עניינה של תביעה זו הינו תשלום שכר עבודה, הפרשי שכר מינימום, שעות נוספות, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, מענק שנתי, דמי כלכלה, הפרשות לקרן פנסיה ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר. הרקע להגשת התובענה וטענות הצדדים 1. התובע הינו עובד זר, אזרח נפאל. 2. הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ העוסקת בענף החקלאות (להלן: "הנתבעת"). 3. על יחסי העבודה שבין הצדדים חל צו ההרחבה בענף החקלאות. 4. הנתבעים 2 ו-3 הם אב ובנו (להלן: "הנתבעים"), והינם בעלי מניות בנתבעת. 5. התובע החל את עבודתו במשק "רגולסקי" החל מיום 7.5.07 וסיים את עבודתו במהלך חודש יולי 2011. 6. התובע היה עובד שעתי. 7. התובע טוען כי שולם לו שכר יומי של 100 ₪ ליום עבודה בן 8 שעות ו-15 ₪ עבור שעה נוספת וזאת בגין התקופה שמחודש מאי 2007 עד ספטמבר 2008; עוד טוען התובע כי השתכר סך של כ-105 ₪ ליום עבודה בן 8 שעות ו-16 ₪ לשעה נוספת וזאת בגין התקופה שמחודש אוקטובר 2008 עד נובמבר 2009; כמו כן טוען התובע כי השתכר סך של כ-116 ₪ ליום עבודה בן 8 שעות ו-15 ₪ עבור כל שעה נוספת וזאת מדצמבר 2009 ואילך. לאור עמדה זו ערך התובע החישובים בכתב תביעתו. 8. התובע תובע הפרשי שכר מינימום ותשלום בעד שעות נוספות בסך 170,167 ₪, על פי טבלאות האקסל שצורפו לתביעתו (נספח ה' לכתב התביעה). 9. התובע תובע פדיון חופשה שנתית בסך 6,640 ₪ ודמי הבראה בסך 5,054 ₪. 10. כמו כן תבע התובע תשלום מענק שנתי בסך 7,700 ₪, תשלום בעד דמי כלכלה בסך 1,750 ₪ ופיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה בסך 10,848 ₪. 11. התובע טוען כי פוטר מעבודתו אצל הנתבעים ולכן תובע פיצויי פיטורים בסך 16,042 ₪. 12. בנוסף עותר התובע לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר (פיצויים לדוגמה), על פי הוראות סעיף 26 א (3) לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, בסך 145,000 ₪. 13. הנתבעים חולקים על זכאות התובע לתשלום הפרשי שכר וטוענים כי התובע הועסק בשעות רגילות ומעבר לכך שילמו לו שעות נוספות. הנתבעים מכחישים נכונות רישומי השעות לכאורה שצורפו על ידי התובע לכתב התביעה. הנתבעים טענו כי התובע לא השתכר מתחת לשכר מינימום ולתובע שולם כל המגיע לו על פי דין לפי שעות העבודה שפורטו בתלושי השכר. 14. הנתבעים הכחישו זכאות התובע לתשלום דמי כלכלה וטענו כי המדובר בזכות נלווית. כמו כן, נטען כי התובע קיבל כלכלה בעין שכן נתנו לו שקי אורז. 15. גם בנוגע לתביעה לתשלום מענק שנתי טענו הנתבעים כי מדובר בזכות נלווית, אשר לא ניתן לתבוע לאחר סיום יחסי עובד-מעביד. 16. הנתבעים טוענים כי התובע קיבל תשלום עבור דמי הבראה ופדה את ימי החופשה המגיעים לו. 17. הנתבעים טוענים כי התובע לא פוטר מעבודתו אלא נטש/עזב את מקום עבודתו טרם שפגה אשרת העבודה שלו, כאשר הוא מותיר את הנתבעים בחוסר משווע לידיים עובדות. לטענת הנתבעים עזיבה זו של התובע פגעה קשות במשק והם העמידו את נזקיהם כתוצאה מעזיבתו של התובע על סך של 50,000 ₪ וביקשו לקזז סכום זה מכל סכום שייפסק לתובע, ככל שייפסק. 18. הנתבעים הכחישו זכאותו של התובע להפרשות לקרן פנסיה ולעניין פיצוי בגין אי מסירת תלושים, טענו הנתבעים, כי הקפידו על מסירת התלושים לידי התובע. השאלות שבמחלוקת 19. מי היו מעסיקיו של התובע בתקופה הנטענת? 20. מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע והאם זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים? 21. האם התובע זכאי להפרשי שכר מינימום ולגמול שכר עבודה בשעות נוספות? 22. האם התובע זכאי לזכויות הסוציאליות שתבע? הראיות 23. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו והנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית של הגב' פנינה רגולסקי. הצדדים נחקרו בבית הדין כאשר התובע העיד בעדות מוקדמת בדיון אשר התקיים בפני כב' הרשם איתי אדרת ביום 15.12.11, והעדה מטעם הנתבעים נחקרה במסגרת דיון אשר התקיים בפנינו ביום 5.5.13. הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ במעמד הדיון אשר התקיים ביום 27.6.13. 24. לאור טענות הצדדים שפורטו בקצרה, כל עילות התביעה שנויות במחלוקת בין הצדדים. נדון בהן אחת לאחת, תוך פירוט טענות הצדדים הרלוונטיות. דיון והכרעה זהות המעסיק 25. התובע טען כי הועסק בפועל לאורך כל תקופת עבודתו הרלוונטית לכתב התביעה (מ-5/07 - 7/11) על ידי הנתבעים 2 ו-3, מר אמנון רגולסקי ומר אילן רגולסקי שהינם אב ובנו. נטען כי הנתבעים 2 ו-3 פיקחו על עבודתו של התובע, נתנו לו הוראות והיו מעסיקיו הישירים של התובע. עוד נטען כי הנתבעים 2 ו-3 הם אלו שהיו בעלי אשרות העבודה והם אלו שהעסיקו כאמור את התובע במשק החקלאי שהיה בבעלותם ו/או בשליטתם. 26. הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את טענת התובע לפיה התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו ובין הנתבעים 2 ו-3. לטענתם יש לדחות על הסף את התביעה שהוגשה כנגד הנתבעים 2 ו-3 בשל העדר יריבות שכן נתבעים אלה הינם אורגנים של הנתבעת אשר הייתה מעסיקתו הבלעדית של התובע. הנתבעים הוסיפו וטענו כי אין כל אזכור בתביעה לסיבת צירופם של הנתבעים 2 ו-3 ולכן נתבעים אלה צורפו לתביעה ללא כל סמכות וללא כל עילה נראית לעין. עוד טענו הנתבעים כי הדרישות העומדות בבסיס הרמת מסך ההתאגדות הינם דרישות כבדות משקל, כאשר התובע לא עמד אף בראשיתה של טענה זו ולא הציג כל ראיה בעניין זה. 27. השאלה הראשונה והמרכזית העומדת להכרעה בתובענה זו, היא השאלה בדבר זהות מעסיקו של התובע, היינו האם הנתבעים 2 ו-3 שימשו גם הם כמעסיקיו של התובע כטענתו או שמא התובע היה עובד של הנתבעת בלבד כטענת הנתבעים. 28. בבואנו לזהות את המעסיק, שעמו נתקיימו יחסי עובד ומעביד, צריך לעמוד לנגד ענינו בראש ובראשונה העיקרון החוזר ונשנה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, הקובע כי: "היותו של אדם עובד הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על ידי הצדדים או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין כהווייתן. הקובע אפוא הוא מהות היחסים שנוצרו למעשה ולאו דווקא רצונם של הצדדים. מאחר שאין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוננו מראש לתוצאה משפטית מסוימת אך למעשה לא ישיגוה. זכויות העובד, בין מכוח חוקי המגן ובין מכוח ההסכמים הקיבוציים, אינן ניתנות ברובן המכריע לוויתור" (מ. גולדברג, "עובד-מעביד תמונת מצב", עיוני משפט, כרך יז' עמ' 28-27 וההפניות שם. בע"ע 1334/04, נינה טופר - מועצה מקומית תל שבע ואח', פסק דין מיום 29/12/04, (טרם פורסם), סוכמה ההלכה כדלהלן: "המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה משקל יש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין ייתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא - מיהו לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן" (סעיף 11 לפסק הדין בעניין טופר). 29. בית הדין הארצי התייחס לקביעת זהות המעביד בתבניות העסקה בלתי שגרתיות ומורכבות, בין היתר, גם בפסק דינו המנחה דב"ע נב/3-142 חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כ"ד 535, בו הותוו מספר שלבים לקביעת זהותו של המעביד. לפי מתווה זה, רק לאחר שהופרכה הנחת המוצא לפיה "המשתמש" בעבודה הוא המעביד ולאחר שהוכח כי מטרת ההתקשרות איננה עקיפתן של הוראות קוגנטיות - יחל שלב הבחינה השני במסגרתו תיקבע זהות המעביד על פי סימני ההיכר שקבע בית הדין בפסק דין זה כאשר העיקריים בהם הם אלה: האופן בו ראו הצדדים את ההתקשרות ביניהם, מי קיבל את העובד לעבודה, מי קבע את תנאי הקבלה ומי שיבץ אותו בעבודה, מי קבע את מכלול תנאי השכר של העובד, מי פיקח על עבודתו, למי הבעלות על אמצעי הייצור, האם העבודה אשר עבורה נשכר העובד נעשית לצורך עסקו המרכזי של המשתמש בעבודה והאם יש למשתמש עסק משלו במסגרתו משולב העובד. עקרונות אלו נותחו אף על ידי מלומדים רבים, ביניהם פרופ' רות בן ישראל בספרה "דיני עבודה" (כרך ב' עמ' 475) וכן הנשיא בדימוס מנחם גולדברג בספרו "דיני עבודה" (כרך ראשון, פרק 2, עמ' 32), בציינם כי הנחת המוצא היא שהעובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני צידי המתרס של חוזה העבודה, וכי המבקש להפריך טענה זו בטיעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון - עליו הנטל להוכיח את טענתו. 30. יחד עם זאת, נזכיר כי בבוא בית הדין להכריע בשאלת זהות המעביד הוא משווה לנגד עיניו אף את עקרונות תום הלב אשר לאורם הוא בוחן האם במקרה מסוים ראוי ומוצדק לקבל את הטענה בדבר העסקה במשותף על ידי שני גורמים שונים. כך למשל, ייטה ביה"ד לקבל את הטענה בדבר העסקה במשותף ככל שיונחו בפניו ראיות התומכות בכך שהמעסיקים בהם מדובר לא הקפידו הקפדה יתרה על תיחום זהויותיהם הנפרדות וככל שהוא סבור שאי ההכרה בקיומם של מעבידים במשותף תעמיד את העובד בפני שוקת שבורה ותאפשר למי שנהנה מעבודתו, בין ישירות ובין בעקיפין, להתחמק מכל אחריות כלפי העובד (ר' דב"ע מו 3/155 אלכסנדר תעשיות נעליים בע"מ - יצחק חילו, עבודה אצרי, כרך כ', 118 בסעיף 8 לפסק הדין, וכן ר' עב 4550/01 אדרי הרצל - ארזים תשתיות וצנרת בע"מ (לא פורסם) בסעיף 5 לפסק הדין). 31. אף בע"ע 1218/02 XUE BIN ואח' - א. דורי חברה לעבודות הנדסה בע"מ, עבודה ארצי כרך ל"ג(12), 37 (להלן: "עניין א. דורי"), דן בית הדין הארצי במצב של "יחסי עבודה משולשים" בתבנית העסקה של קבלן-קבלן משנה-עובדים של קבלן משנה. שם נקבע כי הן הקבלן ה"משתמש" בעבודה והן קבלן המשנה שסיפק את כוח העבודה היו מעסיקים במשותף של קבוצת העובדים וזאת בין השאר, על סמך מעורבותו של הקבלן המשתמש בהפעלת העובדים כצוותי עבודה בארץ באמצעות מנהלים מטעמה וכן מעורבותה של אותה החברה בתשלום שכר לעובדים. 32. ובסיטואציה אחרת (דב"ע נד/96-3 מ.ב. מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ - ח'ליל עבד אל רחמן עבד ואח', פד"ע כט 151), קבע בית הדין כי גם החברה אשר השתמשה בעבודתם של העובדים וכן שילמה את שכרם, דיווחה על עבודתם, נתנה להם הוראות ואף הפסיקה את עבודתם - היתה מעבידתם במשותף, יחד עם קבלן המשנה אשר נטש את העובדים והפקירם. 33. לאחר בחינת חומר הראיות בטענות הצדדים, אנו קובעים כי הנתבע 2 היה מעסיקו של התובע במשותף עם הנתבעת, מהנימוקים שיפורטו להלן. 34. עיון בהסכם העסקה שעליו חתם התובע ביום 26.9.06, הנושא כותרת "חוזה תעסוקה - Employment Contract" מעלה כי בחוזה העסקה של התובע מופיע הנתבע 2 כמעסיקו ממש והוא זה שחתם על החוזה. 35. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי הנתבע 2 רשום כמעסיקו של התובע בתלושי השכר החל מחודש 5/07 ועד לחודש 8/10 (נספחים ב1 - ב8, ה1 - ה32 לתצהיר הגב' פנינה רגולסקי). 36. גב' פנינה רגולסקי, העדה מטעם הנתבעים, העידה כי ההיתר להעסקת התובע היה תמיד על שם הנתבע 2 - אמנון רגולסקי (סעיף 3 לתצהיר הגב' רגולסקי). 37. כפי שעולה מעדותה של גב' רגולסקי מערכת ההעסקה של עובדי הנתבע 2 היא אותה מערכת העסקה של עובדי הנתבעת (פרוטוקול מיום 5.5.13, עמ' 13, שורות 24-23). בהמשך עדותה ציינה גב' רגולסקי כי בחודש 9/10 הועברו כל עובדי הנתבע 2 לנתבעת 1 "משיקולים פנימיים שלה". כאשר התבקשה להסביר מדוע עניין זה לא נכתב בתצהירה, התנצלה גב' רגולסקי על עניין זה (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 5.5.13, שורות 20-17). לכך נוסיף, כי במכתבה של גב' רגולסקי למשטרת ההגירה, מיום 11/4/08, נטען כי התובע מועסק על ידי הנתבעת, כאשר עיון בתלוש השכר לחודש 4/08, מצביע על כך שהנתבע 2 היה מעסיקו של התובע, באותה העת. 38. מחומר הראיות עולה כי הנתבע 2 הינו בעל היתר ההעסקה הרשמי של התובע, הוא זה שחתום על חוזה העסקה מול התובע, הוא זה ששילם את שכרו של התובע מ-5/07 עד 8/10, ומערכת ההעסקה של עובדי הנתבע 2 היא מערכת העסקה משותפת ביחד עם הנתבעת. משכך הם פני הדברים, במערכת יחסים מעין זו, יש לראות בנתבע 2 כמי שהסכים למעשה על תבנית העסקה במשותף ביחד עם הנתבעת, משום ששני הגורמים היו מעורבים בהעסקת התובע (ע"ע (ארצי) 512/08 מיחלקה גיאורגי - יאיר עופר מהנדסים וקבלנים (1993) בע"מ, מיום 30.12.10; ע"ע 1218/02Xue Bin המוזכר לעיל). 39. אמנם הנתבע 2 טען בכתב הגנתו כי אין כל יריבות בינו לבין התובע, אולם כל הראיות מצביעות על כך שהנתבע 2 היה מעורב ישירות בהעסקתו של התובע. יודגש כי הנתבע 2, מסיבות כאלה או אחרות, לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, לא הגיע להעיד ולא התייצב לדיון ההוכחות. משלא עשה כן, אנו רואים בו כמעביד משותף ביחד עם הנתבעת, וכמי שחלפה ההזדמנות הנתונה לו בדין לאשש גרסתו בנוגע להעדר כל מעורבות או יריבות עם התובע. 40. כללו של דבר: במקרה הנדון התקיימה מערכת יחסים, בה התובע הועסק במשותף על ידי הנתבע 2 והנתבעת. לפיכך, הנתבע 2 חב כלפי התובע, מכוח היותו מעסיק במשותף ביחד עם הנתבעת. 41. שונים הם פני הדברים, בכל הנוגע לנתבע 3. בעניינו של נתבע זה, לא השכיל התובע להרים הנטל המוטל עליו להוכיח הטענה כי הנתבע 3 שימש כמעסיקו הישיר, שכן לא הובאה בפנינו כל תשתית ראייתית בעניין זה. בנוסף, לא הוכח ואף לא נטען כי יש לחייב הנתבע 3 באופן אישי בחיובי הנתבעת; לא נטען כי לא ניתן להיפרע מן הנתבעת או כי יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת. משכך, אין בידינו לקבל טענת התובע כי הנתבע 3 היה מעסיקו ודין תביעתו כנגד נתבע זה - להידחות. 42. בטרם סיום, ולמעלה מן הדרוש, נציין כי במסגרת סיכומי הנתבעים טען בא כוחם כי היה על התובע לצרף את חברת א.ב. זרעים בע"מ, כנתבעת נוספת, שכן לטענתו בהתאם למסמכים שהוצגו עולה כי חברה זו העסיקה גם היא את התובעת במשך תקופה מסוימת. יש לדחות טענות אלה של הנתבעים, שכן מצאנו כי המדובר בהרחבת חזית ובטענה שלא נטענה בכתב ההגנה ואף לא בתצהיר הנתבעים. מדובר בטיעון אשר לא ניתן להעלותו בדיעבד במסגרת הסיכומים והינו בעל רובד עובדתי מובהק אשר היה צריך להיפרש בפני בית הדין בזמן אמת ולא בדיעבד. לכך נוסיף, כי מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעים היו אלה שרשומים כמעסיקיו של התובע לאורך כל התקופה הרלוונטית, כולל התקופה בה נשלח התובע לעבוד על ידי הנתבעים בחברת א.ב. זרעים בע"מ (ראו תלושי שכר 7/09 עד 8/10 וכן במהלך שנת 2008). התביעה לפיצויי פיטורים 43. התובע טען כי פוטר מעבודתו במהלך חודש 7/11 וזאת לאור מצבו הרפואי לאחר שנאמר לו על ידי הנתבעים כי לאור הירידה בתפוקת עבודתו יהיה עליו לחזור לנפאל על מנת שהנתבעים יוכלו להביא לישראל עובד אחר במקומו. התובע הרחיב בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה וטען כי לקראת חודש 6/11 התגברו כאבי הגב מהם סבל תקופה ארוכה, כאשר כאבים אלה היו תוצאה ישירה של תאונת דרכים בה היה מעורב במסגרת עבודתו אצל הנתבעים בשנת 2008. לטענת התובע, פנה אל הנתבעים בסמיכות לקרות התאונה וביקש לראות רופא אולם גב' פנינה רגולסקי סירבה לקחת אותו לרופא וביקשה שלא יתלונן אודות התאונה. רק בחלוף מספר חודשים לאחר התאונה, לקחה אותו גב' רגולסקי לרופא. אליבא דתובע, חרף הכאבים שליוו אותו, המשיך לעבוד בעבודת החקלאות במשק הנתבעים מבלי להתלונן, אך באופן טבעי תפוקת עבודתו ירדה. בשל כך שתפוקת עבודתו ירדה הודיע לו הנתבע 3 כי עליו לחזור לנפאל על מנת שהנתבעים יוכלו להביא עובד אחר במקומו. לטענת התובע הוא היה מעוניין לקבל טיפול רפואי בישראל ולא היה מוכן לחזור לנפאל לפני קבלת הטיפול הרפואי ואף ביקש מהנתבעים לעשות לו "אינטר-ויזה", אולם בתגובה נאמר לו על ידי הנתבע 3 כי מצבו הרפואי אינו מעניין את הנתבעים וכי עליו לחזור לנפאל ולשחרר את אשרת העבודה. בנסיבות אלה, בלית ברירה, עזב התובע את ישראל ביום 20.7.11, כאשר לטענתו גורש הלכה למעשה על ידי הנתבעים ולא על ידי רשויות החוק. לטענת התובע ביקש מהנתבעים שיבצעו לו גמר חשבון וישלמו לו את פיצויי הפיטורים אך נאמר לו שזכויות כאלה לא מגיעות לו. 44. הנתבעים מנגד טענו כי התובע לא פוטר מעבודתו אלא הוא זה שנטש את עבודתו ללא כל סיבה. בהתייחס לנסיבות סיום יחסי העבודה ציינו הנתבעים כי ניסיונות התובע להציג עצמו "כנפגע עבודה" הינם ניסיונות שקריים. באשר לתאונה בה היה מעורב התובע, ציינו הנתבעים, כי זו נבעה מנטילת רכב הנתבעת ללא רשות. לטענת הנתבעים אין מדובר בשום אופן ב"תאונת עבודה" שכן מדובר בתאונה שאירעה מעבר לשעות העבודה. העובדות מדברות על כך שהתובע הוא זה שביקש לעזוב ולא היה מוכן לעבוד עוד ובנטישתו את העבודה גרם לנתבעת לנזקים העומדים על סך של 50,000 ₪. 45. הלכה היא כי היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר (דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ - דוד שיינין, פד"ע כב' 271). הדיבור או ההתנהגות, המביאים את היחסים לידי סיום חייבים להיות חד משמעיים. מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר. כיצד "יראהו" הצד השני או כיצד "יחשב" בעיני הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות (דב"ע נז/3-39 אליק בביוב - נפתלי גפן). כשבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה (דב"ע ל/3-18 נח בנצילוביץ' - אתא בע"מ, פד"ע ב 41). בעת ההכרעה מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום, יש לבחון, בין היתר, למי מהצדדים היתה מוטיבציה להביא לניתוקם של יחסי העבודה. על בית הדין להכריע בסוגיה זו על פי המסכת העובדתית המובאת בפניו. יש להסיק המסקנה לא רק מי יזם את ניתוק יחסי העבודה, אלא גם מי היה הצד המעוניין בניתוקם שכן לעתים נגרר הצד היוזם את הפסקת העבודה בפעולתו אחר התנהגות הצד המעוניין בכך. במקרים כאלה, ייתכן כי מה שנראה על פניו כהתנהגות המלמדת על התפטרות הוא למעשה פיטורים או ההיפך. 46. במקרה שלפנינו, נקדים ונציין כי לאחר בחינת הראיות והעדויות שנשמעו בפנינו הגענו למסקנה כי התובע פוטר מעבודתו על ידי הנתבעים, כמפורט להלן. 47. במסגרת עדותו המוקדמת, הסביר התובע כי החל לסבול מבעיות גב בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב בשנת 2008 אולם חרף הכאב ממנו סבל, המשיך לעבוד משום שהיה צריך להתפרנס. התובע הדגיש כי משנת 2008 ועד שנת 2010 כאב הגב לא היה כל כך חזק, אולם בשנת 2010 חלה החמרה במצבו והוא החל לסבול יותר מכאבי הגב, ובלשונו: "בשנת 2010 ממש התחיל לכאוב לי הגב ובמשך שלושה ימים אני לא יכולתי לעבוד ורק שכבתי במיטה ולאחר שלושה ימים המעסיק הסכים לשלוח אותי לבדיקה רפואית" (פרוטוקול מיום 15.12.11 עמ' 3 שורות 23-24). לשאלת ב"כ הנתבעים מדוע עיקר המסמכים הרפואיים בדבר פניות לקבלת טיפול רפואי הינם מחודש יולי 2011 ואילך, תקופה בה לא עבד אצל הנתבעים, העיד התובע: "מצבי הפך להיות מאוד רציני ולא יכולתי לעמוד על הרגליים" (פרוטוקול מיום 15.12.11, עמ' 5, שורה 4). 48. בסיכומי הנתבעים נטען כי התובע עותר לתשלום פיצויי פיטורים בטענה שסיים את עבודתו מפאת מצבו הבריאותי, ולא כך הדבר. התובע טען בכתב תביעתו בהאי לישנא, כי פוטר מעבודתו על ידי הנתבע 3, לאור הירידה בתפוקת עבודתו בשל מצבו הרפואי, הא ותו לא. הנתבעים ניסו לתת פרשנות מוטעית לעילת התביעה לפיצויי פיטורים; קרי - הנתבעים ניסו לסטות מ"חזית הדיון" ולהעלות טענות שאינן רלוונטיות. 49. התובע עמד על גרסתו בעת חקירתו הנגדית, כאשר נשאל האם נטש את העבודה, השיב כדלקמן: "אני לא ברחתי. הייתי צריך לחפש בית אני לא ברחתי. זה היה ביולי 2011... המעסיק אמר לי שאני צריך ללכת ואני לא יכול להמשיך לעבוד בעבודה". (ראו פרוטוקול מיום 15/12/11, עמ' 2 ש' 32 - עמ' 3 ש' 3). התובע נשאל בהמשך עדותו, האם הוא יודע על כך שהמעסיק הגיש הצהרה על עובד שנטש (נ/2) והשיב כי הוא לא מכיר מסמך שכזה (פרוטוקול מיום 15/12/11 עמ' 6 ש' 6-8). 50. התובע הצהיר במסגרת תצהיר עדותו הראשית כי הנתבע 3 - מר אילן רגולסקי, הוא זה שפיטר אותו במהלך חודש 7/11 לאחר שאמר לו כי לאור הירידה בתפוקת עבודתו בשל מצבו הרפואי יהיה עליו לחזור לנפאל על מנת שהנתבעים יוכלו להביא עובד אחר במקומו (סעיפים 33-30 לתצהיר התובע). 51. מנגד, הנתבעים לא הציגו את גרסתו של מר אילן רגולסקי לעניין זה, שכן מר רגולסקי לא הגיש כל תצהיר עדות מטעמו ואף לא הוזמן למתן עדות בפנינו. הלכה פסוקה היא, כי המנעות מהבאת ראיה או עדות רלוונטית, מקימה לחובתו של הנמנע מלהביא את הראיה, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים, לפיה: דין ההמנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה בפני בית הדין ולא הוצגה בפניו (ראה ע"א 641/87 קלוגר - החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פד"י מד (1) 239, 245). 52. משהנתבעים בחרו שלא להביא בפנינו את גרסתו של הנתבע 3 לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים ולא סתרו את גרסת התובע בעניין זה, הרי שהדבר פועל לחובתם. 53. בנסיבות אלה, ומשגרסת התובע כלל לא נסתרה על ידי הנתבעים, אנו מעדיפים אותה על פני הטענה כי התובע היה זה שעזב את עבודתו. הנתבעים לא פירטו מדוע בחר לעזוב ובאילו נסיבות ומדובר בטענה שנטענה בעלמא. משכך, אנו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו. 54. לפיכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 16,042 ₪, בשים לב לתקופת עבודתו אצל הנתבעים (3,850 ₪ x 50 חודשים / 12). הפרשי שכר מינימום וגמול בגין עבודה בשעות נוספות 55. התובע טען כי עבד מדי יום שעות רבות, אך זכה לקבל תשלום חלקי בעד עבודתו. כפי שפירטנו לעיל, טען התובע שהיה עובד שעתי וקיבל שכר יומי שהוא נמוך יותר משכר המינימום (ראה סעיף 6 לפסק הדין). 56. התובע צירף לתביעתו טבלאות חישוב בהתאם לרישום שעות העבודה שערך לטענתו במהלך עבודתו אצל הנתבעים. התובע צירף לתצהירו את העתקי היומנים (נספח ת1/3 לתצהיר התובע) ובמסגרת עדותו הראשית הגיש את היומנים המקוריים בהם רשם את שעות עבודתו (מוצג ת/1). 57. הנתבעים מנגד הכחישו נכונות רישומי השעות שצורפו על ידי התובע וציינו כי התובע לא השתכר מתחת לשכר המינימום ושילמו לתובע כל המגיע לו על פי דין (סעיף 17 לכתב ההגנה). 58. התובע תבע אף תשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות. התובע טען בעניין זה כי החישוב בטבלאות האקסל נעשה בהתאם לרישום שעות העבודה אותם ערך התובע ומסר העתק ממנו למעסיקיו ובהתאם לכך מגיעים לו הפרשי שכר מינימום ותשלום בעד שעות נוספות בסך 170,167 ₪. 59. במקרה דנן, יש לחלק את תקופת עבודתו של התובע לשניים, כאשר התקופה הראשונה תתייחס לעבודה טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, קרי תקופת העבודה מיום 7.5.07 ועד ליום 31.1.09 (להלן: "התקופה הראשונה"); ואילו בנוגע לתקופה השניה המתייחסת לעבודה לאחר הכנסו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, קרי מיום 1.2.09 ועד ליום 14.7.11 (להלן: "התקופה השניה"); ונפרט. 60. בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, כנוסחו בתקופת עבודתו של המערער, טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית. על פי הודעה שפורסמה ברשומות (י"פ 4905, 27.7.00, ע' 4328), החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה חלה על כל מי שמעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי. 61. בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, כנוסחו בתקופת עבודתו של התובע מיום 7/5/07 עד 31/1/09, טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נקבע כי: "מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו, והשכר ששולם להם, וכן חייב הוא למסור לעובדיו, בכתב, פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו; שר העבודה יקבע בהודעה שתפורסם ברשומות את סוגי המעבידים שעליהם יחול סעיף זה ואת הפרטים שיירשמו לפיו". 62. בהודעה בדבר סוגי מעבידים החייבים לנהל פנקס שכר (י"פ התשל"ז - 748, והתשס"ג - 3604) נקבע שעל מעביד לרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו את הפרטים שצוינו בתוספת והם, בין היתר: פרטים לגבי עובד ומעביד; התקופה שלגביה ניתן התשלום; רישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדן שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, פריון עבודה, דמי הבראה וכיוצ"ב. 63. לשלמות התמונה נוסיף ונזכיר את הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, אשר נכנס לתוקפו ביום 1/2/09, שהגמישו באופן ניכר את נטל הראיה המוטל על עובד התובע שכר עבודה וגמול שעות נוספות ממעסיקו. על פי הוראת החוק לאחר שתוקן, אי הצגת רישומי נוכחות חרף חובה לנהל פנקס שעות עבודה, מעביר את נטל ההוכחה בתביעת עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול עבודה בשעות נוספות, לפתחו של המעסיק. 64. הנתבעים לא הציגו פנקס שעות עבודה או פנקס שכר בגין תקופת עבודתו של התובע מחודש 5/07 עד חודש 1/09, אותם היו חייבים לנהל על פי החוק, וכאמור אין התאמה בין הנתון בתלושי השכר בדבר מספר שעות העבודה לבין גרסת התובע בדבר מספר שעות העבודה שעבד כמפורט ביומנים שהגיש (ת/1). בנסיבות אלה, הן לפי חוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987 (להלן: "חוק שכר מינימום) והן לפי הפסיקה, נטל הראיה להוכיח את היקף עבודתו של התובע ותשלום מלוא שכר המינימום מוטל על המעסיק (הנתבעים). 65. הוראות חוק שכר מינימום: סעיף 7ב לחוק שכר מינימום, קובע כך: "בדיון באישום או בתובענה, לפי חוק זה נגד המעביד, חזקה היא כי בכל אחד מאלה לא שילם המעביד שכר מינימום, אלא אם הוכיח אחרת: (1) הנאשם או הנתבע לא הציג רישום נוכחות המתייחס לעובד, אם הוא מחוייב ברישום הנוכחות של אותו עובד לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה או בית משפט; (2) הנאשם או הנתבע לא נתן לעובד פירוט שכר כאמור בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, או לא הציג פנקס שכר כאמור בסעיף 24 לאותו חוק, אם הוא מחוייב במסירת פירוט שכר ובניהול פנקס שכר לפי אותו חוק, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה או בית משפט; (3) הנאשם או הנתבע לא ציין בפירוט השכר שנתן לעובד או בפנקס השכר שניהל לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר, את ערך השכר המשתלם לעובד בעד שעת עבודה; החזקה לפי פסקה זו תחול רק בהתקיים שניים אלה: (1) המעביד מחוייב במתן פירוט שכר או בניהול פנקס שכר לפי חוק הגנת השכר; (2) על העובד חל חוק שעות עבודה ומנוחה, למעט כאשר העובד מקבל שכר כולל לפי הסכם קיבוצי שאושר בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכרחוק שעות עבודה ומנוחה, למעט כאשר העובד מקבל שכר כולל לפי הסכם קיבוצי שאושר בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר. 66. התובע טען כי הרישומים בתלושי השכר אינם משקפים את היקף עבודתו. טענה זו זהה במהותה לטענת החזקה הקבועה בסעיף 7ב לחוק שכר מינימום (ראה: ע"ע 760/06 באסמה רג'בי - מרוז בע"מ מיום 9.10.07; בר"ע 257/07 אביגל שירותי כ"א ועבודה בע"מ - דוד רוזנפלד מיום 3.6.07). 67. בהתאם לפסיקה, נטל הראיה מוטל על המעסיק: בהתאם לפסיקה, גם טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, הפרת מחוייבות המעסיק לערוך רישום מפורט ומדויק של שעות העבודה המבוצעות על ידי עובדיו, למסור לעובד פירוט שכר ולהעלות על הכתב את תנאי עבודתו בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב - 2002, מעבירה אל המעסיק את נטל הראיה להוכיח את היקף משרתו של העובד (ע"ע 52949-05-10 ליליה וולצ'ק - ש. אלברט עבודות ציבוריות שירותי ניקיון אחזקה ופיקוח בע"מ מיום 28.3.12). כן נפסק כי הפרת מחוייבות המעסיק לערוך רישום מפורט ומדויק של שעות העבודה המבוצעות על ידי עובדיו ואי הצגת פנקס שעות עבודה מסודר על ידו, מובילה להגמשת נטל הראיה המוטל על העובד בכל הנוגע להוכחת היקפן המדויק של השעות הנוספות שביצע, ובמקרים המתאימים גם להעברת הנטל למעסיק בקשר לכך (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים מיום 12.11.08; ע"ע 459/07 דוד יפה - ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ מיום 8.12.09; ע"ע 402/07 ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ - יאיר חודאדי מיום 19.1.10; ע"ע (ארצי) 211/10 ארקדי נדצקי - שמירה וביטחון הצפון בע"מ מיום 11.5.12). 68. עקרונות אלו מקבלים משנה תוקף עת עסקינן בהגנה על זכויותיהם של עובדים זרים, למענה מצווה בית הדין לאמץ גישה גמישה יותר משום היותם ציבור חלש ובלתי מאוגד הזקוק להגנתם של בתי הדין (ע"ע 1218/02 Xue Bin ואח' - חברת א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ; וכן ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי ואח' - הוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ (עבודה ארצי), כרך לג (52), 24). 69. ובענייננו. התובע צירף לתצהירו רישום של שעות העבודה שעבד בפועל בהתבסס על יומנים שכתב בהם את שעות העבודה בזמן אמת (ת/1). התובע צירף לתביעתו טבלאות אקסל בהן פירט לגבי כל חודש את שעות עבודתו הרגילות, שעות נוספות בתעריף של 125% ושעות נוספות בתעריף של 150%. התובע חישב את השכר שהיה אמור לקבל בהתאם לשכר מינימום שעתי, ניכה ממנו את השכר ששולם לו בפועל בגין אותו חודש ואת היתרה תבע (נספח ה' לכתב התביעה). 70. התובע הצהיר כי העביר מדי חודש למעסיקו את העתק שעות עבודתו בפועל בהתאם לרישום שערך ביומנים. בעדותו חזר והעיד כי ערך רישום מקורי של השעות במהלך עבודתו (פרוטוקול מיום 15.12.11, עמ' 7, שורה 13). 71. התובע הצהיר כי בחישוב שערך בטבלאות וצרף לתביעתו לא התייחס לניכויים בדבר דיור וביטוח רפואי וכי אלה לא הופחתו מחישוביו. התובע פירט כי אין לנכות סכומים אלה מתביעתו, שכן כלל לא הוכח שהנתבעים ביטחו אותו בביטוח רפואי. כמו כן, נטען כי הנתבעים סיפקו לתובע מגורים בלתי הולמים שכן התובע התגורר בחדר אחד עם עובדים נוספים, ובתנאים שאינם עולים כדי "מגורים הולמים". כאן המקום לציין כי הנתבעת כלל לא העלתה במסגרת כתבי טענותיה כל טענה בדבר הצורך לבצע ניכויים בגין מגורים, ביטוח רפואי והוצאות נלוות. 72. לתצהירה של גב' רגולסקי צורפו דוחות נוכחות עבור התקופה שמחודש ינואר 2010 עד יולי 2011. באשר לתקופה שמחודש 5/07 ועד חודש 12/09 לא צירפו הנתבעים רישום מסודר של ימי ושעות העבודה של התובע כמחוייב בחוק ובפסיקה. הנתבעים אף לא צירפו כל תחשיב נגדי מצידם ולא סתרו את רישומי התובע שנערכו בזמן אמת, לרבות החישובים בטבלה. 73. בנסיבות אלה, כל העובדות מטות את הכף למסקנה כי יש לקבל את רישומי התובע בכל הנוגע לתקופה שמחודש 5/07 ועד חודש 12/09, לגביה לא צירפו הנתבעים פנקס שכר ודוחות נוכחות. 74. מעיון והשוואה של רישומי השעות שערך התובע לבין אלו המצוינים בתלושי שכרו, עולה כי אכן קיימת אי התאמה בין מספר השעות שעבד בפועל לבין אלה שצוינו בתלושי השכר, באופן המוביל למסקנה כי תלושי השכר אינם משקפים נכונה את שעות עבודתו בפועל. בחינת תלושי השכר מלמדת כי במרבית החודשים צוין שהתובע עבד בשכר יסוד פחות מ-186 שעות חודשיות, היינו פחות מ-8 שעות יומיות, כשביומנים שהגיש התובע (ת/1), צוין כי עבד 8 שעות יסוד בכל יום ואף שעות נוספות. 75. בית הדין אף בחן והשווה את מספר השעות שפורטו ביומנים ושעות העבודה שציין התובע בטבלאות הסיכום ומצא שהן תואמות. 76. זאת ועוד, לתצהירה של הגב' רגולסקי צורפו כאמור דוחות נוכחות של התובע לתקופה שמחודש 1/10 ועד 7/11. הנתבעים הציגו דוחות נוכחות שבהם מופיעות תמיד שעות עגולות, אשר ספק רב אם יתכן הדבר במציאות. 77. אנו סבורים כי בדוחות הנוכחות ואף בתלושי השכר שהוגשו על ידי הנתבעים בוצעו התאמות ועריכה, וזאת על מנת לשרת את האינטרס המשפטי של הנתבעים כדי להכשיר את מעשיהם בתיק דנן. חיזוק למסקנתנו זו מצאנו בראיה שהגיש התובע במהלך עדותו המוקדמת בדמות דו"ח נוכחות של חודש 5/08 (ת/2). עיון בדו"ח זה מגלה כי התובע עבד בחודש 5/08 שעות רבות מאוד, הרבה מעבר לשעות שצויינו בתלוש השכר של חודש 5/08, אשר הוגש על ידי הנתבעים. עוד ניתן ללמוד מדו"ח הנוכחות של חודש 5/08, כי שעות הנוכחות אינן שעות עגולות אלא משתנות מידי יום ביומו. אמנם מדובר בדו"ח שנוהל ביחס לעבודת התובע בחברת א.ב. זרעים, אולם כפי שקבענו לעיל מדובר בעבודה אליה נשלח מטעם הנתבעים, כאשר תלושי השכר בגין עבודה זו הונפקו על ידי הנתבעים. כפי שצוין לעיל, טענות הנתבעים בסיכומיהם לעניין אי צירופה של חב' א.ב. זרעים כנתבעת נוספת נידחו על ידינו, מחמת הרחבת חזית. 78. הנה כי כן, עיון והשוואה של רישומי השעות בדו"ח 5/08 (ת/2), לבין אלו המצויינים בתלוש שכר 5/08, מעלה כי אכן קיימת אי התאמה בין מספר השעות שעבד התובע בפועל לבין אלה שצויינו בתלוש השכר, באופן המוביל למסקנה כי תלושי השכר ודוחות הנוכחות שהגישו הנתבעים, אינם משקפים נכונה את שעות עבודתו בפועל של התובע. 79. חישובי התובע (נספח ה' לכתב התביעה) לא נסתרו על ידי הנתבעים והתובע אף לא נחקר על רישום השעות ביומנים שצירף לתביעתו ולתצהירו (ת/2). 80. לכך נוסיף כי פרק ד'1 בחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991, מסמיך את השר לקבוע תנאים לקבלת היתר להעסקת עובד זר. סעיף 1 יד' לחוק עובדים זרים קובע כי: "השר רשאי לקבוע דרך כלל או לסוגי עבודה או ענפים מסוימים - (1) ... (ב2) חובת המעביד לנהל רישום של שעות העבודה של עובד זר וימי היעדרותו, בשפה שהעובד הזר מבין ובשפה העברית וכן חובת המעביד לקבל אישור בכתב מהעובד הזר על נכונות הרישום כאמור ולמסור העתק ממנו לעובד ולאדם אחר שעליו יורה הממונה..." כל דוחות הנוכחות שהוגשו על ידי הנתבעים לא נחתמו על ידי התובע ובכל מקרה הנתבעים לא הציגו אישור בכתב מהתובע על נכונות הרישום של שעות העבודה (ראו עדות הגב' רגולסקי, פרוטוקול מיום 5/5/13, עמ' 18, ש' 1-2). 81. לאור כל האמור לעיל במקובץ, אנו קובעים כי אין לראות בדוחות הנוכחות שהגישו הנתבעים כדוחות המשקפים את שעות עבודתו של התובע. 82. לפיכך, אנו מקבלים את רישומי השעות של התובע כפי שפורטו ביומנים שצורפו לתביעתו וזאת בכל הנוגע לתקופת העבודה שמחודש 5/07 ועד חודש 7/11. 83. כל האמור לעיל מוביל למסקנה כי הוכח על ידי התובע כי עבד שעות רבות מעבר לאלה ששולמו לו על ידי הנתבעים, ולפיכך, זכאי לתשלום הפרשי שכר וכן לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, בהתבסס על רישום שעות עבודתו בתקופה שבין 5/07 לבין 7/11. 84. על פי חישובי התובע, הוא זכאי בגין תקופת עבודתו מ-5/07 עד 7/11 להפרשי שכר וגמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך של 170,167 ₪. 85. לפיכך, זכאי התובע להפרשי שכר וגמול בגין שעות נוספות בסך 170,167 ₪. 86. לא מצאנו כל מקום לנכות מחישובים אלה ניכויים מותרים בגין מגורים וביטוח רפואי (שלא נלקחו בחשבון על ידי התובע), שכן הנתבעים לא העלו כל טענת קיזוז בעניין זה וכן שיעורם לא הוכח. דמי הבראה 87. התובע טען כי בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש ולצו ההרחבה בענף החקלאות, הוא זכאי ל-7 ימי הבראה בגין כל אחת משנות העבודה הראשונה עד הרביעית. נטען כי הנתבעת לא שילמה לו דמי הבראה במהלך כל תקופת עבודתו. לפיכך, תובע פדיון דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות בסך 5,054 ₪ (7 ימים X שנתיים X 361 ₪). 88. הנתבעים טענו כי התובע לא זכאי לדמי הבראה שכן דמי הבראה שולמו לתובע ובכל מקרה רכיב זה התיישן זה מכבר. 89. התובע זכאי לדמי הבראה מכוח צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות ונופש ומכוח צו ההרחבה בענף החקלאות. בשים לב למסקנתנו כי תלושי השכר אינם משקפים נכונה את זכויותיו של התובע לא מצאנו לנכון לקבל את טענות הנתבעים הנשענות על תלושי השכר. 90. מעיון בתלושי השכר שצירפו הנתבעים עולה כי תשלום דמי ההבראה שולם באופן מפוצל מדי חודש בחודשו, כאשר בדיקת תלושי השכר מצביעה על כך שדמי ההבראה פוחתים משנה לשנה, ללא מתן כל הסבר לכך על ידי הנתבעת. עובדה זו יש בה כדי לחזק את מסקנתנו שתלושי השכר אינם משקפים נכונה את מציאות העסקתו של התובע. 91. בנסיבות אלה, התובע זכאי לפדיון דמי הבראה בסך 5,054 ₪ (361 ש"ח x 14). פדיון חופשה שנתית 92. התובע טען כי על פי חוק חופשה שנתית הוא זכאי לקבל בעד כל אחת משלוש שנות העבודה הראשונות שלו 12 ימי חופשה בתשלום, ובין השנה הרביעית לשנה השישית זכאי הוא ל-16 ימי חופשה שנתית. עוד טען התובע כי עבד אצל הנתבעים 50 חודשי עבודה, מבלי שקיבל ולו יום חופשה אחד בתשלום. לפיכך תובע פדיון חופשה שנתית בגין 40 ימי חופשה ובסך 6,640 ₪ (166 ₪ שכר יומי x 40 ימים). 93. הנתבעים הכחישו זכאות התובעת לפדיון חופשה שנתית. לטענת הנתבעים ימי החופשה שולמו לתובע ככל שצבר כאלה. 94. על פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית תשי"א - 1951, חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלום. 95. הלכה פסוקה היא, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה היתה היתרה שנותרה העומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו ועל המעביד לנהל פנקס חופשה אשר במסגרתו יירשמו באופן ברור מכסת הימים להם זכאי העובד ומכסת הימים אותם ניצל העובד (ראה דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט - חיים קסטנר פד"ע ג' 215). 96. במקרה שלפנינו הנתבעים לא השכילו להרים נטל זה. לא הוצג בפנינו פנקס חופשה או כל רישום אחר בדבר ימי החופשה שניצל התובע. גם בתלושי השכר אין כל רישום בדבר ימי חופשה ולא ניתן ללמוד על יתרת ימי החופשה שנצברו לטובת התובע. 97. לפיכך, התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך 6,640 ₪ (166 ₪ x 40 ימים). מענק שנתי 98. התובע טען כי בהתאם להוראות סעיף 36 לצו ההרחבה בענף החקלאות, זכאי הוא למענק שנתי המשולם לעובדים בשיעור מחצית משכורתו. הנתבעת מעולם לא שילמה לו המענק ומשכך תבע תשלום מענק בסך 7,700 ₪ על פי הפירוט הבא: 1,925 ₪ (מחצית השכר) x 4 שנות עבודה. 99. הנתבעים טענו כי מדובר בזכות נלווית, אשר לא ניתן לתובעה לאחר סיום יחסי עובד ומעביד. 100. אנו בדעה כי התובע זכאי למענק שנתי. לא הובאה כל פסיקה כי רכיב זה הינו בבחינת זכות נלווית. עיון במספר פסקי דין של בתי הדין לעבודה מוביל למסקנה כי תובעים זוכו בזכות זו גם לאחר סיום יחסי עובד ומעביד ולא מצאנו מקום לסטות מפסיקה זו. 101. הנתבעים לא הכחישו את אופן החישוב אלא רק את זכאות התובע לתשלום המענק בטענה כי מדובר בזכות נלווית. 102. משקבענו כי אין המדובר בזכות נלווית, הרי שהתובע זכאי לתשלום מענק שנתי בסך 7,700 ₪ (1,925 ₪ x 4 שנות עבודה). דמי כלכלה 103. התובע טען כי על פי סעיף 37 לצו ההרחבה, הוא זכאי לתשלום דמי כלכלה בסך 105 ₪ לחודש. לטענתו מעולם לא שולם לו גמול בעד דמי כלכלה בתקופת עבודתו אצל הנתבעים. לפיכך, תובע תשלום בעד דמי כלכלה בסך 1,750 ₪. 104. הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי לתשלום בעד דמי כלכלה שכן המדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה. עוד נטען כי התובע אינו זכאי לדמי כלכלה שכן הנתבעים סיפקו לו כלכלה בעין. נטען בהקשר זה כי התובע קיבל שק אורז בשווי 140 ₪ בכל חודש. 105. יש לדחות טענת הנתבעים לפיה דמי כלכלה היא זכות נלווית שאינה ברת פדיון מהטעם כי מדובר בזכות להחזר הוצאות (ראו בעניין זה ע"ע 1697-07-12 (ארצי) צאלח רגא אבו צפטט ואח' - ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ וכן ע"ע (ארצי) 629/08 אנדרה אנרה - פלסים חברה לפיתוח בניין בע"מ (2010)). 106. הנתבעת טענה כי התובע קיבל כלכלה בעין בצורת שק אורז בשווי 140 ₪ בכל חודש. התובע הודה כי קיבל מדי חודש שק אורז כעולה גם מהיומנים שהגיש (ת/1). שק אורז ניתן לראותו כמתן כלכלה בעין. 107. אשר על כן, התביעה בגין דמי כלכלה נדחית. פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה 108. התובע טען כי הנתבעים היו חייבים להפריש עבורו 6% משכרו לקרן פנסיה. בפועל הנתבעים לא עשו כן, משכך, תובע פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה בסך 10,848 ₪, על פי התחשיב בטבלאות האקסל שצורפו לתביעת התובע (נספח ה' לכתב התביעה). 109. הנתבעים הכחישו זכאות התובע בגין רכיב זה. 110. הנתבעים היו מחוייבים להפריש עבור התובע כספים לקרן פנסיה מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות, אך לא עשו כן. כמו כן, אין כל ראיה בתלושי השכר שהופרשו עבורו כספים לקרן פנסיה. משכך, זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה בסך 10,848 ₪, בשים לב לתקופת עבודתו אצל הנתבעים ובהתחשב בחישובי התובע שפורטו בטבלאות. דמי חגים 111. ב"כ התובע טען בסיכומיו לזכאות התובע לדמי חגים, אולם עיון בכתב התביעה מלמד כי לא הוגשה כל תביעה לדמי חגים ועל כן דין התביעה ברכיב זה להידחות. טענת קיזוז 112. הנתבעים טענו בכתב הגנתם בכלליות רבה כי התובע גרם להם לנזקים עקב נטישתו, הנאמדים בסך של 50,000 ₪. 113. לאור מסקנתנו כי התובע לא נטש את עבודתו אלא פוטר מעבודתו, אזי יש לדחות את טענת הנתבעים. 114. מעבר לצורך ייאמר, כי טענה זו אף לא הוכחה. הנתבעים לא פרטו אופן חישוב הסכום ולא הוצגה כל ראיה מטעם הנתבעים לתמיכה בטענתם. בסיכומי ב"כ הנתבעים נטען כי הסך של 50,000 ₪ כולל גם קיזוז דמי הודעה מוקדמת. גם כאן מדובר בהרחבת חזית, שכן אין כל זכר לטענת קיזוז דמי הודעה מוקדמת בכתב ההגנה ואף לא בתצהיר הנתבעים. 115. לאור האמור - דין טענת הקיזוז להידחות. פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר 116. התובע טען במסגרת כתב תביעתו כי מדי חודש קיבל את שכרו בשיק אולם מעולם לא קיבל תלושי שכר. התובע מפנה להוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר ולפיהן חייב מעביד למסור לכל אחד מעובדיו תלוש שכר. התובע מפנה גם להוראות סעיף 26 א (3) לחוק הגנת השכר הקובע את הסנקציה בה יכול בית הדין לנקוט ולחייב את המעסיק בסכום של עד כ-5,000 ₪ בגין כל תלוש שכר שלא נמסר לתובע. לפיכך, תבע התובע סכום של 145,000 ₪ פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר. 117. הנתבעים טענו במסגרת כתב ההגנה כי הקפידו על מסירת תלושים בידי התובע. 118. במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נקבעה סמכותו של בית הדין לפסוק פיצויים שאינם תלויים בנזק, בגין הפרת החובה למסור לעובד תלוש שכר (ראה סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר). בתיקון מספר 25 לחוק הגנת השכר מיום 1/7/2010, הגביל המחוקק את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק שיש לפסוק בשל אי מסירת תלוש שכר עד לסף של 5,000 ש"ח (בתוספת הצמדה למדד), תוך הותרת שיקול הדעת בידי בית הדין לפסוק מעבר לסכום זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (ראה סעיף 26א(ב)(3) לחוק הגנת השכר). 119. במקרה דנן הנתבעים הכחישו כי לא מסרו לתובע תלושי שכר במועדם. עם זאת, נטל ההוכחה לכך כי המעסיק מסר לעובדו תלוש שכר כדין - מושת על הנתבעים. הנתבעים לא הוכיחו כי מסרו לתובע תלושי שכר מידי חודש. מעבר לטענה כללית אודות מסירת תלושי השכר לתובע, הנתבעים לא הציגו ראשית ראיה בנושא. לא למותר לציין, כי בעניינינו, כפי שפירטנו בהרחבה לעיל, לא רק שלא הוכח כי נמסרו תלושי השכר במועדם, אלא שמצאנו כי תלושי השכר אינם משקפים נכונה את תנאי השכר ושעות עבודתו של התובע. 120. נוכח כל האמור לעיל, אנו סבורים כי יש מקום לחייב הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובע פיצוי בגין הפרת החובה כאמור. הנתבעת תשלם לתובע סך של 7,500 ₪ בגין הפרת החובה למסירת תלושי השכר. סוף דבר 121. לאור כל האמור לעיל, הנתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 16,042 ₪ ב. הפרשי שכר מינימום וגמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 170,167 ₪. ג. דמי הבראה בסך 5,054 ₪. ד. פדיון חופשה שנתית בסך 6,640 ₪. ה. מענק שנתי בסך 7,700 ₪. ו. פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה בסך 10,848 ₪. ז. פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר בסך 7,500 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 14/7/2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל. 122. הנתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח. 123. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. חובת המעבידשעות עבודה ומנוחה