1.זוהי תביעה לסעד הצהרתי המכיר בזכויות התובעים ברכוש משותף בו תפסו הנתבעים חזקה, ולחיובם של הנתבעים לשלם לתובעים את חלקם בדמי השכירות שגבו הנתבעים בגין השכרת הרכוש המשותף האמור בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. מושא הדיון הוא הבית המשותף הידוע כחלקה 23 בגוש 30081, המצוי ברח' מלכי ישראל 10, פינת רח' הישיבה, בירושלים (להלן - הבית המשותף). הבית המשותף בנוי מקומת מרתף, קומת קרקע וקומה ראשונה. למעט 4 יחידות המשנה שבקומה הראשונה, כל יתר היחידות משמשות כחנויות. חדרי המדרגות בקומת הקרקע ובקומה הראשונה צמודים ליחידות משנה 11 - 14. התובעים הם שלושת בניהם ויורשיהם של המנוחים משה ותמר דוידוף ז"ל. מכוח צוואת אביהם וירושת אמם, זכאים התובעים להירשם כבעלי זכות בעלות בתתי חלקות 8, 9, 10, 13, ו-14. ליחידות אלה, על פי הרישום, צמודים 39.66% מן הרכוש המשותף (165/416). ליחידות 13 ו-14 צמודים 50% מן הזכויות בחדרי המדרגות (הצמודים לארבע היחידות העליונות). הנתבעים הם בעלי זכות הבעלות בתת חלקה 1, הדירה היחידה הרשומה בקומת המרתף על פי צו רישום הבית המשותף. בבעלות הנתבעים, על פי הרישום, 6.73% מן הרכוש המשותף (28/416). אין חולק כי הנתבעים תפסו, כבר לפני שנים רבות, חזקה ייחודית בשטח של כ-125 מ"ר מן הרכוש המשותף בקומת המרתף, ועשו בו שימוש ע"י השכרתו לבתי עסק שונים. לטענת התובעים, הנתבעים עשו כן ללא הסכמת אביהם המנוח או חליפיו, ללא היתר בניה, ותוך הפרת זכויותיהם הקנייניות. בנוסף טוענים התובעים כי הנתבעים תפסו חזקה ייחודית בתא בשטח כ-3 מ"ר המצוי בקומת הקרקע ומהווה חלק מחדר המדרגות הצמוד ליחידותיהם, תא אשר שימש בעבר כשירותים ומושכר כיום לעסק להמרת מט"ח, כי תפסו משנת 1994 ועד לתחילת שנת 2005 חזקה ייחודית בחצר פנימית של הבית המשותף, וכי פגעו בערך תת חלקה 10 שבבעלותם. ההליך הראשון 2.בשנת 2002 הגישו שניים מבעלי היחידות בבית המשותף, עדנה טוקר ויעקב ברנשטיין, תביעה נגד הנתבעים בה טענו להשתלטות הנתבעים על חלקים מן הרכוש המשותף, הכשרתם כחנויות והשכרתם לאחרים, והכל ללא היתרי בניה כחוק וללא הסכמת בעלי הדירות בבית המשותף. טוקר וברנשטיין עתרו לפסק דין הצהרתי בדבר זכויותיהם בנכס, להחזרת המצב לקדמותו, ולתשלום דמי שכירות ראויים על פי חלקם ברכוש המשותף (ת"א 4031/02 אשר נדון בפני כב' השופט י' שפירא) (הליך זה יקרא לשם הנוחות- ההליך הראשון). בית המשפט, בפסק דין שניתן ביום 28.11.04 בהליך הראשון, קבע כי הנתבעים ביצעו סדרה של פעולות בלתי חוקיות ברכוש המשותף, כמצוטט להלן: "פלישה לחללים ובניה בהם: א. ריקנו חלק מהחלל המצוי מתחת לרצפת קומת הקרקע מהמילוי שהיה בו. ב. איחדו את שני החדרים בקומת המרתף יחד עם בור המים וכן את שטחו של החלל והפכו אותו ליחידה אחת ששימשה בעבר כמסעדה וכיום משמשת ומושכרת כחנות צעצועים. ג. הוסיפו תוספות בנייה בשטח הרכוש המשותף שבזמן קיומה של המסעדה כללו אף בנוסף לשטח המסעדה שטחים ששימשו כחדרי שירותים וכחדרון מחסן. ד. שיפצו וביצעו עבודות בחלל. ה. התקינו חלונות זכוכיות גדולים בקיר המזרחי. ו. פרצו קיר מצד מערב ברחוב הישיבה והתקינו דלת כניסה. ז. לצורך הכשרת החללים ובניית החנות הרסו הנתבעים את בור הביוב המרכזי של הנכס, ביטלו אותו ובמקום זאת התקינו צינור לרחוב ללא אפשרות ניקוז ו/או השארת בור ביוב חלופי. בנייה והשתלטות על שטחים בחצר: א. הכשירו מהלך של 9 מדרגות לירידה מרחוב הישיבה בצידו הצפוני לכניסה לעסק כאשר מדרגות אלה מצויות ברכוש המשותף. בצמוד לעסק של הנתבעים בנכס מחזיקים הנתבעים בבעלותם שלוש חנויות הצמודות לחלקה בו מצוי הנכס ואשר מצויות על חלקה 24. בביצוע והכשרת המדרגות פלשו הנתבעים מחלקה 23 לחלקה 24 ובנוסף משתמשים הנתבעים במדרגות (המצויות כאמור בחלקה 23 ומהוות חלק מהרכוש המשותף) לצורך הגעה לחנויות אשר בבעלותם והמצויות בחלקה 24. ב. בעת שהייתה קיימת המסעדה, התקינו ארובה, העמידו מיכלי גז, צינור אוויר מהמטבח וצינור איוורור בחצר הפנימית של הבניין. ג. השתלטו על כמחצית השטח המזרחי של החצר הפנימית בקומת הקרקע וזאת על ידי חלוקת החצר ע"י בניית גדר בלוקים מטיח עם שער ברזל במרכזו וסורג מעל הגדר לרוחב החצר. ד. מעל שטחה המזרחי של החצר המגודרת נבנו גגון וקירות זכוכית במסגרת מתכת בה משתמשים הנתבעים כמחסן להשכרה. השתלטות על חצר (צ"ל - חדר) הנתבעים השתלטו על חדר אשר בנוי במעבר בחדר המדרגות לחצר הפנימית של הבניין ואשר שימש את החנויות במשך שנים כבית שימוש (להלן "החדר"), כאשר בהתאם לחוו"ד שמצורפת לכתב התביעה, החדר שייך לדירות המצויות בקומה הראשונה בלבד". בית המשפט קבע עוד כי שטחי הפלישות, התוספות והשינויים ברכוש המשותף, מגיעים כדי 125 מ"ר. בית המשפט הוסיף וקבע כי הנתבעים לא חלקו על כך שביצעו את העבודות, וכי העבודות בוצעו ללא היתר בניה. לפיכך, הנטל עליהם להוכיח כי ביצעו העבודות ברשות ובסמכות. הנתבעים טענו כי ביצעו את העבודות בין השנים 1986 עד 1989 בידיעתם ובהסכמתם של טוקר וברנשטיין. בית המשפט קבע כי חלק מן העבודות בוצעו בשנים 1992- 1993, הצבת הגדר והסורגים בחצר הבניין בוצעה בשנת 1994, ועבודות נוספות בוצעו עד שנת 1997. עוד קבע כי הנתבעים לא קיבלו את הסכמתם של טוקר וברנשטיין לעבודות. באשר לסעדים שנתבקשו, דחה בית המשפט את התביעה להשבת המצב לקדמותו וזיכה את טוקר וברנשטיין בסעדים כספיים. בעקבות ערעור שהגישו הנתבעים לבית המשפט העליון הוחזר הדיון לבית המשפט אשר דן בשנית בסעדים הכספיים שנתבעו ונתן פסק דין נוסף ביום 23.8.07. בפסק דין זה חייב את הנתבעים לפצות את טוקר וברנשטיין בגין שימושם ברכוש המשותף בהתאם לסכומים שקיבלו הנתבעים בפועל מהשכרת שטחי הרכוש המשותף, ובהתאם לחלקם היחסי של טוקר וברנשטיין ברכוש המשותף. מסכום זה, כך נקבע, יש לקזז את סכום השקעותיהם של הנתבעים בהכשרת שטחי הרכוש המשותף בהם תפסו חזקה למצב בו ניתן להפיק מהם פירות. 3.סקירה נרחבת זו של ההליך הראשון לא באה אלא בשל העובדה שהצדדים מקבלים את ממצאיו של בית המשפט בהליך הראשון. יתר על כן, בכל המתייחס לסעדים הכספיים, וככל שבית משפט ימצא כי התובעים זכאים לסעדים אלה, הגיעו הצדדים לשורה של הסכמות הנגזרות מתוצאות ההליך הראשון, אשר יפורטו בהרחבה בהמשך. המחלוקת המרכזית המונחת לפתחו של בית המשפט זה היא האם נתן אביהם המנוח של התובעים, משה דוידוף ז"ל (להלן- המנוח), את הסכמתו לעבודות שביצעו הנתבעים ולתפיסת החזקה ברכוש המשותף. יצוין כבר עתה כי אין חולק כי המנוח נתן את הסכמתו, בתמורה, לתפיסת חזקה בחלק מן הרכוש המשותף שבקומת המרתף ששטחו 51.33 מ"ר. המחלוקת מתייחסת, אפוא, בעיקרה, לשטח של 73.67 מ"ר מן הרכוש המשותף. ההסכם משנת 1986 4.במועד שאיננו נקוב, ככל הנראה בשנת 1986 (כך ניתן ללמוד ממועד הביצוע הנקוב בהסכם) נערך בין המנוח לבין הנתבע 1 (להלן-הנתבע) הסכם בכתב המתייחס לשטחי הרכוש המשותף (נספח ה' לתצהיר התובעים). בעת עריכת ההסכם, היה המנוח בעלים, בין היתר, של תתי חלקות 9 ו-10, שבקומת הקרקע. על פי האמור בהסכם, היה הנתבע מעוניין "לרכוש את הקרקע הנמצאת מתחת לתת חלקה 9 וכן חלק מהקרקע הנמצא מתחת לתת חלקה 10". לפיכך, הסכימו הצדדים כי על מנת "לנצל את הקרקע האמורה למחסן", יהרוס הנתבע את הריצוף הקיים בדירות 9 ו-10, יוציא את המילוי שמתחתן עד לעומק של 4-5 מ', יצוק תקרה חדשה, יבצע ריצוף חדש, ו"יתקין ויטרינה בחנות" של המנוח (תת חלקה 10). עוד על פי ההסכם, התחייב המנוח למסור את החזקה בחללים שייווצרו לנתבע, תוך שצוין כי "אין אפשרות חוקית להעביר בלשכת רשום המקרקעין את המחסנים שייווצרו ואין אפשרות לשנות את צו בית משותף כי אין הסכמת שאר הדיירים בבנין". תמורת קבלת החזקה ב"חללים" שילם הנתבע למנוח סך 7,200 דולר ב-12 תשלומים. לפי עדות הנתבע, ההסכם נערך ונחתם במשרדו של עו"ד באב"ד. אין חולק כי הנתבע אכן חפר את המילוי שמתחת לתתי חלקות 9 ו-10, ואף למעלה מכך, ואת החלל שנוצר חיבר מאוחר יותר ליחידה שרכש בקומת המרתף (ת"ח 1). אין גם חולק כי הנתבע עשה בחלל שנוצר שימוש מסחרי לאורך השנים. תחילה נוהלה במקום מסעדה, ובין השנים 1997 ועד 2006 נוהלה במקום חנות צעצועים. התובעים חושדים בכשרותו של ההסכם האמור, אולם בהעדר ראיות נוגדות הם מכירים בזכויותיו של הנתבע על פי הסכם זה. סוגית תוקפו של ההסכם אינה שנויה, אפוא, במחלוקת, וככל שניתן להתרשם מן הראיות שכן הובאו, הסכם זה אכן נערך ונחתם (וראה צילומי השיקים שנמסרו למנוח נספח ד' לתצהיר הנתבע. כן ראה עדותו של התובע 2 על פיה אביו "העיר לי פעם שהוא נתן לנתבע לחפור שם" בע' 10 לפרוטוקול). שטחן הכולל של יחידות 9 (16.10 מ"ר) ו-10 (51.15 מ"ר) הוא 67.25 מ"ר. שטח החלק החפור שמתחת ליחידה 9 ומתחת לחלק מיחידה 10, מגיע ל- 51.33 מ"ר (ראה ס' 11 לחוות דעתו של השמאי פטל) (שטח זה ייקרא להלן - שטח ההסכם). 5.התובעים טוענים כי האמור בהסכם ממצה את הסכמתו של אביהם המנוח ואת זכויותיו של הנתבע ברכוש המשותף. טענתם זו מתפצלת לשתי טענות משנה: האחת, כי השתלטותו של הנתבע על רכוש משותף מעבר לשטח ההסכם, נעשתה שלא כדין וללא הסכמת המנוח, והשנייה, כי השימוש המסחרי שעשה הנתבע בשטח ההסכם, אינו תואם את ההסכם המתיר שימוש בו כמחסן בלבד. כפועל יוצא מכך, טוענים התובעים, הם זכאים לדמי השכירות שקיבלו הנתבעים בגין כ- 74 מ"ר מתוך 125 מ"ר, שטח הרכוש המשותף עליו השתלטו בקומת המרתף, ואשר הושכר כחנות צעצועים, וזאת לפי חלקם ברכוש המשותף (39.66%). עוד הם טוענים כי משנעשה בשטח ההסכם שימוש מסחרי, ולא שימוש כמחסן, זכאים הם להפרש שבין דמי שכירות המשתלמים בגין הרכוש המשותף כנכס עסקי לבין דמי שכירות למחסן. 6. הנתבע טוען כי כל העבודות שביצע, מראשית ועד תום, בוצעו בהסכמתו של המנוח ונכללו בהסכם שכרת עמו בשנת 1986. לטענת הנתבע, טרם כריתת ההסכם, הציג לפניו המנוח את הבקשה לרישום הבית המשותף, ועל פיה "שטח המילוי ובור המים צמוד לדירה שבקומת הקרקע מס' 10" (נספח א' לתצהיר הנתבע), תוך מצג שווא כי הוא הבעלים הבלעדי של שטחים אלה. על בסיס מצג זה נכרת ההסכם האמור. רק שנים לאחר מכן, משהוגשה נגדו תביעה ע"י דייר אחר בבית המשותף (דרור דוידוף), נתברר לו, לטענתו, כי הולך שולל, וכי צו הבית המשותף שנרשם בפועל איננו תואם את הבקשה לרישומו שהוצגה לו. מכל מקום, טוען הנתבע, "הממכר" כלל לא רק את שטח ההסכם אלא גם את בור המים ויתר שטחי המילוי שנחפרו. לצורך חפירת המילוי מתחת לדירותיו, פינה המנוח את יחידה 10, בה התגורר, ועבר ליחידה 15 שהייתה אף היא בבעלותו. הנתבע מוסיף וטוען כי התמורה הנקובה בהסכם איננה ממצה את התמורה שנתן למנוח. לטענתו, שיפץ עבור המנוח את יחידה 15, בנה לה מרפסת, התקין מטבח והחליף ריצוף. החנות "פרסום אקספרס" שפעלה באחת מן היחידות התחתונות שבבעלות המנוח הועברה לתקופת העבודות ליחידה של הנתבע ללא תשלום נוסף, ולבסוף אף תרם הנתבע לפי בקשת המנוח, סך 10,000 ₪ לתיקון ספר תורה. הנתבע מוסיף וטוען כי אף שבהסכם נרשם כי החללים ישמשו כמחסן, בפועל פעל שם מלכתחילה בית עסק שנבנה והופעל בידיעת המנוח ובהסכמתו. הסכמת המנוח - הכרעה 7.אין חולק כי הנתבעים תפסו חזקה ברכוש המשותף, מעל ומעבר לשטח ההסכם. מאידך, הנתבעים לא הוכיחו כי המנוח, או מי מחליפיו, נתן הסכמתו לכך. טענת הנתבע למצג השווא שהוצג לו ע"י המנוח איננה משכנעת. ההסכם בין המנוח לנתבע לא נכרת כלאחר יד. הצדדים טרחו ופנו לעו"ד באב"ד אשר העלה את הסכמותיהם על הכתב. ההסכם שנערך מתייחס רק ל"שטחי המילוי" שמתחת ליחידות 9 ו-10, ואינו מזכיר כלל את בור המים והשטחים האחרים שנחפרו. לו היה בכוונת הצדדים להעביר שטחים נוספים, יש להניח שהדבר היה מצוין מפורשות. הנתבע אישר בעדותו כי עו"ד באב"ד, שערך את ההסכם, הקריא לצדדים את ההסכם (בע' 26), ולפיכך נהיר היה לו כי זה כולל רק את שטחי המילוי. יתר על כן, אין באותו מצג נטען כדי להסביר את השתלטותו של הנתבע על שטחים נוספים מעבר לבור המים, כמו שטח בור הביוב ושטח המילוי שמתחת ליחידה 7 שבבעלות דרור דוידוף (אותו נאלץ הנתבע לפצות בעקבות תביעה משפטית שהגיש נגדו). לא הוכח גם כי המנוח ידע על היקף העבודות המבוצעות במרתף, וכי תפיסת שטחי הרכוש המשותף ע"י הנתבע כללה גם שטחים שאינם מפורטים בהסכם. ההסכם נכרת בשנת 1986. כפי שנקבע בהליך הראשון, השתלטותו של הנתבע על שטחי הרכוש המשותף, לא נעשתה במועד אחד, אלא באופן הדרגתי לאורך כעשור. לפי עדות התובע 2, החל משנת 1988 נפגע באופן מהותי תפקודו השוטף של אביו המנוח. בעקבות ניתוח לא מוצלח ואירוע מוחי, אושפז המנוח לתקופות שונות, והיה בא ויוצא מבתי חולים. בשנת 1990 אושפז בבית חולים הרצוג לאחר אירוע מוחי קשה, וחזר לביתו לאחר שמונה חודשים במצב סיעודי. מתחילת 1994 היה מאושפז במחלקה לתשושי נפש של מושב זקנים של העדה הבוכרית שם נפטר ביום 18.11.94. סיכומו של דבר, יש לקבוע כי ההסכם בין המנוח לבין הנתבע התייחס רק ל"שטח ההסכם", קרי: שטח המילוי שמתחת לתתי חלקות 9 ו-10 בשטח של 51.33 מ"ר. הנתבעים תפסו חזקה ייחודית ביתר שטחי הרכוש המשותף, כפי שנקבעו בהליך הראשון, ללא הסכמת המנוח או התובעים. "שטח ההסכם" - זכות שימוש כמחסן? 8.לטענת התובעים, כוונת אביהם הייתה להעביר לנתבע לא יותר מאשר זכות שימוש בשטח ההסכם, וכמחסן בלבד. משנעשה בשטח ההסכם (51 מ"ר) שימוש מסחרי, זכאים הם להפרש שבין דמי שכירות המשתלמים בגין הנכס כנכס עסקי ודמי שכירות למחסן. יש לדחות טענה זו. עיון בהסכם מעלה כי כוונת הצדדים הייתה להעביר את מלוא הזכויות בשטחי המילוי לנתבע, וכי רק בשל העדר אפשרות חוקית לעשות כן, הדבר לא נעשה. הדבר עולה הן מן המבוא להסכם והן מתנאיו המפורשים, כמצוטט להלן: "והואיל ואין אפשרות חוקית להעביר בלשכת רשום המקרקעין את המחסנים שיווצרו ואין אפשרות לשנות את צו בית משותף כי אין הסכמת שאר הדיירים בבנין. והואיל והמוכר מתחייב למסור את החזקה בחללים שיוצרו לקונה את החזקה בלבד כי אם הבעלות לא ניתן להעביר באשר לא נתן לרשום הדבר בלשכת רשום מקרקעין כאמור לעיל. --- 12. אם יש אפשרות להעביר בטאבו המוכר מסכים להעביר אבל בתנאי שבכל ההוצאות ומיסים וכולי ישא הקונה" (השיבושים במקור). יש לראות בהוראות אלה משום ויתור מלא של המנוח על זכויותיו בשטח ההסכם. משלא שייר לעצמו המנוח זכויות בשטח ההסכם, אין התובעים זכאים לפירות הצומחים משטח זה. הסעדים הכספיים - הסכמות הצדדים 9.בכל המתייחס לסעדים הכספיים הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות רחבות שיש בהם כדי לקצר את מלאכתו של בית המשפט. בישיבת בית המשפט מיום 22.11.07 הגיעו להסכמה כדלהלן: "ככל שתיקבע חבות, אנו מסכימים כי חבותם הכספית של הנתבעים לתובעים תיגזר מדמי השכירות אשר שולמו בפועל לנתבעים, בניכוי השקעות, כפי שקבע כב' השופט שפירא. עוד אנו מסכימים לתוצאות הכספיות שינבעו מקביעותיו של האקטואר ומפסק דינו של השופט שפירא, שיינתן בת"א 4031/02. הסכמות אלה מתייחסות אך ורק לחנות הצעצועים". בישיבת בית המשפט מיום 4.12.08, הסכימו כדלהלן: "לענין החלק הכספי, מוסכם על הצדדים כדלהלן: א. דמי השכירות ששולמו בגין חנות הצעצועים הם כמפורט בחוזה השכירות, נספח ד' לתצהיר התובעים. ב. השקעתו של הנתבע בחנות הצעצועים היא בסך 65,500 דולר. לענין מועד שיערוך ההשקעה, יקבלו הצדדים את הכרעתו של כב' השופט שפירא, אשר טרם ניתנה. ג. דמי השכירות בגין התא (עסק המרת מט"ח) הם בסך 300 דולר. ד. דמי השכירות בגין חנות הצעצועים שולמו החל מיום 1.3.05 ישירות לעו"ד עזריאלי, ב"כ שוכר חנות הצעצועים, אשר מחזיק אותם בנאמנות למעט חלקם של טוקר ברנשטיין והנתבעים אשר שולמו להם ע"י עו"ד עזריאלי. מוסכם כי בגין תקופה זו אין מקום לחיוב כספי של הנתבע. מוסכם כי עבור התקופה שלפני מרץ 2005 קיבל הנתבע את דמי השכירות. ה. דמי השכירות עבור התא - עד 1.4.05 קיבלו הנתבעים את דמי השכירות של התא, ומיום 1.4.05 התא מושכר באמצעות הסכם של נציגות הבית, ונציגות הבית היא זו המקבלת את הכספים אשר בפועל מי שקיבל את הכספים הם טוקר, ברנשטיין ודובר. התביעה הכספית בענין זה היא עד 1.4.05. ו. מקובלת עלינו פסיקת כב' השופט שפירא לפיה שטח הרכוש המשותף בחנות הצעצועים בקומת המרתף הינו 125 מ"ר מתוך 162 מ"ר שהוא שטח החנות. ז. מוסכם גם כי סך 77% מתוך דמי השכירות ששולמו בגין חנות הצעצועים, יש לזקוף אותם לטובת כל בעלי הרכוש המשותף, לרבות הנתבעים (23% הנוספים שייכים לנתבעים בלבד). ח. לא תיטען ע"י הנתבעים טענה כי מתוך 77% המשויכים לרכוש המשותף הם זכאים לחלק העולה על חלקם ברכוש המשותף על פי הרישום. ט. לענין השערוכים של דמי השכירות שנתקבלו בפועל על ידי הנתבעים, מוסכם כי אלו ישוערכו בהתאם לפסק הדין השני של כב' השופט שפירא לפי ריבית ליבור פלוס 1, ובהתאם לסכומים הנובעים מכך, כפי שייקבעו בפסק הדין של השופט שפירא, שאמור להינתן לאחר עבודת האקטואר. י. לענין שערוך דמי השכירות ששולמו בגין התא, אין הסכמה בין הצדדים ולענין זה יטענו בסיכומים". הרכוש המשותף בקומת המרתף (חנות הצעצועים) 10.לפי חוזה השכירות שבין הנתבע לבין שוכר החנות, עודד שמעון, הושכר הנכס לשמעון החל מיום 1.3.97 לתקופה של תשע שנים. דמי השכירות ששולמו על פי החוזה, לפי התקופות השונות, הינם כדלהלן: בגין התקופה שמיום 1.3.97 ועד 28.2.00 - סך 2,000 דולר לחודש. בגין התקופה שמיום 1.3.00 ועד 28.2.03- סך 3,600 דולר לחודש. בגין התקופה שמיום 1.3.03 ועד 28.2.06- סך 4,000 דולר לחודש. דמי השכירות שולמו בכל האחד לחודש בגין אותו חודש. התובעים זכאים ל- 39.66% מדמי השכירות שקיבלו הנתבעים בגין שטח של 73.67 מ"ר מתוך 162 מ"ר (שטח חנות הצעצועים), בגין שש השנים המסתיימות ביום 28.2.05 (ראה ס' 59(א) לכתב התביעה בו עתרו התובעים לדמי שכירות בגין 6 שנים). מדמי השכירות להם זכאים התובעים ינוכה שווי השקעתם של הנתבעים להכשרת השטח המשותף כחנות בסך 65,500 דולר, אף זאת לפי 74/162 חלקים, ולפי חלקם ברכוש המשותף (39.66%). שערוך חלקם של התובעים בדמי השכירות, כמו גם שערוך השקעת הנתבעים, יבוצע בהתאם להסכמות הצדדים כמפורט לעיל. התא (תואר כ"חדר" בהליך הראשון) 11.התא, אשר גם בו תפסו הנתבעים חזקה, הוא חלק משטח חדר המדרגות בקומת הקרקע הצמוד לבעלי יחידות 11, 12, 13, ו-14 בלבד. לתובעים, אפוא, 50% מן הזכויות בתא. אין חולק כי התא, ששטחו כ-3 מ"ר, הושכר בעבר ע"י הנתבעים לעסק להמרת מט"ח תמורת דמי שכירות בגובה 300 דולר לחודש. לאחר מתן פסק הדין בהליך הראשון והחל מיום 1.4.05, הועברה החזקה בתא לדיירי הבית, אשר ממשיכים להשכירו לאותו העסק באותם דמי שכירות. התובעים זכאים, אפוא, ל-50% מדמי השכירות שקיבלו הנתבעים בגין התא (300 דולר), לתקופה של 72 חודשים, כנתבע בכתב התביעה, ובסה"כ 10,800 דולר. בהעדר הסכמה ביחס לאופן השערוך, הנני מורה כי סכום זה ישולם לפי שוויו בשקלים במועד הגשת התביעה (4.1.06), בהתאם לשער היציג של הדולר, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה. החצר הפנימית 12.לטענת התובעים, הציב הנתבע בשנת 1994 גדר בחצר הפנימית של הבניין (ששטחה כ-14 מ"ר), הציב שער וסורגים, ועשה בחצר שימוש בלעדי באופן שמנע שימוש מיתר דיירי הבניין. כל זאת עד לחודש ינואר 2005, אז הוחזרה החצר לחזקת דיירי הבית המשותף. הנתבע מודה כי בשנת 1994 התקין גדר, וזאת כדי למנוע כניסת זרים לחצר, אולם לטענתו, מסר את מפתחות שער הגדר לכל בעלי הדירות בבנין ולא עשה שימוש בלעדי בחצר. הנתבע לא הוכיח את טענתו. הנתבע לא הביא לעדות, ולו דייר אחד, אשר יעיד כי קיבל את מפתחות השער. התובעים זכאים, אפוא, לדמי שימוש ראויים בגין שימושם של הנתבעים בחצר, לפי חלקם ברכוש המשותף. לעניין שיעור דמי השימוש הראויים הוגשה חוות דעת השמאי פטל (ראה בע' 13 לחוות הדעת). לא הוגשה חוות דעת נגדית, וזו שהוגשה לא נסתרה. התובעים זכאים לדמי שימוש ראויים בגין החצר הפנימית בסך 280 דולר לחודש, לתקופה של 72 חודשים, לפי חלקם ברכוש המשותף (39.66%), ובסה"כ 7,995 דולר (וראה ס' 59(ב) לכתב התביעה). הנתבעים ישלמו לתובעים סכום זה, לפי שוויו בשקלים, בהתאם לשער היציג של הדולר, ביום הגשת התביעה, 4.1.06, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה. ירידת ערך החנות (ת"ח 10) 13.לטענת התובעים, הכשיר הנתבע מהלך של 9 מדרגות לירידה מרחוב הישיבה לקומת המרתף, חלקו בתחום הרכוש המשותף. הכשרת המדרגות גרמה, לפי הנטען, לירידת ערך החנות שבבעלות התובעים (יחידה 10). על פי חוות דעת השמאי יעקב פטל שהוגשה מטעם התובעים, מדרגות אלה, שהוצבו מול חנות התובעים, והמעקה שמעליהם, מסתירים את ויטרינת החנות ומונעים גישה אליה. דבר זה פוגע בערך החלק הקדמי של החנות (ס' 9.2 לחוות דעת פטל). בחקירתו בבית המשפט הסכים השמאי כי המדרגות או המעקה אינם מסתירים את הויטרינה, הגלויה לחלוטין, אלא רק מונעים גישה אליה. לטענת הנתבע, חלקן העליון של המדרגות אכן מצוי בתחומה של חלקה 23, אולם לטענתו אין הוא מהווה רכוש משותף, שכן מזה עשרות בשנים, ועוד מן המאה הקודמת, נסללה מדרכה עד לקו הבניין, על חשבון שולי החלקה. אין חולק כי מהלך המדרגות הוא בתחום אותה מדרכה (ראה ס' 6.4 וס' 9.2 לחוות דעת פטל). עוד טוען הנתבע כי מהלך המדרגות וכן המעקה, אשר נועד למנוע נפילה למפלס המרתף, הוקמו יחד עם העבודות שבוצעו בשנת 1986, כולל הויטרינה ליחידה 10, ומהלך המדרגות ליחידה 10 המהווה את גבול המעקה. לטענת הנתבע, נבנו הויטרינה, המדרגות והמעקה באותו מועד, וממילא מעולם לא הייתה גישה לויטרינה. חיזוק לטענתו של הנתבע ניתן למצוא בחוות דעתו של המהנדס שמואל בלומרט, נספח ח' לתצהיר הנתבע. לפי חוות דעת זו, ביקר המהנדס בחלקה ביום 13.3.86, על מנת לבחון את השפעת העבודות על בטיחות המבנה. על פי תיאורו, גרם המדרגות המוביל מן המדרכה אל קומת המרתף כבר היה קיים. לא הוכח כי גרם המדרגות והמעקה שסביבו בוצעו בכמה שלבים. לפיכך, הנני מקבלת את עדותו של הנתבע בעניין זה. השמאי הסכים כי אם אכן לא הייתה גישה לויטרינה מעת בנייתה, לא קיימת ירידת ערך (בע' 17, 18). שיהוי 14.הנתבעים טענו לשיהוי בהגשת התביעה. בעניין זה אין לי אלא להצטרף בהסכמה לאמור בס' 16 לפסק הדין מיום 28.11.04 בהליך הראשון. למותר לציין כי הנתבעים לא הרעו את מצבם עקב השיהוי בהגשת התביעה, אלא הטיבו אותו בקבלם באופן בלעדי את פירות הרכוש המשותף עליו השתלטו, לאורך שנים רבות. סיכום 15.לאור כל האמור לעיל זכאים התובעים לסעדים הבאים: א.סעד הצהרתי לפיו לתובעים זכויות בשטח של 73.67 מ"ר מתוך כלל שטח הרכוש המשותף שבקומת המרתף (125 מ"ר), וזאת בהתאם לחלקם ברכוש המשותף (39.66%). ב.לתובעים זכויות בשיעור 50% בתא המהווה חלק מגרם המדרגות שבקומת הקרקע (המשמש כיום כבית עסק לחלפנות). ג.הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים את חלקם בדמי השכירות שנתקבלו בגין השכרת הרכוש המשותף בקומת המרתף (חנות הצעצועים) כמפורט בס' 10 לעיל. ד.הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים את חלקם בדמי השכירות שנתקבלו בגין התא בסך 10,800 דולר, לפי שוויו בשקלים במועד הגשת התביעה (4.1.06), בהתאם לשער היציג של הדולר, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה. ה.הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים בגין החצר הפנימית שגודרה בסך 7,995 דולר, לפי שוויו בשקלים במועד הגשת התביעה (4.1.06), בהתאם לשער היציג של הדולר, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה. ו.הנתבעים ישלמו לתובעים את אגרת בית המשפט, ואת הוצאות השמאי פטל בגין חוות דעתו ובגין הופעתו בבית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם, וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. שכירות