לפניי בקשה לסעד זמני, לעיכוב מימושה של ערבות בנקאית אוטונומית בסכום של כ-529 אלף ש"ח אשר הנפיק הבנק המשיב 2 ואשר מסרה המבקשת בידי המשיבה 1. רקע 1. המשיבה 1 (להלן: המשיבה), שנודעה עד לאחרונה בשמה "מע"צ", היא חברה ממשלתית האחראית על החזקתן ופיתוחן של מרבית הדרכים הבין עירוניות בישראל. בראשית שנת 2011 פרסמה המשיבה מכרז שבו הזמינה הצעות לעניין מתן זכות שימוש זמנית לצרכי פרסום בתחומי זכויות הדרך שלה. נאמר מיד כי הצעתה של המבקשת הוכרזה כזוכה במכרז, אך יישומו של המכרז עד כה היווה כישלון חרוץ, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת זהות האחראי לו. מכאן היתה קצרה הדרך להתראת המשיבה למימוש הערבות הבנקאית שהפקידה המבקשת-הזוכה, ולבקשה שלפניי. 2. נרחיב מעט. עקרונות המרכזיים של המכרז (לאו דווקא אלה שהמבקשת ראתה להדגישם בבקשתה) היו אלה: המשיבה ציינה את מיקומם המדויק של 15 אתרים שהיא מחזיקה, המצויים בשטחי רשויות מקומיות שונות באזור המרכז. למגישת ההצעה הזוכה הובטחה הזכות להקים שלט פרסום בכל אחד מ-15 האתרים ולהפעילו לתקופה של עד חמש שנים, וכך להפיק רווחים, וזאת כנגד תשלום שנתי בסכום כולל כמוצע על ידה עבור כל האתרים גם יחד. עם זאת, במכרז הובהר כי הקמתו של כל שלט פרסום כפופה לאישור המשיבה ולהשגת כל ההיתרים הנדרשים לפי כל דין, ובפרט - אישור הרשות המקומית - כך שהקמת השלט בפועל אינה עניין מובטח. השגת ההיתרים, כך נקבע, היא באחריותו המלאה של הזוכה. כל מציעה נדרשה להצהיר, בין היתר, כי בדקה בקפידה את כל התנאים הפיזיים והמשפטיים העשויים להשפיע על ביצוע הפרויקט תוך ויתור על כל טענה כלפי המשיבה בנושא (נספח 1 למסמכי המכרז), כי ידוע לה שעליה להשיג את ההיתרים הנדרשים להקמת השלט, וכן כי ביקרה בכל אתר ומצאה אותו מתאים מכל בחינה שהיא לצרכיה ולמטרותיה (סעיפים 4.4.6 ו-4.4.3 לחוזה המכרזי). במכרז אף נקבעה התייחסות למצב שבו לא יושגו היתרים להקמת שלטים בחלק מן המקומות: ככל שלא יושגו היתרים לעד חמישה אתרים, תהא פטורה הזוכה מלשלם עבורם (קרי: בגין כל אתר שלא הוקם יופחת 1/15 מן התשלום השנתי המובטח, וזאת עד למינימום תשלום בגין עשרה אתרים מבין ה-15, או שני שליש מן התשלום השנתי). כן נקבע כי הזוכה תהא רשאית להמיר את האתרים שלא הניבו היתרים להקמת שלט פרסום באתרים אחרים באזור המרכז (סעיף 9 להסכם). במגעים של המשיבה עם המציעים הופחת המספר המינימלי של אתרים שבגינם יחויב הזוכה, אפילו לא יעלה בידו להתקין שם שלטי פרסומת, מעשרה - לשמונה. התשלום בגין השילוט בכל אתר (בכפוף לפטור האמור של עד שבעה אתרים נטולי שלטים) יחל לכל המאוחר בחלוף שנה מתחילת יישום המכרז, אפילו לא הושג היתר עבור אתר מסוים (סעיף 10 להסכם). 3. המבקשת היא חברה המגדירה עצמה כמי שעוסקת שנים רבות בהצבה, הפעלה והחזקה של מתקני שילוט והיא מפעילה אלפי שלטים מסוגים שונים בערי ישראל. היא הגישה הצעה במכרז, לתשלום שנתי של 607,875 ₪ עבור כל 15 השלטים (או כ-40 אלף ₪ לכל שלט), נתון שאפשר לתרגמו להתחייבות לנשיאה בתשלום של לפחות כ-1.3 מיליון ₪ למשיבה, יהיה מספר השלטים שיינתן היתר להקמתם אשר יהיה (לפי תחשיב של תשלום לתקופה של ארבע שנים עבור המינימום של שמונה שלטים, בעלות של כ-40 אלף ₪ לשלט). הצעתה של המבקשת הוכרזה כזוכה במכרז, והסכם בין הצדדים נכרת ביום 3.5.2011. 4. בהתאם לתנאי המכרז, המציאה המבקשת למשיבה ערבות ביצוע בנקאית שאין חולק כי היא אוטונומית (קרי: ניתן לדרוש מן הבנק הערב את מימושה של הערבות ללא נימוק), להבטחת התחייבויותיה בהתאם להסכם. סכומה עמד על כ-529 אלף ש"ח צמוד למדד דצמבר 2010 (קרי, כיום - כ-550 אלף ₪), העומדת בתוקפה עד לסיום תקופת הביצוע החוזית. 5. ועתה - לכשלון הפרויקט מושא המכרז. טוענת המבקשת: חרף מאמציה הניכרים, לא עלה בידה להשיג מן הרשויות המקומיות השונות היתר להקמת שלט ולו באחד מ-15 האתרים, כל רשות וסיבותיה שלה - שאינן נעוצות במחדל כלשהו של המבקשת. מכתבים ששלחה המשיבה לרשויות המקומיות והשתתפות נציג המשיבה בפגישות של המבקשת עם נציגי הרשויות - לא הועילו. משמעותו האפשרית היחידה של כשלון רוחבי זה, כך סבורה המבקשת, היא כי המשיבה פרסמה מכרז שבו הציעה זכויות שאינן שלה להקמת מתקני שילוט באתרים שלא בדקה את מצבם הפיסי והמשפטי, תוך שהיא מציגה מצגי שווא למציעים בענין זה, ובכך גורמת למציעה-הזוכה לשלם מאות אלפי ש"ח בשנה עבור זכות שלא ניתן לממשה. 6. לטענת המבקשת, משקרבה השנה הראשונה לביצוע ההסכם לסיומה ועמה קרבה חובת התשלום עבור אותו מינימום של 8/15 מן התשלום השנתי שאליו התחייבה המבקשת, פנה מנהלה מר אורי נצר לנציג המשיבה במכתב (לאחר פגישה בין השניים), ציין כי משלא הניבו המאמצים תוצאות הרי ש"לא ניתן בפורמט זה להמשיך ולפעול" וציין כי המבקשת תשמח ל"כל פורמט התקשרות אחר, במסגרתו, בקצב אותו תכתיב המציאות, נצליח להתקשר בהסכמים שיאפשרו מימוש ולו חלקי של תכולת המכרז" (נספח 10 לבקשה). 7. המכתב, יודגש, לא הוביל לביטול ההסכם, והצדדים המשיכו לפעול יחדיו, עת המועד לתחילת התשלום למשיבה אפילו לא יותקנו השלטים - קרב והולך, משחלפה כמעט שנה מכריתת ההסכם. בהגיע מועד זה הגיעו המגעים בין הצדדים כדי שיחות והתכתבויות ההופכות משפטיות יותר ויותר (אף שהכותבים - אותם כותבים הם). המבקשת ביקשה מן המשיבה, ואף קיבלה, דחייה בת שלושה חודשים בתחילת התשלום, תוך שהמבקשת מגדירה זאת כדחייה הנועדת להבנתה לאפשר למשיבה למצות את הפעולות אצל הרשויות המקומיות. המשיבה מיהרה להבהיר כי נכונותה לסייע למבקשת כאמור אין משמעה שמוסר מעל המבקשת הנטל להשיג את האישורים ולשלם את התשלום השנתי, מכתב שהביא למרמור ול"שמירת זכויות" מטעם המבקשת אך לא לביטול ההסכם (נספחים 13-11 לבקשה). 8. מה אירע בדיוק בין חודש מאי ודצמבר 2012 - איש מהצדדים לא פירט, אולם אישורים, כך ברור, לא הושגו ודבר לא נשתנה אף לשיטת המבקשים. ביום 12.12.12 שלחה המבקשת באמצעות בא-כוחה מכתב המלין על "מצגי השווא" של המשיבה בכל הנוגע לזכויותיה באתרים שם אמורים היו להיות מוקמים שלטי הפרסומת ועל אי-הצלחת המשיבה להשיג אישורים, מצב שבו מצופה היה לדעת המבקשת כי המשיבה תכריז על ביטול ההסכם, החזרת הערבות הבנקאית ואף פיצוי המבקשת בגין נזקיה. המשיבה מצדה הגיבה במה שהוגדר כפליאה ותדהמה על המכתב, הטעימה כי אין למבקשת כל עילה שלא לקיים את חובותיה לפי ההסכם, וכי אם לא תחזור בה - תחולט הערבות. 9. על רקע האמור הוגשה בקשה בהולה לסעד זמני במעמד צד אחד (אף שהמשיבה כלל לא הודיעה על מימוש הערבות בפועל ופרק הזמן עד לביצוע המימוש הוא 15 ימים), שיאסור על מימוש הערבות. לפי הוראתי, משלא ראיתי לדון בבקשה טרם הגשת הליך עיקרי, הגישה המבקשת תובענה לסעד הצהרתי, לפיו ההסכם בטל, ולחלופין בר ביטול, ולחלופי חילופין בוטל על ידי המבקשת כדין, והכל מחמת הטעיה של המשיבה כלפי המבקשת או למצער טעות של המבקשת בעת כריתת ההסכם. 10. בבקשה, שהיא הנתונה להכרעתי לעת הזו, טוענת המבקשת, בתמצית, כי אף שהמדובר בערבות בנקאית אוטונומית, הרי שמתקיימים חריגי הכלל הקובע שלא יעוכב מימושה של הערבות - חריג המרמה וחריג הנסיבות המיוחדות גם יחד. מצגי השווא שמוצאת המבקשת בהצהרות המשיבה ביחס לזכויותיה באתרים השונים עולים לסברתה כי מרמה של ממש, ולחלופין - כדי "התרשלות קולוסאלית" של המשיבה, שבעקבותיה מנועה היא מלדרוש תשלום כלשהו וממילא את מימוש הערבות. 11. המשיבה מצדה סבורה כי אין כל עילה לעיכוב מימושה של הערבות. בתמצית, היא מטעימה כי קודם לכריתת ההסכם הסתייעה ביועץ חיצוני שערך בדיקות יסודיות ביחס לאתרים השונים. בכל מקרה, היא קובעת, האחריות המלאה בהתאם לכל הוראות ההסכם ומסמכי המכרז מוטלת על המציע - לבדוק מראש את האתרים, לבחון את התאמתם לצרכיו, ולאחר הזכייה - לפעול להשגת האישורים הנדרשים. ככל שהמבקשת לא השיגה אישורים הרי שזהו פועל יוצא של אי נקיטת מאמצים מספיקים, כך מעריכה המשיבה. המשיבה סבורה עוד החריגים לעיכוב המימוש ודאי לא מתקיימים. 12. לאחר היאסף כתבי הטענות מרובי הצרופות (לרבות תשובה לתגובה, בה עמדה כמובן המבקשת על טענותיה), ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים ונסיון להביא לסיום המחלוקת הכוללת שביניהם לא צלח, הגיעה שעת הכרעה. דיון 13. בחנתי ביסודיות את טענות הצדדים ואת המסמכים הרבים שצירפו. לאחר אלה מצאתי כי דין הבקשה - להידחות. יודגש כי איני נדרש כאן לכל אחת ואחת מטענותיה הרבות של המבקשת, אף שבחנתיהן כמובן ואין באלו שאיני נדרש להן כאן כדי לשנות מן התוצאה המתחייבת בנסיבות העניין. אנמק אפוא בקיצור יחסי. 14. אין ספק: המדובר במצב המעורר אי נוחות ברורה. המבקשת זכתה במכרז והתקשרה בהסכם שהיה אמור להניב לה רווחים מהשכרת שלטי פרסומת רבים, והנה אין היא מצליחה להקים ולו שלט אחד, בעוד שהמשיבה עומדת על תשלום דמי השכירות המינימאליים שלהם התחייבה המבקשת גם במקרה של אי הצלחה בהקמת שלטים (אף שראוי לציין כי גם המשיבה מפסידה כמחצית ההכנסות הצפויות במקרה של כשלון הפרויקט). ברם שאלה היא האם אי נוחות זו יכולה להיות מתורגמת לזכייה של המבקשת בסכסוך על אודות החוזה ותוקפו. שאלה אחרת, והיא הרלבנטית ביותר לענייננו, היא האם עמדתה של המבקשת יכולה להצדיק עיכוב במימוש הערבות הבנקאית שמסרה להבטחת התחייבויותיה בהתאם להסכם, שאותו היא מנסה לקעקע עתה. התשובה לשאלה האחרונה היא בלאו מוחלט. 15. אין לפנינו בבקשה "רגילה" לצו מניעה, שבה חשיבות רבה לשאלת סיכויי התביעה. עסקינן כאמור בבקשה לעיכוב מימושה של ערבות בנקאית אוטונומית (כאשר ראוי לציין: המשיבה כלל לא ביקשה בפועל לממש את הערבות, והבקשה היא בבחינת "מכת מנע"). המדובר במכשיר פיננסי רב חשיבות בחיי המסחר. מכשיר זה מבטיח את יכולתו של של המוטב לקבל לידיו את כספי הערבות - בהתקיים התנאים הנקובים בכתב הערבות (שאין חולק כי מתקיימים כאן) - לקבל לידיו את כספי הערבות, וזאת בלא תלות בהכרעה במחלוקות שמקורן בעסקת היסוד (ראו: רע"א 4256/93 שיכון עובדים בע"מ נ' ארז תעשיות בנייה בע"מ, פ"ד מח(1) 450 (1993); רע"א 1084/04 פרירון חברה להשקעות פיתוח ובניין בע"מ נ' לוקי בניה ופיתוח בע"מ, פ"ד נח(5) 535, 539-538 (2004) (להלן: עניין פרירון)). 16. הכלל הגדול, שאליו מודעת המבקשת היטב, הוא שבית המשפט יימנע מלהיעתר לבקשות לעיכוב מימושה של הערבות הבנקאית האוטונומית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו לדוגמה: רע"א 4479/10 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ נ' קש"ת מלונאות בע"מ ( 13.6.2010)). על המבקש למנוע את מימוש הערבות לשכנע לא בצדקתו ביחס לעסקת היסוד, אלא בהתקיימות אחד משני החריגים שנקבעו בפסיקה לעקרון עצמאות הערבות: חריג המרמה וחריג הנסיבות המיוחדות (ראו: רע"א 1765/00 י. מושקוביץ חברה קבלנית לבנין (1988) בע"מ נ' תשורה ייזום ובנין בע"מ, פ"ד נה(2) 447, 452 והאסמכתאות שם (2001) (להלן: עניין מושקוביץ); עניין פרירון, בעמ' 539); להרחבה עיינו: ד"ר אברהם וינרוט ערבות בנקאית 286-195 (מהדורה שניה, 2010); להלן: וינרוט). 17. הטענה כי מקרה קונקרטי של ניסיון למימוש ערבות בנקאית נופל לגדר אחד משני החריגים מועלית באופן תדיר אך מתקבלת באופן נדיר. כפי ששב ומנחה בית המשפט העליון, לרבות אך בימים אלה, הרי ש"הפסיקה צמצמה את החריגים לערבות הבנקאית האוטונומית למקרים חריגים שבחריגים, מתוך שאיפה לשמור על מוסד הערבות הבנקאית האוטונומית מפני כרסום, ולפיכך מדובר במשוכה גבוהה מאד, הן משפטית והן עובדתית" (ע"א 8227/12 י.ד. לוי אלברט (2000) חברה לבניין (1997) בע"מ נ' שפטלר (3.2.2013, כב' השופט י' דנציגר)). עם כל ההבנה למצוקתה של המבקשת, הרי שמקרה זה, באופן מובהק, אינו אחד מאותם מקרים "חריגים שבחריגים". 18. נפתח בחריג המרמה. משקיים חריג כזה בפסיקה, ראתה המבקשת להגדיר את מעשיה של המשיבה בכל הקשור לעריכת המכרז כ"מרמה". טענה זו בעייתית בשני רבדים. מבחינה משפטית, טענת המרמה אמורה באופן רגיל להתייחס למימוש הערבות הבנקאית, לא לעסקת היסוד. חריג זה, שאת השימוש הקיים בו ניתן להגדיר כנדיר עד אפסי (עיינו: ד"ר רוי בר קהן "ערבות בנקאית: החריגים לעקרון העצמאות" הפרקליט נ' 403, 416 (תש"ע)) נועד בעיקרו למנוע "מרמה חמורה" אשר "תאפשר למבצעה לנצל יתרון לא הוגן ולהימלט עם כספו של הקונה" (בר"ע 646/84 שוראב אינסטרי נ' רמונד סבה "אונקס" פ"ד לח(4) 693, 698 (1985)). אולם נניח לקושי זה ונבחן את הדברים גם בהנחה שמרמה בעסקת היסוד יכולה להוות במקרים (הנדירים) בסיס לעיכוב מימושה של הערבות (ראו: רע"א 222/87 פיתוח כוכב יאיר נ' דביר ג.פ.ש. חברה לבניין ופיתוח בע"מ, פ"ד מא(4) 430 (1987); וינרוט 229-225). כאן צפה ועולה הבעייתיות הנוספת בטענת המבקשת: אין היא מציגה בשלב הנוכחי ולו בדל ראיה לכך שהמשיבה, בכוונת מכוון, פעלה לרמות את המציעים בדרך של הצגת מצגים שקריים ביחס לזכויות כלשהן של המשיבה באתרים. יתרה מכך, טענה כזו לא הועלתה ולו ברמז ב"זמן אמת" (נספחים 13-10 לבקשה). יש פער עמוק בין טרוניה של המבקשת על כך שאינה מצליחה להשיג אישורים להקמת שלטי פרסומת, לבין טענה לכך שהמשיבה רימתה אותה. לו היתה המבקשת באמת ובתמים סבורה כי קיימת אפשרות כזו, יש להניח שכבר לפני שנה היתה שולחת מכתב המביע את תרעומתה על מעשי הרמאות ומודיעה מיידית על ביטול ההסכם, ולא מביעה טרוניה על היעדר ההצלחה העסקית ומציעה להמשיך ולשתף פעולה בניסיון להשיג אישורים. על כך נוסיף: המבקשת אף לא הצביעה על ההיגיון שבמעשה התרמית הנטען (עתה). המשיבה אינה דומה לאיש עסקים ממולח אשר ירמה סוחרים תמימים ויימלט עם כספם אל מעבר לאופק. המשיבה, כך נדמה, צפויה להמשיך בעסקיה עתירי ההיקף כל עוד קיימים כבישים בין עירוניים שיש צורך בלתחזקם, וככל שלפלוני שבא עמה במגע תהא תלונה צודקת על מעשי מרמה, ממילא יהיה קל לאתר את המשיבה ולחייבה בתשלום. לא ברור גם, ככל שהמשיבה ידעה מן הרגע הראשון כי אין כל אפשרות למבקשת לזכות באישורים להקמת שלטי פרסומת, מה היה לה למשיבה לפעול ולסייע למבקשת ארוכות ונמרצות אצל הרשויות המקומיות השונות להשגת האישורים. כן לא מובן, ככל שהמשיבה ביקשה אך לגבות כספים בתואנות שווא מן המבקשת, מדוע הסכימה לדחיית מועד התשלום בשלושה חודשים (ממאי לאוגוסט 2012), ואף לאחר מכן לא עמדה על כך שהמבקשת תישא בתשלום בפועל, ונעורה אך כאשר המבקשת הודיעה כי אין בכוונתה לשאת בתשלום גם בעתיד לבוא. האם זהו מנהגו של רמאי? טענת המרמה עומדת אפוא על כרעי תרנגולת. בשים לב לכך שגם המבקשת ממהרת ומשלימה את טענת ה"מרמה" בטענה חלופית של "רשלנות רבתי", הרי שדומה לעת הזו כי אף המבקשת אינה מאמינה שרומתה, אלא מעלה את הטענה נוכח ההשקה שבין ה"מרמה" לחריג המרמה. 19. נפנה עתה לחריג הנסיבות המיוחדות. באומרנו נסיבות "מיוחדות" משמעות הדבר היא שהסכסוכים השגורים על אודות עסקת היסוד, יהיו האשמות המבקש חריפות ככל שיהיו, לא יוכלו להוות בסיס לעיכוב מימושה של הערבות הבנקאית. לא נסקור כאן את כל הפסיקה אולם נסתפק ונאמר כי בית המשפט ישקול את עיכוב המימוש ככלל ובעיקר במקרים שבהם ברור כי אין עילת חיוב מכוח עסקת היסוד, או כאשר צד נוהג בחוסר תום לב חמור, שרירותיות, או כתגובה נקמנית (ראו: עניין פרירון; רע"א 5273/07 אמקור בע"מ נ' א. ארנסון בע"מ (12.8.2007); עיינו להרחבה: וינרוט 286-245). נצא לאתר אפוא את בקעת המחלוקת שבין הצדדים, וזאת כמובן לא על מנת להתיימר ולהכריע בה בגדרי בקשה לסעדים זמניים, אלא על מנת לזהות האם גדריה חורגים מגדרי הסכסוך הרגיל בדבר עסקת היסוד. 20. טענת המבקשת, כנלמד מן התובענה שהגישה, היא ל"הטעיה" או ל"טעות", המקימות לשיטתה זכות לביטול ההסכם, בהתאם להוראת חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). טענות אלה, באופן מובהק, נעוצות עמוק בתוך המחלוקת שבין הצדדים ביחס לעסקת היסוד. המבקשת טוענת (כטענה חלופית) כי המשיבה התרשלה התרשלות רבתי, הקשורה בכך שלא ביררה מראש שאכן ניתן להקים את שלטי הפרסומת במקומות שצוינו. המשיבה מכחישה כמובן בלהט. טענה כזו, אפילו יש בה טעם לגופה, אין בכוחה לחלץ את המקרה מגדרי סכסוך על אודות עסקת היסוד: האם המשיבה או המבקשת הן האחראיות לבדוק את התאמת המקומות למטרת הפרויקט? האם המבקשת נטלה על עצמה סיכון שלא יושגו אישורים והיא תיוותר בלא שלטים ועם חובת תשלום למשיבה? האם אי השגת האישורים היא פרי רשלנות מוקדמת של המשיבה, או שמא היעדר מאמצים מספקים של המבקשת? האם יש במצב העובדתי שהתחוור עתה כדי להקנות למבקשת עילת ביטול? אלו הן מקבץ שאלות שיחייבו בירור בהליך עתידי, אולם המשותף לכולן הוא שהן כרוכות בבירורה של עסקת היסוד, מטרותיה וחלוקת הסיכונים שבגדרה. כאשר זוהי בקעת המחלוקת, הרי שאין הצדקה לעכב את מימושה של הערבות הבנקאית, שנועדה להבטיח שעד לסיום בירורה של המחלוקת, יימצאו כספי הערבות בכיסו של המוטב. 21. רואה אני לנכון להוסיף מילים אחדות אף לגופה של המחלוקת. זאת, יודגש, לכאורה בלבד (שהרי בסעד זמני עסקינן), וכאשר מטרת דברים אלה היא להבהיר שעמדת המשיבה אינה כה מופרכת עד שאפשר יהיה לטעון כי עמידתה על מימוש הערבות היא, לכאורה, שרירותית או נגועה בחוסר תום לב קיצוני. 22. המבקשת עשתה מאמצים ניכרים לאתר במסמכי המכרז מצגים כלשהם של המשיבה, שילמדו על כך שהיו מצגי שווא. היא התקשתה לעשות כן, ולא בכדי: בהיות המשיבה עורכת מסמכי המכרז, הקפידה היא למעט במצגים ובהתחייבויות משלה, ומנגד הרחיבה עד מאד בהכללת הבהרות, התחייבויות, ומצגים ברורים מצדו של המציעה - הזוכה הפוטנציאלית. המבקשת, באופן בלתי ראוי (ודאי בשים לב לכך שעתרה לצו במעמד צד אחד) ראתה לנכון לציין מצגים אחדים הנזכרים בסעיף 4 להסכם, שם מציינת המשיבה כי היא משמשת כרשות התמרור ביחס לכל אתר, היא מסכימה לתת בלעדיות למפעיל הזוכה, ואין איסור עליה להתקשר בהסכם. לא הובהר בבקשה במה אין מצגים אלה משקפים את האמת. בכל מקרה, מן הבקשה הושמטו כל ההתחייבויות והמצגים הרלבנטיים בהרבה, אלו שהמציעה נדרשה למוסרם אם ברצונה להגיש הצעה במכרז, ולדוגמה: כי המציעה בחנה את כל תנאי המכרז ואת כל התנאים והנסיבות העשויים להשפיע על התקשרותה (סעיף 3.2.5 להזמנה, נספח 2); כי המציעה ביקרה באתר ובסביבתו לפני חתימת ההסכם והיא תיחשב כמי שבדקה ביסודיות את האתר ומצאה אותו מתאים לכל צרכיה מכל בחינה (סעיף 4.4.3 להסכם), כי ידוע לה שאין בכל שנאמר במכרז כדי לפטור אותה מלהשיג כל רשיון והיתר הנדרשים לשם הקמת המתקנים ופרסום בהם (סעיף 4.4.6 להסכם), כי היא בקיאה בכל מגבלות הדין הרלבנטיות להסכם (סעיף 4.4.7 להסכם), וכי הנטל להוצאת הרשיונות וההיתרים הוא עליה (סעיף 15.1 להסכם). יש אפוא לכאורה קושי רב בטענת המבקשת שהנטל היה על המשיבה לבדוק את האתרים (דבר שהמשיבה טענה כי עשתה, אגב, תוך הסתייעות ביועץ חיצוני, שתצהירו צורף). עוד יש להוסיף: השאלה מה יקרה ככל שלא ניתן יהיה להשיג אישורים להקמת שלטי פרסומת - חלקם או אף כולם, היא שאלה הנטועה בחוזה הקונקרטי שגיבשו הצדדים, ובחלוקת הסיכונים שהצדדים החליטו עליה מראש. במקרה דנן משקפים סעיף 9 ו-10 להסכם את חלוקת הסיכונים. כל המציעות היו ערות היטב לכך שקיימת אפשרות שלא בכל האתרים יוקמו שלטים. המשיבה קבעה מראש כי חלוקת הסיכון תהא כזו שבגין עד חמישה אתרים מתוך 15, שבהם לא ניתן יהיה להציב שלטים - הרי שהמפעילה תהיה פטורה מתשלום כלשהו, וביחס לעשרה הנוספים - הפטור מתשלום הוא עד לשנה אחת, תוך שמתום השנה ולתקופה של ארבע שנים נוספות תשלם המפעילה למשיבה דמי שכירות בכל מקרה. המשתתפים במכרז, וביניהם המבקשת, באו בדברים עם המשיבה על מנת לשפר ולהקל עליהן בחלוקת הסיכונים האמורים, ושכנעו את המשיבה להפחית את מספר האתרים המינימלי שבגינם יחויבו בתשלום מעשרה - לשמונה. בכך גידרו המשתתפים את הסיכון שלהם, וככל שהדברים נוגעים למבקשת, שהציעה תשלום דמי שכירות של כ-40 אלף ₪ לאתר - גידרה היא את הסיכון המקסימלי שלה לתשלום של כ-1.3 מיליון ₪ למשיבה, אם לא יעלה בידה להקים ולו שלט פרסומת אחד (מה הרווח המקסימלי שצפתה המבקשת לא נדע, אולם ברור שהכנסותיה היו צפויות לעלות על כ-2.7 מיליון ₪, דמי שכירות מלאים לארבע שנים). עתה - התממש הסיכון, באופן הקיצוני ביותר - אין למבקשת ולו שלט פרסומת אחד. ניסיונה של המבקשת להיחלץ מאותו סיכון כיום, בדרך של הטחת האשמות במשיבה, כאילו בכך יהיה להתפטר מסיכונים שהמבקשת החליטה מראש לקבלם על מנת להשתתף במכרז ולזכות בו - אינו פשוט (השוו, לעניין תקיפת תנאי מכרז בידי מי שהשתתף בו, בג"ץ 126/82 טיולי הגליל בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 44 (1982)). קיימת אפשרות, ואיני נוטע מסמרות בסוגיה, שיעלה בידה של המבקשת לשכנע כי עמידת המשיבה על קבלת מלוא התשלום של כ-1.3 מיליון ₪ אף שלא הוקם ולו שלט אחד הוא בעייתי, ואולי שיש להפחית במידת מה מן התשלום המוסכם. אולם טענה שלפיה היא יכולה להכריז על "טעות" שבעטיה ניתן לבטל את ההסכם - רחוקה מלהיות פשוטה. כאשר זהו המצב, קשה לומר כי המשיבה, העומדת על התשלום, ולעת הזו - על מימוש הערבות (שערכה כ-40% מן התשלום הכולל), נוהגת בחוסר תום לב כה מובהק וכה קיצוני, עד שיש למנוע ממנה כל אפשרות לממש את הערבות. 23. קושי נוסף בעמדתה המשפטית של המבקשת, שלפיה המדובר בחוזה בטל שהמשיבה אינה רשאית לעמוד מכוחו על קבלת תשלומים ובהתאם גם על מימוש הערבות, נעוצה בכך שטענה זו לכאורה אינה מתיישבת עם דיני החוזים. חוזה, אם אינו בלתי חוקי, מוסרי, או נוגד את תקנת הציבור, אינו יכול להיחשב לבטל מעיקרא. ככל שלצד עומדת הזכות לבטלו, בין אם מחמת פגם בכריתתו בין אם מחמת הפרתו - עליו לפעול לביטולו. המבקשת לא עשתה כן עד הנה. היא טוענת לפגמים בכריתת החוזה ולזכות ביטול הנובעת מהטעיה או טעות שהיתה ידועה למשיבה, טעמים המקנים לה זכות ביטול, בלא צורך באישור בית משפט (סעיפים 15 ו-14(א) לחוק החוזים, בהתאמה). ברם המבקשת לא ביטלה את החוזה, אף שביטול אמור להיעשות בתוך "זמן סביר" מרגע שנודע על עילת הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים). מכתבו של מנכ"ל המבקשת מכמעט שנה מכריתת ההסכם לא הודיע על ביטול, כי אם אחז בניסוח ערטילאי שלפיו "לא ניתן בפורמט זה להמשיך ולפעול" (נספח 10 לבקשה), שלאחריו המשיכו הצדדים לפעול בניסיון להשיג אישורים. אילו היתה המבקשת מגלה באמת ובתמים תגלית מפתיעה על נסיבות כריתת החוזה, ניתן היה לצפות, שלא לומר - לדרוש, כי המבקשת תודיע מיידית על ביטול החוזה. ברם רק תשעה חודשים מאז אותה הודעה, וכשנתיים מתחילת ההתקשרות, באה הודעה הקרובה יותר לביטול החוזה (נספח 14 לבקשה), ואפילו אז - הודיעה המבקשת כי אינה מתכוונת לקיים את התחייבויותיה החוזיות, וכי היא מצפה שהמשיבה היא שתכריז על ביטול החוזה. לא הובהר אפוא, בשלב הנוכחי, כיצד דרך התנהלות זו מתיישבת עם טענתו של מי שגורס שקמה לו עילת ביטול עצמאית כאמור בפרק ב' לחוק החוזים. 24. ועוד קושי בעמדת המבקשת: ההסכם התיר לה, במקרה שלא תצליח לקבל היתר להעמדת שלטי הפרסומת באתרים שנזכרו במכרז, לפעול בהסכמת המשיבה לקבלת היתרים להעמדת שלטים במקומות אחרים, באותה כמות ממש, ובלבד שאלה יהיו באזור המרכז (סעיף 9.3 להסכם). גם כאשר למדה המבקשת על קושי בהעמדת השלטים באתרים המיועדים, לא פעלה (ולמצער - לא טענה כי פעלה) להקמת השלטים באתרים חלופיים, ולא הסבירה מדוע נמנעה מלעשות כן. נתון זה מעים מעוצמת התביעה כולה, כמו גם מטענת היעדר הזכות של המשיבה לעמוד על קבלת תשלום. 25. אחרונה, המבקשת נסמכת אף על הטענה כי המבקשת השתהתה במימוש הערבות עד הנה. טענה שכזו ודאי אינה יכולה למנוע את מימוש הערבות, לאחר שהמבקשת הכריזה בפני המשיבה רק עתה כי אין בדעתה לשלם למשיבה כלל, דבר שנמנעה מלעשותו בתקופה שבין כריתת ההסכם ועד לחודש דצמבר 2012 (השוו: רע"א 6435/04 רשות שדות התעופה בע"מ נ' סולל בונה בע"מ פ"ד נט(2) 130 (2004)). 26. מן האמור עד הנה עולה בבירור כי אין בפי המבקשת כל טיעון תקף אשר יצדיק את עיכוב מימושה של הערבות הבנקאית. 27. בתשובתה העלתה המבקשת טענתה חלופית, שלפיה אפילו תמומש הערבות - אין לדרוש מן הבנק סכום העולה על דמי השכירות השנתיים לשנה אחת בגין שמונה אתרים, סכום שאין חולק כי עומד על 324,200 ₪, ולא כמלוא סכום הערבות - כ-529 אלף ₪ (קרן). בחנתי טענה זו, אך לא ראיתי לקבלה. ראשית, מבחינה דיונית קיים קושי בכך שהועלתה רק בתשובה לתגובה לבקשה לסעד זמני, ולאחר שהמשיבה השלימה את מסירת תגובתה. שנית, למשיבה זכות חוזית, כאמור בתגובתה ובסעיף 27 להסכם, לקבל פיצוי של 5,000 ₪ ליום בגין אי תשלום במועד, והצטברות סכום זה ודאי עולה על סכום הערבות. איני נותן משקל יתר לשיקול זה כיוון שהמשיבה לא עמדה עד כה על התשלום בפועל. שלישית, המבקשת גילתה דעתה עתה באופן הברור ביותר כי אין בכוונתה לשלם לא רק בגין השנה הנוכחית, אלא אף בגין שלוש השנים הנותרות בחוזה. קרי: היא לא תשלם מיוזמתה ולו שקל אחד בגין חוב שיגיע בהתאם להוראות ההסכם לסכום של כ-1.3 מיליון ₪ גם אם לא יוקם ולו שלט פרסומת אחד. כאשר אלה הם פני הדברים, יש קושי בכך שהמבקשת תעלה טענה שטרם הגיע מועד פרעונו של החוב שהיא הודיעה כי לא תשלם, ויהי מה. 28. יוער, כי גם בחינה רגילה של מאזן הנוחות במקרה דנן היתה מובילה לתוצאה דומה, של דחיית הבקשה. אם יעוכב המימוש, משמעות הדבר היא שייגרעו לעת הזו הכספים שהמשיבה סבורה שאמורים לשכון בכיסה, ואשר הערבויות נועדו להבטיח כי אכן ישכנו בכיסה עד לבירור המחלוקת המשפטית שבין הצדדים. בכך ייפגע קשות אותו מוסד חשוב של הערבות הבנקאית האוטונומית. מן העבר האחר, המבקשת לא הצביעה בבקשה על נזקים מוחשיים שייגרמו לה אם ימומשו הערבויות. יש להניח גם כי הכספים, כסכום המובטח בערבויות, ממילא מצויים בצורה כלשהי של בטחונות בבנק נותן הערבות, בלא שהמבקשת תוכל לעשות בהם שימוש לעת הזו, או בכל מועד הקודם להכרעה בתובענה - אפילו היה ניתן צו. טענותיה של המבקשת בדבר ההשפעה של המימוש על מצבה הכלכלי (סעיפים 94-92 לבקשה) הועלו בכלליות רבה וללא תימוכין והנמקה כדבעי. מובן גם שמן העבר האחר לא תתקשה המשיבה תתקשה להשיב למבקשת במקרה הצורך את כספי הערבות, והרי לנו נזק כספי הפיך שאין בית המשפט נוטה למונעו בדרך של הוצאת צווי מניעה זמניים. 29. חשוב להדגיש, כתמיד בבקשה לצו מניעה זמני של מימוש ערבות בנקאית: עצם מימוש הערבות הבנקאית האוטונומית אין משמעו שהמשיבה צודקת בטענתה שהמבקשת חבה לה סכום כלשהו, ונושא זה יתברר בעתיד לבוא. מימוש הערבות אינו משנה כלל ועיקר את זכויותיהם המהותיות של הצדדים, אלא משפיע רק על מיקום הכספים המובטחים בערבות, עד שימוצה ההליך המשפטי שבין הצדדים (כאשר ברור שעתה תיאלץ המבקשת לתקן את תובענתה או אף להחליפה באחרת, משתמומש הערבות). ככל שיימצא שהמבקשת לא חבה למשיבה דבר מכוח עסקת היסוד, מובן שהכספים שגובה עתה המשיבה - יוחזרו למבקשת. ברם עד למיצוי בירור המחלוקת שבין הצדדים ינוחו הכספים המובטחים בערבות בכיסה של המשיבה-המוטבת ולא בכיסה של המבקשת, נותנת הערבות. וזו הרי בדיוק מטרתה של הערבות הבנקאית האוטונומית. 30. הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין המבקשת תשא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה 1 בקשר עם הבקשה הנוכחית, בסכום של 15,000 ש"ח. ערבות בנקאיתבנקצוויםצו מניעהערבות