדר סמכותה של וועדת הערר עולה באופן בולט מסעיף זה ואין בו את שלא ביקש המחוקק להציב בו, היינו את האפשרות למתן פסק דין הצהרתי, ולענייננו, כי אמנם ניתנה החלטה המזכה את המערער בקצבת פרישה מצה"ל מהגיעו לגיל 40 או לפיצוי בשווי הקצבה כאמור או להטבות גילאי הביניים. תימוכין לכך מצויים בעצם כותרתו של החוק המתייחס להחלטות הנוגעות לחיילי קבע, היינו על הוועדה לדון בהחלטות המוצגות לה ולא להכריז על קיומן באמצעים הצהרתיים כבקשת המערער. מעבר לכך בסעיף ההסכמה (סעיף 11) סמכותה של הוועדה מתחילה עם קבלת ההחלטה לגביה מתקיים הדיון כשאז הינה מוסמכת לאשרה לשנותה וכו', אך לא נקבע כי מותר לה ליצור את אותה החלטה או להכריז אודותיה. זו חייבת להיות בפניה פרהלימינארית. תימוכין נוספים לכך מצאתי בסעיף 1 לחוק המציין את מטרתו שהינה: "1. חוק זה מטרתו להסמיך את ועדת הערר שתוקם לפי חוק זה ואת בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בהליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע, כמפורט בחוק זה, נוכח המאפיינים הייחודיים של שירות הקבע בצבא הגנה לישראל ותוך איזון בין השמירה על זכויותיהם של חיילים בשירות קבע לבין צורכי הצבא." (ההדגשה שלי א.ב.) וכאשר מעבר לצורך בדיון ב"החלטה" נדרשת ועדת הערר לדון בכך במהירות וביעילות (ר' דברי הצעת החוק בה"ח הממשלה תשס"ט מס' 458 עמ' 26 בסוף החלק הכללי). לפיכך נדמה, כי דיון תחילה בעצם קיומה של החלטה, ובמיוחד כאשר גם לעצם קיומה אין ראיות, אין הוועדה המקום הראוי לבירור זה כאשר במסגרת ועדת הערר, שכשמה כן היא, יש לדון בהחלטות עליהן מערער העורר. 48. עוד סברתי, כי יש לדחות את טענת המערער לפיה בנסיבות המקרה אי מתן החלטה משמעה החלטה שלילית. מעבר לכך שטענה זו הועלתה במסגרת ערעור זה לראשונה, הפסיקה עליה נשען המערער כתימוכין לטענה זו שונה בנסיבותיה מנסיבות המקרה דנא. שם דובר על היעדר תשובה מטעם גוף מייעץ בהתנהלות שבין רשויות מנהליות וכאשר עמדת הגוף המייעץ לא נתנה בפרק זמן סביר אזי היא עשויה להיות שקולה להחלטה שלילית. מסכים אני עם עמדת המשיב כי המערער אינו שקול לרשות מנהלית המוסמכת לקבל החלטה והחלטת הרשות בבקשתו להשתחרר אינה בגדר חוות דעת מייעצת. על כן, אין מקום לקבוע כי בחלוף פרק זמן ארוך דיו כאשר טרם ניתנה החלטה, עולה מחדלו של המשיב כדי החלטה המאפשרת ביקורת שיפוטית עליה מצד ועדת הערר. 49. אשר לטענה כי שגתה ועדת הערר בכך שלא קיימה הליך הוכחות אציין, כי הועדה רשאית לדון בערר על פי הראיות שהובאו לפניה ואינה מחויבת לקיים הליך הוכחות. בעניין זה החוק הינו גמיש והוא מאפשר לוועדה לפסוק על סמך מסמכים אשר צורפו לערר בלבד זאת בניגוד לחוק בתי דין מנהליים. סעיף 10(א) לחוק קובע: "10.(א) על אף הוראות סעיף 26 לחוק בתי דין מינהליים- (1) ועדת ערר רשאית לדון בערר על פי ראיות שהובאו בתצהירים ועל פי ראיות בכתב אחרות שצורפו לכתבי הטענות; (2) ועדת ערר רשאית, מיוזמתה או לבקשת בעל דין, לאפשר חקירת מצהיר או עד שאינו מצהיר". 50. מכאן שוועדת הערר רשאית לתן החלטה על בסיס ראיות ותצהירים שהונחו לפניה ואין לבעל דין זכות קנויה להרצות את טענותיו או להציג את ראיותיו במהלך דיון. לוועדה סמכות לחקור עדים ואולם סמכות זו אינה בגדר חובה והיא נתונה לשיקול דעת הועדה. החלטת הועדה לפסוק על סמך הראיות שהוצגו לה, ובמיוחד לאחר שנתבקש על ידה מהמערער כי יבהיר מיהו אותו גורם מוסמך אשר העניק את ההבטחה המנהלית, הינה סבירה וראויה בנסיבות העניין לטעמי. 51. לא מצאתי פגם גם בקביעת הועדה כי הואיל והעורר לא היה מעוניין בשחרור מהשירות מרצונו ומאחר שלא יכול היה לשוב לשירות בשל התחייבות כלפי גורמים אזרחיים, נאלץ המערער תחת מחאה להסכים לשחרורו. אין בבחירתו של המערער להעדיף מעסיקים אזרחיים על פני המשך שירותו הצבאי משום כפייה שכפה עליו המשיב להשתחרר מהצבא. 52. התערבות בית המשפט בהחלטת הרשות המנהלית תלויה במידת הסבירות הקיימת בהחלטתה. מקום בו החלטת הרשות המנהלית עומדת במבחן הסבירות, במובן שהיא מהווה החלטה סבירה שהיה ניתן לקבל באותן נסיבות, הרי שבית המשפט לא יתערב באותה החלטה (בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח', פ"ד ל"ה (1) 421 (1980)). סוף דבר 53. לא מצאתי בנסיבות סיבה להתערב בהחלטת ועדת הערר באשר לטעמי לא נפל בה כל פגם משפטי. לפיכך דין הערעור להידחות. 54. בנסיבות לא מצאתי לעשות צו להוצאות. יובהר, כי למרות התוצאה אליה הגעתי, אין בה בשום פנים ודרך כדי לפגוע בתרומתו הרבה של המערער לצה"ל הן בעבר, הן בהווה וכפי שהבנתי הן בעתיד ויש לברכו על כך. עררועדת ערר