ועדת חריגים דואר

הנשיא (גולדברג) 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, אשר קיבל את בקשת המשיבה למחוק על הסף את התובענה שהגישו המערערים, בדרך של "כתב תביעה", למתן פסק-דין הצהרתי וצו עשה. 2. ההליך בבית-הדין האזורי: בכתב התביעה הוצג המערער מס' 1 כדלקמן: "התובע מס' 1 הינו ועד הגמלאים של ארגון גמלאי משרד התקשורת המאוגד במסגרת עמותה. התובע מס' 1 מטפל בענייני גמלתם וזכויותיהם של הגמלאים ומשמש כנציגם. הנתבעת הכירה במעמד התובע מס' 1 לעניין זה ואף העמידה לרשותו משרד בבניין ההנהלה הראשית של משרד התקשורת". המערערים האחרים הם גמלאים אשר עבדו במשרד התקשורת, והם חברי הארגון הנ"ל, ובחלקם אף חברי ועד הארגון. המערערים מס' 2 עד 9 מקבלים גמלאות על-פי חוק שירות המדינה (גמלאות), [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן - חוק הגמלאות). 3. בכתב התביעה נטען כי עובדי רשות הדואר ועובדי בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, אשר הועברו לגופים אלה ממשרד התקשורת, קודמו בשתי דרגות וניתנו להם תוספות אחוזיות בשיעור של 20% מהשכר, וכי תוספות אלה מובאות בחשבון גם לעניין גמלאות. נטען כי כתוצאה מכך נוצר פער בין השכר של עובדי רשות הדואר ו"בזק" הממשיכים לבצע את התפקידים אשר ביצעו קודם פרישתם של גמלאי משרד התקשורת, לבין "המשכורת הקובעת" שעל פיה מחושבת קצבת הגמלאים (ראה בקשר לכך הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) הגדלת קצבה לגמלאי משרד התקשורת), התשנ"ד-1993; ה"ח התשנ"ד בע' 11). לאור זאת, פנה בא-כוח המערערים, בשם המערער מס' 1, אל נציב שירות המדינה, בתפקידו כיושב ראש ועדת השירות (היא "ועדת שירות המדינה" - סעיף 7 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959), בבקשה לערוך "תיאומים" על-פי סעיף 9(2) לחוק הגמלאות, לשם הקטנת הפער בין הגמלאים השונים. במכתב מיום 1.1.1992, נאמר, בין השאר: "מדובר במספר גדול של גמלאים אשר פרשו לפני שהמטלות והתפקידים שאותם ביצעו הועברו לחברת בזק ולרשות הדואר. בחלקם עובדים שפרשו סמוך לפני השינוי המבני ולמעשה הם אשר הכשירו וסללו את הדרך לכך... במצב דברים זה נוצר פער משמעותי בין הגמלאים לעובדים הפעילים המבצעים את אותה עבודה, וגם פער בין גמלתם של הגמלאים לעומת הגמלה המשתלמת על ידי המדינה לגמלאים אחרים שפרשו לאחר הקמתן של רשות הדואר וחברת בזק. בנסיבות אלה מוטלת חובה על ועדת השירות לערוך את התיאומים הדרושים ב'משכורתם הקובעת' של הגמלאים, באופן שגמלתם לא תפחת מגמלת העובדים שפרשו לאחר הקמת הרשויות הנ"ל. זהו מצב של הפליה בין שוים המצדיק נקיטה בצעדים לשם תיקונו. בנסיבות האמורות זכאים מרשי לכלילת שני המרכיבים - הן ההעלאה האוטומטית בדרגות והן התוספת האחוזית בשיעור 20% מהשכר, בכלל הגמלה שאותם הם מקבלים. יצוין בהקשר זה כי עד שנת 1977 (ביטול התוספות היחודיות בעקבות דו"ח ברקאי) שולמה תוספת יחודית לעובדי משרד התקשורת, ובכלל זה גם לגמלאים שעבדו באותה עת, ואשר כאמור הוחזרה בלבוש אחר עם הקמת הרשויות והיא נכללת מאז גם לעניין הגמלה... לאור האמור מתבקשת ועדת השירות לדון בבקשת גמלאי משרד התקשורת לעריכת תיאומים מכוח סמכותה על פי הוראות החוק..." 4. לפנייה זו ניתנה ביום 5.1.1992 תשובה של היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה, ובה נאמר, בין השאר: "1. על פי סעיף 8 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, 'המשכורת הקובעת' של הגמלאי לעניין הקצבה היא בהתאם למשכורת הניתנת לעובד פעיל בשירות המדינה שדרגתו כדרגה שהיתה לגמלאי ערב פרישתו מהשירות. (ראה הגדרת 'עובד' בסעיף 1 לחוק). 2. ... 3. גמלאי משרד התקשורת מקבלים את קצבתם על פי לוח הדירוגים המקובל בשירות המדינה בדומה לגמלאים של משרדי ממשלה אחרים, וחלים עליהם לוחות התיאומים הכלליים של שירות המדינה. 4. לא מצאנו בחוק כל יסוד לטענה כי גמלאי שלל שירות המדינה צריך או יכול להיות צמוד בדרך כלשהי לחברה או לתאגיד שאינם במסגרת שירות המדינה. לא לשם כך נועד לוח התיאומים ולא זו מטרתו. היפוכו של דבר, החוק מצמיד כאמור את הגמלאי לעובדים פעילים של שירות המדינה בלבד. 5. במשך השנים עברו יחידות רבות של שירות המדינה לתאגידים או לחברות ומעולם לא נעשה לגבי הגמלאים של אותן יחידות לוח תיאומים המצמיד אותם לתנאי השכר המשופרים באותם גופים. כדוגמא ניתן למנות את רשות השידור, רשות הנמלים, רשות שדות התעופה ועוד רבים אחרים. 6. ... 7. לאור האמור לא נוכל, לצערנו להענות לבקשתך" (ההדגשות במקור). 5. בכתב התביעה נטען עוד כי בנסיבות אלה "שומה על הנתבעת לעשות שימוש במנגנון התאמת הגמלה בהתאם לסעיף 9(2) לחוק הגמלאות", וכי הסירוב לעשות כן "מבוסס על פרשנות מוטעית של הוראות חוק הגמלאות, ונוגד את מטרותיו ופרשנות ראויה שיש לתת להוראותיו". עוד נטען כי "בהעדר הוראות מיוחדות בחוק הגמלאות, המתייחסות למצב דברים שבו תפקידו של עובד המדינה שפרש מהשירות הועבר לאחר הפרישה לתאגיד משפטי, יש לפרש את הוראות החוק ולישמו בהתאם למטרותיו כמבוקש על ידי התובעים". 6. הסעדים אשר בית-הדין האזורי נתבקש לתיתם היו כדלקמן: "א. ליתן פסק-דין הצהרתי כי התובעים זכאים לכך ש'משכורתם הקובעת' תיכלול את שתי הדרגות הנוספות שהוספו על בסיס אחיד ובלתי מותנה לעובדים הממלאים את תפקידיהם, וכן את התוספת האחוזית שהוחזרה להיות חלק מן השכר לעניין הגמלאות, וכי על הנתבעת לשלם את גמלתם בהתאם. ב. לצוות על ועדת השירות בנציבות שירות המדינה, להפעיל את סמכותה על פי חוק הגמלאות לעשות את התיאומים המתבקשים בין הגמלה המשתלמת כיום לתובעים לבין שכרם של עובדי רשות הדואר וחברת בזק כתוצאה מהשינויים שנעשו בדירוג ותשלום התוספות האחוזיות, באופן שאלה יכללו בגמלה". 7. לאחר קבלת כתב התביעה הגישה המשיבה בקשה לדחות או למחוק את התובענה על הסף "מחוסר סמכות עניינית לדון בה" (תב"ע נב/383 - 12). הטעמים לבקשה היו כדלקמן: א) המערער 1 "אינו אישיות משפטית הכשירה לתבוע בבתי-הדין לעבודה"; ב) על יתר המערערים להגיש תביעה לממונה על תשלום הגמלאות, ואם הם יראו עצמם נפגעים מהחלטת הממונה, הם יוכלו לערער עליה לפי סעיף 43(א) לחוק הגמלאות; ג) אין לבית-הדין סמכות לתת את הסעד ההצהרתי הנדרש על-ידי המערערים בטרם פנו המערערים לממונה על תשלום הגמלאות והוא החליט בה; ד) אין לבית-הדין סמכות לדון בתביעת גמלאי בקשר לגמלתו, אלא בדרך של ערעור על-פי סעיף 43(א) לחוק הגמלאות; ה) אין לבית-הדין סמכות לצוות על ועדת השירות להחליט החלטה מסוימת, מאחד שהדבר אינו במסגרת ערעור על החלטת הממונה על תשלום הגמלאות. על פי החלטת אב-בית-הדין האזורי, הגישו באי-כוח הצדדים סיכומים בבקשת המשיבה. 8. א) בפסק-דינו התייחס בית-הדין האזורי תחילה לעצם התביעה להשוואה המשכורת הקובעת באמרו כדלקמן: "6. נראה לבית-הדין כי הדין עם הנתבעת זכויותיהם של התובעים נקבעו מכוח חוק הגמלאות ועל יסוד אותו חוק בלבד. סעיף 8 לחוק הגמלאות, שעניינו ה'משכורת הקובעת', קובע כי אותה משכורת קובעת נמדדת לפי המשכורת המשולמת בפועל ל'עובד' מעת לעת. ההשוואה של המשכורת, לצורך קביעה המשכורת הקובעת, הינה עם מי שעובד בשירות המדינה, כי אין כל הוראה הקובעת שניתן להביא בחשבון משכורת של מי שעובד מחוץ לשירות המדינה. 7. זאת ועוד: וועדת השירות מוסמכת להתאים סולם דרגות רק אם קיים סולם אחר של דרגות בתוך השירות, ולא הוסמכה לתאם דרגות בהן פרשו התובעים עם דרגות הנהוגות במקום עבודה אחר"; ב) בהתייחסו לשאלת הסמכות מבחינת המערערים מס' 2 עד 9, קבע בית-הדין האזורי בפסק-דינו: "8. הלכה פסוקה שיצאה מלפני בית-הדין הארצי בדב"ע מח/180 - 3 [1], קובעת כי סמכותו של בית-דין זה בעניין גמלאות עובדי מדינה מותנית בפנייה קודמת לממונה על הגמלאות, ובדחיית התביעה על ידי הממונה. ההליך בבית-הדין בנושא גמלאות הינו הליך של ערעור על החלטת הממונה, וצד חייב לפנות בתביעה פורמלית לממונה על מנת לקבל את החלטתו, בטרם יפנה לבית-הדין. בהעדר פנייה לממונה בתביעה על פי חוק הגמלאות, אין בית-הדין מוסמך לדון בעתירה הנוגעת לחוק הגמלאות. במקרה זה לא פנו התובעים לממונה, ולא קיבלו את החלטתו, ועל כן בית-הדין נעדר סמכות לדון בעתירה"; ג) באשר למעמדו של המערער מס' 1, קבע בית-הדין האזורי בפסק-דינו: "אין הוא ארגון עובדים, מאחר שהוא מייצג גמלאים ולא עובדים, כמו כן לא נטענו עובדות המביאות להגדרת התובע מס' 1 כ'ארגון', כולל חברות אישית של כל הגמלאים. על כן, אין התובע מס' 1 יכול להיות צד לתובענה מכוח סעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן - חוק בית-הדין לעבודה) מאחר שאיננו יכול להיות צד להסכם קיבוצי, אפילו במובן הרחב. כמו כן אינו יכול להיות צד לתובענה מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, מאחר שאין הוא בבחינת עובד לשעבר של הנתבעת, ואיננו 'חליפו' של אותו עובד. אילו היה מדובר בצירוף פורמלי של התובע מס' 1, ומתן זכות לאותו תובע להשמיע את טענותיו ולהביא את עמדתו בפני בית-הדין. ואולם, מאחר שבית הדין החליט, בין היתר, כי התביעות של התובעים מס' 2-10 הן מוקדמות. משום שטרם הגישו תביעה לממונה, והממונה טרם החליט בעניינם, כי אז אין מקום להשאיר את התובע מס' 1 כתובע יחיד בתובענה, ולהפוך את התביעה למעין 'תביעה ייצוגית' או 'סכסוך קיבוצי' מבלי שתהיה לתובע מס' 1 זכות עמידה בבית-הדין, ומבלי שתהיה לבית-הדין, מבחינה פורמלית, סמכות לדון בתביעה של התובע מס' 1". 9. לאור כל זאת, נעתר בית-הדין האזורי לבקשת המדינה והחליט למחוק את התובענה על הסף. על כך הערעור שלפנינו, ובו מתייחסים המערערים לקביעותיו של בית-הדין האזורי, כפי שיפורט בהמשך. 10. סמכותו של הממונה על תשלום גמלאות, שעה שפונה אליו "תובע גמלה", היא לבחון האם מגיעה לתובע גמלה מכח חוק הגמלאות, התקנות והכללים מכוחו, והחלטות ועדת השירות, מכוח סעיף 9(2) לחוק הגמלאות בעניין תיאומים. אין הממונה רשאי לסטות כהוא זה מאותן הוראות, ושעה שהוא נוכח לדעת כי אין התובע זכאי לגמלה, או שאינו זכאי לחישובה כפי שנתבע על ידו, חייב הוא לדחותה. 11. כל התובע גמלה המעוגנת בחוק הגמלאות ובחיקוקים ובהחלטות מכוחן, חייב לפנות לממונה, כתנאי מוקדם להגשת תביעה לבית-הדין לעבודה, משום שסעיפים 42 ו-43 לחוק הגמלאות מחייבים הגשת תביעה לממונה, ולו הסמכות להחליט. "הרואה עצמו נפגע" מהחלטת הממונה - פתוחה לפניו הדרך לערער עליה בפני בית-הדין לעבודה. הוראות סעיפים אלה בחוק הגמלאות עמדו בפני בית-דין זה בפסק-דינו בדב"ע מח/180 - 3 [1] הנ"ל. 12. השאלה העומדת בפנינו היא אחרת: מה הדרך בה ינקוט גמלאי היודע כי לפי הוראות חוק הגמלאות, החיקוקים מכוחו וההחלטות שניתנו, או לא ניתנו, על ידי ועדת השירות, דינה של תביעתו להידחות. יחד עם זאת סבור אותו גמלאי כי שומה על ועדת השירות לערוך תיאומים בסולם המשכורת על פיו משתלמת גמלתו, מאחר שלדעתו "היה באותו זמן סולם המשכורת שונה מן הסולם שהיה בשעת פרישתו של פלוני מהשירות", כלשון סעיף 9(2) לחוק הגמלאות. האם על אותו גמלאי לפנות לממונה על הגמלאות, שעה שברור לו שאחת דינה של תביעתו - להידחות, וכי לא תהא לו תקומה אף בערעור שיגיש לבית-הדין האזורי לעבודה, מאחר שהממונה פעל כמצוות חוק הגמלאות, אשר אינו נותן לממונה כל שיקול דעת בדבר חישוב משכורתו הקובעת, או שמא עומדת לפניו תרופה משפטית אחרת. 13. המערער מס' 1 פנה ליו"ר ועדת השירות בדרישה לכנס את ועדת השירות, ונענה בשלילה (סעיפים 3 ו-4 לעיל). ברור, שהחלטתו של יו"ר ועדת השירות ניתנת לתקיפה משפטית, בעילה של חריגה ממתחם הסבירות, ואולי אף מעצם העובדה שנציב שירות המדינה שהוא יושב ראש ועדת השירות, החליט לדחות לגופה את תביעת המערער, מבלי להביאה להחלטת ועדת השירות, שרק לה הסמכות מכוח החוק, להחליט על תיאומים. השאלה שעלינו להכריע בה היא האם תרופתם של הגמלאים היא בעתירה לבג"צ, נגד נציב השירות, או שמא מוסמך בית-הדין לעבודה לדון בתובענה, ולהורות לנציב השירות לכנס את ועדת השירות, אם ימצא כי אכן פעל הנציב שלא כדין, שעה שנמנע מלכנס את הוועדה. 14. בטרם נשיב לשאלה, נפנה לסעדים שהתבקש בית-הדין ליתן (סעיף 6 לעיל), ונבהיר כי בית-הדין, בהנחה שלו הסמכות העניינית לדון בסוגיה, אינו רשאי לבוא במקום ועדת השירות, שעה שזו טרם התכנסה, ולהורות לה איזו החלטה ליתן; בית-הדין, אם אכן לו הסמכות, מוסמך להורות על כינוס הוועדה על מנת לדון בנושא התיאומים שהתבקשו, ורק אם החלטת הוועדה לא תהא לרוחו של הפונה, ניתן יהיה לדון בסבירותה בבית-הדין, לאור נימוקיה. העולה מהאמור, לאור ההנחה כי אכן לבית-הדין הסמכות להורות לוועדה לדון בפניה של הגמלאים, הוא כי רק לאחר שוועדת השירות תיתן דעתה לשאלת התיאום, יהיה על הגמלאים להגיש תביעה לממונה, ועל החלטתו ניתן יהיה לערער בפני בית-הדין, ואז יהא "על בית-הדין לבחון אם בר-הסמכות נתן דעתו לשיקולים הרלוונטיים, התעלם משיקולים שאינם רלוונטים, ופעל באופן סביר ליישום השיקולים; בית-הדין יהיה מודע לכך, שאין הוא נקרא בערעור [זה] לבחון אקט מינהלי של הממונה על הגמלאות, אלא שהוא בא לבחון פעולה 'בת פועל-תחיקתי', שתקיפותה מתועררת רק באופן אינצידנטלי" (דב"ע לד/3 - 7 [2], בע' 428). 15. עניין נוסף הדורש התייחסות לפני הכרעה בשאלת הסמכות, הוא מעמדו של המערער מס' 1, ארגון הגמלאים. עיון בסעיף 3 לתקנון העמותה המערערת - "מטרות העמותה", מגלה כי אין בה דבר שיסמיכה לפעול בעניין שיעור גמלתם של חבריה, ומטעם זה בלבד, היא אינה רשאית לפנות בשם חבריה לנציב השירות ולבית-הדין. מאחר שנציגי המדינה, בבית-הדין האזורי ובפנינו, התייחסו, ובהרחבה, למחלוקת לגופה, נפסוק בנושא העומד לדיון מתוך הנחה שהגמלאים עצמם (המערערים מס' 2 עד 9) פנו לנציב השירות, וזה באמצעות היועץ המשפטי של הנציבות, השיב את מה שהשיב. 16. האם מוסמך בית-הדין לעבודה להורות לנציב השירות לכנס את ועדת השירות על מנת לדון בתביעת הגמלאים לתיאומים המתבקשים על ידם. נראה לנו כי התשובה היא בחיוב, ואלה נימוקינו: א) סמכותו העניינית של בית-הדין נובעת משניים אלה: (1) הזכות לגמלאות של עובד מדינה קמה לו מכוח החוק, אך זכות זו מהווה חלק מ"חוזה העבודה" שלו. עובד המתקבל לשירות המדינה יודע כי חלק מתנאי עבודתו נקבע בהסכמים או בהסדרים קיבוציים, חלקם בהוראות חד צדדיות בתקשי"ר וחלקם, בעיקר זכויותיו לאחר פרישה או במקרה מוות, מכוח חוק. כמו כן יודע הוא כי הזכויות מכח חוק נתונות לשינוי על ידי המחוקק, או האורגניים שנקבעו לכך בחוק, כגון ועדת השירות לענין תיאומים. העובדה שהזכאות לגמלאות נקבעה בחוק, אינה שוללת את העובדה שיש לראות בזכאות זו חלק מ"חוזה העבודה" שבין העובד למעבידתו, המדינה. חלק זה של חוזה העבודה, המעוגן בחוק עצמו, ניתן לשינוי אך ורק על ידי הכנסת, ולא במשא ומתן בין כל עובד למעבידו, בעוד שכללים שונים ו"תיאומים", יכול ויעשו על ידי הגופים שהוסמכו לכך בחוק הגמלאות. משכך הדבר, נופלת התובענה בגדר סעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, בהיותה "תובענה שעילתה בחוזה כאמור... לאחר שנסתיימו יחסים כאמור..." בלשון אותו סעיף. במאמר מוסגר יוער, כי כלל תנאי או הוראה כללית מכוח חוק הגמלאות נקבעים רק לאחר התייעצות עם נציגות עובדי המדינה (סעיף 103 לחוק הגמלאות), בעוד שבוועדה השירות מכהנים גם מי שאינם עובדי מדינה (סעיף 7 לחוק המינויים). נוסיף, כי מאחר שמדובר בתובענה מכוח סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה (להבדיל מתובענה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק), הרי שאין היא חייבת להיות בין עובד ומעביד - בענייננו - יכולה היא להיות בין מי שהיה עובד למעבידו, שהרי כל תביעה, לאחר שנסתיימו יחסי עובד-מעביד, היא תביעה שצד לה מי שהיה עובד. (2) אף כי בחוק הגמלאות הוענקה לבית-הדין הסמכות לדון בערעור על החלטת הממונה, הרי הלכה למעשה הופקד בידי בית-הדין, הפיקוח השיפוטי על פירושו וביצועו של החוק. כך בוחן בית-הדין אף את סבירותה של החלטת ממשלה שעה שהיא מכירה, או אינה מכירה, בתוספת מסוימת כ"תוספת קבועה",כמשמעות הדיבור בסעיף 8 לחוק הגמלאות (ראה דב"ע לד/3 - 7 [2] הנ"ל ודב"ע מד/8, 2 - 7 [3], ועוד). על פעולתה של הממשלה, מכוח סעיף 8 לחוק הגמלאות נאמר: "המיוחד בפעולת הרשות כמחוקק משנה, לעניין חוק הגמלאות, הוא בעובדה, שבבוא הממשלה לפעול ל'הכרה' ב'תוספת' כ'תוספת קבועה', לעניין 'משכורת קובעת' (סעיף 8 לחוק הגמלאות), פועלת היא אמנם בתור מחוקק משנה, אך לה כמחוקק משנה, עניין החורג מעניינו הרגיל של מחוקק המשנה כרשות מבצעת. עניין ישיר לה בתוצאה כמעביד" (דב"ע מד/8, 2 - 7 [3] הנ"ל, בע' 463). כשם שבית-הדין מוסמך לבחון החלטה של הממשלה מכוח חוק הגמלאות, כך מוסמך בית-הדין לבחון את החלטותיה של ועדת השירות, וכפועל יוצא מכך - להורות לה לדון בבקשה המוגשת לה לעריכת תיאומים; ב) בית-הדין לעבודה מוסמך לדון, ודן, בהחלטותיהם של רשויות שלטון רבות שלהן השלכה על יחסי עובד-מעביד, מבלי שדבר זה ימצא ביטויו בהוראת חוק מפורשת. נפרט כמה מהן: (1) תקיפה של היתר פיטורים, או סירוב לתיתו, על פי החלטה של מפקח עבודה ראשי, בהאצלה משר העבודה והרווחה (בג"צ 394/74 פאלק נ' מפקח עבודה ראשי (לא פורסם); בג"צ 413/74 וולף נ' שר העבודה (לא פורסם)). בית-הדין בוחן, הלכה למעשה, סבירותן של החלטות המפקח (דב"ע מט/133, 3-131 [4]; דב"ע לח/63 - 3 [5]). (2) בחינת סבירותה של תקנה שהותקנה מכוח חוק הביטוח הלאומי (דב"ע נב/22 - 01 [6]). (3) בחינת תוקפן של תקנות לשעת חירום שעניינן קריאה לעבודה של עובדים שובתים (בג"צ 188/79 [7]). (4) בחינת תוקפו של צו הרחבה שניתן על ידי שר העבודה והרווחה על הסכם עבודה קיבוצי כללי (בג"צ 3134/93 י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ נ' שרת העבודה והרווחה (טרם פורסם)). בכל אותם עניינים דן ופוסק בית-הדין לעבודה על פי עקרונות המשפט המינהלי (דב"ע נא/21 - 3 [8]; דב"ע נא/5 - 4 [9]; דב"ע נג/8 - 4 [10]); ג) קיימת נטיה גוברת והולכת של בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, להעביר נושאים רבים בתחום המשפט המינהלי, לשיפוטם של בתי-המשפט, מגמה ששיאה בהעברת נושא המכרזים בשירות הציבורי לבתי-המשפט המחוזיים (בג"צ 991/91 [11]), וכך גם לבתי-הדין לעבודה, למשל בעניין תביעתם של חברי מועצת רשות מקומית נגד הרשות וראשה בעניין סמכותו של מבקר הרשות (בג"צ 2513/92 חדד נ' המועצה המקומית רמת השרון (טרם פורסם). לאור נטיה זו, אין כל סיבה שלא לראות עניין זה שלפנינו כנופל בגדר סמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה. 17. האם נהג נציב שירות המדינה כדין שעה שלא העביר את פנייתם של הגמלאים לוודעת השירות? לדעתנו, חייב יו"ר הוועדה להביא להכרעתה של הוועדה כל פניה מצד "גורם מעוניין", אלא אם היא על פניה מופרכת קו קנטרנית. בל נשכח כי הסמכות לעשות תיאומים, או שלא לעשותם, נתונה לוועדת השירות, ולא לנציב שירות המדינה. למותר לציין כי נציב השירות לא רק רשאי, אלא חייב, להביא את עמדתו בפני הוועדה, ואף להציג לפניה חוות דעת משפטית בנושא הדיון, אולם הוועדה סוברנית להחליט, תוך מתן פירוש נאות לחוק, לאור מטרתו, אם לקבל את דעת נציב שירות המדינה או לדחותה, תוך קבלת עמדת הפונים אליה. 18. סוף דבר. הערעור מתקבל כך, שאנו מורים לנציב השירות, לכנס את ועדת השירות, על מנת שתדון בתביעתם של הגמלאים לערוך "תיאומים", כמתבקש על ידם, לרבות בשאלת סמכותה לערוך תיאומים כאמור, שעה שמדובר ביחידה שהפכה לתאגיד עצמאי, ולא בשירות המדינה גופה. בהחלטתה תהיה כמובן הוועדה רשאית להתייחס לשאלה אם לדעתה בסמכותה לערוך תיאומים אף לגבי "סולם משכורת" שונה שהונהג ביחידה שהפכה לתאגיד עצמאי. המדינה תשלם למערערים הוצאותיהם, בשתי הערכאות, בסך של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ. 19. האמור בפסק-הדין הוא על דעת רוב חברי המותב. אחד מחברי המותב, שדעתו דעת מיעוט, בדעה שיש לדחות את הערעור, ואלה נימוקיו: א) ההליכים לגבי החלטות לפי חוק הגמלאות על-פי סעיפים 42 ו-43 לחוק הגמלאות, יגיש "התובע" גמלה את תביעתו לממונה על תשלום הגמלאות. הממונה יחליט "אם תינתן הגמלה ובאיזו מידה תינתן", ו"תובע" הרואה עצמו נפגע על-ידי החלטה כאמור רשאי לערער עליה לפני בית-דין אזורי לעבודה (ערעור כאמור ניתן להגיש אף על החלטה של נציב שירות המדינה לפי חוק הגמלאות - ראה סעיף 101 לחוק הגמלאות). ההליך לפני בית-הדין לעבודה הוא הליך של "ערעור" ולא הליך של "תובענה" בדומה להליכים האחרים אשר בתחום סמכותו של בית-הדין לעבודה על-פי סעיף 24(א)(1) -(5) לחוק בית-הדין לעבודה. לאור אופיו של הליך ה"ערעור" נקבעו לגביו סדרי דין מיוחדים בסימן י"ד (תקנות 67-61) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בהליך "ערעור" כאמור הוענקה לבית-הדין לעבודה סמכות מיוחדת ומורחבת "לאשר את החלטת הממונה או לשנותה, או להחליט החלטה אחרת במקומה" (סעיף 43(ג) לחוק הגמלאות).היקף סמכות מיוחדת זו של בית-הדין הוסבר בדב"ע לא/1 - 7 [12], בע' 230-229 (וראה גם דב"ע נא/1 - 7 [13], בע' 472; דב"ע נב/1 - 7, שומינר - הממונה על תשלום הגמלאות (לא פורסם)). יחד עם זאת, ככל שהחלטת הממונה מושתתת על החלטת הממשלה (כגון, בשאלת "תוספת קבועה"), אין לפני בית-הדין לעבודה "ערעור", אלא על בית-הדין "לבחון אם בר-הסמכות נתן דעתו לשיקולים הרלבנטיים, התעלם משיקולים שאינם רלבנטיים ופעל באופן סביר ליישום השיקולים" (דב"ע לד/3 - 7 [2], בע' 428). עוד נציין כי הממונה מוסמך להחליט החלטה חדשה על סמך ראיות חדשות, ויש בכך כדי ליצור עילת תביעה חדשה לחישוב שונה של הקצבה (סעיף 44 לחוק הגמלאות; דב"ע תשן/146 - 3 [14], בע' 368); ב) החלטות הממונה על-פי חוק הגמלאות הן בנושא "גמלה" בלבד, דהיינו - "קצבת פרישה", "קצבת שאיר" או "מענק" על-פי חוק הגמלאות (ראה הגדרת מונחים אלה בסעיף 1 לחוק). בעילת תביעה על-פי חוק הגמלאות שאינה מתייחסת ל"גמלה" (כגון, פיצויי פיטורים על-פי סעיף 39(ז) ו-(ח) לחוק הגמלאות) או ב"תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עובד ומעביד" (סעיף 24(א)(3) לחוק בית-הדין לעבודה; ראה סעיף 13 להלן), ההליך הקשור בכך יהיה בדרך של "תובענה"; ג) השאלה העיקרית שלפנינו היא איפוא שאלה דיונית. במסגרת שאלה זו יש לבחון האם ההליך אשר נפתח על ידי המערערים בבית-הדין האזורי בדרך של "תובענה", נפתח כדין, והאם המערער מס' 1 יכול להיות צד בהליך כאמור. בחינת נושאים אלה אינה בגדר "פורמליזם" גרידא, וזאת לאור ההוראות המיוחדות אשר נקבעו לגביהם בחוק. למעשה, שאלות דיוניות אלה בלבד עלו בבקשת המשיבה לדחיה על הסף (סעיף 7 לעיל), ועל כן לא היתה נדרשה התייחסותו של בית-הדין האזורי לעצם התביעה להשוואת המשכורת הקובעת, כמפורט בסעיף 8(א) לעיל. משום כך, אין לראות התייחסות זו כחלק מפסיקתו של בית-הדין האזורי. ד) מהות ההליך בעניין שלפנינו האם התובענה אשר הוגשה בבית-הדין האזורי נגד המשיבה הינה בגדר "תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עובד ומעביד", כאמור בסעיף 24(א)(3) סיפה לחוק בית-הדין העבודה? תובענות מעין אלה הוספו לסמכותו של בית-הדין לעבודה עם חקיקת ההוראות בדבר מועד תשלום קצבה ופיצוי הלנת קצבה, בחוק הגנת השכר (תיקון מס' 15), התשמ"א-1981 (סעיף 2 לחוק האמור). המטרה הראשונית של סמכות זו היתה קשורה ביישום ההוראות החדשות של החוק בדבר תשלום קצבה ופיצוי הלנת קצבה. ואולם, בנוסח התיקון לחוק אין דבר השולל דיון בבית-הדין לעבודה גם בשאלה הנוגעת לעצם הזכאות לקצבה הנובעת מיחסי עובד-מעביד. השאלה היא האם תיקון זה בא להוסיף על ההוראות המיוחדות אשר בחוק הגמלאות לעניין הגשת תביעה לקצבה לממונה על ידי "תובע גמלה", ולאחר מכן בהגשת ערעור על ההחלטה בקשר לכך. נראה לנו כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. הוראות חוק הגמלאות הן בגדר "חוק מיוחד" אשר קבע את הסדר שבו תידון תביעה לעצם הזכאות לגמלה, שיעורה ורכיביה, לרבות החלטות חדשות בקשר לכך. במקביל לכך, קבע המחוקק את הסמכות המורחבת של בית-הדין לעבודה בהליך של ערעור על החלטה בתביעה לגמלה כאמור, לרבות החלטה חדשה. רק כאשר הסכסוך מתייחס לא לעצם הזכאות, אלא לתשלום הקצבה של עובד המדינה לשעבר או של שאיריו, חלות הוראות הסיפה של סעיף 24(א)(3) לחוק בית-הדין לעבודה; ה) האם הסמכות המפורטת בסעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה שינתה את המצב המתואר לעיל? בפסקה (1א) הנ"ל, אשר הוספה בחוק בית-הדין לעבודה (תיקון מס' 18), התש"ן-1990, נקבע כי במסגרת הסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה תהיה, בין השאר, אף תובענה שעילתה בחוזה ליצירת יחסי עובד-מעביד "לפני שנוצרו יחסי עובד-מעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור". זכויותיהם של המערערים מס' 2 עד 9 לגמלאות מושתתות על הוראות חוק הגמלאות. בהליך זה אין אנו נדרשים להכריע בשאלה האם זכותו של עובד אשר נקבעה בחוק, היא חלק מחוזה העבודה של העובד. בסעיף 3(ב) של הצעת חוק חוזה עבודה, התשמ"ה-1985, הוצע כי הוראה בדבר חובה או זכות של עובד ושל מעביד בעניין יחסי העבודה שביניהם, אשר נקבעה בחיקוק, "תהיה חלק מחוזה העבודה שביניהם" (בדברי ההסבר לסעיף זה נאמר כי המוצע אינו בא לשנות את אופיה המשפטי של ההוראה שנקבעה בחיקוק). בא-כוח המערערים המציא לנו עותק מ"כתב המינוי" של המערער מס' 2, שהוא "חוזה העבודה שבין הצדדים" (דב"ע לד/28 - 3 [15], בע' 273). ברם, בכתב המינוי נאמר אך ורק כי "שימת לבך מופנית בין היתר... לחוקי שירות המדינה". גם אם ניתן לראות בחוק הגמלאות חלק מכתבי המינוי וחוזי העבודה האישיים שבין מערערים מס' 2 עד9, לבין המדינה, נראה לנו כי הוראות סעיף 24(א)(א1) לחוק בית-הדין לעבודה, אף הן אינן באות להוסיף על ההוראות המיוחדות אשר בחוק הגמלאות לעניין הגשת תביעה לקצבה, בקשה להחלטה חדשה וסמכות הערעור בקשר להחלטות אלה; ו) העולה מכל האמור לעיל הוא כי ככל שלמערערים מס' 2 עד 9 יש תביעה לשינוי שיעור הקצבה המגיעה להם או לרכיביה, "על סמך ראיות חדשות", זכאים הם להגיש בקשה על כך לממונה על תשלום הגמלאות לפי סעיף 44 לחוק הגמלאות, והוא מוסמך להחליט בה. החלטתו של הממונה, שתינתן בודאי לאחר שיברר את הבקשה עם כל גורם נוסף המוסמך לכך, נתונה ל"ערעור" לפני בית-הדין לעבודה. ז) מעמד המערער מס' 1 המערער מס' 1 הוצג בכתב התביעה כמי שמטפל בענייני הגמלאות ובזכויותיהם של גמלאי משרד התקשורת ומשמש כנציגם (סעיף 2 לעיל). על-פי בקשתנו נמסר לנו תקנון המערער מס' 1. מהתקנון עולה כי מדובר בעמותה אשר שמה "עמותת גמלאי רשות הדואר/משרד התקשורת". מטרת העמותה והחברות בה פורטו בסעיפים 3 ו-4 לתקנון, כדלקמן: א. לארגן עזרה הדדית בקרב גמלאי רשות הדואר ומשרד התקשורת בישראל ולהגיש שירותי רווחה לחברי העמותה - בעת הצורך. ב. להקים קרן למטרות: 1. מתן הלוואות ללא ריבית 2. מתן מענק לשאירים במקרה פטירת החבר(ה). 3. אישור מענקים חריגים. 4. סיוע אינדיבידואלי לחברים בשעת הצורך. 5. ארגון פעולות חברה תרבות וספורט, טיולים, נופשונים, הבראה וכו'. 6. הפצת ספרים וספרות. 7. ארגון כנסים, פגישות ומסיבות לרגל אירועים שונים. 8. לארגן כל פעולה אחרת - שתביא לרווחתם של החברים, עליה יוחלט במוסדות העמותה, כגון סיעוד, ביקורי חולים וכו'. ג) העמותה מהווה אישיות משפטית ובכלל זה יש לה הסמכות להתקשר בחוזים, לרכוש, להחזיק ולהעביר נכסים, לתת ולקבל בטחונות, ערבויות, ירושות, עזבונות, מתנות, תרומות, עזרה סוציאלית וסיוע מכל מין שהוא ללא יוצא מהכלל. 4. חברות בעמותה: א. גמלאי רשות הדואר/משרד התקשורת ושאיריהם (בן זוג או בת זוג) שיביעו נכונותם להצטרף כחברים לעמותה ושבקשתם תאושר ע"י מוסדות העמותה, יחתמו על הסכמה להפריש תשלומים חודשיים קבועים, כפי שייקבעו ע"י מוסדות העמותה". מוסדות העמותה הם: המועצה; ההנהלה; ועדת חריגים; ועדת בקורת. ח. סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה קובע כי על מנת שלבית-הדין לעבודה תוקנה סמכות ייחודית, צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא הלגיטימציה של הצדדים והתנאי השני הוא העילה (דב"ע מב/14 - 3 [16], לעומת זאת, בסעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה מדובר בעילה בלבד, מבלי שתהיה התייחסות לזהות הצדדים. בהקשר לכך כבר פסקנו כי בכל הנוגע לסעיף 24(א)(1א) לחוק, אין שערי בית-הדין פתוחים אך ורק לרשימה מצומצמת של עובדים ומעבידים בעבר, בהווה ובעתיד, או חליפיהם (דב"ע נב/209 - 3 [17], בע' 413). באותו הליך לא הכרענו בשאלה מה הוא היקף "זכות העמידה" לפני בית-הדין לעבודה בעילות שסעיף זה דן בהן, והאם היא משתרעת גם על ה"תובע הציבורי" אם לאו (ראה בנושא זה א' ברק [21]: "משא ומתן לכריתת חוזה עבודה - עיונים בעקבות הרחבת סמכות בית-הדין לעבודה, שנתון משפט העבודה ג', 47); ט) בעניין שלפנינו אין אנו נכנסים לשאלה האם תביעתה של העמותה שהיא המערער מס' 1, היא במסגרת מטרות העמותה (סעיף 16 לעיל), והאם "זכות" או "אינטרס" של המערער מס' 1 נפגע (השווה לדב"ע תשן-3-108 [18], בע' 207). נזכיר בקשר לכך תובענה בעניין דומה אשר הוגשה על ידי ארגון נכי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל, למתן פסק-דין הצהרתי בדבר שאלת חישוב הקצבאות לנפגעי עבודה או שאיריהם (תב"ע לה/138 - 0 [19]). התובענה האמורה נדחתה מחוסר סמכות, ובדב"ע נג/49 - 0 [20] אושר הנפסק בה; י) אף בהליך שלפנינו אין אנו חייבים להכריע בשאלה הכללית למי יש "זכות עמידה" לפני בית-הדין לעבודה במסגרת סעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה. הטעם לכך הוא כי העניין שלפנינו מוסדר בחוק הגמלאות על-פי הסדר מיוחד אשר יש בו שילוב של סמכות סטטוטורית (קביעת התיאומים על-פי סעיף 9(2) לחוק הגמלאות) ביחד עם חובת ניהול משא ומתן עם הסתדרות עובדי המדינה וההסתדרות הכללית (סעיף 103(א) לחוק הגמלאות), למרות שהנושא אינו מתייחס לעובדים בשירות אלא לעובדים שפרשו או לשאירים. יש על כן לתת נפקות למדיניות המחוקק בנושא זה, שתוצאתה היא אי-מתן "זכויות עמידה" לגורם אשר אשר החוק לא העניק לו מעמד. יא) כאמור לעיל, לא נדרשה התייחסותו של בית-הדין האזורי לעצם התביעה להשוואה של המשכורת הקובעת. בנושא זה אין אנו מביעים כל עמדה, וראוי כי הוא ייבחן בדרכים הדיוניות הנכונות. 20. הוחלט כאמור בפסק-דינו של נשיא בית-הדין. ועדת חריגיםדואר