קיבלתם זימון למשפט תעבורה באור עקיבא ? מתלבטים אם לפנות לעורך דין תעבורה ? אתם לא לבד

##האם להימנעות מלהתייעץ עם עורך דין תעבורה באור עקיבא יש מחיר ? ## רבים שואלים את עצמם האם מומלץ להתמודד עם עבירות תעבורה באור עקיבא ללא עורך דין ? כאשר אדם חשוד בעבירת תעבורה ונמצא לפני חקירה במשטרה או חמור מכך, אם כבר הוגש נגדו הגשת כתב אישום, השאיפה שלו, מטבע הדברים, תהיה לשכור עורך דין תעבורה "הכי טוב בארץ". מרבית הנאשמים שהחליטו לבחור באופציה של "עורך דין תעבורה זול" - כלומר לייצג את עצמם...ולא להיות מיוצגים על ידי עורך דין מומחה לתעבורה באור עקיבא, מצאו את עצמם מתמודדים עם סיטואציות שהם לא מבינים כראוי.

 

באיזה שלב פונים לעורך דין תעבורה באור עקיבא ?

מומלץ לפנות לעורך דין לענייני תעבורה באור עקיבא בהקדם האפשרי, על מנת לקבל ייעוץ משפטי, הדרכה ובסופו של דבר ייצוג. לא כל עבירת תנועה מסתיימת בקנס כספי זניח, ישנן עבירות שהעונש עליהן הוא שלילת רישיון נהיגה לתקופה ארוכה ואף מאסר בפועל. התייצבות לדיון בבית משפט תעבורה יכולה להיות חוויה לא נעימה, הכרוכה בלחץ נפשי ומתח ועלולה להסתיים במפח נפש. ייצוג על ידי עורכי דין מומחים לדיני תעבורה באור עקיבא כבר מהשלב הראשוני, ולא רק בשלב של ערעור תעבורה, יכול להוות את הגורם מכריע בין קבלת עונש חמור, עונש קל או זיכוי מוחלט.

 

איך לבחור עורך דין תעבורה באור עקיבא ?

אנו מאמינים כי לקוח ש"עשה שיעורי בית" ולמד לעומק על סוג עבירת התעבורה הרלוונטית לגביו, יפיק תועלת רבה יותר מהייעוץ עם עורך הדין ואף את סיכויי ההצלחה בתיק. אי לכך, העמדנו לרשותכם פלטפורמה משפטית ייחודית בנושא דיני תעבורה באור עקיבא, המורכבת מספרות מקצועית, מקבץ פסקי דין והחלטות שניתן לאתר בקלות באמצעות ##מערכת חיפוש פנימית מהמתקדמות בעולם##, שתיתן לכם מענה מלא, מקיף ומקצועי תחת קורת גג אחת. לרשימת הפוסטים המלאה - 🔍 עורך דין תעבורה אור עקיבא מומלץ לקרוא בעיון על שלל בסוגיות בתחום דיני תעבורה באור עקיבא, הרלוונטיות עבורכם במדריך משפטי זה, ואף אל פי שהמידע אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי, אין ספק כי תפיקו ממנו תועלת רבה. לרשימה המלאה - 🔍 נהיגה בשכרות🔍 מהירות מופרזת🔍 שלילת רישיון נהיגה🔍 זכות קדימה🔍 נהיגה ללא ביטוח🔍 נהיגה ללא רישיון🔍 נסיעה באור אדום🔍 סטיה מנתיב / עקיפה🔍 אי ציות לתמרור🔍 שמירת מרחק🔍 תאונה מאחור🔍 פניית פרסה🔍 כללי נסיעה בכיכר 

דוגמאות

##(1) פניה אסורה ימינה באור עקיבא## הנאשם מואשם בכך שבשעה 9.6.00, בסביבות השעה 22:30, בעת שנהג ברכב בעת יציאה מאור עקיבא לכביש מספר 4 ופנה ימינה, הוא עשה את הפנייה מבלי שהיה סמוך לקצה הדרך הימני - עבירה המנוגדת לתקנה 42 לתקנות התעבורה. על פי עדות השוטר הנאשם עזב את אור עקיבא ופנה דרומה בכביש מספר 4. בעדותו הנאשם מאשר כי אכן פנה ימינה מאור עקיבא, וכי בצד ימין, ג. 20 מ 'מהצומת, דוכן נייד ומכונית נוספת. תקנה 42 לתקנות התעבורה קובעת כי נהג המתכוון לפנות ימינה לא יפנה עד שיהיה קרוב ככל האפשר לקצה הימני של הכביש ויפנה ימינה בפנייה חדה, אלא אם כן סומן אחרת על הכביש. ##הכרעת בית המשפט:## לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה ואני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו. ##(2) עבירות תעבורה של נהג מונית באור עקיבא## הנאשם מואשם כי ביום 23 ביולי 2002, בסביבות השעה 16:19, בעת שנסע במונית בכביש מספר 4 לכיוון חדרה, לא עמד בהגבלה לפיה הוא רשאי לבצע שירות. נסיעות רק בקווים חיפה-חיפה וחיפה-קריית ים. אושרה בגין המונית שלו, עבירה המנוגדת לתקנה 494 לתקנות התעבורה. העד מוסיף כי לאחר שנעצר הנאשם נוצר קשר עין בינו לבין השוטר "הזמני" שהיה במונית. בחקירה הנגדית הנאשם מאשר שהוא אכן נסע מחיפה לחדרה, אך הכחיש את הטענה כי עצר באור עקיבא. הנאשם עצמו מכחיש לחלוטין את העובדה שלקח נוסעים לנסיעת עסקים, ובעדותו בבית המשפט הוא מכחיש גם את העובדה שעצר באור עקיבא. הנאשם הכחיש, כאמור בעדותו, כי עצר באור עקיבא, ואם זה היה המקרה, הרי שהמסקנה הנדרשת היא כי השוטר "הזמני" היגר לחיפה, וזה לא הגיוני, ולא מתפייס בשעה הכל עם הראיות של התביעה. ##הכרעת בית המשפט:## על כן, אני קובע, כאמור, כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו. לכן, אני מרשיע את הנאשם בעבירה נשוא הדיווח. ##(3) זיכוי מעבירת נהיגה בלי רישיון באור עקיבא## הנאשם מואשם בעבירות של נהיגה בפסילה ונהיגה ללא רישיון נהיגה וכן בעבירה של נהיגה ברכב כשאין לו ביטוח. הנאשם הכחיש את עובדות כתב האישום וטען כי הוא לא נהג ברכב בזמן האישום וכי זה היה בעת ביצוע העבירות בבית חברתו. השוטר מוסיף כי הוא והשוטר האחר הבחינו בנאשם כשהוא יוצא מהרכב ונמלט "ברגל" לאור עקיבא אך לא ניסה לרדוף אחריו מכיוון שמדובר בדרך צרה. העד מדגיש כי הוא "נמשך" לרכב "אלפא" מכיוון שהנאשם מוכר בתחנת אור עקיבא והוא מוכר גם כבעלים של רכב "אלפא". עד התביעה הראשי גיא סלמה מאשר גם כי כאשר הבחין ברכב לפני שהבחין בנהג, הפנה הרכב את תשומת ליבו לכך שהרכב "הוכר" בתחנת אור עקיבא כרכב בו נוהג הנאשם בדרך כלל. ##הכרעת בית המשפט:## לכן, לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה ולכן אני מזכה את הנאשם מחמת הספק. ##(4) זיכוי מעבירת נהיגה תחת השפעת סמים באזור אור עקיבא## על פי כתב האישום, הנאשם נהג ברכב סובארו בכביש אור עקיבא-קיסריה כשהוא בהשפעת מתדון, לא שם לב לכביש, איבד שליטה על הרכב, סטה לצד ימין ופגע בשלט. - התאונה פגעה ברכבו של הנאשם ובשלט. הוראות החקיקה לפיהן הואשם הנאשם הן, סטייה מנתיב הנהיגה ונהיגה רשלנית, התנהלות שגרמה לנזק לרכוש וכן נהיגה בהשפעת סמים (עבירה המנוגדת לסעיף 62 (3) (4) לתעבורה. פְּקוּדָה. בעדותו בבית המשפט אומר הבוחן כי הנאשם נסע בכביש קיסריה אור עקיבא ובשלב מסוים סטה ימינה לשול המכה ופגע בסלע ושלט. אין מחלוקת כי הנאשם אכן נהג ברכבו בכביש קיסריה אור עקיבא וכי בשלב מסוים הוא סטה לצד הדרך ופגע בשלט שעמד או שוכב בצד הדרך וכתוצאה מכך רכבו ניזוק. ##הכרעת בית המשפט:## מכל מקום ולאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התביעה לא עמדה בנטל להוכיח את נהיגת הרכב על ידי הנאשם בהשפעת סם. ##(5) נסיעה בלי חגורת ביטוחת באור עקיבא## נגד הנאשם הוגשו כתבי אישום לפיהם ביום 20 ביוני 2005 בשעה 12:20 ברחוב הנשיא ליד צומת הרב קוק באור עקיבא, הנאשם עצר את רכבו באמצע הדרך והפריע לתנועה בניגוד להוראות תקנה 71 (1) לתקנות התעבורה. בתקנה 83 (ב) (א) לתקנות התעבורה. העד, על פי עדותו, הבחין בנאשם שעוצר את רכבו באמצע הכביש וחסם תנועה, וכן הבחין כי הנאשם אינו חגור בחגורת בטיחות. ##הכרעת בית המשפט:## אני פוסל את הנאשם מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חודש על תנאי, אך הנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם כן יבצע תוך תקופה של שנה מהיום שהורשע או אחת העבירות המפורטות לוח הזמנים הראשון או השני של פקודת התעבורה. התקופה האמורה או אחריה.

 

זכות קדימה במעבר חצייה באור עקיבא

השופט א' גופמן אני מזכה את הנאשמת. 1. על-פי כתב-האישום, נהגה הנאשמת בתאריך 13.7.2000 רכב מס' 86-058-44 ברחוב הנשיא באור עקיבא, כאשר מדובר בכביש דו-מסלולי והראות טובה. בהתקרבה בסמוך לבית 658, חצתה את הכביש במעבר חצייה בריצה מימין לשמאל ילדה, ולאחר שהספיקה לחצות כארבעה מטרים מתוך רוחב הכביש היא נפגעה על-ידי רכב הנאשמת. הנאשמת מואשמת בעבירה של נהיגה רשלנית, אי-מתן זכות קדימה להולכת רגל במעבר חצייה וגרימת חבלה של ממש. 2. עד תביעה 1 היה אבי הילדה, כאשר באמצעותו הוגשה הודעתו במשטרה (סומנה ת/1). על-פי הודעתו, בתו עמדה ללכת לקייטנה וחצתה את הכביש, כאשר בסמוך למעבר החצייה עמדה משאית זבל. כשעברה את המשאית, פגע רכב שהגיע משמאל ברגלה של הבת ספיר. אדגיש שהודעה זו למעשה ניתנה על-ידי אבי הילדה, למרות שלמעשה ניתן להבין ממנה שהמדובר בהודעת הילדה, שכן בסיפה מצוין שההודעה ניתנה בנוכחות האב, אך ברישה מצוין שנותן ההודעה הוא אביה. 3. עד תביעה 2 היה הבוחן יהודה יוסף ובאמצעותו הוגש דוח הבוחן (סומן בטעות גם כת/1), הודעת הנאשמת (ת/2) ודוח נזקים (ת/3). בהמשך הותרה גם הגשת סקיצה שערך הבוחן (סומנה ת/5). על-פי האמור בדוח, במקום קיים מעבר חצייה ברור ומסומן היטב כאשר לנאשמת היה שדה הראייה של 100 מטרים לפנים, ולצד ימין, לכיוון ממנו הגיעה הולכת הרגל, שדה הראייה עמד על עשרה מטרים בלבד, אם יצאה מהכניסה לבניין. הבוחן גם מציין, שבסמוך למעבר החצייה אין תמרור המזהיר נהגים כי הם מתקרבים למעבר חצייה. במסקנותיו קובע הבוחן, שהולכת הרגל "התפרצה" למעבר החצייה מימין לשמאל בריצה, ונפגעה מהגלגל הימני של רכב הנאשמת כאשר הגלגל עלה על רגלה. כן קובע הבוחן כי הילדה הספיקה לחצות 3.8 מטרים בכביש. בחקירה הנגדית אמר הבוחן שהיה ער לכך שנטען שהייתה משאית בסמוך למעבר החצייה, אך במועד שערך את הדוח וביקר במקום לא הייתה משאית במקום וחישוב שדה הראייה על-ידיו נעשה בהתחשב בכך שלא הייתה משאית. בהמשך החקירה הנגדית, לאחר שהוגשה הסקיצה (ת/5), אמר הבוחן שלא ציין את מקום עמידת המשאית כי הנאשמת לא יכלה להצביע על מיקומה המדויק עובר לתאונה. הבוחן מוסיף שרכב הנאשמת היה בהילוך שני בעת התאונה, לא שאל אותה למהירותה עובר לתאונה וכן לא שיחזר את מהירות החצייה עם הילדה. 4. מטעם ההגנה העידה הנאשמת עצמה. לדבריה, נסעה לעבודה ואז הבחינה בשתי בנות שהתפרצו לכביש לפני משאית אשפה, ובהמשך הבחינה בהן שוב באמצע הכביש ופגעה בהן. בהמשך היא מעידה, שלא יכלה לראות את הילדות שהיו על המדרכה כי המשאית ופח האשפה (צפרדע) שהיו במקום הסתירו את המדרכה. לדבריה, נסעה בזהירות ולאט ולכן "לא קרה כלום". 5. באשר לקביעת מימצאים על-פי הראיות אין מחלוקת שהנאשמת נסעה בכביש דו-מסלולי (רחוב הנשיא באור עקיבא) והתקרבה לעבר מעבר חצייה. באשר לשאלה האם הייתה משאית סמוך למעבר החצייה אשר יצרה הגבלה של שדה הראייה, הרי אני קובע שמשאית כזו אכן הייתה. כך בהודעה במשטרה שנמסרה על-ידי הילדה שנפגעה (או אביה) נאמר שבמקום עמדה משאית זבל ב"אמצע מעבר החצייה וחסמה את המעבר". גירסת הילדה מאומתת על-ידי הנאשמת עצמה, אשר בהודעתה במשטרה ציינה שלפני מעבר החצייה עמדה משאית לפינוי אשפה שנאלצה לעקפה. באשר לרגע הבחנת הנאשמת בילדות שרצות לכביש, הרי הנאשמת בהודעתה במשטרה (עמ' 2 להודעה מול שורה 23) אומרת שראתה את הילדות רצות מהמדרכה ובגלל זה לא פגעה בהן כי עדיין הצליחה לעצור. אכן, בעדותה בבית-המשפט טענה שלא יכלה להבחין בילדות כשהיו על המדרכה כי המשאית הסתירה, וניסתה להסביר את האמור בהודעה במשטרה בכך שהכוונה במילים "רצות במדרכה" הייתה לכך שהבחינה בהן ש"הן חצו", אך אני דוחה הסבר זה. דבריה בהודעה במשטרה הם חד-משמעיים, באומרה שראתה את הילדות "רצות מהמדרכה" ואין לי ספק שלו הייתה מבחינה בהן רק כשהיו בכביש, לאחר שיצאו מאחורי המשאית, הייתה מציינת עובדה זו בלבד. חיזוק למסקנה זו אני מוצא גם בדבריה ש"הצליחה לעצור". אין כל סבירות לכך שהנאשמת הייתה מצליחה לעצור לו הייתה מבחינה בהן ברגע שיצאו מאחורי המשאית, שכן ברור ששבריר שנייה לאחר שיצאו מאחורי המשאית היא פגעה בהן. אין כל אפשרות, ואפילו תאורטית, שבפרק הזמן שהילדה נחשפה לנגד עיניה, לאחר שיצאה מאחורי המשאית ועד שנפגעה, היא תספיק לעצור, שכן בפרק זמן זה טרם חלף אפילו זמן התגובה המינימלי. המסקנה היא על-כן שאכן הנאשמת הבחינה בילדות עוד כשהיו על המדרכה ורצו ממנה לכביש. באשר למהירות חציית הכביש על-ידי הנפגעת, הרי בכתב-האישום מצוין שהילדה חצתה את הכביש בריצה, ועל-כן אני מאמץ קביעה זו. יודגש שגם בהודעה במשטרה שנגבתה מהנאשמת ציינה הנאשמת שהבחינה בילדות רצות מימין לשמאל, ואף הבוחן במסקנותיו בדוח הבוחן מציין שהולכת הרגל התפרצה מכיוון סמוך למעבר החצייה מימין לשמאל בריצה. לאור כל זאת אני קובע כאמור שהנפגעת אכן התפרצה לכביש בריצה מהמדרכה. באשר למהירות בה נסעה הנאשמת עובר לתאונה, הרי לעניין זה לא נקבע שום מימצא, ואף בעדותו בבית-המשפט (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 22) הבוחן מאשר כי כלל לא שאל את הנאשמת לגבי מהירותה. משכך הם פני הדברים, ואין כל מימצא לגבי מהירותה עובר לתאונה, הרי אני יוצא מהנחה כללית שהמדובר במהירות סבירה בנסיבות העניין. משקבעתי שהנאשמת הבחינה בילדות בהיותן על המדרכה, השאלה היא מה המרחק שעברה הילדה מרגע שהבחינה בה הנאשמת, או אמורה הייתה להבחין בה על המדרכה, ועד רגע הפגיעה. לעניין זה אני קובע שאכן הילדות יצאו מפתח הבית המשותף ולא הלכו על המדרכה. קביעה זו מתיישבת עם העובדה שבהודעה שנגבתה במשטרה מאשרת הילדה (או האב) שיצאה מביתה, ואין מחלוקת שהבית ממנו יצאה הינו הבית שפתחו סמוך למעבר החצייה (בית מס' 658). על-פי דוח הבוחן, הילדה הספיקה לחצות 3.8 מטרים במעבר החצייה משפת המדרכה. אכן, בתרשים צוין מרחק של 4.2 מטרים, אך בהיעדר כל ראיה נוספת, מה גם שהמדובר בקביעה שנעשתה על-פי הצבעת הנאשמת המבוססת על הערכתה ולא על מימצאים, מעדיף אני את הקביעה הנוחה לנאשמת והיא 3.8 מטרים. מאחר שרוחב המדרכה על-פי הסקיצה ת/5 עומד על 1.8 מטרים, הרי מאחר שמדובר בילדה שיצאה מפתח בית, הרי המרחק מהמקום בו יצאה למדרכה, שאז אמורה הייתה להיחשף לעיני הנאשמת, ועד מקום הפגיעה, עומד על 5.6 מטרים. אכן, בדוח הבוחן נאמר, בסעיף 4, ששדה ראיית הנאשמת היה למרחק עשרה מטרים אם יצאה הילדה מהכניסה, אך ברור שעל-פי חישוב רוחב המדרכה (1.8 מטרים) והמרחק אותו חצתה על מעבר החצייה (3.8 מטרים) המרחק שעברה הילדה מרגע שיצאה למדרכה ועד רגע הפגיעה, על-פי חישוב פשוט, עומד על 5.6 מטרים בלבד. באשר לשאלה מה פרק הזמן אשר בו הייתה הילדה אמורה להיות חשופה לעיני הנאשמת, בהנחה שהבחינה בה כשירדה למדרכה, הרי יש להדגיש שילדה בת 7.5 הרצה ממצב עמידה עוברת בערך 4.3 מטרים בשנייה ואם הייתה בריצה שוטפת היא עוברת בין 4 ל-6 מטרים בשנייה. מאחר שהילדה הייתה חשופה לעיני הנאשמת כאמור למרחק של 5.6 מטרים, הרי פרק הזמן המקסימלי בו יכולה הייתה להיות חשופה, ובהתבסס על מהירות של שלושה מטרים לשנייה, עומד על כ-1.8 שניות, ופרק הזמן המינימלי, בהתחשב במהירות חצייה של 6 מטרים לשנייה, עומד על זמן "חשיפה" של כשנייה. אם נסכם את מימצאיי עד כה, הרי הנאשמת התקרבה למעבר החצייה במהירות בלתי ידועה אך סבירה ולא מופרזת והבחינה בילדות רצות מהמדרכה למעבר החצייה, כאשר משאית זבל עומדת בסמוך לו. הנאשמת החלה לעצור את הרכב, אך פגעה בילדה כאשר עלתה עם הצמיג של הרכב על רגלה, כאשר הילדה הספיקה לחצות כארבעה מטרים על מעבר החצייה עצמו (3.8 מטרים ליתר דיוק). המרחק בין פתח הבית ממנו יצאה ועד המקום בו נפגעה עומד על 5.6 מטרים. 6. השאלה היא האם בנסיבות האמורות נהגה הנאשמת ברשלנות והפרה את חובתה ליתן זכות קדימה להולכת הרגל במעבר חצייה. כבר מיד אציין שבמקום לא היה תמרור המזהיר נהגים כי בהמשך הדרך קיים מעבר חצייה. על-פי המימצאים הילדה הייתה אמורה להיות חשופה לעיני הנאשמת לפרק זמן של בין שנייה ל-1.8 שניות. מאחר שמהירות הנאשמת בלתי ידועה, הרי בהנחה שנסעה במהירות של 40 קמ"ש והכביש הינו בעל מקדם חיכוך 0.7, הרי על-מנת שהנאשמת תספיק לעצור את הרכב דרוש לכך פרק זמן של 1.62 שניות. אין בדוח הבוחן כל התייחסות למקדם חיכוך בכביש ואין כל התייחסות לשאלה מה פרק הזמן, בו הייתה הילדה אמורה להיות חשופה לעיני הנאשמת ומה פרק הזמן שהיה דרוש לנאשמת לעצור את הרכב במהירויות שונות. מתבקש היה שהבוחן יבצע מדידות ובדיקות לגבי השאלה האם הנאשמת, במהירות בה נסעה, יכולה הייתה למנוע את התאונה. אם אצא מנקודת הנחה ממוצעת (לא המקלה ביותר עם הנאשמת) שזמן החשיפה של הילדה עמד על 1.4 שניות (בין שנייה ל-1.8 שניות), ואצא מהנחה שמקדם החיכוך עומד על 0.7 (גם דבר זה לא הוכח כלל), הרי גם אם הייתה נוסעת במהירות של 35 קמ"ש, הרי הזמן שהיה דרוש לה לעצור עומד על 1.41 שניות, שהינו פרק זמן גבוה יותר מהזמן שהייתה יכולה לעצור בו אם הייתה מבחינה, ואף הבחינה בילדה, ברגע שזו "התפרצה" לכביש. מאחר שמדובר בכביש בינעירוני והמהירות המותרת בו לנסיעה הינה 50 קמ"ש, ואף ייתכן שמהירות החצייה של הילדה הייתה גבוהה יותר ופרק הזמן שחלף מרגע שיצאה מביתה ועד שנפגעה עמד על פחות מ-1.4 שניות, הרי המדובר למעשה בתאונה בלתי נמנעת. אדגיש שאם אכן זמן החשיפה עמד על שנייה בלבד, הרי גם אם הנאשמת הייתה נוסעת במהירות של 25 קמ"ש לא הייתה מצליחה למנוע פגיעה בילדה ואפילו הייתה מבחינה בה ברגע שיצאה מפתח ביתה (חצר הבית המשותף). 7. מאחר שברור שהנאשמת נהגה במהירות איטית או סבירה וברור שלא עברה על המהירות המותרת, הרי לא הובאו כל ראיות בפניי שבנסיבות המקרה היה על הנאשמת להפחית מהירותה למהירות נמוכה ביותר. הילדה יצאה מפתח ביתה כאשר הנאשמת יכולה הייתה להבחין בה פרק זמן קצר ביותר לפני שפגעה בה, מה עוד שלא היה שילוט המזהיר על קיום מעבר חצייה, ובנסיבות אלה אין כל מימצא המצדיק קביעה שהנאשמת נהגה במהירות בלתי סבירה וכי התרשלה בנהיגתה. עצם קיום מעבר חצייה או בתים סמוכים לכביש הוא דבר שגרתי בנסיעה בשטח עירוני ואין הדבר מחייב נהג לנסוע במהירות פחותה מהמהירות המותרת אלא בנסיבות המחייבות זאת, ובמקרה שבפניי אין או לפחות לא הוכחו בפניי נסיבות כאלה. מטבע הדברים, בשטח בנוי יש בתים ובהם מתגוררים אזרחים, כולל ילדים, ועל-כן הועמדה המהירות המותרת בשטח עירוני על 50 קמ"ש. בהיעדר תמרור המגביל את המהירות אף מתחת למהירות של 50 קמ"ש, ובהיעדר תמרור המתריע על סכנה כלשהי, אין על נהג כל חובה להפחית מהירותו מתחת למותר. העובדה שאירעה תאונת דרכים על מעבר חצייה אין בה כשלעצמה כדי להצביע על רשלנות. התביעה לא הוכיחה כי הנאשמת בנסיבות המקרה נהגה שלא כראוי וכי יכולה הייתה למנוע את התאונה בהתחשב בפרק הזמן במסגרתו יכולה הייתה להבחין בהולכת הרגל שהתפרצה לכביש. כפי שמשתמע מקביעתי, גם אם הייתה ערנית ביותר לקורה בדרך, כפי שאכן סביר להניח שהייתה, לא יכולה הייתה למנוע את התאונה, כל שכן שלא היה סיפק בידה ליתן זכות קדימה במעבר חצייה להולכי רגל כאשר מדובר בהולכת רגל שהתפרצה לכביש בריצה. התרשמתי שהנאשמת אכן החלה לבלום את הרכב ברגע שבו אמורה הייתה להבחין בילדה ואף הבחינה בה, ועל-כן לא התרשלה. בהמ' 475/69 רוכורגר נ' מדינת ישראל [1] אמר כבוד השופט י' זוסמן שיש חובת האטה לפני מעבר חצייה רק אם יש נסיבות המחייבות זאת, ואם אין מבחינים ולא יכולים להבחין בהולכי רגל המתקרבים אליו אין כל טעם להאט. ברע"פ 1274/99 לידני נ' מדינת ישראל [2] נפסק שלא קיימת כל "חזקת רשלנות" כאשר אדם נפגע במעבר חצייה. ובמקרה שלפניי סבור אני שהנאשמת לא חרגה ממידת הזהירות הנדרשת מכל נהג בנסיבות דומות ועל-כן גם לא התרשלה. בת"פ (ת"א) 4/562251/1 מדינת ישראל נ' מורן [3] ציין בית-המשפט שאכן להולכי רגל זכות קדימה במעבר חצייה, אך כנגד כך יש לדאוג שתנועה ברחוב ובדרך לא תיבלם ולא תתעכב שלא לצורך. השיקול האם להאט או לא וכמה תלוי באפשרות ידיעת העובדות השוררות ליד מעבר החצייה. מאחר שכאמור במקרה שלפניי לא הוכח שהנאשמת יכולה הייתה להבחין בילדה במסגרת פרק הזמן בו יכולה הייתה להספיק לעצור טרם פגיעה במעבר החצייה, הרי מן הדין לזכותה מחמת הספק. כלל חשוב הוא, שהשאלה המשפטית לעניין קיום רשלנות אינה מה ניתן להוסיף עוד כהנה וכהנה לאמצעי הזהירות מעבר לנדרש אלא מה נדרש מנהג סביר. 8. על-מנת להרשיע נאשם בעבירה המיוחסת לו, על התביעה להוכיח את אחריותו מעבר לכל ספק סביר. ספק סביר הוא פונקציה של הערכת מכלול הראיות. משאין ראיות חד-משמעיות לגבי מהירות רכב הנאשמת ונסיבות חציית הילדה את הכביש, הרי פועלים ספקות אלה לטובת הנאשמת. במצטבר מכל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשמת מכל העבירות המיוחסות לה מאחר שהתביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח אשמה מעבר לכל ספק סביר. 9. בשולי דבריי אוסיף שלאור האמור בהכרעת-הדין אין אני מוצא מקום להתייחס לשאר טיעוני בא-כוח הנאשמת כפי שעולים מסיכומיו. משפט תעבורה