בפני תובענה שהגישה התובעת נגד הנתבעות בגין חובות ארנונה, ביוב, מים ואגרת שמירה. התובעת הגישה את כתב התביעה בסדר דין מקוצר וביום 24/12/06 ניתנה רשות להתגונן לנתבעים 2-3. ביום 25/4/07 ניתן פסק דין כנגד הנתבעת 1 ובו חויבה הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 122,670.40 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 1,710 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. בכתב התביעה ציינה התובעת, בין היתר, כדלקמן: הנתבעת 1 הינה חברה פרטית מוגבלת. הנתבע 2 הינו מנהלה הרשום של הנתבעת 1 ובעל שליטה בה, האוחז ב- 50% מהון המניות המוקצה לנתבעת 1. הנתבע 3 הינו מנהלה הרשום של הנתבעת 1 ובעל שליטה בה, האוחז ב- 50% מהון המניות המוקצה לנתבעת 1. הנתבעים וגם/או מי מהם וגם/או מי מטעמם, החזיקו ו/או מחזיקים בנכסי מקרקעין הנמצאים בתחום שיפוטה של התובעת והמצויים בעיר אשדוד, כדלקמן: א. נכס מס' 991102300 בשד' בני ברית, באשדוד. ב. נכס מס' 9911023001 בשד' בני ברית, באשדוד. התובעת שיגרה אל הנתבעים דרישות לתשלום כדין, אך הנתבעים טרם פרעו את החוב, כולו או מקצתו. בהתאם לפנקסי התובעת, המנוהלים על ידי התובעת על פי דין, חייבת הנתבעת 1 לתובעת את הסך 122,670.40 ₪ (להלן: "החוב") זאת בגין ארנונה כללית, אגרת ביוב, אגרת מים, אגרת שמירה וגם היטל או אגרה לשנים 2001-2006. צירופם של הנתבעים 2 ו- 3 לכתב התביעה נעשה מכח תיקון מס' 7 תשס"ד - 2004 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ"ג - 1992, המאפשר לתובעת לגבות את חוב הארנונה הסופי של הנתבעת 1 באם לא שולם, מהנתבעים 2 ו- 3. בכתב ההגנה ציינו הנתבעות, בין היתר, כדלקמן: החברה (נתבעת 1) הינה חברה פרטית אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת במניות. החברה הפסיקה את פעילותה העסקית כבר בשנת 2004 וזאת לאחר שצברה הפסדים כבדים. במהלך עסקיה אכן החזיקה החברה, בעצמה ו/או באמצעות מי מטעמה, בנכס בשד' בני ברית באשדוד במהלך שנים 2001-2004 ולפי מיטב ידיעת המבקשים כל התשלומים בגין ארנונה שולמו על ידה. יצוין כי בכתב התביעה לא מפורטים התאריכים המדויקים של החיובים ועל כן המבקשים שומרים לעצמם את הזכות לטעון גם בעניין זה. מבלי ליטול על עצמם את הייצוג של החברה, יטענו המבקשים כי הנכס המדובר היה מבנה נטוש והרוס אשר שופץ ע"י החברה. במקום כלל לא היו תשתיות ולא סופקו לנכס שירותי ביוב, פינוי אשפה וכיו"ב. כמו כן לא היו באזור תאורת רחוב, ומדרכות. מטעם התובעת העידו הגב' מננה יוספשוילי, אחראית מחלקת עסקים אצל התובעת ומטעם הנתבעות העיד מר בנימין מימון, שהיה מייסד הנתבעת 1 ומנהלה. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. לאחר ששמעתי הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו לי, אני קובע כדלקמן : המצב העובדתי כפי שצוין לעיל כנגד הנתבעת 1 ניתן פסק דין ולפיכך יסוב דיוננו סביב שאלת חיובם של הנתבעים 2 ו- 3 לשלם החוב לו טוענת התובעת בחיוב אישי. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, בין היתר,כי מכח תיקון 7, תשס"ד-2004 לחוק ההסדרים במשק המדינה תשנ"ג-1992 (להלן: "פקודת ההסדרים"), התובעת יכולה לגבות חוב ארנונה סופי מבעלי השליטה בחברה פרטית ובלבד שמתקיימים התנאים לפיהם הנכס אינו משמש למגורים, המחזיקה בנכס הינה חברה פרטית והמחזיק (החברה) לא שילם את הארנונה הכללית שהוטלה עליו כולה או חלקה. עוד טען בסיכומיו כי במסגרת המשא ומתן שהתקיים בין הצדדים נמסר לנתבעים כל המידע בדבר תקופות יצירת החובות שנצברו על שמה של הנתבעת 1. ב"כ הנתבעים הפנה בסיכומיו, בין היתר, לסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה ולטענתו לפי סעיף זה ניתן לגבות את חוב המס רק מהנכסים עצמם ועל כן משלא הועברו נכסים כלשהם מהנתבעת 1 לנתבעים, אין לחייב את הנתבעים 3- 2 בתשלום כלשהו. עיון בתמצית דו"ח רשם החברות שהופק ביום 18.7.06, מעלה כי באותו דו"ח מפורטים שמם של הנתבעים 2 ו- 3 כבעלי מניות בנתבעת 1 חב' סיבולטייק בע"מ. בתצהירו ציין הנתבע 2 כי הנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה העסקית כבר בשנת 2004, וזאת לאחר שצברה הפסדים כבדים (סעיף 9 לתצהיר) וכן ציין כי הנתבעת 1 לא העבירה נכסים כלשהם לצד ג' (סעיף 22 לתצהיר). דא עקא, שבחקירתו בפני העיד הנתבע 2 כדלקמן : ש. החל מאיזה מועד, לאיזה שנה, שוכרת סיבולטייק בע"מ את המבנה שהוא נשוא התביעה? ת. 2000 אני חושב. (עמ' 15 שורות 2 - 4) לפרוטוקול).... ש. נכון שבתקופה כלשהי היה מנוהל מועדון זמר חברתי? ת. עד 04, לא. ש. אם נוהל, מתי עד מתי? ת. מועדן זמר, הקים חברת בר ברגוע, מאמצע 04. אם אני לא טועה בחודש יוני. (עמ' 15 שורות 61 - 31). .... "ש. מתי הוקמה חברה בר רגוע? ת. ב- 04'. ..... ת. לא. לסיבולטייק בע"מ אין חשבון ואין כלום יותר. יש לה רק הפסדים של מיליון וחצי אלף שקל, שנגרם מהקמה של אולם תצוגה וכל ההשקעה שעשתה. (עמ' 16 שורות 1 - 2 לפרוטוקול)..... ש. נכון שאתה לא נתת לעיריה הודעה על חדילת אחזקה של סיבולטייק בע"מ בנכס ותחילת האחזקה של בר ברגוע בנכס? ת. זה נכון." (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 10)...... ש. נשאלת מי היו השותפים שלך בבר רגוע בשנת 04'. פרט מי הם. ת. ב- 04' השותפים היו פלד גבי, אבי טולדנו. ש. ומה היה חלקה של סיבולטייק בע"מ? ת. 33%, שליש. (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 31 - 27). ובהמשך- "לשאלת בית המשפט, בר ברגוע עדיין מחזיקה במקום ומנהלת גם את מועדון הזמר. לשאלת בית המשפט, האם אתה רשום בסיבולטייק בע"מ כמנהל, תשובתי, כן. כבעל מניות של סיבולטייק." (עמ' 18 ש' 24-27) מתוך האמור לעיל, עולה כי הנתבעת 1 אכן שכרה את המבנה נשוא כתב התביעה בשנת 2000. זאת ועוד, מתוך כלל דבריו של הנתבע 2 עולה, כי על פי גירסתו בשנת 2004 החל לפעול, במקום שבו פעלה הנתבעת 1 במקרקעין המפורטים בכתב התביעה, מועדון זמר חברתי שהופעל על ידי חב' "בר רגוע" בע"מ ולנתבעת 1 היה שליש מן המניות באותה חברה. כן עולה מתוך דברי הנתבע 2 כי הוא עצמו ניהל את אותה חברה בפועל. העובדה האמורה לעיל לא צויינה בכל דרך ואופן בתצהירו של הנתבע 2 ולבית המשפט לא הוצגו כל ראיות בענין. זאת ועוד, הנתבע 2 הודה במהלך הדיון שלא הודיע לעירית אשדוד בכל דרך שהיא על חדילת האחזקה של הנתבעת 1 במקרקעין האמורים וכן ציין כי כיום הנתבעת 1 הינה בפועל חברה בלתי פעילה שהפסיקה את פעילותה והיא חדלת פרעון. זאת ועוד במהלך חקירתו העיד הנתבע 2 כי הוא נמנע מלשלם לתובעת את המיסים, נוכח העובדה כי לא סופקו לו שירותי ביוב ואשפה ואמר כדלקמן: "ש. אז מי שלא מקבל שירותים מהעיריה לא משלם ארנונה? ת. אני אמרתי שאני צריך מינימום שירות. אין לי ביוב, לא אשפה, לא כלום. כל השירותים האלה אני משלם בעצמי. אמרתי, שאם העיריה רוצה כסף, שתספק את השירות." (עמ' 17 ש' 16) עיון בכלל הדברים שצויינו לעיל, מעלה כי הנתבע 2 הודה שבפועל החלה הנתבעת 1 את פעילותה במקרקעין כבר בשנת 2000. לאחר שהנתבע 2 ציין בשנת 2004 הפסיקה הנתבעת 1 פעילותה במקום ותחתיה החלה חברה שבבעלותה החלקית של הנתבעת 1 להפעיל במקום עסק אחר, היה על הנתבעים להציג לבית המשפט ראיות ממשיות להעברת הפעילות לחברה האחרת. דא עקא, שלא זו בלבד שהנתבעים נמנעו מלציין בתצהירם ולו ברמז דבר קיומה של החברה האחרת (חברת בר רגוע בע"מ), הנתבע 2 גם לא הציג במהלך הדיון כל ראיה שהיא בדמות חוזה שכירות או לפחות דוח רשם חברות שהיה בהם כדי להוכיח טענתו בדבר העברת הפעילות במקום לחברה האחרת. זאת ועוד, הנתבע 2 גם לא הוכיח בכל דרך כי הנתבעת 1 הודיעה לגורם כלשהו אצל התובעת על הפסקת פעילותה במקום ועל העברת הפעילות במקום לחברה אחרת. מתוך כל האמור לעיל ולאחר שהוכח בפני שהנתבעת 1 החזיקה במקום במשך שנים, איני מקבל הטענה אשר על פיה המשך ההחזקה במקום נעשה בידי חברה אחרת, ובפועל איני מקבל את הטענה שהנתבעת 1 חדלה מלהחזיק במקום בזמנים הרלבנטים לכתב התביעה. המצב המשפטי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע: "על אף הוראת סעיף קטן (א) והוראת כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים והמחזיק בו היא חברה פרטית שאינה דייר מוגן...ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א) כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה." סעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה קובע: "[1] היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור. [2] היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם ... בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר. [3] בלי לגרוע מהוראת פסקאות [1] ו-[2] היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה." עיון באמור לעיל, מעלה כי בהתאם לשני הסעיפים האמורים, במקום בו החזיקה חברה פרטית בנכס שאינו למגורים ולא שילמה את הארנונה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה בחברה, בין היתר, אם יתברר כי החברה הפרטית הפסיקה את פעילותה בלי ששילמה את חובה. בפסק הדין עתמ (תא) 1311/07 רובנישטיין צבי נ' עיריית רעננה, פורסם באתר נבו צוין כדלקמן: "באורח מעשי פירושה של הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הוא שבנסיבות של חברה פרטית שהפסיקה פעילות ונותרה חייבת ארנונה כללית ניתן לגבות את מלוא החוב מבעלי שליטה בחברה ובלבד שהחברה העבירה לבעלי השליטה נכס מנכסיה בלי תמורה. החיוב הזה מוטל על בעלי השליטה הוא חיוב "ביחד ולחוד". לא ניתן באמצעות ההסדר הקבוע בחוק ההסדרים לגבות מבעלי השליטה חובו מים, ביוב או חובות אחרים שאינם חוב ארנונה כללית". כפי שצוין לעיל, איני מקבל הטענה שהנתבעת 1 חדלה מלהחזיק במקרקעין נשוא כתב התביעה בתקופה הרלבנטית לענייננו. בנסיבות הענין ולאחר שהוכח בפני שהנתבעת 1 הפסיקה פעילותה, בלי ששילמה את חוב הארנונה, ניתן יהיה לגבות מבעלי הנתבעת 1, הנתבעים 2 ו- 3, את החובות הרלבנטים בגין התקופה האמורה וזאת לאור המפורט בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119 א' (א) (3) לפקודת מס הכנסה. לא זאת אף זאת, גם אם ניתן היה לקבל את גירסתו של הנתבע 2, שהפעילות במקום עברה לחברה אחרת שבבעלותה החלקית של הנתבעת 1, עדיין היה מקום לשקול חיוב הנתבעים בחובות ארנונה בגין השימוש במקום וזאת תוך עשית שימוש בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים ובסעיפים 119 א (א) (2) ו- 119 א (א) (3) לפקודת מס הכנסה. ממתי ניתן להטיל חוב חברה על בעל מניות הוראות סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים נכנסו לתוקפן ביום 1.1.04 ומכאן שיש לדחות את טענות התובעת בכל הנוגע לחובות שחייבים לה הנתבעים 2 ו- 3 מכח חוק ההסדרים ושמועדם קודם ליום 1.1.04. איזה חובות ניתן להטיל על בעל מניות על פי האמור בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים שצוטט לעיל, ניתן להחיל אך ורק חובות ארנונה של חברה על בעליה ולפיכך לא ניתן יהיה לחייב את הנתבעים 3, 2 בחובות מים וביוב (ראה גם פסק הדין בענין 1311/07 שצוטט לעיל). אופן חישוב יתרת חוב הארנונה ב"כ התובעת ציין בסיכומיו כי בהתאם לפנקסי התובעת חייבים הנתבעים סך של 122,670 ₪ לתקופה שבין 2001-2006. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי התובעת לא צרפה לתיק את המסמכים הרלוונטיים מהם ניתן ללמוד על רכיבי החוב באופן ברור. כך למשל לא ניתן לדבריו להבין מהו החוב בגין הארנונה ומהו החוב בגין המים והביוב ועל כן אין לחייב את הנתבעים על דרך האומדנה. עיון במסמכי פירוט החוב שצורפו על ידי התובעת לכתב התביעה מעלה קושי בפענוח הסכומים המפורטים באותם מסמכים וזאת, בין היתר, לאחר שלא ניתן להבין מתוך המסמכים עצמם לאילו שנים יש ליחס כל חוב והאם הסכומים הם סכומים מצטברים. יחד עם זאת, בחקירתה של הגב' מננה יוספשוילי ניסתה הגב' יוספשוילי להסביר את פירוט החובות המצויינים בדוחות היתרות שצורפו לכתב התביעה ובחקירתה הסביר כדלקמן: "לשאלת בית המשפט, תוכלי לפרט כמה חיובי מים וכמה אחרים ליום הגשת התביעה, תשובתי, יש פי יתרות חוב, כמו מים וביוב. יש חוב עד 04. 31/12/03. נספח ג'1. 18,829.90 ₪ בארנונה. מפנה לקידוד 655. לשאלת בית המשפט, איך אפשר לדעת את זה, תשובתי, לפי סוג שירות. 655 זה סוג שירות של יתרות עד 12/03. 625 זה 04.05 רשום יתרות ארנונה. לפי קידוד אני נותנים כל שנה סוג שירות..." מתוך האמור לעיל ולאחר שלא נמצא כל מקור אחר שיאפשר לפרש את סכומי החוב המפורטים בדוחות היתרות שצורפו על ידי התובעת, לא יהיה מנוס מלהתבסס אך ורק על דבריה של הגב' מננה יוספשוילי בחקירתה בפני. כפי שצוין לעיל ניתן ליחס לנתבעים 2 ו- 3 אך ורק חובות ארנונה שאותם חבה הנתבעת 1 בכל הנוגע לשנים שלאחר יום 1.1.04. עיון בדבריה של הגב' יוספשוילי מעלה כי בדבריה ציינה הגב' יוספשוילי מספר קוד אחד בלבד שניתן לייחסו לחובות ארנונה המתייחסים לשנים 2005 - 2004 ומס' הקוד האמור הוא 625, וכדבריה, "625 זה 04.05 רשום יתרות ארנונה". עיון בעמוד הראשון לדו"ח יתרות לחשבון שהוצא ליום 1.806 (נספח ג /1 לכתב התביעה), מעלה כי בצד קוד 625 מופיעות המילים "יתרת ארנונ 31,582.6" ובעמ' השני לדו"ח היתרות האמור (נספח ג/ 2) מופיעות בצד מס' הקוד 625 המילים : "יתרת ארנונ 1737.6". בנסיבות האמורות לעיל, אני קובע כי כל שהצליחה התובעת להוכיח בכל הנוגע לחובות הארנונה של הנתבעת שעמדו עד ליום 1.8.06 הוא כי סך החוב האמור מגיע 33,320.2 ₪. לאור האמור לעיל, אני קובע כי סך חובות הארנונה של הנתבעת לתובעת שהוכחו בפני והמתיחסים לתקופה שמיום 1.1.04 ועד ליום הגשת כתב התביעה, מגיעים לסך של 31,582.6 ₪. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים 2 ו- 3 לשלם לתובעת סך של 33,320 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. הנתבעים 2 ו- 3 ישלמו לתובעת הוצאות הכוללות שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪. ארנונה (חובות)חובארנונה