נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לאחר שנמצאה בכיסו סכין בעת שהותו בבניין משרדים בתל-אביב, ביום 26.8.09 . ביום 11.11.10 מסרה ההגנה את תשובת הנאשם לאישום, לפיה הוא כופר בביצוע העבירה. עיקר השלד העובדתי אינו נתון במחלוקת של ממש: ביום 26.8.09 אחר הצהריים התקבלה במוקד המשטרה הודעה אנונימית ולפיה "שני חשודים בעלי חזות בני מיעוטים" או "שני חשודים פח"ע (פעילות חבלנית עוינת)" מסתובבים בבניין של חברת כוח אדם בדרך מנחם בגין 44 בתל-אביב. ניידת נשלחה למקום, ובה השוטרים רוני קורן וצביקה מגירס. השוטרים מצאו בקומה השניה את שני החשודים - הנאשם וחברו מר הישאם גנאים, פנו אליהם וביקשו לברר זהותם. חברו של הנאשם נבדק ע"י השוטר מגירס ומשנמצא כי הינו אזרח ישראלי, שוחרר לענייניו. הנאשם עצמו נבדק ע"י השוטר קורן, שטען שחשדו התעורר עקב התנהגות עצבנית של הנאשם ולכן המשיך לתחקר את הנאשם. בשלב מסוים, כשהנאשם ניסה שוב ושוב להסתלק מהמקום על-אף הוראות השוטר, הודיע לו קורן כי הוא מעוכב, אך הנאשם המשיך בניסיונותיו ללכת. השוטר קורן ביקש מהנאשם שיוציא את תכולת כיסיו, והנאשם הוציא את התכולה - אך הסתבר שבאופן חלקי בלבד. בשלב זה הבחין השוטר מגירס בבליטה בכיס מכנסיו של הנאשם, שלח ידו ושלף מהכיס את הסכין שבגינו האישום. מחלוקת עובדתית מהותית נגעה לסיבת הגעתם של השוטרים למקום ולהתנהגות השוטרים לאחר הגעתם למקום ואיתורם את הנאשם וחברו: לטענת ההגנה, מייד עם איתורם של הנאשם וחברו, החלו השוטרים לצעוק עליהם ולהאשים אותם שהם מחבלים שהגיעו לבצע פיגוע במקום. כמו כן נטען, כי נערך חיפוש לא מתועד גם על גופו של חברו של הנאשם. התביעה כופרת בכך לחלוטין. יצוין כי בדיעבד הסתבר שהנאשם וחברו הגיעו לאותו בניין כשהתלוו לדודו של הנאשם, מר טארק שלאעטה, שנסע לתל-אביב מעיר מגורי השלושה סכנין, כדי לסדר ענייני שכר בחברה עבורה ביצע עבודה ושמשרדיה נמצאים באותו בניין. החברה היא חברה קבלנית ידועה המצויה בבעלותה של משפחה ערבית. הנאשם וחברו אכן נמצאו על-ידי השוטרים כשהם ממתינים ליד דלת המשרדים. עיקר טענות ההגנה, הנשענות על מחלוקת עובדתית ומשפטית, מתייחס לטיבה המדויק של התנהגות השוטרים, לרבות המוקדן/ית שהפנתה את הניידת למקום, והמניעים שמאחוריה: א. ביצוע חיפוש ללא חשד סביר וללא הסכמה - חיוב פסילת הסכין כראיה: עצם הגעת השוטרים למקום, הורתה בחטא, שכן הם הופנו למקום על-ידי המוקד המשטרתי, ב"חשד" שבמקום נמצאים "שני בני מיעוטים". ודאי, שאסור שעצם מוצאו של אדם יהפוך אותו לחשוד מיידי ולנושא לבדיקה וחיפוש; בנוסף, הוברר באופן חד-משמעי כי השוטר קורן נגוע בתפיסות גזעניות ואנטי-ערביות, לפיהן כל קריאת מוקד או אירוע הנוגע לנוכחות בני מיעוטים, הופכת את האירוע לאירוע פח"ע. כך, לא היה כל יסוד להגעת השוטרים למקום, ובודאי לא לבדיקתם של הנאשם וחברו או עריכת חיפוש על גופם. העילה היחידה לפעולות השוטרים היתה מוצאם הערבי של הנאשם וחברו, והיא שהובילה לאותו יחס שקיבלו שניהם - תישאול וחיפוש; כנגד טענת התביעה, כי התגבש חשד סביר בלבו של השוטר קורן לנוכח התנהגותו העצבנית של הנאשם, בשונה מהתנהגותו של חברו, אומרת ההגנה כי התנהגות עצבנית זו מובנת על רקע הטחת האשמה חמורה בנאשם על-ידי השוטרים, לפיה הוא מחבל שהגיע לדקור אנשים במקום, האשמה שהובילה את הנאשם להבנה שכלתה אליו הרעה ומכאן התנהגותו הנסערת. בנוסף מדגישה ההגנה את העובדה, שגם על חברו של הנאשם נערך חיפוש, אף שהתנהגותו לא דמתה כלל להתנהגות הנאשם, לפי עדויות השוטרים-עצמם; מכאן, שבהיעדר חשד סביר לא היה בסיס לחיפוש ולתפיסת הסכין, ויותר מכך - פעולות אלו היו נגועות בגזענות ואפליה בוטות, כך שאין אפשרות להכשיר פעולות אלו ויש לפסול הסכין כראיה; עוד טוענת ההגנה, כי הנאשם לא הביע בשום שלב הסכמה לחיפוש, ואפילו ניתנה הסכמה שכזו (כאשר נאות להוציא חפצים אחרים מכיסיו לבקשת השוטרים), אין היא הסכמה של-ממש, לפי ההלכה שנפסקה ברע"פ 10141/09 בן חיים נ' מ.י. (2012); פסילת הסכין כראיה תאיין את היכולת לקבוע, האם מדובר בסכין מהסוג שהחוק אוסר על החזקתו, ותחייב זיכויו של הנאשם; ב. הגנה מן הצדק - הצדקה לביטול כתב האישום: הוכח, שטיבה של התנהגות המשטרה והשוטרים, היתה נגועה מתחילת האירוע ועד סופו בגזענות ואפליה על רקע מוצאם הערבי של הנאשם וחברו - כך הנכונות "לטפל" בנוכחותם של ערבים בבניין, ללא כל יסוד, על-בסיס פניה של מודיע לא ידוע שהוטרד מנוכחותם של ערבים; וכך גם המשך ה"טיפול" על-דרך תשאול וחיפוש ללא יסוד; בנוסף, הוכח עובדתית כי השוטרים צעקו על הנאשם וחברו, כינו אותם "מחבלים" והאשימו אותם שהגיעו כדי לבצע פיגוע דקירה, ובכך פגעו באופן העמוק ביותר בכבודם, על רקע גזעני ומפלה; אפליה וגזענות הם מסוגי העוול החמורים ביותר, וכאשר הם נלווים לפעולת הרשות, אין תקנה לאישום ויש לבטלו; ג. קיומה של מטרה כשרה להחזקת הסכין והיעדר יסוד נפשי: הנאשם טוען כי השתמש בסכין לעבודה, ושכח אותה בכיסו כאשר הציע לו דודו להתלוות אליו לתל-אביב; לעניין הנסיבה של העדר מטרה כשרה - הנאשם החזיק בסכין לצורך עבודה; לעניין היסוד הנפשי, שבעבירה זו הינו מודעות לעצם החזקת הסכין - הנאשם שכח את עצם קיומה של הסכין בכיסו, ולכן נעדר הוא את היסוד הנפשי הנדרש כדי להשלים את העבירה; המאשימה אינה כופרת עוד בקיומם של גילויי "גזענות" או תפיסות מפלות על רקע מוצא אתני אצל השוטר קורן, אך טוענת כי אין מקום לפסילת הסכין כראיה או לביטולו של האישום, אף-לא לקבלת כל טענה אחרת של ההגנה: א. סבירות החשד וכשרות החיפוש והתפיסה של הסכין: עובדתית, יש לדחות את טענת ההגנה כביכול האשימו השוטרים את הנאשם וחברו כי הם מחבלים, ומכאן שלא היה כל הסבר להתנהגותו הלחוצה והמחשידה של הנאשם; יש לשים-לב להבדל הגדול בין התנהגות הנאשם להתנהגות חברו, שהיא שהובילה להבדל בין היחס החשדני לנאשם לבין היחס לחברו, שתושאל ושוחרר לענייניו. הבדל זה מוכיח, שלא מניע גזעני עמד בבסיס בדיקתו של הנאשם, אלא נסיבות ועובדות; הנאשם הסכים למסור את הסכין לשוטר, לדבריו-שלו (אך השוטר הספיק לשלוף אותה בעצמו); כך, החיפוש ותפיסת הסכין הושתתו כדבעי על בסיס חשד סביר כשר, ומכל מקום, ניתנה הסכמת הנאשם; ב. לא היתה מטרה כשרה בהחזקת הסכין: עובדתית, מפקפקת המאשימה בגרסת הנאשם לעניין מטרת החזקת הסכין, לעבודה של קשירת כבשים; שכחה איננה "מטרה כשרה", שיש בה כדי להצדיק החזקת הסכין בכיסו של הנאשם ולמנוע הרשעתו; מסקנות עובדתיות: כאמור בפתח הדברים, שלד האירוע מוסכם על הצדדים, עובדתית. השאלות העובדתיות שבמחלוקת הן אלו: האם התקבל במוקד המשטרתי, והועבר לשוטרים שהגיעו למקום, דיווח לפיו "שני חשודים בעלי חזות בני מיעוטים" מסתובבים בעניין, או דיווח הנוגע ל"שני חשודים פח"ע (פעילות חבלנית עוינת)" המסתובבים בבניין? האם השוטרים במקום כינו את הנאשם ואת חברו "מחבלים" והאשימו אותם שהגיעו למקום כדי לבצע פיגוע? האם בוצע חיפוש גם על גופו של חברו של הנאשם? האם הנאשם הסכים לביצוע החיפוש על גופו? האם הנאשם אכן השתמש בסכין לעבודה ושכח אותה בכיסו? טיב המידע שנמסר למוקד המשטרתי וממנו - לשוטרים: מטופס תקציר אירוע ממוחשב [נ/1], עולה כי העניין החל ב"אירוע מוקד - מודיע מדווח על 2 חשודים בעלי חזות בני מיעוטים המסתובבים בחברת כח אדם בדרך מנחם בגין 44". בדו"ח הפעולה של השוטר קורן [נ/2] נרשם ש"בהמשך לדיווחו של המודיע שמסר כי יש שתי חשודים של פח"ע בקומה השנייה בבניין הנ"ל ". בעדותו מסר השוטר קורן כי קריאת המוקד שהתקבלה היתה לעניין "אנשים החשודים מבחינה פח"עית ", אך בחקירתו הנגדית הדגיש ואמר כי כל דיווח לעניין 'בני מיעוטים' המועבר במחשב לניידת משטרה, הופך אוטומטית לאירוע חשוד בפח"ע "עקב האיום בטחוני במדינה". הרחיב השוטר קורן וטען ש"המחשב (המשטרתי) מתוכנת כך שהוא מזהה את המילה 'בן מיעוטים' ומיד מסווג את האירוע כפח"ע. גם אם תדווח על תאונה שבה נפגע ערבי, האירוע מיד יסווג כפח"ע... בחיים לא קיבלתי אירוע שהיה מעורב בו חשוד ממוצא ערבי, שזה לא פח"ע". בהמשך הבהיר השוטר קורן ואמר ש"אני לא יודע אם זה בתוכנה או שהמוקדניות עושות את זה, אבל זו התוצאה... אני לא יודע בעצם אם זו קביעה אוטומטית, של המחשב או של המוקדנית". ולגוף המחלוקת - לאחר שטען כי הדיווח שהופיע על הצג בניידת היה לעניין "שני חשודים פח"ע ", טען כי "המודיע אמר שאין להם מה לחפש שם, שהם בני מיעוטים, והמוקדנית או מישהו אחר הפך את זה לפח"ע וכך זה הגיע אלי". מתקשה אני לקבל את עדותו של השוטר קורן, לפיה מדובר למעשה באפליה-ממוסדת של המשטרה, כשכל אימת שמעורב באירוע כלשהו אזרח ערבי, ואפילו כמתלונן או נפגע, מסווג האירוע "אוטומטית" כאירוע פח"ע. נראה (ומוסכם גם על הצדדים), כי אכן מדובר בכשל חמור שבאופן מחשבתו ופעולתו של השוטר קורן עצמו, שהוא-הוא שהוביל אותו לזיהוי הפסול - בן-מיעוטים = מחבל. המשמעות החמורה של דבריו של השוטר קורן הודגשה בהחלטה שנתתי בבקשת ההגנה שלא להשיב לאשמה, ביום 22.12.11, וזו לא נפלה על אוזניים ערלות: במכתב מלשכת המפכ"ל מיום 1.1.12 (שהועבר לידיעת הצדדים) נמסר כי המפכ"ל הנחה את היועץ המשפטי של המשטרה לבחון את עדותו של השוטר קורן ולהמליץ על דרכי טיפול בשוטר עצמו ואף ברמה הארגונית, ככל שנדרש. עוד נאמר במכתב, כי משטרת ישראל נוהגת לפי ערכי צדק, הוגנות, העדר אפליה ושוויון בפני החוק, וכי שוטר הפועל בניגוד לערכים אלו יוקע על-ידי הארגון. אכן, דברים כדורבנות, ואין אלא לברך על-כך ולאחל הצלחה. לנוכח הדו"ח נ/1 ודבריו של השוטר קורן, אני קובע כי הדיווח שהתקבל במוקד והועבר לשוטרים אכן נגע לשני בני מיעוטים שמסתובבים בבניין - ללא ציון שמדובר בפח"ע. המעבר המוזר מ"בני מיעוטים" ל"חשודים בפח"ע " נעשה בהכרתו של השוטר קורן. מהו החשד אותו הטיחו השוטרים בנאשם ובחברו, ומתי הוטח? מטעם ההגנה העידו הנאשם, חברו מר גנאים ודודו מר שלאעטה. שלושתם טענו, כי השוטרים צעקו עליהם שהם מחבלים שהגיעו לדקור יהודים. הנאשם טען בעדותו שמייד כשיצאו השוטרים מהמעלית ופנו אליו ואל חברו, אמרו להם השוטרים "מחבלים, מחבלים... אתה מחבל, באת לדקור יהודים". החבר טען, שהשוטרים הגיעו, אמרו לנאשם ולו שהם חשודים כמחבלים, צעקו עליהם וקיללו אותם. השוטרים שאלו אותם מה הם עושים שם ובדקו תעודות זהות. הדוד טען, ששהה במשרדי החברה ולפתע נשמעו צעקות, לרבות "מחבלים!". הדוד יצא החוצה ושמע את הנאשם צועק וקורא בשמו "טארק, טארק". הדוד מסר, ששמע את המילה "מחבלים" לפני שיצא מהמשרד, וכשיצא, ראה את השוטרים תופסים את הנאשם וצועקים "מחבלים", והנאשם צועק אליו. נציג המאשימה תהה, ובצדק, מדוע לא נחקרו השוטרים חקירה נגדית ממשית בנקודה זו, המהותית לתיק (לדעת ההגנה): האמנם מייד צעקו השוטרים על הנאשם וחברו והאשימו אותם שהם מחבלים? כידוע, החקירה הנגדית הינה הכלי המרכזי בבחינת עדותם של עדים. כאשר נמנע צד מחקירתו הנגדית של עד בנקודה מהותית, חזקה שתשובות העד לא היו משרתות עניינו (בכפוף לחריגים) [ע"פ 38/61 יצחק נ' היו"מ, פ"ד טו 514, 528; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 258; ועוד]. לכאורה אפוא, הימנעות ההגנה מחקירה נגדית נוקבת בנקודה זו, אמורה להוביל למסקנה כי מדובר, למצער, בטענה מאוחרת, גרסה כבושה, שעלתה בשלב מאוחר מאוד במשפט. בנוסף, תהה התובע המלומד, מדוע לא נמסרה גרסתם של הדוד ושל החבר סמוך לאחר האירוע, כך שקיים חשש של-ממש שמא עדויותיהם הינן עדויות שווא. אולם, במקרה דנן, התנהגות ההגנה אינה מובילה לקביעות נגדה: ראשית, טענה זו עלתה מפי הנאשם כבר בהזדמנות ראשונה, בחקירתו מיום האירוע [ת/1], בה מסר שהשוטרים חשבו שחברו והוא הם מחבלים, קודם לחיפוש ולמציאת הסכין. לאחר מציאתה, החלו להאשימו גם בכך שהגיע לדקור אנשים [שורות 13-16]. הנאשם אישר שצעק לדודו, וטען שעשה זאת כיון שאמרו שהוא מחבל וחשש שיפגעו בו [ש' 44-45]; שנית, ואולי עיקר, ניתן ללמוד רבות מדברי השוטר קורן עצמו: השוטר מסר שכבר בפנייה הראשונה לנאשם ולחברו, עוד קודם לבדיקה, אמרו להם השוטרים שהם "חשודים פח"עית ופלילית" [פרוט', ע' 10 ש' 21-22; הדו"ח נ/2], ואף חששו מפניהם - "מראש לקחנו בחשבון שיתכן ותהא תקיפה כי זה אירוע פח"ע..." [שם, ע' 11 ש' 12]; השוטר מסר, שכשהנאשם גילה התנהגות עצבנית וביקש ללכת (טרם מציאת הסכין), הוא אמר לשוטר "אני רוצה לקרוא לדוד שלי, הוא בתוך חברת כוח אדם, כי אני מפחד שתרביצו לי" [הדו"ח נ/2]; כלומר, ניתן לקבוע בוודאות שהשוטרים הטיחו בנאשם ובחברו את החשד שהם מחבלים, עוד קודם לבדיקתם. מכאן קצרה הדרך לקביעה ההגיונית היחידה - הטחתו של חשד זה לא נעשתה באופן שליו ורוגע, ולא ייתכן כך: מי יאמין, שנוכחות מחבל-פוטנציאלי, המעוררת חשש לתקיפה, לא תגרום לסערת רוחות מסוג כלשהו? עדות השוטר קורן משלימה אפוא את עדויותיהם של עדי ההגנה ומשתלבת בהם, ומאפשרת קביעה ברורה של שהתרחש: השוטרים הטיחו בנאשם ובחרו עוד קודם לחיפוש ולתפיסת הסכין כי הם מחבלים, כאשר הטחה זו נעשתה בצעקות. האם בוצע חיפוש על גופו של מר הישאם שלעאטה, חברו של הנאשם? התביעה טוענת, כי ניתן להסיק על כשרות וענייניות של פעולות השוטרים, מכך שרק הנאשם עורר חשד והתבקש לשתף פעולה בביצוע חיפוש על גופו, בעוד חברו שוחרר לנפשו לאחר וידוא זהותו. למעשה, טועה כאן התביעה טעות עובדתית: החבר מסר בעדותו כי נעשה חיפוש על שניהם - עליו ועל הנאשם [ע' 33 ש' 16-17], ולא אותגר בחקירה נגדית בנקודה זו. השוטר קורן עצמו מוסר שהחבר "שיתף פעולה באופן מלא. לא היה לו כלום בכיסים" [ע' 10 ש' 28], ומדבריו ברור שגם החבר נבדק באופן דומה לבדיקת הנאשם, לרבות חיפוש. לנוכח אלו, אין לקבל את דברי השוטר מגירס ששלל ביצוע חיפוש על החבר, שנמסרו בעדותו, כאשר את מרבית פרטי האירוע לא זכר השוטר כלל [ע' 21]. בנקודה זו - ובכלל - אקבל את עדויות ההגנה, הנתמכות כאמור בדברי השוטר קורן, כאמינות וכראויות לבסס עליהן ממצאים. אני קובע אפוא, כי גם על חברו של הנאשם בוצע חיפוש, שלא תועד בדו"ח כנדרש, ומבלי שנמסר כל יסוד לגיבושו של חשד כלשהו שהצדיק חיפוש. האם הנאשם הסכים לחיפוש? לאחר שהתחדשה הלכת בן חיים הנזכרת לעיל, אין מקום להרחיב בסוגיה עובדתית זו. בין אם הנאשם הסכים לחיפוש ואפילו נעתר לבקשת השוטרים ועמד להוציא את הסכין, ובין אם לא הסכים - לפי כלליה של הלכה זו לא היתה הסכמתו הסכמה, או "הסכמה מדעת". כמפורט בדברי הנשיאה (בדימ') בייניש, שאומצו על-ידי רוב חבריה להרכב: סיכומו של דבר, בהעדר מקור סמכות אחר ובנסיבות המצדיקות זאת, הסכמתו של אדם לעריכת חיפוש על גופו, בכליו או בביתו עשויה להוות מקור סמכות עצמאי לביצוע החיפוש... אין חולק כי תנאי לכך הוא שאותה הסכמה תהיה הסכמת אמת מודעת ורצונית. כדי להבטיח זאת אין די בבקשת הסכמתו של האדם מושא החיפוש לעריכת החיפוש אלא יש להבהיר לו במפורש כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש וכי הסירוב לא ייזקף לחובתו. מטרת נשיאת הסכין על-ידי הנאשם: אין מי הטוען כיום - או-אף בשלב מוקדם יותר - כי הנאשם נשא עימו את הסכין למטרה פלילית כלשהי. יש לקבל את גרסתו הראשונה של הנאשם, בה אחז מלכתחילה, ולפיה השתמש בסכין בבקרו של אותו יום כדי לקשור כבשים (והתקופה תקופת הרמדאן, בה מלאכה מסוג זה נפוצה), ושכח אותה בכיסו. לא התעלמתי מכך, שהנאשם הטיח בשוטרים, בהיותו בניידת, כי יאמר שהם השתילו על גופו את הסכין, אך בכך אין משום 'גרסה' של ממש, וגם המאשימה אינה טוענת כך, שכן כבר בהזדמנות זו מסר שהגיע למקום כדי לסגור חשבון עם חברת כוח אדם (משפט זה הובן כמובן, להוותו של נאשם, כמשמעותו בעגה). סיכום הממצאים העובדתיים הרלבנטיים: הנאשם הגיע לבניין עם חברו ועם דודו, כשבכיסו סכין, אותה שכח בכיסו. כשהדוד נכנס למשרדי החברה, המתינו לו הנאשם והחבר ליד הדלת; בעקבות הודעה אנונימית למוקד בדבר הימצאותם של שני בני מיעוטים בבניין, הגיעו השוטרים למקום כשבהכרתו של השוטר קורן נעוצה כבר התפיסה הקלוקלת, לפיה מדובר באירוע פח"ע פוטנציאלי כיון שמדובר בערבים; השוטרים פנו לנאשם ולחברו, צעקו עליהם שהם מחבלים, הפרידו ביניהם והחלו לבדוק את תעודות הזהות שלהם; לאחר שהשוטר מגירס וידא כי החבר הינו אזרח ישראלי ש"נמצא תקין" לאחר בירור בקשר מול המסוף, עזב אותו לנפשו, אך לא לפני שערך גם על גופו חיפוש ווידא שכיסיו ריקים מחפצים חשודים (ואחת היא, אם החיפוש נערך על-ידי השוטר עצמו או שביקש מהחבר להוציא את תכולת הכיסים לבדיקה); כשהשוטר קורן ערך בדיקה דומה עם הנאשם, התנהג זה בעצבנות מופגנת וניסה כל העת ללכת מהמקום, וכך עד צורך בתפיסתו-ממש, והתגבשות חשד בליבו של השוטר קורן שהודיע לנאשם על היותו מעוכב; החשד אצל השוטר הוביל לביצוע חיפוש - הנאשם התבקש לפחות פעמיים לרוקן את כיסיו, אך נמנע מהוצאת הסכין, כי ידע שהיא אסורה בהחזקה וחשש מתגובת השוטרים ומפגיעה בו כי הוא לכאורה מחבל שבחזקתו סכין; השוטרים הבחינו בבליטה בכיס מכנסיו של הנאשם. הנאשם שלח ידו לכיוון הכיס בה נמצאה הסכין - לדבריו בעדותו כדי למסרה לשוטר ולדברי השוטר כדי להסתירה - אך השוטר מגירס כבר שלח את ידו-שלו, שלף את הסכין ותפס אותה; השוטרים עצרו את הנאשם, לאחר שגברו על התנגדותו וניסיונותיו להתחמק, והובילו אותו בניידת לתחנת המשטרה, שם נחקר; קביעות משפטיות: החזקת הסכין - התקיימות יסודות העבירה: לשון סעיף 186(א) לחוק העונשין הנ"ל קובעת כי "המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה - דינו מאסר חמש שנים". בפירוש המונח "מטרה כשרה" יש להתחשב במכלול נסיבות החזקת הסכין, כל מקרה לפי נסיבותיו, כאשר אין סכין נהנית ממעמד של 'כשרה' הדבק בה בכל מקום ושעה, אלא כשרות החזקתה הינה תלוית נסיבות - זמן ומקום. יכול וסכין מסוימת תוחזק למטרה כשרה במקום ובזמן נתונים, אך שלא למטרה כשרה במקום ובזמן אחרים [ע"פ (ת"א) 6028/99 פלוני נ' מ.י. (2000)]. האיסור הקבוע בעבירה של החזקת סכין הוא מעין מעגל שני של הגנה על ערכי שלמות הגוף ומניעת הפגיעה בנפש, חישוק וביצור הנוספים לעבירות שעניינן מעשי אלימות ממש. המחוקק ביקש למנוע היווצרותם של מצבים שבהם פוטנציאל אלימות יצא באופן הרסני במיוחד מן הכוח אל הפועל, בנוכחות הברזל החד, והשוו האמור בע"פ 2047/07 הנוק נ' מ.י. (2007). מאידך גיסא, המחוקק לא ביקש לעקור כליל את האפשרות החוקית לשאת סכין, למטרות כשרות, מחוץ לתחום הבית או החצרים. הפרשנות המאוזנת והנכונה, העוקבת אחר לשון החוק ומטרת המחוקק, הינה כי נשיאת סכין מותרת כאשר הנשיאה מוצדקת ומוסברת במטרה סבירה שאינה אסורה בדין, שצריכה להיות מוגדרת וקונקרטית, וברגיל - גם מיידית. בבוקרו של יום האירוע עבד הנאשם עם הסכין, עבודה כשרה. אולם, נשיאתה בכיס מכנסיו לאחר תום העבודה, ובמהלך נסיעה ממושכת הרחק מעיר מגוריו ולאורך שעות ארוכות, אינה יכולה עוד להיחשב כהחזקה למטרה כשרה. ודוק: לשון החוק אינה אוסרת רק על החזקת סכין למטרה שאינה כשרה, אלא על כל החזקת סכין שאיננה למטרה כשרה, מוגדרת וקונקרטית. במקרה דנן, לא היתה כל מטרה לנשיאת הסכין, קל וחומר שלא היתה מטרה כשרה לנשיאת הסכין. שכחה אינה יכולה להיחשב כמטרה כשרה, הן מבחינה עובדתית (שהלא אינה 'מטרה') והן מבחינת מדיניות משפטית רצויה: סכין (מחוץ לבית או לעסק) הינה חפץ המצדיק ומצריך תשומת לב, ערנות והשגחה מיוחדת. הנושא עימו סכין, חייב להיות מודע לכך ועליו לעמוד על המשמר. הכרה בשכחה כהצדקה לנשיאת סכין, יכולה להכשיל כליל את מטרת המחוקק בפתיחת דלת רחבה מאוד להכשרת נשיאת סכין בכליו של אדם, ברכבו, ועוד. אני קובע אפוא כי יסודות העבירה, העובדתי והנפשי, התקיימו בנאשם ובפעולתו, כאשר נשא עימו את הסכין בתום עבודתו בה, ולא השיבה לביתו. הגנה מן הצדק - ביטול כתב האישום: כאמור לעיל, היום לא יכולה עוד להיות מחלוקת לעניין התפיסות המפלות שהובעו על-ידי השוטר קורן, ושללא ספק אף הדריכו את פעולותיו. אף המשטרה עצמה, כגוף, התנערה ממשמעות דבריו, כמובא לעיל. אך לא רק בפעולתו של השוטר קורן דבק פגם זה, אלא גם בהתנהלות המוקד המשטרתי, כאשר קביעה זו נשענת על החומר שבפני, שהינו חלקי בלבד, והתביעה לא טרחה לסתור את העולה ממנו: לא ברור כלל, מדוע נשלחה ניידת לטיפול באירוע שמהותו שהותם של שני ערבים בבניין משרדים. לא ברור, מדוע לא נערך (או תועד) כל בירור נוסף שהעלה צורך מיוחד לשלוח ניידת כאמור. והנה, מבט מפוכח אל העובדות בענייננו אינן מאפשרות להתעלם מפגם של אפליה על רקע מוצא, האופף את הנסיבות כולן, מהחל ועד כלה: ראשית, כיצד זה מתייחס המוקד המשטרתי לעצם נוכחותם של שני ערבים בבניין כאל איום פלילי או טרוריסטי פוטנציאלי, כאשר לא מתלווה לעצם הנוכחות כל בסיס נוסף ולו מזערי לחשד? שנית, כיצד זה הסיק מייד השוטר קורן, כי מדובר בחשד לפעילות חבלנית עוינת, מעצם זהותם האתנית של המעורבים? שלישית, כיצד זה פעלו השוטרים מראש, ללא כל בדיקה מקדימה, על-בסיס החשד שבפניהם חשודים בפעילות חבלנית עוינת, ללא כל בסיס, פרט לזהותם האתנית של המעורבים? רביעית, כיצד זה צעקו השוטרים על הנאשם וחברו שהם "מחבלים", קודם לכל בירור ענייני - כאשר בנסיבות דנן, בירור שכזה היה מגלה מייד את מופרכותו של כל חשד? חמישית, כיצד זה נערך חיפוש גם על גופו של חברו של הנאשם, ללא אבחנה בין השניים, ללא כל חשד שהוא וללא תיעוד מחויב? לא יכול להיות ספק בכך, למרבה הצער, כי השוטרים הודרכו בפעולותיהם אך ורק על-בסיס זהותם האתנית של הנאשם וחברו, ובכך לקתה פעולתם מתחילתה באפליה פסולה. אמנם, התנהגותו הלחוצה של הנאשם - בשונה מהתנהגותו של חברו - הצדיקה-לכאורה את ביסוסו של חשד של-ממש בעניינו (כפי שקבעתי בהחלטתי הנ"ל מיום 22.12.11), אולם במבט כולל עם סיומו של ההליך ולאחר קביעתם של ממצאים עובדתיים סופיים, וכאשר החיפוש בוצע גם אצל מי שלא נחשד כלל - משליכה האפליה הפסולה גם על מהות החשד, עד ערעורו כליל: כאשר הוברר, כי מהלך הדברים כולו היה כה נגוע מתחילתו באפליה הפסולה, לא ניתן עוד לנתק - בהכרעה סופית - את אותן עובדות שהובילו לכאורה לגיבוש החשד המצדיק חיפוש. תגובתו של הנאשם, אותם סימני עצבנות שעוררו את חשדו של השוטר קורן, מוסברת היטב דווקא בהיותה תגובה להתנהגות המפלה של השוטרים, שעוררה בלב הנאשם פחד גדול שמא יפגעו בו כי הוא "מחבל" (כפי שמסר בהודעתו ת/1 ובעדותו). בודאי, שעיכובו של אדם ועריכת חיפוש בכליו או על גופו בנסיבות אלו - לרבות הפנייה אליו בבקשה לערוך חיפוש בהסכמה - הינם פסולים באופן גמור ומוחלט, אם נעשים הם רק על-בסיס השתייכותו של אדם לקבוצה חברתית או לאום. מדובר בפעולה שלטונית מובהקת, הפעלת סמכות כופה השמורה בלעדית למדינה ולשלוחיה, וזו כפופה ללא-עוררין וללא סייג לחיובי המשפט המנהלי והחוקתי, ובכלל זה לעקרונות היסוד של שוויון והעדר אפליה. הדברים ברורים וידועים, וכה טבועים הם בשורשי שיטתנו, עד כי די בהפניות מעטות: בראש ובראשונה לאמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית - 1965, כ"א 861, שאושררה ונכנסה לתוקף בישראל בשנת 1979, וכן להלכות הרבות שאזכרו אותה וביססו את רוחה בדין הישראלי, ובהן למשל בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מנהל מקרקעי ישראל (2000), וע"פ 283/95 אלבה נ' מ.י. (1996). ויודגש: גם המצב הביטחוני בארצנו אינו יכול להצדיק הטלת כתם נורא זה של חשוד-מעצם-לידתו על כל בניה ובנותיה של קבוצת מיעוט, והמאשימה אף אינה טוענת כך בסיכומיה. ההגנה עותרת אפוא לביטולו של כתב האישום מהטעם של הגנה מן הצדק, כפי סמכות בית המשפט הקבועה בסעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ], תשנ"ב-1982, בהסתמך על סעיף 149(10) בו, המאפשרת לבטל את האישום במקרה שבו "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". סמכותו של בית המשפט להורות על ביטולו של כתב אישום מטעמי "הגנה מן הצדק" הוכרה בישראל לראשונה בשנת 1996, טרם חקיקתו של סעיף 149(10) לחסד"פ בע"פ 2910/94 יפת נ' מ.י. (1996) ("משפט הבנקאים"), והבסיס ההלכתי פותח בהמשך בע"פ 4855/02 מ.י. נ' בורוביץ (2005) שם נקבע לראשונה מבחן בן שלושה שלבים, שאומץ בעקביות בפסיקה עד-עתה, גם לאחר חקיקתו של סעיף 149(10) הנ"ל: א. זיהוי הפגמים שנפלו בהליך ועמידה על עוצמתם, במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. ב. אפילו נמצאו פגמים בהליך, יש לבחון אם יש בקיום ההליך הפלילי כדי לפגוע פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, תוך בחינת איזון הערכים המתנגשים. כאן מקומו של שקלול הלוקח בחשבון את חומרת העבירה, עוצמתן של ראיות, מידת הפגיעה ביכולת הנאשם להתגונן, מידת האשם - או קיומו של תום-לב - מצד הרשות, ועוד. ג. אף אם אכן נפגעה תחושת הצדק וההגינות בצורה חריפה, יש לבחון אם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים ויותר מידתיים, מאשר ביטול כתב האישום, כגון הקלה במידת העונש, אם מורשע הנאשם סוף-דבר במשפטו, או ביטול חלקים מסוימים מכתב האישום; בעניין יפת, נקבעה הדרישה התחילית להיותו של פגם בפעולת הרשות, העשוי להצדיק ביטולו של כתב אישום, מהסוג הקשה והקיצוני של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו." דרישה זו מוליכה לקביעה, שטענה מסוג זה שמורה למקרים קיצוניים ונדירים ביותר, קל וחומר קבלתה [עניין יפת, ע' 370]. אותה דרישה תחילית מותנה בעניין בורוביץ ל"פגיעה חריפה" או ממשית בתחושת הצדק וההגינות. התפתחות פסיקתית זו נתמכה בתיקונו של חוק סדר הדין הפלילי והוספת סעיף 149(10) הנ"ל, שנתיים לאחר מתן פסק הדין בעניין בורוביץ, כשנוסח הסעיף 'מסתפק' בהיותם של ""הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". הדרישה להצגתה של 'סתירה מהותית' ודאי קלה מהדרישה להצגת מצב נסיבות קיצוני ביותר, עד הותרת בית המשפט פעור-פה. עיון בהיסטוריה החקיקתית של הוספת הסעיף הנ"ל מלמדת כי המחוקקים העדיפו ביודעין את הנוסח הדורש "סתירה מהותית", הן על-פני הנוסחים המקשים-יותר על נאשמים כגון "סתירה קיצונית" או "סתירה חמורה" לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית [וראו לעניין זה ע"פ 5672/05 טגר נ' מ.י. (2007), בסעיף 110 והסקירה במאמרם של ז' סגל וא' זמיר, הגנה מן הצדק בראי המשפט הפלילי - סדר חדש של הגינות משפטית, ספר דוד וינר על משפט ואתיקה (הפרקליט, 2009) 231]. בעניין טגר הנ"ל אמר בית המשפט העליון במפורש, מפי השופטת ברלינר, כי מבחן "הסתירה המהותית" שאומץ בסופו של דבר בתיקון לחוק הוא הקרוב ביותר באופיו למבחן "הפגיעה הממשית" שנקבע בפרשת בורוביץ. לא פגיעה חמורה, ואף לא קיצונית, אלא פגיעה מהותית שהולמת כאמור את "הרף המרוכך" שבפרשת בורוביץ. כך נפסק שוב, מפי השופטת ארבל, בע"פ 6922/08 פלוני נ' מ.י. (2010) (בדעת רוב לעניין זה), ועוד. עם זאת, הודגש בעניין טגר, באותה נשימה, ש"הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד" [שם, פסקה 111]. בע"פ 7955/10 חאלדי נ' מ.י. (2011) דן בית המשפט העליון בערעורו של אדם, שהועמד לדין והורשע בעבירות חמורות של גניבת רכב וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. נקבע, כי במהלך המעצר הופעל נגד המערער כוח במידה חריגה ומעבר לנדרש, וכן שנשללה זכותו להיוועץ בעורך דין במהלך חקירתו. בית המשפט לא נמנע מלבחון את הטענה לגופה: בקחתו בחשבון שהודעת המערער שנגבתה תוך הפרת זכויות לא נכללה בחומר הראיות שהוביל להרשעתו, קבע בית המשפט כי האיזון בין העבירות החמורות בהן הורשע לבין הפגמים שנפלו בהתנהגות השוטרים במעצר ובחקירה, מוביל למסקנה כי אין לבטל את כתב האישום. מעניין חאלדי (ואף לפניו) למדנו אפוא, הלכה למעשה, שבית המשפט בוחן את ההליך הפלילי במשמעותו הרחבה ביותר, ולא רק החל משיקולי הגשתו של כתב האישום או דרך ניהול ההליך בבית המשפט - גם פעולות המשטרה הינם נושא לביקורת ועיון, ובמידת הצורך, גם עילה אפשרית לביטול כתב אישום. במקרה דנן, אין ענייננו במצב שבו עצם הגשתו של כתב האישום נעשתה תוך אפליה שב"אכיפה בררנית", נושא השגור לאחרונה בפסיקת בתי המשפט, אלא בגילויי אפליה פסולה בפעולת המשטרה קודם להכרעה בדבר הגשת כתב האישום. נבחן עתה במבחני הפסיקה את עוצמת הפגם שתואר לעיל, ואת נפקותו: הפגם שנפל בהליך, מסוג אפליה פסולה על רקע מוצא, הינו חמור ביותר בעוצמתו. לא ניתן להשלים, ולו חלקית, עם פעולה של רשות או שלוחיה, הנגועה בפגם שכזה, החותר תחת שורשי החברה ומהות המשטר הדמוקרטי, כדברי הש' חשין בבג"צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת (1996): והפליה, ידענו, היא הרע-מכל-רע. הפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני-אנוש, ביניהם לבין עצמם. תחושת הפליה מביאה לאובדן עשתונות ולהרס מירקם היחסים בין אדם לרעהו... כך בהפליה אתנית, כך בכל הפליה והפליה. ...בהפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה. אין פלא בדבר אפוא שבכל אתר ובכל דור עשו ועושים בני החברה הנאורים להעלמתה ולמיגורה של ההפליה, והמלחמה היא מלחמה מתמדת, מלחמת יום-יום. גם אנו, וגם כאן, איננו פטורים ממלחמה זו, שהשופט חשין הזהיר עליה [שם] ש"משולה היא להדיפת גלי הים, שאם תנוח לרגע ישטפוך ויכסוך". פעולה משטרתית שמפלה על רקע מוצא ומגחיכה לחלוטין את ערך השוויון, פוגעת בצורה חריפה ביותר בתחושת ההגינות, עד כי כל ההליך כולו נתפס עתה כהליך פגום ופסול. דומני, שגם במבחנים המחמירים של הלכת יפת, היתה נפסלת פעולה זו, הפוגעת בתחושת הצדק ומזעזעת את המצפון. פגיעה זו בערך השוויון, בהיותה כה חריפה ובוטה, פוגעת גם בעצם כבוד האדם של הנאשם. בענייננו, ביצוע העבירה של החזקת סכין בנסיבות שאינן חמורות מסוגן, ודאי שאינה יכולה לעמוד כנגד חומרתה של פעולת השוטרים. שקלתי בדעתי, האם די יהיה בנקיטת אמצעי מתון יותר, מביטולו של כתב האישום, כגון הקלה במידת העונש הצפוי לנאשם, אך דומני כי עצמת הפגם אל-מול טיב העבירה בנסיבותיה, מחייב שימוש באמצעי של ביטול כתב האישום. כשרות החיפוש והתפיסה: לנוכח מסקנתי לעיל, מתייתר הדיון בשאלה זו, אם-כי יש להניח שעתה, לאחר פריסת התמונה כולה, גם ההחלטה בעניין זה היתה עולה בקנה אחד עם ההחלטה לעניין טענת ההגנה מן הצדק, ובודאי לנוכח מבחני הפסילה הפסיקתית שגובשו בע"פ לסיכום: אני מורה על ביטולו של כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, לפי סמכותי הקבועה בסעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ], תשנ"ב-1982, ובהסתמך על סעיף 149(10) בו. הסכין תושמד. הערובות תבוטלנה, וסכומי הפקדה (ככל שהופקדו וטרם הושבו) יושבו למפקיד/ים. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. המגזר הערביהפליה / אפליה