הנשיא י' כהן: 1. בהמרצת-פתיחה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל- אביב- יפו, ביקשה המערערת שיינתן פסק-דין, המצהיר, שהיא עונה או ענתה בעבר על אמות המידה שנקבעו לקבלתה ללימודים בבית הספר לרפואה של אוניבריטת תל-אביב בשנת הלימודים 79-1978, וכי ההבטחות לקבל אותה ללימודים אלה, אשר ניתנו לה מטעם האוניברסיטה, מחייבות את האוניברסיטה. לחלופין ביקשה המערערת, שיינתן פסק-דין אשר מצהיר, שהיא ראויה להתקבל בבית הספר לרפואה. לבקשה צורף תצהיר ארוך ומפורט של המערערת, ובו פירוט גירסתה בדבר השתלשלות העניינים במשך שנים מספר בקשר עם מאמציה להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה. לתצהיר צורפו מכתבים של המערערת ותשובות שקיבלה. הוגש תצהיר תשובה מטעם המשיבה, ותצהיר נוסף של המערערת. השופטת המלומדת (הנשיא התורן, גב' ח' אבנור) החליטה על-פי בקשת המשיבה למחוק את התביעה על הסף, ומכאן הערעור שלפנינו. 2. לא קל לקבוע, מה היא גירסתה של המערערת על-פי התצהירים שלה שהוגשו כאמור לעיל, וזה מכיוון שתצהירים אלה לוקים בפירוט יתר ומכילים דברים רבים, שאין להם כל חשיבות לנושא שבמחלוקת. על-פי הנאמר בתצהירים ובמסמכים המצורפים אליהם, גירסת המערערת היא כדלהלן: המערערת, ילידת 1951, בת למשפחה בת שלוש-עשרה נפשות, הייתה שרויה בילדותה בתנאים כלכליים וחברתיים קשים. היא סיימה לימודים בבית-ספר תיכון ערב לנערים עובדים, אך ללא תעודת בגרות. בשנת 1977 היא החלה ללמוד במכינה במסלול מדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים. בפברואר 1977 נרשמה כמועמדת ללימודי רפואה לשנת הלימודים תשל"ח אצל המשיבה. היא עברה מבחן פסיכומטרי, ונאמר לה, שהתוצאה של המבחן היא 87, היינו ציון כמעט-טוב-מאוד. בשיחות עם עובדי המשיבה שטיפלו בעניין נאמר לה, שבהתחשב במצבה המיוחד היא תזכה להתחשבות לפנים משורת הדין, בתנאי שתצליח להשלים את בחינות הבגרות לשם קבלת תעודת בגרות; וכי ועדת חריגים, אשר קיימת אצל המשיבה כדי לדון במקרים מיוחדים המצדיקים קבלת תלמידים ללימודי רפואה, מוכנה לקבלה ללימודים אלה ולהסתפק במעבר בבחינות בגרות גם בציון נמוך. לאחר דברים אלה עברה המערערת בחינת בגרות באנגלית בציון 80, אך לא הצליחה בבחינה במתמטיקה. היא שוחחה עם מזכיר בית הספר לרפואה, וזה אמר לה, שהוחלט לקבל אותה כמקרה חריג אם תביא תעודת בגרות מלאה, וכי ינסו לקבל אותה גם אם תביא תעודה מהמכינה לפיה היא עברה במתמטיקה או תביא ציון משוקלל "עובר" של תעודת מכינה. בעקבות דברים אלה של המזכיר, שאושרו על-ידי פרופ' אהרונסון, אשר טיפל בעניין קבלת תלמידים, המציאה המערערת את תעודת המכינה, אך נאמר לה אז, שלא ניתן לקבל תלמיד לפקולטה לרפואה ללא תעודת בגרות, ועל-כן הוחלט שאם היא תביא בשנת תשל"ט תעודת בגרות בממוצע 7 או יותר סיכוייה להתקבל הם גבוהים ביותר (סעיף 13 של התצהיר). תשובה זו לא סיפקה אותה, ובשיחה נוספת עם המזכיר אמר לה זה, שאם היא תביא בשנה הבאה ציון 7 במתמטיקה או 7 בממוצע בתעודת הבגרות "יהיה בסדר". אחרי שיחה זו ושיחה נוספת עם פרופ' אהרונסון, אשר אמר לה שאם תתעורר אצלה בעיה כלשהי היא תוכל לפנות אליו ללא חשש וכי ינסו לעזור לה, רצתה המערערת ללמוד במכינה, מכיוון שחשבה שזו המסגרת הטובה ביותר עבורה, אך לא נתקבלה למכינה, מכיוון שפרופ' אהרונסון סירב לתמוך בבקשתה להתקבל למכינה. נאמר לה אז, עוד פעם, שיא אינה צריכה יותר מתעודת בגרות, ויספיק לה ציון 7. המערערת החלה להתכונן למבחן בגרות במתמטיקה, היא ניגשה לבחינה זו וקיבלה בה ציון תשעים, וכתוצאה מכך הציון הממוצע בבחינות הבגרות היה 7.4. לאחר מכן היא נפגשה עוד פעם עם פרופ' אהרונסון, סיפרה לו על הציון הממוצע שהשיגה בתעודת הבגרות וכי בכוונתה ללמוד במכינה של הטכניון כדי להגדיל את סיכוייה להתקבל ללימודי הרפואה אצל המשיבה. תשובת פרופ' אהרונסון הייתה, שהוא אינו מייעץ לה להשקיע את ההשקעה הנחוצה בלימודים במכינה של הטכניון, ושהיא נחשבת למקרה חריג, מספיק לה ציון 7 בבגרות, עניינה יובא לפני ועדת חריגים, והשאר כבר תלוי בוועדה. הוא גם הוסיף, שעם קורות חיים כמו שלה הוא מניח שסיכוייה להתקבל הם טובים. דברים אלה לא סיפקו את המערערת, ובהמשך השיחה הרגיע אותה פרופ' אהרונסון, שיש לה סיכוי להתקבל על סמך היותה חריגה, ואין לה צורך בהעלאת ציונים נוספת. לאחר מכן נרשמה המערערת אצל המשיבה כמועמדת להתקבל לרפואה, היא ניגשה למבחן פסיכומטרי ולבחינות אישיות מיוחדות לנרשמים לבית-ספר לרפואה, אך להפתעתה נאמר לה כעבור זמן מה על-ידי מזכירת ועדת הקבלה, שעל-פי הציונים שיש לה היו צריכים לדחות אותה, אך אולי פרופ' אהרונסון ירצה לדון בה כחריג. לשאלתה מה תוצאות המבחן הפסיכומטרי אמרה לה המזכירה, כי שקלול שלו עם ציוני הבגרות הוא מעל 85. בחודש ספטמבר 1979 קיבלה המערערת מכתב דחייה מהאוניברסיטה, ונאמר לה בשיחה עם המזכיר, שלא נמצאו סיבות לדון בה כחריג. בשיחה עם פרופ' אהרונסון נאמר לה, שהוועדה החליטה, שאין לה יכולת וכי ציוניה נמוכים. היא ביקשה מפרופ' אהרונסון שיביא את עניינה לפני ועדת חריגים. בתחילה הוא סירב, אך לבסוף אמר לה, שהיא תבוא בתוך כמה ימים במועד שהוא קבע, והוא יביא את עניינה לפני ועדת החריגים והיא תקבל תשובה. במועד שנקבע הודיע לה פרופ' אהרונסון, שהוועדה דחתה אותה, וכי זה סופי. המערערת לא השלימה עם תשובה זו, היא התלוננה בכתב לפני דיקן הפקולטה, אך פניותיה בכתב ובעל-פה נדחו. בינתיים החלה שנת הלימודים תשל"ט. המערערת פנתה לאומבודסמן של האוניברסיטה, אך גם הוא דחה את פנייתה בדצמבר 1979. בפגישה נוספת עם פרופ' אהרונסון גילה לה זה, שהממוצע הדרוש בתעודת הבגרות לשם קבלה ללימודי הרפואה באוניברסיטה הועלה לאחרונה ל-8, ואם היא רוצה להתקבל עליה להביא 8 בבגרות ואז יקבלו אותה. פניות נוספות של המערערת לגורמים רבים באוניברסיטה ומחוצה לה נדחו, ואנשי המשיבה עמדו על דעתם, שאין לקבל אותה ללימודי רפואה, מכיוון שאין לה ציון ממוצע 8 בתעודת בגרות. בסוף תצהירה מסכמת המערערת את טענותיה בכך, שניתנה לה התחייבות מפורשת להביא את עניינה לפני ועדת החריגים בשנת תשל"ט, שעקב התנהגות אנשי האוניברסיטה ובמיוחד פרופ' אהרונסון הוכשל הסיכוי שלה, שוועדת החריגים תדון בחיוב בבקשתה, שהיא כלכלה את ענייניה בדרך מסוימת, שתוארה לעיל, על סמך הבטחות שניתנו לה, להתקבל בשנת הלימודים תשל"ט ועמדה בדרישות שהועמדו לה קודם לכן, ושלא נאמר לה, שוועדת החריגים תדון בשנת תשל"ט רק במועמדים הממלאים אחר קריטריונים שקבעה הוועדה. לטענתה, חייבת היתה ועדת החריגים בשנת תשל"ט לדון בעניינה לפי הקריטריונים, שנקבעו בשנת תשל"ח, ולא לפי קריטריונים יותר גבוהים, שנקבעו בשנת תשל"ט. 3. השופטת המלומדת מחקה את הבקשה, מכיוון שלדעתה בעניין קבלת תלמיד לאוניברסיטה לא יכול להיות כל הסכם, אלא העניין היה נתון לשיקול-דעת ועדת הקבלה או ועדת החריגים, ואין בית-משפט יכול לשבת כערכאת ערעור על החלטות ועדת החריגים. לטענת ד"ר ברקוביץ, בא-כוח המערערת, שגתה השופטת המלומדת בסברתה הנ"ל. על-פי העובדות, כפי שפורטו בתצהיר המערערת, התחייבה המשיבה, שאם המערערת תמציא תעודת בגרות עם ציון ממוצע 7, היא תתקבל ללימודי הרפואה. היא קיימה תנאי זה, היא השקיעה מאמץ רב כדי לקיים את מה שנדרש ממנה, מתוך שסמכה על הבטחת המשיבה, היא שינתה את מצבה לרעה כתוצאה מכך, ועל-כן לא היתה רשאית המשיבה שלא לקבלה בשנת תשל"ט, גם אם המערערת לא מילאה אחרי התנאי, שנקבע לאותה שנה, והוא ציון ממוצע 8 בתעודת בגרות. 4. בדיון בערעור זה עלינו להניח שכל מה שנאמר בתצהיר המערערת הוא נכון. כפי שנפסק בע"א 319/65 [1], ביחסים בין אוניברסיטה לתלמידים יש בכמה עניינים אספקטים חוזיים. לו היה נקשר הסכם בין המערערת לבין המשיבה בדבר קבלת המערערת ללימודי רפואה, ניתן היה לאכוף על המשיבה את קיומו של ההסכם. ברם, לדעתי, במקרה דנא כל הסכם כזה לא נקשר, ועל- כן צדקה השופטת המלומדת, כשמחקה את התביעה. גירסת המערערת "בקליפת אגוז" היא, שלפני תחילת שנת הלימודים תשל"ח הובטח לה, שאם תשיג ציון 7 היא תתקבל בשנת הלימודים תשל"ט. אין חולקין על כך, שציון ממוצע 7 היה אחד התנאים לקבלת תלמיד לשנת תשל"ח, שבשנת תשל"ט התנאי היה ציון 8, ושלמערערת לא היה ציון זה. על-פי הוראות סעיף 2 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, "פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה ...". כפי שנאמר בהסבר לסעיף זה בהצעת חוק החוזים (חלק כללי), תש"ל-1970. היסוד של גמירת הדעת מתקיים, כאשר המציע מתכוון ליצור יחסים משפטיים מחייבים (ראה גם ג' שלו, "כריתת חוזה", פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ח) 17; ד"ר ז' צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל (אבוקה, תשל"ד) 37, 40-42, 53). בפסק הדין בע"א 440/75 [2] נאמר בעניין זה על-ידי השופט שמגר (כתוארו אז), בעמ' 267: "סיכומו של דבר, בחוק החרות הישראלי - בו נעדרת עתה הדרישה לתמורה - ואשר הולך על-כן בסוגיה זו במידה רבה בעקבות התפיסות הקונטיננטליות, יש לראות בכוונה ליצור יחסים משפטיים תנאי לקיום החוזה, ותנאי זה בא לידי ביטוי במונח 'גמירת-דעת'. אגב, גישה זו מתיישבת גם עם התפישה המשפטית ששלטה לפני תחילתו של חוק החוזים (ע"א 651/72, פסטרנק נ' חברת יוסף לוי, בע' 620, מול האות ה). ג. המבחן לקיומה של גמירת-הדעת - יהיה בדרך-כלל מבחן אובייקטיבי, היינו השאלה תהיה אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים". במקרה שלפנינו מתוך דברי המערערת בתצהיריה ברור, שאדם סביר לא היה מסיק מדברי האנשים, שפעלו מטעם המשיבה בעניינה של המערערת, שלמציע, היינו למשיבה, הייתה כוונה ליצור יחסים משפטיים עם המערערת לגבי קבלתה ללימודי רפואה בשנת תשל"ט. מכל מה שנאמר למערערת, לפי גירסתה, ניתן ללמוד, שהובטח לה, שבהתחשב בנסיבות האישיות שלה, הדיון בבקשתה ייערך מתוך נטייה להקל עמה ואולי גם להעדיף אותה על פני מועמדים אחרים, שממלאים אחרי התנאים שנקבעו, כדי להירשם ללימודי רפואה. מספר המקומות בלימודי הרפואה הוא מוגבל, ועל-כן רק חלק מכל המועמדים הרבים, אשר ממלאים אחרי התנאים שנקבעו, זוכים להתקבל. למערערת עצמה היה ברור, שניתן לקבלה רק לפנים משורת הדין, וכך היא גם כתבה במכתבה אל ועדת הקבלה מיום 22.2.79, שצורף לבקשתה. נאמר באותו מכתב: "ברצוני לבקשכם בזאת לאפשר לי, מלפנים משורת הדין, להגיש מועמדות לבית ספרכם עם ממוצע בגרות 7.6 במקום 8 מהסיבות הבאות ..." גם אם כל העובדות שבתצהירי המערערת הן נכונות, אין בכך כדי להראות שנוצר קשר חוזי בין המשיבה לבין המערערת, לפיו התחייבה המשיבה, שהמערערת תתקבל ללימודי הרפואה בשנת תשל"ט, אף במקרה שישתנו תנאי הקבלה לאותה שנה והיא לא תעמוד בתנאים אלה. על-כן אין מנוס מדחיית הערעור. 5. באת-כוח המשיבה טענה, שהוראות סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי) חלות על העניין שלפנינו, ושלפי האמור באותו סעיף, אין העניין של המערערת יכול לשמש נושא לדיון בבית המשפט. נוכח המסקנה שאליה הגעתי לעיל, אין אני רואה צורך לדון בטענה זו. 6. המערערת עשתה מאמצים רבים וקשים הראויים להערכה כדי לרכוש השכלה, ורצונה עז ללמוד רפואה. ספק רב אם היא תצליח בכך נוכח ההגבלות, הקיימות בבתי הספר לרפואה בארץ, ובכך אין מצבה שונה ממצב רבים, שבקשותיהם נדחו. כאמור, דעתנו היא, שאין לה עילה על-פי הדין לתביעה נגד המשיבה. אנו דוחים את הערעור, אך בהתחשב בכל הנסיבות לא נחייב את המערערת בהוצאות בערעור זה. רפואהועדת חריגים