I. ההליך 1. בפני בית-הדין האזורי בתל-אביב (דיון מס' 251/70 - 3) התבררה תביעתו של המשיב (להלן - העובד), נגד המערער מס' 3 (הלן - המעביד) ונגד שניים אחרים, לתשלומים שונים הקשורים בעבודה; במהלך הדיונים בבית-הדין האזורי שילם המעביד לעובד חלק מהסכומים שנתבעו, ונותר לבית-הדין לפסוק בחובת התשלום של "דמי נסיעה" ובתשלום ל"מבטחים". 2. תביעתו של העובד הוגשה בשני טפסים: הטופס האחד - "תביעה לתשלום שכר עבודה מולן", ועל פיו נתבקש בית-הדין לפסוק "שכר עבודה מולן, כולל פיצויי הלנת שכר" בסכום של 648 ל"י, כשכר עבודה בעד פרק הזמן מיום 1.2.1970 עד יום 2.3.1970. כן תבע העובד "תשלומים אחרים" - "משכורת 13", "דמי נסיעה - -.186 ל"י ומבטחים - 210 ל"י"; והטופס השני - "תביעה לפיצויי פיטורים". כאמור נדרש בית-הדין לפסוק רק ב"דמי נסיעה" ובתשלום ל"מבטחים". 3. בניסוח התביעות נעזר, כנראה, העובד על-ידי מועצת פועלי תל-אביב, אך במהלך הדיון לא היה העובד מיוצג על-ידי איש. 4. להלן, בתמצית, מהלך הדיון בפני בית-הדין האזורי, כנדרש לערעור זה: (א) בישיבה מיום 26.10.1971 החליט בית-הדין כי "בא-כוח הנתבעים יברר את שאלת ההפרשים למבטחים מהתחלת העבודה וכן דמי הנסיעה בהתאם לצו הרחבה של (ה)הסכם הקיבוצי בענף הדפוס". בעקבות אותה החלטה הודיע בא-כוח הנתבעים כי "לפי ההסכם הנדון מפרישים ל"מבטחים" רק בגין עובדים זמניים". (ב) בישיבה מיום 20.12.1971 הסכימו הצדדים, "שהתובע יקבל מהמחלקה ליחסי עבודה במשרד העבודה אישור בכתב מה מגיע לו "בגין דמי נסיעה, כמה צריך להפריש על-חשבון תנאים סוציאליים לקופת הגמל לתקופת עבודתו מיום 1.12.1968 עד 28.2.1970. הנתבעת תשלם לתובע לפי הנקוב באישור ותעביר לקופת הגמל את המגיע בהתאם". (ג) בישיבה מיום 27.2.1972 הודיע העובד כי נאמר לו במשרד העבודה שמגיע לו "עבור תנאים סוציאליים הפרשים לקופת גמל ועבור נסיעות", אך סירבו לתת לו אישור בכתב. בא-כוח המעביד הודיע באותה ישיבה כי נאמר לו (מבלי לציין על-ידי מי), "שלא מגיע לתובע כי היה קבוע ובדקו (ובדקנו) לפי ההסכמים. מסכימים כי מגיע לו עבור דמי נסיעות". באותה ישיבה החליט בית-הדין כי בישיבה הבאה "הנתבעת תתחיל בהוכחותיה כי שילמה עבור התובע את כל המגיע עבורו לביטוחים השונים לפי ההסכם הקיבוצי או צווי הרחבה או חוק. לאחר הוכחות הנתבעת, יביא התובע את הוכחותיו". (ד) בישיבה מיום 19.3.1972 לא הובאו ראיות בהתאם להחלטת בית-הדין בישיבה הקודמת, וכל הדיון בה הצטמצם להודעת בא-כוח המעביד כי "לתובע אין מעמד, כי רק קופת גמל יכולה לתבוע אם מגיע לה", וכי העובד "לא יכול לתבוע בשם מבטחים". 5. (א) בית-הדין האזורי חייב את המעביד לשלם לעובד את דמי הנסיעה בסכום שנתבע, בתוספת פיצויי הלנת שכר בשיעור של 10% לשבוע החל מיום 10.3.1970, ומפסק-הדין עולה כי עשה כן מאחר ו"בישיבה האחרונה הודתה באת-כוח הנתבעת שאמנם זכאי התובע למי נסיעה שלא שילמו לו". כן חייב בית-הדין את המעביד "לשלם לחשבון התובע במבטחים בע"מ סך של 210 ל"י"; נקבע בפסק-הדין שהסכום הנ"ל ישא ריבית בשיעור של 11% לשנה החל מיום 10.3.1970 ועד לתשלום. (ב) לעניין החיוב בתשלום למבטחים נאמר בפסק-הדין: "אשר לטענה השנייה שהתובע בכלל לא זכאי שיפרישו עבורו תשלומים - לאחר ולפי ההסכם הקיבוצי, סעיף 35, צריך לשלם רק עבור פועלים זמניים, ולא עבור פועלים קבועים כפי שהיה התובע. הנתבעת התעלמה מהאמור בסעיף 19 להסכם הקיבוצי בענף הדפוס - ליטוגרפיה (אופסט) שחל על המקרה שלנו - האומר כי הצדדים מצטרפים לקרן הפנסיה בהתאם להסכם שנחתם בין התאחדות בעלי התעשיה והוועד הפועל של ההסתדרות הכללית". 6. בפני בית-דין זה ערעור הן על החיוב ב"דמי נסיעה" ובפיצויי הלנת שכר בגין אלה, והן על החיוב לשלם ל"מבטחים". 7. לעניין עצם החיוב בתשלום "דמי נסיעה", עיקר טענתו של בא-כוח המערערת הוא כי המשיב אינו זכאי ל"דמי נסיעה", ומכל מקום לי הוכח הסכום המגיע; ולעניין החיוב בתשלום פיצויי הלנת שכר בגין דמי נסיעה, טען בא-כוח המערער כי "דמי נסיעה" אינם מהווים "שכר עבודה" לעניין חוק הגנת השכר, ולחילופין - כי בית הדין פסק פיצויי הלנה מבלי שנתבקש לעשות כן. 8. לעניין החיוב לשלם ל"מבטחים", עיקר טענותיו של בא-כוח המערערת היו: - (א) חוסר יריבות בין המשיב לבין המערערת; (ב) כי בית-הדין האזורי טעה בהטילו על המעביד להתחיל בהוכחות "כי שילם לעובד את כל המגיע עבורו לביטוחים השונים לפי ההסכם הקיבוצי או צווי ההרחבה או החוק"; (ג) כי בית-הדין פסק שהסכום הנקוב ישולם ל"מבטחים", לחשבון המשיב, בעוד שבתביעתו ביקש המשיב כי אותו סכום ישולם לתובע עצמו, ואין עילה לתביעה כזאת; (ד) כי לא הוכחה חובת תשלום ל"מבטחים" בגין עובדים קבועים ולחלופין - שלא הוכח הסכום המגיע. II. פסק-דין 1. לעניין "דמי הנסיעה", עומדות להכרעה שתי שאלות. השאלה האחת - הבדין חוייב המעביד בתשלום "דמי נסיעה" בסכום שנתבע, והשאלה השניה - הבדין חוייב המעביד בתשלום פיצויי הלנת שכר בגין "דמי נסיעה". 2. מפסק-הדין שבערעור ניתן ללמוד כי המעביד חוייב בדמי נסיעה על סמך הודאתו, ואמנם, מעיון במהלך הדיון בפני בית-הדין האזורי עולה כי אכן היה יסוד לקביעתו זאת של בית-הדין. יתר על כן, אף מהחלטת בית-הדין לעניין סדר ההוכחות למדים שחובת תשלום דמי הנסיעה לא היתה שנוייה במחלוקת, החל משלב מסויים של הדיון (סעיף 4(ג) שבחלק I דלעיל). טענתו של בא-כוח המעביד כי "הסכמתו" בבית-הדין האזורי לשלם דמי נסיעה פורשה לא נכון, באשר הוא התכוון רק לעצם החובה ולא לסכום, לא תוכל להתקבל. אין בפני בית-דין זה כל נתונים שיאפשרו לו לפרש את דברי בא-כוח המעביד, אחרת משפירשם בית-הדין האזורי. 3. מן הדין, אפוא, שהערעור על החיוב לשלם "דמי נסיעה" בסך 180 ל"י, יידחה; לא כן דינו של הערעור על החיוב לשלם פיצויי הלנת שכר בגין "דמי נסיעה". 4. מן הדין כי תתקבל הטענה שלא היה מקום לחייב את המעביד בפיצויי הלנת שכר בגין דמי הנסיעה, באשר בעשותו כן, חייב בית-הדין את המעביד מעבר למה שנתבקש על-ידי התובע. 5. בכתב התביעה, שהוגש בטופס כמחוייב על פי תקנה 58 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969, נתבקש בית-הדין "לפסוק תשלום שכר עבודה מולן, כולל פיצויי הלנת השכר". במדור שבטופס, שבו נתונים "פרטי השכר המולן", נאמר בפריט 1, שאשר תובעים הוא "שכר עבודה מתאריך 1.2.1970 עד תאריך 2.3.1970; שכר חודשי 600 ל"י; הסכום (ברוטו) 648 ל"י"; ובפריט 6 נתבעים, במסגרת "תשלומים אחרים" - "דמי נסיעה - 180 ל"י". 6. לו היה נקוב בתובענה רק הסכום של 648 ל"י הנ"ל והסכום של 180 ל"י הנ"ל, היה בית-הדין האזורי רשאי, ובמסגרת החוק אף היה חייב, לפסוק פיצויי הלנת שכר על שני הסכומים גם יחד. בית-הדין היה פוסק כך לאור העתירה שברישא של התובענה (סעיף 5 דלעיל), אף אם במדור "חשבון פיצויי הלנת השכר" לא נערך חשבון הסכום המגיע, ובהתאם להוראה שבחוק הגנת השכר הקובעת שלשכר עבודה מולן "יווסף" פיצוי הלנת שכר (סעיף 17 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958), הוראה שממנה עולה כי פיצוי הלנת השכר מתווסף עם עצם חלוף הזמן המזכה לכך. מהעובדה שפיצוי הלנת השכר "מתווסף" עם עצם חלוף הזמן, אין ללמוד שבית-דין רשאי לפסוק פיצויי הלנה שאין תובעים אותם כלל או מעבר לנתבע. 7. בתובענה שהיתה בפני בית-הדין האזורי נאמר במפורש שלעניין "חשבון פיצויי הלנת השכר", סה"כ השכר המולן" הוא 600 ונקוב הסכום של 30 ל"י כפיצוי בעד השבוע הראשון. מהתובענה ניתן ללמוד כי לא נתבקש בית-הדין אלא לפסוק פיצויי הלנה על שכר עבודה של 600 ל"י. במדור "חשבון פיצויי הלנת שכר" שבתובענה מופיע אמנם נם הסכום של 1,400 ל"י בתור "סה"כ כללי" אך סכום זה כולל גם תשלום "מבטחים", שאין להניח כי בגינו תבע העובד פיצויי הלנת שכר. על כל פנים, הסכום של 30 ל"י הנקוב בתובענה כפיצוי הלנת שכר בעד השבוע הראשון מלמד שרק לפיצוי בגין 600 ל"י התכוונו בתובענה, באשר העובדה שבעד השבוע הראשון להלנת השכר, נקבו בסכום של 30 ל"י, מלמדת על העובדה שהמדובר הוא בסכום מולן של 600 ל"י, כי הפיצוי הוא 5%. 8. מכאן לחיוב "לשלם לחשבון התובע (העובד) במבטחים בע"מ". ראשית לטענה שהעובד תבע לעצמו את הסכום שבו מדובר, ושאין עובד רשאי לתבוע לעצמו סכום שמעביד חייב לשלמו לקופת גמל, ולטענה שבמידה ופסק-הדין מחייב בתשלום ל"מבטחים" ולא לעובד - פסק בית-הדין את אשר לא נתבקש לפסוק (סעיף 8(ג) שבחלק I דלעיל). נכון שהסכום אשר בית-הדין האזורי פסק כי המעביד ישלם לחשבון העובד ב"מבטחים", כלול ב"תביעה לתשלום שכר עבודה מולן", אשר הגיש העובד, ולכאורה עולה מפני התובענה כי לעצמו תבע העובד את התשלום, והרי ברור, מעצם מהותו של התשלום לקופת גמל, כי לידי קופת הגמל יש לשלמו ולא לידי העובד על מנת שיעשה בו כרצונו. ממהלך הדיון בפני בית-הדין האזורי עולה שלא לתשלום עצמו, אלא לתשלום לידי קופת הגמל, "מבטחים", התכוון העובד. כי כך הובנה תביעה משתמע מכתב ההגנה, שבו לא טען המעביד, שהיה מיוצג על-ידי עורך-דין, את הטענה שטען בערעור - אם היה פגם בניסוח התובענה עם הגשתה, תוקן הדבר במהלך הדיון, ולו בכך תלוי היה גורל הערעור לעניין התשלום ל"מבטחים", דינו היה להידחות. 9. טענת חוסר היריבות לעניין התשלום למבטחים, היינו הטענה שמאחר והתשלום משתלם לידי ""מבטחים" ולא לידי העובד, ועל כן אין לעניין תשלום זה יריבות בין העובד ובין המעביד, יסודה באי הבנת מהותו של אותו תשלום, וביישום לא נכון של הכלל שאין שלישי נשכר מחוזה JUS QUESITII TERTIO. החובה החוזית לשלם לקופת גמל היא במישור היחסים האינדיבידואליים, ובהעדר חוזה משולש שגם קופת גמל היא צד לו, במידה והחוק הקיים מאפשר זאת, היא בראש ובראשונה חובת המעביד כלפי העובד, ובצידה זכותו של העובד כי אותו תשלום יבוצע בהתאם להתחייבות. הזכות ל"תביעה נגד המעביד במישרין", המוענקת לקופת גמל בסעיף 28 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, אינה באה אלא להעניק לקופת גמל זכות דיונית כדי לסלק מכשול העולה מהכלל שרק צד לחוזה יכול לתבוע על פיו. אין הזכות המוענקת באותו סעיף באה לפגוע בזכותו של הצד עצמו, אלא אם הועברה הזכות כדין. היחס שבין העובד, המעביד וקופת הגמל, דומה לענייננו ליחס שבין "בעל הפוליסה", בפוליסה לביטוח חיים, "המוטב" וחברת הביטוח. בעוד שיכול להיות ספק אם לאור הכלל של JUS QUESITII TERTIO יכול המוטב לתבוע במישרין את חברת הביטוח, אין ספק שבעל הפוליסה יכול תמיד לעשות כן. 10. נותרו טענות בא-כוח המערער לעניין נטל ההוכחה שהטיל עליו בית-הדין האזורי ולעניין עצם החובה לשלם ל"מבטחים" בגין העובד. ער בית-הדין לכך שאין החוק מחייב שהליכים בפניו, להוציא הליכים במסגרת סעיף 24(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, יהיו בסדר דין "אדוורסארי", ולעתים, בעיקר עת אחד הצדדים אינו מיוצג על-ידי עורך-דין, רצוי אפילו כי יסטו מסדר הדין ה"אדוורסארי". כן רשאי, בנסיבות מיוחדות, בית-דין לעבודה להטיל את חובת ההוכחה, לאו דווקא על מי שחייב בכך לפי דיני הראיות. כל זה בתנאי שיהא ברור למתדיינים מה עומד לדיון ועל סמך מה ייחרץ הדין, ובתנאי שלא יפסוק בית-הדין על סמך עובדות שלא היו בפניו (אלא אם הן מן המפורסמות, ומספיק שהן מפורסמות בתחום העבודה), או על סמך עילות שלא עמדו לדיון, ולצדדים לא ניתנה הזדמנות לנקוט עמדה בדידן. 11. לטענה שעניינה הטלת ראשית ההוכחה על המעביד (סעיף 4(ג) ו-8(ב) שבחלק I דלעיל). אין כל פגם בכך שמשהוכחה החובה המוטלת על מעביד לשלם דמי גמולים בגין העובד, יחייב בית-הדין את המעביד להוכיח כי שילם את המגיע ממנו; בדרך זאת אין כל סטיה מסדר דין וראיות מקובלים. הפגם שבהחלטת בית-הדין האזורי במקרה הנדון הוא בכלליותה ובסתמיותה. המעביד לא חוייב להוכיח כי שילם את המגיע על פי הסכם קיבוצי מסויים, אלא כי שילם "את כל המגיע עבורו (עבור העובד) לביטוחים השונים - לפי ההסכם הקיבוצי או צווי הרחבה או חוק" - וחובה זאת כללית מדי וסתמית מדי. 12. לעצם החובה אשר על המעביד לשלם ל"מבטחים" בגי העובד. בחייבו את המעביד "לשלם לחשבון התובע במבטחים סך של 210 ל"י", סמך בית-הדין על סעיף 19 להסכם הקיבוצי בענף הדפוס - ליטוגרפיה, ודחה את טענת בא-כוח המעביד שסמך על סעיף 35 לאותו הסכם (ראה סעיף 5(ב) שבחלק I דלעיל). בכל מהלך הדיון בפני בית-הדין האזורי אין אפילו רמז לאותו הסכם קיבוצי, לא לתוכנו ולא לחלותו על המעביד. מההליך בפני בית-הדין האזורי (סעיף 4(א) שבחלק I דלעיל) ניתן ללמוד שנתנו את הדעת "לצו הרחבה על ההסכם הקיבוצי בענף הדפוס" וטיעונו של בא-כוח המעביד היה מבוסס על אותו צו הרחבה. אותו "צו הרחבה", כפי שפורסם בילקוט הפרסומים 1239, תשכ"ו, ע' 590, חל על סעיף 35 להסכם הקיבוצי, אך אינו חל על סעיף 19 להסכם, הוא הסעיף ששימש יסוד לחיוב המעביד בפסק-הדין. 13. נאמר כבר לעיל שאין בית-הדין לעבודה חייב לנהוג לפי סדר הדין האדוורסארי, ולפעמים אף רצוי שלא ינהג כך. יכול וגם חייב בית-הדין להפנות גם מיזמתו הוא את תשומת לב הצדדים לקיומו של צו הרחבה של הסכם קיבוצי או לקיומו של הסכם קיבוצי, אם דבר זה ידוע לבית-הדין, ולתרום בכך ליישומם של הסכמים קיבוציים, ובמיוחד ליישומם של "צווי הרחבה", שאינם אלא דרך מיוחדת של קביעת נורמות חקיקתיות בתחום העבודה. מהאמור אין ללמוד שכך ייעשה לאחר גמר הדיונים בפני בית-הדין, כך שרק בפסק-הדין יועלה דבר קיומו של הסכם קיבוצי ויפסקו על פיו. משמעלה בית-הדין רק בפסק-הדין הסכם קיבוצי כמקור לזכויות וחובות, שולל הוא מהצדדים את האפשרות להתייחס לאותו הסכם; בעשותו כן גם מונע בית-הדין מעצמו את האפשרות לקבוע עובדות יסוד הצריכות לעניין, כגון עובדת היותו של המעביד חבר בארגון המעביד שהוא צד להסכם הקיבוצי, חברות שהיא תנאי לתחולת ההסכם הקיבוצי על המעביד, באין צו הרחבה. 14. מהאמור עולה שאף דין הערעור לעניין החיוב בתשלום לחשבון העובד ב"מבטחים", להתקבל. בקבלת הערעור אין, כמובן, כדי לסגור את הדלת בפני קופת גמל לתבוע ישירות מהמעביד כל סכום שאותה קופה רשאית לתבוע בגין העובד, מכוח סעיף 288 לחוק הגנת השכר, תשכ"ח-1958. אין צו להוצאות. חובת המעביד