לפניי תובענה לחיוב הנתבעים בנזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעים במסגרת תאונת דרכים. לשיטת התובעים נהגה התובעת במועד הרלוונטי ברכבה, רכב פרטי, וניסתה להשתלב בתוך התנועה הנעה צפונה בכביש מס' 2 (כביש החוף), מכיוון מזרח. לשיטתה הכביש היה עמוס, הראות היתה מצוינת והשעה היתה שעת אחה"צ. לדבריה, רכבה היה כבר מצוי על גבי המסלול הימני בכביש מס' 2 שעה שפגע בה רכב הנתבע, משאית גדולה וכבדה, וזאת משום שראותו היתה מוגבלת והוא לא נהג בזהירות המתחייבת מנהיגה ברכב מעין זה. בעדותה לפניי חזרה התובעת על עיקרי גרסתה והבהירה כי התנועה הכבדה הכתיבה השתלבות של רכבים הבאים ממזרח לסרוגין עם הרכבים הנעים צפונה בכביש מס' 2, וכך, הרכב שלפניה בנתיב ההשתלבות כבר השתלב לחלוטין בין שני רכבים אחרים בנתיב הימני בכביש 2, והגיע תורה להשתלב, אלא שאז, שעה שרכבה כבר היה מצוי על גבי המסלול הימני כאמור - פגע בה רכב הנתבע בחלקו האחורי שמאלי, ובמיוחד בפינתו השמאלית-אחורית של הרכב, כך שנפגעו הן הפנס, הן המגן האחורי והן הכנף האחורית שמאלית. התובעת תארה כיצד התקדמה התנועה לסירוגין בין עצירות קצרות לנסיעה איטית, והבהירה כי הרכבים שלפניה עצרו, וכך גם היא וגם רכב הנתבע, ואז החלה התנועה להתקדם, והיא היתה חייבת להזיז את רכבה כדי להמנע מפגיעת המשאית בה, אלא שאז, כאשר הפנתה את רכבה כדי להתאימו לכיוון התנועה צפונה - פגעה בה המשאית במפתיע. הנתבעים התגוננו בטענה כי זכות הקדימה במקום, על פי התמרורים המוצבים, היא לרכבים הנעים בכביש המהיר - כביש 2, וכי על כן היה על התובעת להמנע מכניסה לנתיב הימני כל עוד זה עמוס ברכבים. לשיטתם, רכב התובעים התפרץ לתוך נתיב נסיעתו של הנתבע, ועל כן גרם לתאונה במעשיו. במהלך הדיון שהתקיים לפניי נחקר הנתבע על גרסתו וטען כי במועד הרלוונטי היה אמנם עומס תנועה בכביש האמור, אך אין מדובר בפקק תנועה. לשיטתו כאשר הוא מגדיר את התנועה כעמוסה הוא מתכוון שהיו עצירות לעתים, והנסיעה היתה איטית. עוד הוסיף כי במועד הרלוונטי השעה היתה שעת אחה"צ, לקראת חורף, ובהתאמה האזור היה חשוך למדי, והראות לא היתה טובה כפי שמתואר בכתב התביעה. בהמשך הוסיף כי למעשה לא הבחין ברכב התובעים המגיח מימין, ואף לא ציפה לו שכן לא היו כלל רכבים המשתלבים לתוך הנתיב באותו אזור, שכן מדובר היה באי תנועה המשורטט על גבי הכביש, שבגינו נערכה ההשתלבות רק מטרים רבים בהמשך הדרך. הנתבע הכחיש כי לפני הרכב שלפניו השתלב רכב אחר, ואף גרס כי יכול היה לראות את התנועה לפנים למרחק רב, לאור גובהו של הרכב בו נהג (שלשיטתו היה משאית פול-טריילר). לדבריו כלל לא היה במצב של תחילת נסיעה כשארעה התאונה, אלא זרם ביחד עם התנועה במהירות איטית לאור העומס. בינו לבין הרכב שלפניו, כך טען, היה מרחק של כחצי רכב בלבד, והנסיון של התובעת להשתלב היה בזווית חדה. לדבריו הבחין ברכב התובעת רק ברגע הפגיעה. בהמשך ביקש לתקן וטען כי הבחין ברכב התובעת הפורץ אל תוך מסלול נסיעתו - ואז בלם כמידת האפשר, ועל כן פגע ברכב התובעת פגיעה קלה בלבד. הנתבע לא ידע להסביר מדוע לא נפגע רכב התובעת אף בחלקו הקדמי על אף זוית הכניסה הנטענת, ועל אף המרחק המצומצם לשיטתו בינו לבין הרכב שלפניו. לאחר ששמעתי את גירסאות שני הצדדים אני רואה לנכון לאמץ את גירסתה העובדתית של התובעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה. התובעת הותירה רושם מהימן על ביהמ"ש, וגרסתה מתיישבת היטב הן עם תמונות הרכב וזוית הפגיעות והן עם ההגיון הבריא. גרסתו של הנתבע, לעומתה, נראתה מגומגמת ומהוססת, וניכר כי הוא אינו יודע לתאר במדויק כיצד ארעה התאונה. זאת ועוד, גרסתו עברה שינויים ותיקונים בהתאם לצורך, ואינה מתיישבת עם השכל הישר. למעשה, בעוד שתחילה ניסה הנתבע להציג גרסה שתעמוד בסתירה מוחלטת לכל גירסתה של התובעת, בהמשך תיקן בתיאוריו את הגרסה ולאט לאט אימץ, כמעט לחלוטין את גרסת התובעת. כך לענין הראות באותו יום, וכך לעניין מידת העומס בכביש ועוד. בשים לב לדברים אלו אני רואה לנכון לקבוע כי במועד הרלוונטי היה עומס תנועה רב בכביש, ככל הנראה בשל כניסתו הקרבה של ערב יום הכיפורים - כטענת התובעת - והרכבים המשתלבים מימין נאלצו לעשות כן לסירוגין ובאופן איטי, כתנועת "ריצ'רץ'", כפי שכינתה זאת התובעת. בנוסף לא שוכנעתי כי התובעת ניסתה להשתלב במקום בו קיים אי תנועה בכביש, ובעניין זה ראוי לציין, מדובר בטענת הדחה שהנטל להוכיחה רובץ על הנתבע, וזה לא הרימה. בהתאמה, סבורני כי הרכבים הנעים בכביש מס' 2 נדרשו, על אף זכות הקדימה המוענקת להם על פי הדין, לנהוג זהירות רבה בכביש, ומצופה כי ינהגו באדיבות כלפי עמיתיהם לכביש, המבקשים להשתלב לתוך התנועה הנעה צפונה ולהמנע מעיכוב התנועה הבאה ממזרח מעבר לצורך. ככל עמידה על זכות, גם עמידה על זכות קדימה, מחייבת נקיטת התנהלות תמת לב והוגנת כלפי הסובבים, לרבות אלו החבים בכיבודה מנגד, וכך ראוי היה לצפות כי ינהג הנתבע. במיוחד נכונים הדברים לאור הוראות תקנה 21 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961, הקובעת חובה לנהוג בזהירות כלפי עוברי דרך אחרים, למנוע עיכוב של התנועה ולהתנהל באופן שימנע פגיעה ברכבים אחרים בשים לב למצב הדרך, התנועה, ואופי הרכב הננהג. בהתאמה, ראוי ונכון היה לצפות כי הנתבע ינהג ברכבו בזהירות יתרה, יבחן היטב את הדרך שלפניו, יבחין ברכבים המשתלבים מימין בהמשך הדרך, לפני הרכב שנסע לפניו באותו נתיב, ויבין כי רכבים אחרים עשויים לנסות להשתלב כאמור, באופן שמחייב זהירות ושמירת מרחק בינו לבין הרכב שלפניו, בין אם לצורך בלימה (כאמור לשיטת הנתבע רכבו היה כבד ועצירתו איטית, ובינו לבין הרכב שלפניו היה מרחק קטן יחסית), ובין אם לשם עידוד זרימת הרכבים המעוכבים מימין. משלא פעל כאמור, אני סבורה כי תרם תרומה ממשית להתרחשות התאונה, וכי יש לראות בו כמי שיש באשמו כדי לגרום להתרחשותה. יחד עם זאת, סבורני כי משנקבע כי יש לחייב את הנתבעים בגין אשמו של הנתבע לתאונה, אין להתעלם מכך שאת שיעור הפיצוי בגין הנזק יש להפחית במקרה דנן בשל אשמה התורם של התובעת לתאונה. בעניין זה אבהיר כי אין חולק, אף לשיטת התובעת, כי נכנסה לתוך נתיבו של הנתבע בשעה שזה מצוי היה בסמוך לידה, ובאופן שלשיטתה אילץ אותה להתנהל בהתעלמות מסוימת מן התמרור המורה על מתן זכות קדימה וזאת מתוך חשש שבאופן שבו רכבה מוצב על גבי מסלול נסיעתו של הנתבע הוא עשוי לפגוע בה אם לא תזוז. בכך למעשה העידה ואישרה התובעת כי בהתנהלותה בכביש יצרה מכשול בפני הנתבע, הפריעה בנתיב נסיעתו והכל באופן המסכן את רכושה ורכושו. במיוחד סבורני כי נכונים הדברים שעה שלכאורה הגיעה התובעת מימין הדרך, מאזור שבו שדה הראיה של הנתבע חסום, ובשעה שהנתבע נוהג ברכב כבד ומסורבל שהתנהלותו כבדה, ויכולת תגובתו במקרה של הפרעה מוגבלת ואיטית. נדמה כי כל אלו צריכים היו להביא את התובעת לנהוג משנה זהירות, להגביר עירנותה להימנע מהפרעה בנתיבו של הנתבע ולערוך השתלבותה בנתיב בהתאמה. מכל האמור אני סבורה כי יש לקבוע במקרה דנן כי לתובעת אשם תורם לאופן התרחשות התאונה המצדיק הפחתת פיצוי התובעים בכ-40%. אשר לנזקים שנגרמו לתובעים, בחנתי את העדויות, את התמונות ואת השמאות ונחה דעתי כי הנזקים הישירים המתוארים בכתב התביעה אמנם נגרמו לתובעים כתוצאה מהתאונה נשוא דיון זה. בהתאמה, עומדים הנזקים על סך כולל של 12,282 ₪. הנזקים העקיפים הנתבעים לא הוכחו כלל, ועל כן איני רואה לנכון לפסוק פיצוי בגין רכיב זה. לסיכום הדברים אני רואה לנכון לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 7,369 ₪ (כשיעור אשמו של הנתבע בשים לב לניכוי האשם התורם). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 8/11/12, ועד יום התשלום המלא בפועל. בנוסף אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשאת בהוצאות ההליך כאן בסך כולל של 1,000 ₪, בין היתר בגין ההתנהלות שקדמה למתן פסה"ד הקודם כאן. הואיל ובתיק הופקדו זה מכבר הסך של 1,000 ₪ בגין הוצאות ההליכים, וכן סך של 5,000 ₪ נוספים - אני מורה על חילוט הסכומים האמורים לטובת התובעים, והנתבעים ישלמו את יתרת הסכום הפסוק כאמור מעלה, בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן - יהיו התובעים רשאים לחדש ההלכים בתיק ההוצאה לפועל שנפתח לגביית פסה"ד מיום 14/4/13, לאחר התאמת הסכומים שם, בהתאם לאמור כאן. לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים. רכבמשפט תעבורהזכות קדימהכביש