חוב ארנונה עיריית חולון

בפני בקשת רשות להתגונן ובקשה למחיקת כותרת. אדרש תחילה לבקשה למחיקת כותרת. בפני בקשה למחיקת כותרת בטענה כי הנדון אינו ראוי להתברר על דרך של סדר דין מקוצר. בבוא בית המשפט לבחון את בקשת המבקשים למחיקת כותרת, ואת השאלה האם כתב התביעה ראוי הוא להתברר בסדר דין מקוצר, אין בית המשפט מתחשב ובוחן אלא את שנאמר בתביעה ולא בהליכים שלאחריה. אשר על כן, אבחן את טענות המבקשים לאור האמור בכתב התביעה ובנספחים שצורפו לכתב התביעה. התביעה דנא, היא תביעת המשיבה/ התובעת- עיריית חולון, רשות מקומית נגד המבקשים/הנתבעים לתשלום סכום קצוב בסך 208,657 ₪ המגיעים למשיבה כרשות מקומית מהמבקשים כארנונה בגין שלושה נכסים בהן החזיקה המבקשת בתחומה המוניציפאלי של עיריית חולון, בהתאם לתקנה 202 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי,תשמ"ד 1984 (להלן:"התקנות"), הקובעת - " ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר: . . . תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;", כתב התביעה הינו לעניין חיובי הארנונה בגין שלושת הנכסים עבור התקופה שמחודש 2/08 ועד 12/08 בלבד, כמפורט בו. הן במסגרת הבקשה למחיקת כותרת והן בדיון שהתקיים בפני במעמד הצדדים ביום 24.10.2010 נטען על ידי המבקשים כי כתב התביעה כולל רכיבים נוספים שאינם ארנונה, ברם עיון בכתב התביעה מעלה כי כתב התביעה שהוגש מציין בסעיף 4 שבו את סכום חובות הארנונה של המבקשים בגין כל אחד מהנכסים בהן החזיקה המבקשת ואינו כולל רכיבים נוספים כפי שנטען על ידי המבקשים בבקשה זו. למשיבה עומדת הזכות לתבוע את המבקשים בתשלום ארנונה המגיע לעירייה על פי דין. חבותה של המבקשת 1 הינה כמחזיקה בנכסים נשוא כתב התביעה בתקופה נשוא חיובי הארנונה (סעיף 4 לכתב התביעה) חבות זאת קמה מכוח פקודת העיריות, חוק יסודות התקציב והפסיקה; ואילו חבות המבקש 2 בתשלום הארנונה הינה מכח היותו בעל השליטה במבקשת 1 כמפורט בכתב התביעה, ולמשיבה עומדת הזכות לתבוע זאת מהמבקש בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה ולסעיף 119 א' לפקודת מס הכנסה. הפסיקה קבעה במספר החלטות כי תביעה בגין חיובי ארנונה כנגד בעלי שליטה לפי חוק ההסדרים יכולה וכשירה להתברר בסדר דין מקוצר. ר' בש"א (ראשל"צ) 4533/05 הדס התמחויות בע"מ ואח' נ. עירית חולון,: " א. תביעה בהתאם לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים ראויה לידון בסדר דין מקוצר; ב. באמצעות הוראה זו רשאית רשות מקומית לתבוע מבעלי שליטה של חברה שהפסיקה את פעילותה העיסקית, המחזיקים בה בשיעור 25% לפחות (או שהינם בעלי זכויות שוות ערך בה), או שהינם בעלי הזכות למנות בה מנהל, את חוב הארנונה; ג. זכות זו של הרשות המקומית מתייחסת לחוב ארנונה בלבד, ולא לחובות אחרים של החברה לרשות המקומית; ד. הזכות האמורה של הרשות המקומית חלה רק בגין חובות ארנונה אשר נוצרו לאחר תאריך כניסת החוק לתוקף - 1.1.2004 - ואין היא חלה על חובות ארנונה שנוצרו לפניו. פרט לאמור לעיל, זכות זו של הרשות המקומית אינה כפופה לתנאים נוספים". אשר לטענה כי אין מדובר בסכום קצוב, כבר נקבע בעבר כי חיובי הארנונה הם עניין אריתמטי גרידא ללא צורך בשומה או הערכה, שכן חיבור הסכומים הוא עניין חשבוני ועל כן עסקינן בסכום קצוב (ר': רוסטוביץ', ארנונה עירונית (מהדורה רביעית) עמ' 404 והאסמכתאות הנזכרות שם). יתרה מכך, כתב התביעה שבפני מפרט כי חוב ארנונה הינו בגין שלושה נכסים בהם החזיקה המבקשת 1. פרטי הנכסים לרבות שטחם, תקופת החוב, מספרי החשבון בעירייה ודפי החשבון בעירייה עם תמצית החשבון נכון למועד הגשת התביעה מפורטים בכתב התביעה ובנספחים לו. כך גם נקבע לגבי סוגיית הריבית והפרשי הצמדה (ע"א 38/77 צימרינג נגד גורדין). אשר לטענת המבקשים בדבר העדר אזכור סעיפי החוק בכתב התביעה יצוין כי אין חובת אזכור של סעיפי החוק הנ"ל בכתב התביעה. אשר למידת הפירוט הנדרשת ר' דברי כב' השו' סובל בת.א. 743159/02 (בש"א 138394/02) סלם אסתר נ' עיריית הרצליה (לא פורסם): "תביעה מוגשת על פי התקנה האמורה [תקנה 202 (2)] איננה מחייבת מסמך בכתב ודי בציון היתרה הסופית של החוב הנתבע. . . לגבי ארנונה, לא החשבון שנשלח למחזיק הוא מקור החיוב, אלא הדין הוא מקור החיוב. . . לפיכך, אין המשיבה [עיריית הרצליה] מחויבת על פי דין לצרף כלל ראיות בכתב למרות שבמקרה דנן צירפה המשיבה "דו"ח יתרות לחשבון משלם". ראו גם ע"א (ת"א) 1059/96 רחל מיכקשווילי נ. עיריית תל אביב - יפו, תק - מח 99 (1), 4135: " התובענה הוגשה לפי תקנה 202 (ב) (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפי תקנה זו די לקבוע את סכום החוב המגיע על פי דין לרשות המקומית, מבלי שתומצא על כך ראיה בכתב. תקנת משנה זו, להבדיל מתקנות המשנה האחרות של אותה תקנה, איננה מחייבת להמציא אפילו ראשית ראיה בכתב לחיובו של הנתבע". [וכן ראי: רוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהדורה רביעית, בעמ' 404-405 והאסמכתאות הנזכרות שם; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) בעמ' 301; בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שביעית) 2004, בעמ' 120; י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בעמ' 657; המרצה 323/67 סיבי דימונה נ' מ"מ דימונה, פ"מ נז 340, בש"א 3839/04 בן לב בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (טרם פורסם); ת.א. 2280/03 עיריית נתניה נ' אלרז שמריה (טרם פורסם); בש"א 1829/03 ר.פ. אפית מרכז 98 בע"מ נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם)] לאור כל האמור לעיל, ומשמצאתי כי מתקיימים תנאי תקנה 202 (2) לתקסד"א, הן באשר לדרישת הראיה בכתב, הן באשר לדרישת הסכום הקצוב והן באשר לכך שמדובר בתביעה לגביית ארנונה, שאינה כוללת רכיבים נוספים שאינם ראויים להתברר בסדר דין מקוצר, אין לי אלא לדחות את הבקשה למחיקת כותרת. משכך, אדון עתה בבקשת הרשות להגן. אשר למבקשת 1, - כפי שהוריתי בסיומו של הדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 24.10.2010 ובהתאם להסכמת הצדדים וב"כ בדיון זה, יינתן בזאת פסק דין כנגד המבקשת 1 ופסיקתא בנדון תוגש לחתימתי תוך 30 יום. אדון עתה בבקשת הרשות להגן מטעם המבקש 2. תביעה זו של המשיבה עירית חולון הוגשה כנגד המבקשת 1,(להלן:"החברה"), אשר הייתה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה רשומה בפנקסי המשיבה כמחזיקה בנכסים, וכנגד המבקש/ נתבע מס' 2 אשר הינו ו/או היה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה בעל השליטה בחברה ואשר למשיבה עומדת הזכות לתבוע את המבקש בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה ולסעיף 119 א' לפקודת מס הכנסה. בקשת הרשות להגן מטעם המבקש 2 נתמכה בתצהיר ערוך כדין. ביום 24.10.2010 התקיים בפני דיון בבקשת הרשות להגן, המבקש 2 נחקר על תצהירו וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ. אסקור להלן את טענות הצדדים: טענות המבקשים/ המבקש 2: המבקשים טוענים כי המשיבה לא עמדה בדרישת הפירוט באשר לא הצביעה על המקור החוקי ולא על הנסיבות העובדתיות מכוחם היא תובעת את המבקש 2 בעבור חוב המיוחס למבקשת 1 וכך גם היה עליה להגדיר מהו כל נכס מן הנכסים הנטענים ומהם הראשים מהם הוא מורכב. הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובעת כי המשיבה רשאית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה פרטית, ובלבד שהתקיימו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119 א(א)לפקודת מס הכנסה. במקרה זה, טענת המבקש 2 הינה שלא התקיימו תנאי סעיף 119א(א) ואף לא אלו המפורטים בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה באשר לחברה לא היו נכסים בעלי משמעות ו/או כאלו שניתן להעבירם או הועברו אלא מדובר בתנור, אקדח צבע, קומפרסורים ומנועים בלבד; החברה נקלעה לקשיים עד כי המבקש 2 נאלץ להעביר לחברה כסף מכיסו הפרטי., החברה מעולם לא העבירה למבקש 2 את נכסיה וכמו כן נטען כי על המשיבה היה להביא ראשית ראיה לכך שהחברה הפסיקה פעילותה והיא לא עשתה כן. עוד נטען על ידי המבקש 2 בתצהירו כי אין מתקיימת במקרה זה התכלית למניעת הברחת נכסים באשר שום נכס מנכסי החברה לא הוברח. נטען כי על ביהמ"ש להיעתר לבקשת הרשות להגן בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, ומשכך, יש ליתן למבקש 2 רשות להגן. טענות המשיבה המשיבה טוענת כי התביעה הוגשה בהתאם לתקנה 202 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 ולכן אין צורך בצירוף ראייה בכתב ודי במה שפורט בכתב התביעה. המשיבה טוענת כי לעניין מבקש מס' 2 ע"פ ההלכה הפסוקה חובה על המבקש רשות להגן לטעון כדבעי את העובדות המבססות את הגנתו ולהיכנס לפרטי העובדות ולא ליתן גרסה סתמית, שאינה מפורטת דיה. הבקשה אינה מגלה כל סיכויי הגנה למבקש 2, באשר התקיימו תנאי סעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה ( המוחל מכוח סעיף 8ג לחוק ההסדרים). דיון ומסקנות במקרה דנן, חיובו של המבקש מס' 2 בכתב התביעה נתבקש בשל היותו בעל שליטה בחברה פרטית שהפסיקה את פעילותה ונותרה חייבת למשיבה חוב ארנונה. סעיפי החוק הרלבנטיים במקרה דנן, הינם סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119 א (א) לפקודת מס הכנסה. לשון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כדלקמן: " על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972(בסעיף זה עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטל עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ולבד שהתקיימו לגבין הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה - "חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי העניין (בסעיף זה- הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת- לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית"- כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999 ; "בעל שליטה"- כהגדרתו בסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה". סעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה קובע כדלקמן: " (1) היה לחבר- בני- אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייבו בו ממי שיקבל את הנכסים בנסיבות כאמור. היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו - החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר. (3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה. " במקרה דנן, סעיפי המשנה הרלבנטיים הינם- סעיף 119 א(א) (3) ו- סעיף 8(ג)לחוק ההסדרים. עולה כי המחוקק יצר חזקה לפיה בעת הפסקת פעילותה של חברה פרטית וכאשר קיים חוב מס סופי שלא שולם על ידי החברה, יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בלא תמורה וניתן לגבות מהם את חוב המס. מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. הנטל לסתירת החזקה מוטל על המבקש להראות כי לא הועברו לידיו נכסי החברה כלל או שלא הועברו בלא תמורה. במקרה דנן, מדובר ב"חברה פרטית" כהגדרה בחוק החברות, התשנ"ט- 1999. חוב מס סופי- בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עולה כי- "חוב ארנונה סופי- חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור.." , המבקשים לא הראו כי הוגשה השגה על ידם . בהתאם לסעיף 32 (9) (א)(2) לפקודת מס הכנסה, הגדרת "בעל שליטה" הינו: " מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: ב- 10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב- 10% מכוח ההצבעה; בזכות להחזיק ב- 10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב- 10% לפחות מכוח ההצבעה או בזכות לרכשם; בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים; בזכות למנות מנהל; " בהתאם לסעיף 119א(ד) לפקודת מס הכנסה "בעל שליטה" היינו: " מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה שבסעיף 32 (9) (א)". כפי שעולה מתצהירו של מבקש מס' 2 בתצהיר הנתמך לבקשת הרשות להגן,המבקש מס' 2 הינו מנהלה ובעל מניותיה וככזה הינו בעל השליטה בחברה, בהתאם להגדרה העולה מסעיף 119א(ד) וסעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה דלעיל. אין חולק כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים קשים עד אשר המבקש 2 אף נאלץ להעביר כסף לחברה מכיסו הפרטי , כפי העולה מתצהיר מבקש מס' 2 (סעיף 24 ג בתצהיר). זאת ועוד, המבקש, בתצהירו ובחקירתו מיום 24.10.2010 אישר את כל יסודות עילת התביעה לפי סעיף 8 ג לחוק ההסדרים. כך, אישר המבקש 2 כי הוא בעל השליטה בחברה, אישר בחקירתו כי החברה הפסיקה פעילותה וזאת בניגוד לכך שבתצהירו טען כי על המשיבה מוטל הנטל להוכיח שהחברה הפסיקה פעילותה והיא לא עשתה כן ורק טען כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים קשים. עוד אישר המבקש 2 בחקירתו כי בגין החוב האמור הוגשו ערר והשגה ואלו נדחו. הלכה פסוקה היא כי על הנתבע בבקשת רשות להגן, להיכנס לפרטי הגנתו. הוא אינו יוצא ידי חובתו בהעלאת טענות סתמיות, אלא עליו לטעון את העובדות המבססות את הגנתו במידת הפירוט הנדרשת . אין ספק כי הטיעון העובדתי כי לא הועברו נכסים מן החברה שהפסיקה את פעולתה, אל מבקש מס' 2, מהווה רכיב מהותי בהגנתו. משכך, על המבקש 2 היה להראות שבמועד הפסקת הפעילות לא נותר בידי החברה כל רכוש ולהציג מסמכים התומכים בטענות ולא להסתפק בהכחשה גורפת לפיה לא הועברו נכסים מן החברה. לאור זאת, במקרה שלפנינו מתבקשת המסקנה כי בכל הנוגע לסתירת החזקה בדבר קבלת רכוש מן החברה ללא תמורה לאחר הפסקת פעילותה, לא עמד המבקש 2 בנטל המינימאלי. לעניין ראייה בכתב לשון תקנה מס' 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן: " תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות; " בהחלטת בית המשפט העליון בעניין בהמ' 323/67 סיבי דימונה בע"מ נ' מועצה מקומית דימונה, פמ' נ"ז 340 נקבע: " אין צורך שתביעה של רשות מקומית תהיה מבוססת על ראייה בכתב. הוראות החוק המאפשרת הגשתה של תביעה כזו בסדר דין מקוצר כלולה בתקנה 202(2) ולא בתקנה 202 (1)(א), שבה נדרשת ראייה בכתב. גם מבחינת הדין המהותי אין צורך בצירוף הודעת הדרישה לכתב התביעה, הועיל והחיוב נוצר מכח דין ולא מכוחה של הודעת הדרישה..." המקור לחיוב הוא ארנונה המוטלת על פי דין, ולא הודעת החיוב שנשלחה לנישום. אין חובה לצרף מסמך או ראייה בכתב לתביעת רשות מקומית בסדר דין מקוצר ר' ספרו של הנריק רוסטוביץ "ארנונה עירונית", מהדורה חמישית, עמ' 904 על פיו: " רשות מקומית המגישה תביעה בסדר דין מקוצר לפני תקנה 202(2) לתקסד"א, אינה צריכה לצרף כל ראיות בכתב. המקור לחיוב הוא ארנונה המוטלת על פי דין, ולא הודעת החיוב שנשלחה לנישום". במקרה דנן המשיבה פירטה בכתב התביעה יתרת החוב, שם החברה המחזיקה ואת פרטי הנכסים, אין חייבת המשיבה לפרט מעבר לכך ואין זו חובתה לציין את סעיפי החוק במפורש, כפי שפורט לעיל ועל כן נחה דעתי כי המשיבה יצאה ידי חובת הפירוט המוטלת עליה . נתתי דעתי לטענת המבקש 2 בדבר מצבו הבריאותי, ברם המסמכים שצורפו הינם מחודש מרץ 07' ועד אפריל 07' ובאותה עת לא היתה תביעה לתשלום ארנונה וגם מטעם זה אין לכך רלוונטיות בהידרשי לשאלה באם ליתן למבקש 2 רשות להגן, אם לאו. סיכומו של דבר- במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן על בית המשפט לבחון האם המבקש 2 הציג הגנה לכאורה. בשלב זה אין בית המשפט בוחן את טיב ראיותיו של המבקש 2 ואת מהימנותו, אלא בוחן האם יש בידיו הגנה אשר במידה ותוכח במשפט תוכל לשמש הגנה אפשרית כנגד התביעה. (ראה ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ ואח', פ"ד מב (1) 721). במקרה דנן, עולה כי לא הוכחה ולו הגנה לכאורה מפני התביעה. ר' ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 674: "הלכה פסוקה היא, כל על נתבע המבקש רשות להתגונן להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו כדי לשכנע את בית המשפט כי יש לו הגנה טובה לכאורה נגד התביעה. אין די בהגנה סתמית, על הנתבע ליתן גרסה מפורטת לכל רכיבי הגנתו". משכך, לא היה מקום להסתפק לעניין בהכחשה סתמית וגורפת לפיה לא הועברו נכסים מן החברה אלא היה על המבקשים ועל המבקש 2 בפרט, לפרט את פרטי ההגנה. סוף דבר אשר למבקשת 1 - כפי שהוריתי בסיומו של הדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 24.10.2010 וכפי הסכמת הצדדים בדיון זה, יינתן בזאת פסק דין כנגד המבקשת 1 ופסיקתא בנדון תוגש לחתימתי תוך 30 יום. אשר למבקש 2- לאור כל שפורט לעיל אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן שהוגשה מטעם המבקש 2. המבקשים ישלמו למשיבה את הוצאות הבקשות, בסך של 3,500 ₪ +מע"מ. המשיבה תגיש פסיקתא לחתימה תוך 30 ימים. ארנונה (חובות)עירייהחובארנונה