1. בפני ערעור, על פסק-דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' סגן-הנשיא, השופט ח.חמדני), על פיו הורשע המערער, לאחר שמיעת הראיות, בעבירה של אי-ציות לתמרור, המעניק זכות קדימה, לרכב המתקרב לצומת, בכביש החוצה. בשל עבירה זו, נדון המערער, לתשלום קנס בסך 1,000, לפסילה על תנאי מהחזקת רשיון נהיגה למשך חודשיים וכן הופעל עונש פסילה על תנאי, שהיה תלוי ועומד כנגד המערער, לתקופה של חודש אחד. הערעור מופנה, הן כלפי ההרשעה בדין ולחילופין, לגבי חומרת העונשים. 2. אלה הן עובדות המקרה, הצריכות לענין: 1. בתאריך 5.10.99, נהגה העדה ליאת לב-ארי, את מכוניתה הפרטים ברח' מנחם בגין באשדוד. היא התקרבה לצומת, שהוא בצורת האות האנגלית T. העדה התכוונה להמשיך ישר בנסיעתה, לאחר הצומת. המערער נהג במשאית, שגררה אחריה נגרר (פול טריילר) והוא התקרב לאותה צומת, בכיוון שהוא ניצב, לכיוון ממנו התקרבה העדה. מכיוון בוא המערער לצומת, היה מוצב תמרור, שחייב אותו להעניק זכות קדימה, לכל רכב המתקרב לצומת, בכביש החוצה. ליאת לב-ארי העידה, כי משאית המערער פרצה לצומת, כאשר היא היתה קרובה לצומת ועל כן היא נאלצה לבלום בחוזקה את מכוניתה הפרטית, כדי למנוע התנגשות בין מכוניתה, לבין המשאית. ליאת לב-ארי היא מפקחת במשטרת ישראל והיא תובעת במשטרת התנועה. היא הורתה למערער לעצור ורשמה את פרטי המערער ובעודה רושמת את פרטיו, הופיעה ניידת משטרה וליאת סיפרה לשוטרים שבניידת, מה אירע ואחד השוטרים רשם למערער דו"ח תנועה, על פי הפרטים שמסרה לו ליאת לב-ארי. הנאשם העיד, כי הוא אמנם התקרב לצומת האמורה והמתין לפני התמרור כ- 10 דקות, בגלל התנועה הכבדה שזרמה בכביש החוצה. לאחר המתנה ארוכה, הבחין המערער שנהגה של מכונית, שהגיעה מצד שמאל של המערער, הבחין במצוקתו, ועצר לפני הצומת, תוך כדי כך, שהוא מסמן למערער, כי הוא מוותר לטובתו על זכות הקדימה והמערער יכול להכנס לצומת. המערער הסתכל ימינה וראה את מכוניתה של העדה ליאת, אולם לדבריו, היא היתה במרחק של כ- 150 מ' מהצומת ולכן הוא החל להכנס לצומת, כאשר כוונתו לפנות שמאלה, בצומת. 2. היות והמשאית, שבה נהג המערער היתה ארוכה וגררה אחריה נגרר, נמשכה נסיעת המשאית בתוך הצומת, זמן ארוך יותר, ממה שהיה דרוש למכונית הפרטית של ליאת להגיע לצומת ועל כן, סימנה ליאת למערער לעצור וגרמה לכך שירשם לו דו"ח. לטענת המערער, הוא לא סיכן את ליאת ולא היה מקום להרשיע אותו. 3. בית משפט קמא, קבע בהכרעת דינו, כי הוא מאמין למתלוננת, לאחר שהזהיר את עצמו, שמדובר בעדות יחידה ואין הוא מקבל את דברי הנאשם. לפיכך, הרשיע בית משפט קמא את המערער והטיל עליו את העונשים המפורטים לעיל. בערעור, טען ב"כ המערער, כי היות והמתלוננת היתה תובעת משטרתית, המוכרת לשופטי בית-משפט השלום באשדוד, נטה בית-משפט קמא לקבל את גירסת המתלוננת כנכונה. התשובה היא, ששופטת התעבורה, הנמצאת בקשר הדוק עם המתלוננת בשל תפקידה, פסלה עצמה וביקשה להעביר את התיק לדיון בבית משפט השלום באשקלון, שם לא מופיעה המתלוננת כתובעת. אולם, המערער עצמו אמר לשופטת התעבורה: "אני מבקש לא להעביר את התיק לבית משפט השלום באשקלון כי אני עובד באשדוד". (ראה עמ' 1 של הפרוטוקול). לפיכך הועבר התיק לדיון בפני כב' סגן-הנשיא, השופט חמדני, שהוא שופט של בית משפט שלום. ב"כ המערער, לא הסתפק בכך וטען בערעורו, כי בעבר היה כב' סגן-הנשיא חמדני, שופט תעבורה ובוודאי היו לו קשרי עבודה עם המתלוננת. לאור בקשת המערער עצמו, שהתיק לא יועבר לאשקלון, למרות שזו היתה כוונת שופטת התעבורה, אין ב"כ המערער יכול להשמע בטענה זו. בנוסף לכך, אם היה מרגיש, כב' סגן-הנשיא חמדני, שבגלל היכרות קודמת עם המתלוננת, אין הוא יכול לשמוע תיק זה, הוא היה יוזם את העברת התיק לשופט אחר, כפי שנהגה כב' השופטת לביא. 4. בנוסף לאמור לעיל, מסקנתי היא, שגם ללא עדות עדת-התביעה ליאת לב-ארי, ניתן היה להרשיע את המערער. כאשר נמסר הדו"ח למערער, נרשמה תגובתו לאישום, במילים הבאות: "אני נתתי זכות קדימה. אם בא אוטו במהירות זו לא אשמתי. אני נתתי זכות קדימה למי שיוותר לי בצד שמאל ורכב שבא מצד ימין היה צריך לתת לי זכות קדימה. לא ראיתי אותך בצד ימין". הדברים האלה רשומים על גב הדו"ח (מוצג ת1/). אמנם המערער הכחיש בעדותו בבית המשפט, שאמר את הדברים הנ"ל, אולם הוא חתום בתחתית אותם דברים. העובדה שהנהג משמאלו נתן למערער זכות קדימה בצומת, זו גרסתו של המערער במשפט עצמו. אם כך, ברור שהדברים נאמרו ע"י המערער וניתן להניח, שגם יתר הדברים שנרשמו בדו"ח נאמרו מפי המערער, מה גם שהמערער חתם על אותם דברים. אולם, גם ללא תגובת המערער המיידית, היה מקום להרשיעו בדין. 5. תקנה 64 (ג) של תקנות התעבורה תשכ"א-1961, קובעת : "נוהג רכב המתקרב בכביש לצומת או התמזגות כבישים, שלפניהם מוצג תמרור המציין מתן זכות קדימה, לתנועה בדרך החוצה, יאט ובמקרה הצורך יעצור את רכבו כדי לתת זכות קדימה, לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת או להתמזגות הכבישים מכביש אחר". לשון התקנה ברורה ומשמעות האמור בתקנה זו, היא, שכאשר נהג מתקרב לצומת ולכיוונו מוצב תמרור, המחייב אותו ליתן זכות קדימה, חייב להאיט וגם לעצור, כדי לתת זכות קדימה לכל רכב המתקרב לצומת מכביש אחר. במקרה הנוכחי, הנהג שהגיע משמאל למערער, וויתר על זכות הקדימה שהיתה לו ואיפשר למערער להכנס לצומת. אולם וויתור זה, מתייחס רק לזכות הקדימה, שהיתה לאותו נהג שהתקרב לצומת מהצד השמאלי של המערער. הנהג המוותר, לא וויתר ולא יכול היה לוותר, על זכויות הקדימה של נהגים אחרים, המתקרבים לצומת מכיוונים אחרים. ליאת לב-ארי, לא וויתרה על זכות הקדימה שלה והמערער, לא היה צריך להכנס לצומת, גם לאחר הוויתור האמור, אלא אם היה משוכנע, שאין בכניסתו לצומת, משום סיכון או הפרעה לנהגים אחרים. דברי המערער, מיד לאחר המקרה לשוטר, שצוטטו לעיל, כשהרכב שהתקרב מצד ימין היה צריך לתת לו זכות קדימה, לאור הוויתור של הנהג מהצד השמאלי, אינם נכונים ואין להם בסיס. ככל הנראה, המערער המתין זמן לא מועט בצומת, כפי שהוא העיד והוא החליט, שאם ימתין עוד, עד שתתפנה התנועה משני הצדדים, או עד ששני נהגים משני הצדדים, יוותרו לו בעת ובעונה אחת על זכות הקדימה, הוא יצטרך להמתין זמן רב והוא הסתפק בויתור של נהג אחד מצד אחד של הצומת. אולם, התנהגותו של המערער, היתה עבירה, בניגוד לתקנה 64 (ג) הנ"ל. 6. לא רק זאת, אלא שהמערער לא יכול היה לדעת, אם הנהגת שהגיעה מימינו, הבחינה בכך, שהנהג ממולה, וויתר למערער על זכות הקדימה. אם הנהגת שמימינו לא ראתה את הויתור האמור, הרי סביר להניח, שהיא תמשיך בנסיעתה ברציפות בתוך הצומת, מתוך ידיעה, שלה זכות הקדימה. המערער לא היה רשאי להניח, שגם המערערת תותר לו על זכות הקדימה. 7. זאת ועוד, המערער נהג במשאית עם נגרר. זה רכב ארוך שכניסתו לצומת ועד פינויו את הצומת נמשכים זמן רב, מה גם שרכב כזה, מתחיל את נסיעתו ממצב עצירה, באיטיות. המערער, המכיר את רכבו, צריך לצפות, שכניסתו לצומת תמשך זמן לא מועט ועל כן, הוא יפריע לכל תנועה המתקרבת בכביש החוצה, גם אם כלי הרכב המתקרבים, אינם קרובים מאוד לצומת. לפיכך, על פי הוראות תקנה 64 (ג) הנ"ל, אין המערער יכול להכנס לצומת, שבו יש לכלי רכב אחרים, המתקרבים בכביש החוצה, זכות קדימה, אלא אם הוא משוכנע, שהוא יוכל לפנות את הצומת, לפני שכלי הרכב בכביש החוצה יגיעו אל הצומת. טען בפני ב"כ המערער, שאם כך אפרש את תקנה 64 (ג), תהיה זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה ובמיוחד נהגי המשאיות ובמיוחד בצומת שהיא עמוסה. התשובה היא, שתקנה 64 (ג) חלה על כל הנהגים ועל כל כלי הרכב ואין הנחות בענין ההתנהגות בצומת לנהגי משאית. מכל מקום, אין זו הפעם הראשונה, שכך מפרשים בתי המשפט את תקנה 64 (ג) לתקנות התעבורה. ברע"פ 5046/91 (אהרונה גרון נ. מ"י), תקדין עליון, כרך 91 חלק רביעי עמ' 368, אמר כב' הנשיא שמגר: "גם לפי דבריה, ניסתה להשתלב בתנועה שהתנהלה לאורך רחוב גרוזנברג, היינו, תנועה החוצה והחוסמת את מסלולה, אלמלא התנועה ברח' גרוזנברג אשר לה חייבת היתה המבקשת להעניק זכות קדימה, היתה יכולה המבקשת להתקדם לתוך הצומת ולא היה מקום לצפירות ולצעקות מאחור אשר עליהן היא סיפרה. ההשתלבות בתנועה, היתה מותרת, אך ורק בנסיבות בהן אין בכך כדי להפריע לתנועה החוצה את הצומת... אין די היה בכך שהמבקשת עצרה לפני קו העצירה, אלא מחובתה היה גם להעניק זכות קדימה לרכב האופל ואם נאלץ הרכב האמור לעצור עצירת פתע בצומת, בשל כך שהמבקשת התקדמה, מעבר לקו העצירה, כאשר הדרך איננה פנויה, הרי עברה בכך את העבירה שיוחסה לה". (ההדגשה איננה במקור). ברע"פ 5037/91 (בועז כהן נ. מ"י) תקדין עליון, כרך 91, חלק רביעי עמוד 371, אמר כב' הנשיא שמגר: "בא כוחו המלומד של המבקש גרס כי אין להציב את העקרונות העולים מתקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה כנקודות דומיננטיות המתארות את המרכיבים של התנהגות זהירות בנסיבות כגון אלה. תיזה זו אינה יכולה להיות מאומצת ע"י ערכאה שיפוטית. הכללים המובאים בתקנה הנ"ל מתארים חובת התנהגות מוחשית אשר אימוצה במציאות של הנהיגה בדרך, יכולה למנוע תאונות כגון זו שאירעו במקרה דנן". באותו מקרה, הורשע נהג שנכנס לצומת, מבלי לתת זכות קדימה לרכב אחר, שנסע בכביש החוצה. בית משפט לתעבורה, קבע כי הנאשם יכול היה להבחין ברכב המתקרב משמאלו ועל כן, אסור היה לו להכנס לצומת, אלא אם היה משוכנע, שאין הוא מפריע לנהיגתו של רכב אחר הקרוב לצומת. בקשתו של אותו נהג לרשות ערעור נוספת, נדחתה על-ידי בית המשפט העליון. ברע"פ 406/84 (ניסים לוי נ. מ"י פ"ד כרך לח' , חלק שלישי, עמ' 195, אמר כב' הנשיא שמגר: "מקובלת עלי הגרסה של באת-כח המלומדת של המדינה, כי תקנה 64 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, יוצרת שורה של חובות, המתקיימות זו לצד זו, וכי אין אדם יוצא ידי חובתו, אם לא נהג על פי כל אחת מן החלופות המפורטות בתקנה האמורה, וזאת כמובן, אם הנסיבות מחייבות אותו בכך". בע.פ. (ת"א) 223/86 (מנחם לוי נגד מדינת ישראל), טרם פורסם אמר בית המשפט המחוזי בת"א (עותק פסק הדין מצוי בתיק בית משפט זה): "אין ספק שאם בדרך שבה זכות קדימה, יש מספר כלי רכב המתקרבים לצומת, לא די בכך, שאחד מהם מוותר על זכותו, כדי שנהג יוכל להמשיך במקום שנמצא תמרור עצור, וצריך לדון כל מקרה לפי נסיבותיו". 8. ב"כ המערער, טען בפני, כי משנכנס המערער לצומת מתחלפת זכות הקדימה וגם אם קודם, חייב היה המערער ליתן זכות קדימה לכלי הרכב בכביש החוצה, הרי מרגע שנכנס לצומת, חובה על כלי הרכב בכביש החוצה, ליתן לו זכות קדימה. טענה זו, איננה נכונה ואני דוחה אותה. זכות הקדימה, לעולם איננה מתחלפת. משמוצב תמרור המחייב ליתן זכות קדימה, החובה הזאת מוטלת עליו כל הזמן. מה שפסקו בתי - המשפט, היה שנהג שיש לו זכות קדימה, כאשר נוכח לדעת שרכב אחר נכנס לצומת, תוך הפרת זכות הקדימה, אין הוא רשאי להמשיך ולנסוע, תוך התעלמות מהמצב החדש שנוצר בכביש, אלא עליו לעשות כל שביכולתו, כדי למנוע תאונה. אולם, אין לומר שזכות הקדימה מתחלפת, כפי שטען בא כח המערער. 9. במקרה שלפנינו, קבע בית משפט קמא, שהוא מאמין לעדותה של המתלוננת, שעשתה עליו רושם מהימן. כל טרוניותיו של ב"כ המערער, לגבי מסקנה זו, אין להן מקום. רואים אנו, שגם המערער עצמו, באמירתו מיד לאחר המקרה, תמך, במידה מסוימת, בגירסת המתלוננת. לא מצאתי כל הצדקה להתערב בשאלת המהימנות. לטרונית ב"כ המערער, מה יכול נהג משאית לעשות, כאשר עליו להעניק זכות קדימה והתנועה בכביש החוצה היא תנועה כבידה ורצופה, התשובה היא, שעל פי התקנות, עליו להמתין עד שהתנועה משני הצדדים, תפסק לזמן מספיק, כדי שיתאפשר לו להכנס לצומת ולהשלים את הפניה, מבלי להפריע לתנועתם של כלי רכב, שלהם זכות הקדימה. כך קובעות התקנות ואין מקום להתפשר על דרישת התקנות, שכן כל פשרה כזו, תביא לגרימת תאונות דרכים. 10. לאור כל האמור לעיל, אין נימוק המצדיק התערבות במסקנת בית-משפט קמא שהרשיע את המערער. גם העונשים שהוטלו על המערער, אינם חורגים לחומרה במידה המצדיקה התערבות. העונש המשמעותי של חודש שלילת הרשיון בפועל, הינו תוצאה של הפעלת עונש שלילה על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המערער. אמנם עונש השלילה על תנאי, לא הוטל בשל עבירה דומה, אולם העבירה בה הורשע המערער היא מהתוספת השניה של פקודת התעבורה. לאור הרשעותיו הקודמות, לא היה מקום להאריך את תקופת התנאי. לפיכך אין להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא שהפעיל את עונש הפסילה על תנאי. אשר על כן, אני דוחה את הערעור, על שני חלקיו. כביש