השופטת ע' ארבל: הסוגיה המרכזית העומדת לדיון בערעור שבפנינו עניינה היקף אחריותם של חברה ואורגן שלה בגין חוב כספי של החברה כלפי אחד מנושיה. המשיבה, חברת טל אימפורט (מוצרי יער) בע"מ (להלן: המשיבה), סיפקה נייר בשווי של כ - 1.7 מליון ש"ח לחברת דפוס כרמל הדפסות (1977) בע"מ (להלן: כרמל הדפסות) ולמחלקת ההוצאה לאור של עיתון צפון העיר. חלק ניכר מחוב זה לא נפרע על ידי כרמל הדפסות והוא נשוא תביעתה של המשיבה בבית המשפט קמא ונשוא הערעור שבפנינו. הרקע העובדתי והכרעת בית משפט קמא 1. להלן תיאור העובדות העיקריות הרלוונטיות לענייננו: א. המשיבה הנה חברה העוסקת, בין היתר, בייבוא, בשיווק ובמכירה של נייר. בתחילת שנת 1998 התקשרה המשיבה עם כרמל הדפסות בהסכם, לפיו תספק המשיבה נייר לכרמל הדפסות לצרכי בית הדפוס שזו האחרונה מפעילה. ב. בין היתר, מודפס בבית הדפוס המקומון "צפון העיר" אשר מוצא לאור על ידי קבוצת חברות עליהן נמנו כרמל הדפסות, דפוס כרמל בע"מ (להלן: דפוס כרמל), ספקטרום הפקות ופרסום (1997) בע"מ (להלן: ספקטרום) וצפון העיר בע"מ (להלן: צפון העיר). בחברות אלו שימש המערער 1, אליעזר יצהרי, (להלן: יצהרי או המערער) כמנהל או כדירקטור. כמנהל מפעל הדפוס של קבוצת החברות כיהן שלמה זיתוני (להלן: זיתוני). חברות אלה אינן צד להליך המשפטי שבפנינו, שכן לא נתבעו כלל על ידי המשיבה. ג. זיתוני הוא שיצר את הקשר העסקי עם המשיבה בשמה של כרמל הדפסות והוא אשר הציג את הצעותיה. במהלך המשא-ומתן הציג זיתוני - כך לטענת המשיבה - את יצהרי כבעל הון עתיר נכסים, אשר יהיה אחראי לניהול ולמימון העסקי של כרמל הדפסות וידאג לפירעון התחייבויותיה. ד. במהלך השנים 2000-1998 נהגה המשיבה לספק נייר לכרמל הדפסות ולעיתון. בתחילת שנת 1999 נקלעה כרמל הדפסות לקשיים כלכליים והחלו לחזור השיקים שנתנה למשיבה בתמורה לנייר שסופק. בהמשך שנה זו, הפך חשבון הבנק של כרמל הדפסות לחשבון מוגבל לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. בשלב מסוים הגבלת החשבון הוסרה, אך זמן קצר לאחר מכן הוגבל החשבון בשנית על ידי בית המשפט. בעקבות האמור, החליפה כרמל הדפסות את השיקים שלה והעבירה למשיבים תחתם שיקים של חברת ספקטרום, בה משמש זיתוני כאחד מבעלי המניות. ה. זמן קצר לאחר מכן הוטל עיקול על חשבונה של ספקטרום. על כן, שיקים אלו לא כובדו גם כן והם הוחלפו בחודש ינואר 2000 בשיקים של צפון העיר, בחתימתו של המו"ל - יצהרי. בחודשים ינואר-אפריל 2000 נפרע סך של 900,000 ש"ח מתוך השיקים שמסרה צפון העיר, המהווים את החוב עד לאותו היום. ואולם, לאחר שנפרעו חובות העבר, ביטל יצהרי את כל השיקים. ההליך בבית המשפט המחוזי 2. בעקבות כשלון התמורה החלקי בעסקה, הוגשה על ידי המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד המערער ושתי חברות נוספות העוסקות בעמילות מכס ושילוח בינלאומי של מטענים - חברת מנטפילד (1983) בע"מ וחברת מנטפילד בע"מ, המערערות 3-2 בהליך שבפנינו (להלן : המערערות). לטענת המשיבה, שתי החברות פעלו כיחידה אחת ונוהלו אף הן על ידי המערער. כמו כן נטען, כי למעשה, המערערות הן אלו שהפעילו את בית הדפוס ועסקו בהוצאתו לאור של העיתון, וכי חשבי המערערות בדקו את חשבונותיהן של חברות קבוצת הדפוס, אישרו ביצוע תשלומים והכינו שיקים לתשלום בחתימתו הבלעדית של המערער. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' פלפל) קיבל את טענת המשיבה וקבע, כי בין המערערות לבין העיתון לא הייתה הפרדה אמיתית וכי הן פעלו בשיטה לפיה, בכל פעם שאחת החברות לא יכלה לשלם, לקחה על עצמה את תשלום החוב אחת החברות האחרות שהייתה יכולה לעמוד בתשלום. כל זאת, בניווטו של יצהרי שכיהן כמנהל בכולן. כמו כן, צוין שבין המערערות לחברות הדפוס התקיים "עירוב נכסים" שכן חלק מנכסי המערערות ונכסי דפוס כרמל נמצאים במקום אחד ומשמשים לענייני בית הדפוס. לנוכח האמור, בית המשפט המחוזי בחן שלוש חלופות להטלת אחריות על המערערים: חיובם של יצהרי ושל המערערות מכוח אחריותם האישית לחוב כלפי המשיבה; הרמת מסך ההתאגדות של המערערות וחיוב המערער מכוח שליטתו בהן; חיוב המערערות מכוח היותן חלק מאשכול חברות. אשר להרמת מסך ההתאגדות, בית המשפט פסק, כי אין מקום להחיל את דוקטרינת הרמת המסך במקרה דנן שכן, לא הוכח על ידי המשיבה כי יצהרי הנו בעל מניות במערערות. כל שעלה בידה של המשיבה להוכיח הוא שיצהרי הנו בעל מניות בחברת דפוס כרמל, שהייתה חלק מקבוצת חברות הדפוס, אך לא נתבעה על ידי המשיבה. בית המשפט דחה גם את טענת המשיבה לפיה יש להרים את מסך ההתאגדות של המערערות בהיותן חלק מאשכול חברות בשיתוף עם חברות הדפוס. לעומת זאת, בית המשפט חייב את יצהרי ואת החברות המערערות לשאת בחובות המשיבה מכוח חבותם האישית לכיסוי חובותיהן של חברות הדפוס, אף על פי שהם לא היו צד ישיר לעסקה נשוא הערעור. בית המשפט המחוזי מצא, כי לא הייתה הפרדה בין החברות - כל אימת שאחת מהחברות אותן ניהל יצהרי, או היה בעל מניות בהן, צברה חובות והפעלתה לא התאפשרה עוד, הייתה נכנסת לתמונה "חברה נקייה", חסרת חובות, אשר הייתה מושא לזכויות קבלת כספים מבנקים או קבלת נייר, תוך פתיחת דף חדש לכאורה ביחסיה עם העומדים מולה. לפיכך, נקבע, כי יצהרי עשה שימוש לרעה במושג האישיות המשפטית הנפרדת כאשר פעל בשיטה של ריקון חברה מתוכן, תוך החלפתה בחברה אחרת וזאת כדי להימלט מזיהוי מקור החוב. מעשיו אלה, כך נקבע, עלו כדי "רשלנות ומצג מטעה בניהול ענייני החברה". אשר למערערות, קבע בית המשפט המחוזי כי אלו נטלו על עצמן, מיוזמתן ומרצונן, לשאת בחיובי חברות הדפוס כלפי המשיבה ולכן חייב גם אותן בחיוב אישי לשאת בחוב כלפי המשיבה. טענות הצדדים בערעורים שבפנינו 3. לטענת יצהרי והחברות המערערות, שגה בית המשפט המחוזי בהטילו עליהם לשאת בחיוב שנוצר בעסקה לה לא היו הם צד. יצהרי טוען, כי הוא סירב לערוב לפירעון החוב באופן מפורש ולמרות סירובו בחרה המשיבה להמשיך בהתקשרות. כמו כן, טוען יצהרי כי עשה כל שביכולתו כדי לפרוע את החוב, לרבות פירעון סך של 900,000 ש"ח מכלל החוב כלפי המשיבה, ובודאי שלא נהג באופן שיש בו משום מרמה או מצג שווא. אשר לחברות המערערות, לטענתן, הן קיימו קשר עסקי עם דפוס כרמל ועם צפון העיר - קשר שבמסגרתו נתנו המערערות מימון עסקי, בדומה למימון שנתנו ללקוחות אחרים שלהן, ולכן בית המשפט המחוזי בפסק דינו הפך את המערערות מנושות, שניסו להגן על כספן, לחייבות כלפי נושים אחרים. הטלת החבות לשאת בפרעון החוב לא נתמכת, לטענתן, בתשתית ראייתית המצביעה על כך שהן בחרו ליטול על עצמן את החוב מרצונן. 4. לטענת המשיבה, המערערים נהגו בדרך של ניהול חברות "דמה" ריקות מתוכן כלכלי שהיו מושא לזכויות בלבד ולא לחובות ולהתחייבויות עצמאיות. כמו כן, נטען שהמערערות מבקשות לערער על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, בלא שהוכיחו כי מדובר בקביעות שהן מופרכות ובלתי סבירות. בנוסף, המשיבה הגישה ערעור שכנגד במסגרתו ביקשה לשנות את שיעור הריבית שפסק בית המשפט המחוזי על הסכום בו חויבו המערערים. כן נתבקש בית המשפט להגדיל את סכום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לטובת המשיבה בבית המשפט המחוזי. דיון בדומה לבית המשפט המחוזי, גם אני מוצאת לבחון בנפרד את חבותן של החברות ואת חבותו של יצהרי עצמו. ערעורן של המערערות 5. בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את טענת המשיבה, לפיה מצגי המערערות כלפי המשיבה שיכללו יחסים חוזיים בין הצדדים. בבסיסה של מערכת היחסים החוזית עומדת הבטחת המערערות לשאת בחובות שעלולים להתגבש כלפי המשיבה, אם לא יפרע חיובה של חברת כרמל הדפסות בעבור הנייר אותו סיפקה לה המשיבה. כך נימק בית המשפט את החלטתו: "אם נזרום בדרכו של ב"כ הנתבעים נבוא ונאמר כי הנתבעים 2 ו - 3 (המערערות - ע.א.) בוודאי חייבות באופן אישי וישיר לחוב, באשר הן, ביזמתן, נטלו על עצמן את החיובים האלה, מרצון, וכדי לקיים את העיסקאות, לאחר שההתקשרות המקורית בין עם דפוס כרמל ובין עם עתון צפון העיר, לא היו יכולות להתקיים ו/או יותר נכון להיפרע מנכסיהן, באשר אלה הפכו לחדלות פרעון, בפועל, ולאחר מכן אף מבחינה משפטית". אינני שותפה לקביעה זו. בכדי להטיל אחריות אישית מכוח הסכמה חוזית, היה על המשיבה לעמוד בנטל ההוכחה ולהראות שהמערערות הסכימו לקחת על עצמן, במפורש או במשתמע, חובות עתידיים העלולים שלא להיפרע. המשיבה לא הציגה בפני בית המשפט כל מסמך או ראיה אחרת מהם ניתן ללמוד על הסכמת המערערות ליטול על עצמן חיוב כזה או אחר. אומנם, הסכמה חוזית אפשר שתיעשה בעל פה או בכל צורה אחרת (וזאת בכפוף לאמור בסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. להלן: חוק החוזים), ואולם, על כתפי הטוען לקיומו של קשר חוזי מוטל הנטל להוכיחו. בית המשפט השתית את קביעתו בעניין זה על מעורבותן של המערערות בהפעלה ובניהול של בית הדפוס, בהוצאתו לאור של העיתון וכן על העובדה שאנשי המערערות עסקו בפן הפיננסי של עסקיה של קבוצת חברות הדפוס. לטעמי, אין בעובדות הללו כדי להוכיח את קיומה של התחייבות מפורשת או משתמעת מצד המערערות ליטול על עצמן את חובותיהן של כרמל הדפסות ושל צפון העיר בעתיד ולכל היותר, מעידים ממצאים אלו על מעורבות עסקית של המערערות בחברות הנמנות על קבוצת חברות הדפוס ועל-כך בלבד. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בדבר מעורבות המערערות בעסקי חברות הדפוס, אשר איני מהרהרת אחריהן, אינן מביאות למסקנה משפטית בדבר קיומו של קשר חוזי בין המערערות למשיבה. המערערות הינן בעלות אישיות משפטית נפרדת מקבוצת חברות הדפוס ומעורבותן, בהיקף כזה או אחר בעסקי הדפוס, כשלעצמה, אינה יכולה להביא לקשירתן למערכת היחסים החוזית שבין המשיבה ובין חברות הדפוס ולא לחיובה לשאת בחובותיהן של אלו האחרונות כלפי המשיבה. לנוכח האמור, לא עמדה לטעמי המשיבה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה ולא היה מקום לחייב את המערערות בחיוב אישי. אשר על כן, אני סבורה כי דין ערעורן של המערערות להתקבל. ערעורו של יצהרי 6. מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נדמה כי ניתן לדלות מספר מקורות משפטיים ששימשו בסיס להטלת אחריות על יצהרי. ראשית, בית המשפט קבע כי יצהרי עשה שימוש ציני ורציף במושג האישיות המשפטית בכדי להימלט, בסיומו של יום, מזיהוי מקור החוב. בהקשר זה נקבע, כי יצהרי נכנס בגדר הנסיבות המיוחדות שנקבעו בע"א 324/82 עירית בני ברק ואח' נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102 (להלן: עניין עיריית בני ברק) ולכן התנהגותו עלתה כדי רשלנות ומצג מטעה בניהול ענייני החברה, באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליו. הציטוט עליו נסמך בית המשפט המחוזי מפסק הדין בעניין עיריית בני ברק עניינו בהרמת מסך. בפרשה זו בחן השופט ברק (כתוארו אז) את הקשר המשפטי בין שני גופים משפטיים נפרדים - עיריית בני-ברק והוועדה המקומית לתכנון ובניה בני-ברק - והציע מספר חלופות אפשריות לבחינתו. בין היתר ציין, כי אחת האפשרויות מכוחה "ניתן לזהות בין עוולות הוועדה המקומית לבין עוולות העירייה מקורה בתורת הרמת המסך" (שם, בעמ' 130). כאמור לעיל, במקרה דנן, בית המשפט נמנע מלהורות על הרמת מסך ההתאגדות של המערערות, אלא חייב את יצהרי על בסיס הטלת אחריות אישית ולכן, לטעמי, יישום פסק דין זה, בנסיבות המקרה דנן, אינו אפשרי. מקור שני ניתן לזהות בקביעת בית המשפט המחוזי כי ליצהרי חיוב חוזי כלפי המשיבה. בהקשר זה נקבע, כי "כל אחד מהנתבעים 1, 2 ו - 3 אחראי באופן ישיר לחבויות דפוס כרמל ועתון צפון העיר, אותן נטלו במפורש או מכללא..." (ההדגשה שלי ע.א.). עם זאת, בפסק הדין אין מפורטות העובדות והנסיבות שהובילו למסקנתו זו של בית המשפט ומכל מקום, אלו מביאות אותי למסקנה שונה. בפגישה שנערכה בין המשיבה ליצהרי נתבקש זה האחרון לערוב באופן אישי לחובות קבוצת הדפוס אך סירב לכך באופן חד משמעי. באי כוח המערערים ייחסו משמעות רבה לעובדה זאת וטענו כי יש בסירובו של יצהרי כדי למנוע הטלת אחריות עליו לפירעון החובות כלפי המשיבה ואני מוצאת טעם והגיון בטענה זו. מקור נורמטיבי נוסף, שלישי במספר, על בסיסו נקבעה אחריותו של יצהרי, נוגע לחבותו בנזיקין כלפי המשיבה. בית המשפט מצא שמעשיו של יצהרי עלו "לכדי רשלנות ומצג מטעה" אך גם בהקשר זה נמנע בית המשפט המחוזי מלנמק קביעתו. הטלת אחריות בנזיקין על מנהל תאגיד, שעה שהתאגיד עצמו חייב כלפי נושה חוזי של התאגיד, הנה סוגיה סבוכה וההכרעה בעניין הנה פרי איזון בין שיקולי מדיניות משפטית שונים שאינם מתיישבים בהכרח אחד עם השני. סוגיה זו דורשת איפוא בחינת הדברים לעומקם. 7. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה שהמערער כיהן כמנהל או כדירקטור בחברות הדפוס שלא פרעו את חובותיהן כלפי המשיבה. חברות הדפוס מהוות אישיות משפטית נפרדת. עם זאת, בהתאם למודל האחריות האישית, אורגן בחברה אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה נזיקין כלפי נושה של החברה (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 266). על הדברים עמד כב' השופט (כתוארו אז) ברק בפרשת ראונדנאף: "עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות" (ע"א 507/79 מוריס ראונדנאף (קורן) נ' אילנה חכים, פ"ד לו(2) 757, 794). במסגרת ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (להלן: הלכת צוק אור), נדרש הנשיא שמגר לשאלת האחריות האישית בדיני הנזיקין והיחס בינה ובין דוקטרינת הרמת המסך: "אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא איפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה אותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעיתים אורגן הוא בעל מניות. לעיתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי" (שם, בעמ' 700). כמו כן, התייחס הנשיא שמגר בפסק דינו להבדל בין אחריות אישית בנזיקין לבין אחריות אישית חוזית: "חשיבות מיוחדת נודעת להטלת אחריות אישית בנזיקין לעומת אחריות אישית חוזית. הבחנה זו נובעת מאופיה של האחריות. האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני. הוא מוצא עצמו מול חברה. הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות) - פירושה העברת נטל סיכון לחדלות פירעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ("פרמיה" עבור סיכון חדלות הפרעון; להצגת התיזה, א' פרוקצ'יה, במאמרו "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 167, 184-178). שונים הם פני הדברים ביצירת הקשר הנזיקי. קשר זה אינו רצוני. הנושה אינו רשאי לבור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה. נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)" (שם, בעמוד 699-698). 9. מהדברים המובאים עולה שאחריותו האישית של נושא משרה בחברה, שמקורה בחוזה שנטלה על עצמה החברה והפרה אותו, תוטל רק במקרים נדירים דוגמת תרמית. האם המקרה שלפנינו הנו מסוג המקרים החריגים המצדיקים ייחוס אחריות בנזיקין לאורגן או לנושא משרה כלפי נושה חוזי של החברה? ראשית, איני סבורה, כי על ההבחנה בין נושה נזיקי לבין נושה חוזי של החברה לעמוד במרכז ההכרעה המשפטית במקרים כגון דא. הסוגיה בה על בית המשפט להכריע, מקום בו נטען כי הנתבע ביצע עוולה בנזיקין, הנה אחת - האם התקיימו כל יסודות העוולה בה נתבע המזיק לכאורה. כפי שיובהר להלן, עמדתי היא שאין להתעלם ממערכת היחסים השוררת בין המזיק לניזוק, שעה שבית המשפט בוחן את היקף האחריות הנזיקית אולם, סבורני שמקומם של שיקולים אלו בבחינת היקף האחריות הנזיקית לגופו של עניין. על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו ולקבוע האם התנהגותו של הנתבע מקימה את יסודותיה של אחת העוולות הקבועות בדין. כך, בנסיבות שבפנינו, במידה שיש בהתנהגותו של נושא המשרה כדי לקיים את כל יסודות העוולה בה הוא נתבע, מעמד הניזוק כנושה מסוג כזה או אחר של החברה אינו מעלה ואינו מוריד, כפי שאין בהגדרת תפקידו של המזיק בחברה כנושא משרה כדי לעצב לכתחילה את היקף חבותו הנזיקית (לעניין זה ראו את פסק דינו של הנשיא ברק בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט (3) 66 (2004)). יוער, כי אין באמור כדי לייתר את בחינת השיקולים שעמדו בבסיס ההבחנה אותה טבע הנשיא שמגר בפרשת צוק אור הנ"ל ואלו עשויים ללוותנו בעת בחינת חבותו הנזיקית של נושא המשרה בעוולה הקונקרטית בה הוא נתבע. מבלי להקדים את המאוחר, הגדרת מערכת יחסי הניזוק עם החברה כמערכת יחסים חוזית עשויה לבוא לידי ביטוי במסגרת הכרעתו השיפוטית של בית המשפט. כך למשל, היקפה של חובת הזהירות הקונקרטית שחב מזיק כלפי נושה של חברה בה זה הראשון משמש כנושא משרה, עשויה להשתנות, בין היתר, על פי סיווגו של הנושה בהקשר זה. עם זאת, כפי שהובהר, איני סבורה כי רצוי לבחון את ההשלכות הנובעות מהגדרתו של הנושה בשלב המקדמי, אלא שיקול זה יכול שיובא בחשבון במסגרת כלל השיקולים העומדים בבסיס כל אחד מהמקורות הנורמטיביים הנבחנים על ידי בית המשפט בכל מקרה ומקרה. 10. שנית, בנסיבות המקרה דנן, דומני שאף לשיטתו של הנשיא שמגר, כפי שבאה לידי ביטוי בהלכת צוק אור, יש מקום לבחון את אחריותו הנזיקית של המערער כלפי המשיבה. נדמה שמקורה של ההבחנה אותה טבע הנשיא בפרשת צוק אור, המובאת לעיל, נוגעת לנסיבות בהן נושה התקשר עם חייב ביחסים חוזיים כאשר זה האחרון בר פירעון וההסתברות לכך שלא יצליח לעמוד בחיוביו אינה גבוהה יותר מהסיכונים הסבירים והרגילים הנלווים לכל התנהלות מסחרית. בנסיבות אלו, שיקולי מדיניות משפטית כבדי משקל מובילים למסקנה שראוי לצמצם את אפשרותם של הנושים להגיש תובענה נגד מנהלי החברה. כך למשל, החשש מהרתעת מנהלים ליטול סיכונים סבירים שעשויים להיטיב בסופו של דבר עם החברה, בעלי מניותיה ואף נושיה. לעומת זאת, בנסיבות בהן אורגן בחברה ידע או היה צריך לדעת כי קיימת הסתברות גבוהה מאד לכך שהחיוב אותו נטלה החברה לא יכובד על ידה, אין הצדקה להיאחז בהבחנה שנקבעה בפרשת צוק אור. לטעמי, מצבה של המשיבה במקרה דנן אינו רחוק מזה של נושה נזיקי של התאגיד, אף על פי שבהתאם להבחנה המוצעת בפרשת צוק אור יש לראותה כנושה חוזית. הטעם העומד בבסיס ההבחנה נובע מחופש הרצון המאפיין את התקשרותו של הנושה החוזי לעומת נושה נזיקי שהפך לכזה בעל כורחו. במקרה שבפנינו לא נותרה בידי המשיבה ברירה אמיתית טרם נטלה לידה את השיקים שנמשכו על ידי צפון העיר. הברירה שעמדה בפני המשיבה הייתה להמשיך לאחוז בשיקים שנמשכו על ידי ספקטרום, שעה שחשבון הבנק של זו האחרונה הפך מוגבל (שיקים שהוחלפו לאחר שהשיקים המקוריים, שנמשכו על ידי דפוס כרמל, לא נפרעו) או לחילופין, לקבל לידיה שיקים שנמשכו על ידי צפון העיר. נראה כי קשה יהיה לטעון שחופש הבחירה החוזי היה מנת חלקה של המשיבה בנסיבות המתוארות. 11. עוולת הרשלנות היוותה, כאמור, את אחד הבסיסים המשפטיים להטלת האחריות על יצהרי. עוולת הרשלנות קבועה בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: פקודת הנזיקין) שלשונם כדלקמן: 35. רשלנות עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36. חובה כלפי כל אדם החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף. עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות - חובת זהירות, התרשלות ונזק. במסגרת היסוד הראשון - חובת הזהירות - על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, במקרה נתון, את צמצום היקף האחריות הנזיקית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). במקרה שבפנינו המערער, הוא המזיק לכאורה, כיהן כמנהל של חברות הדפוס. האם בנסיבות אלו חב הוא חובת זהירות כלפי המשיבה? סוגיית חובת הזהירות שחב אורגן בחברה כלפי נושה שלה נדונה במסגרת ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (להלן: פרשת מתתיהו). בפרשה זו בחן בית המשפט את אחריותם של מנהלי חברה ברשלנות. השופט ת' אור (כתוארו אז), אליו הצטרפו השופטות ט' שטרסברג-כהן וד' בייניש, עמד על סוגיה זו: "חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו" (שם, בעמ' 791). בהמשך לדברים אלו פירט השופט אור נסיבות מסוימות בהן לגישתו ראוי להכיר בחובת זהירות של נושא המשרה כלפי נושי החברה: "לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. בלי למצות, עשויה להיות בעניין זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות (ראו פסק-דינו של בית-המשפט האנגלי לערעורים בפרשת Williams v. Natural Life Health Foods Ltd. (1997) [26]); חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, כעורך-דין או כמתכנן (ראו פסק-דינו של בית-המשפט הפדרלי המחוזי במדינת לואיזיאנה בפרשת (Avondail Shipyards, Inc. v. Vessel Thomas E. Cuffe (1977) [23] ); או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי (ראו פסק-הדין של בית-המשפט לערעורים של מדינת מינסוטה בפרשת (Avery V. Solargizer Intern., Inc. (1988) [24]). על-כן, השאלה היא אם הניחו המערערים תשתית עובדתית, שממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים" (שם, בעמ' 792). בשים לב לדברים אלה, מתוך מערכת היחסים בין הצדדים ניתן ללמוד, כי תפקודו של יצהרי במערך הדפוס חרג מתפקוד שגרתי של מנהל בחברה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, נראה שידו של יצהרי הייתה בכל. הוא זה שניהל את מערך הדפוס ביד רמה, הוא זה שהכווין את פעילות החברות שהרכיבו את קבוצת הדפוס, הוא זה שפעל להסרת הגבלת חשבון הבנק של דפוס כרמל לאחר שנה שהוגבל, הוא זה שהחליף את השיקים שנמשכו על ידה באלו של ספקטרום והוא זה שחתם בחתימת ידו על השיקים שנמשכו על ידי צפון העיר, לאחר שהשיקים שנמשכו על ידי דפוס כרמל לא כובדו. בהקשר זה יש לציין, כי עובר למשיכת השיקים על ידי צפון העיר נערכו שתי פגישות בין יצהרי ובין נציגי המשיבה. לטענת המערערים אין לייחס חשיבות יתרה לפגישות אלו שכן הן נערכו רק לאחר היווצרות החוב. אומנם, הפגישות התקיימו לאחר מועד היווצרות החוב הראשוני - העסקה בה התקשרה המשיבה עם דפוס כרמל. עם זאת, לטעמי, יש חשיבות רבה לעובדה כי פגישות אלה נערכו עובר להחלפת השיקים שאחזה המשיבה, בשיקים של צפון העיר. החלפת השיקים יצרה חיוב מאוחר יותר כלפי המשיבה וסביר כי קיים קשר ישיר בין הסכמת המשיבה להחליף בפעם השלישית את השיקים שנמשכו על ידי חברות קבוצת הדפוס לבין שתי הפגישות שנערכו בין נציגות המשיבה ליצהרי. פגישות אלו מחזקות את המסקנה כי אין מדובר במנהל חברה הפועל במנותק ממערכת יחסי החברה ונושיה, אלא יצהרי היווה את ה"רוח החיה" העומדת בבסיס התקשרויותיהן של חברות קבוצת הדפוס עם המשיבה. על כן, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות דנן חב יצהרי חובת זהירות כלפי המשיבה. 12. כאמור, בחינת קיומה של חובת זהירות שחב מזיק לניזוק אינה מתמקדת ביכולת הצפייה הממשית של המזיק את קרות הנזק בלבד. היקפה של חובת הזהירות נקבע, בין היתר, לאור שיקולי מדיניות משפטית. כך, ייתכן שאף אם לנוכח יחסי הקרבה בין המעוול לניזוק צפה זה הראשון את קרות הנזק שנגרם לניזוק, עדיין יכול ששיקולים אלו יביאו לצמצום היקף החובה. קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל התומכים בהגבלת הטלתה של חובת זהירות על מנהלי משרה ודירקטורים בחברה. הטלת החובה עלולה לחתור תחת הגדרת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, על ידי הטלת חבות על פרט שלא היה צד להתקשרות החוזית בין הנושה לחברה (ראו למשל בע"א 4612/95 הנ"ל, בעמ' 791). כמו כן, כאמור לעיל, הטלת חובת זהירות רחבה על אורגנים בחברה עלולה ליצור הרתעת יתר מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים על ידי החברה, שעשויים, בסופו של יום, להביא להשאת רווחי החברה. מן הצד השני, קיימים גם שיקולים התומכים בהטלת אחריות נזיקית בנסיבות אלו. בין היתר, ניתן לציין את העמדה האינדיבידואליסטית של דיני הנזיקין לפיה, על כל אדם לשאת באחריות למעשיו, וכן שיקולי צדק, הגינות והרתעה יעילה (להרחבה ראו: ע"א 8133/03 הנ"ל בפסקה 14 לפסק הדין). במקרה דנן, לטעמי, מטים את הכף השיקולים התומכים בהכרה בחובת הזהירות שחב המערער. בית המשפט המחוזי עמד על דרכי פעולתו של יצהרי: "כל אימת שאחת החברות אותן הוא ו/או היה בעל מניות צברה חובות והפעלתה לא התאפשרה עוד, היתה נכנסת לתמונה "חברה נקיה" חסרת חובות אשר הייתה מושא לזכויות - קבלת כספים - או קבלת נייר כשהיא פותחת דף חדש לכאורה ביחסיה עם העומדים מולה". אין לראות בהתנהלותו העסקית של המערער נטילת סיכון עסקי סביר שהסתבר בדיעבד כמוטעה. התנהגותו העסקית של המערער חרגה באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העסקיים הסבירים ואינה ראויה להגנה. החשש מפני הרתעת יתר של נושאי משרה ומנהלים בחברות מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים אינו מתעורר במקרה זה לטעמי, היות שאין מדובר כלל בנטילת סיכון עסקי סביר מצד המערער. אין מדובר במנהל חברה אשר ביצע עסקה כזו או אחרת, לאחר שהקדיש את האמצעים הסבירים לבחון את כדאיותה לחברה, אך בדיעבד זו לא צלחה והביאה להפסדים כבדים לחברה עד כדי קריסתה. במקרים כגון דא אכן, יכול שמכלול הנסיבות יוביל למסקנה שאין מקום להכיר בחובת זהירות של מנהלי החברה כלפי נושיה. בנסיבות אלו, לנוכח התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי, אשר מצביעה על דפוס עסקי בלתי ראוי מצדו של יצהרי, לא מצאתי כי יהיה זה מוצדק לאפשר למערער ליהנות מתפקידו הניהולי ולא להכיר בחובתו כאמור, תוך הפלייתו לטובה על בסיס מעמדו בחברות הדפוס. "עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית, לפיה כל אדם בחטאו יישא" (דברי השופט (כתארו אז) ברק, ע"א 507/79 הנ"ל, בעמוד 794) ואיני רואה כל הצדקה לסטות מעמדה זו במקרה דנן. לנוכח האמור, אני מוצאת כי המערער חב חובת זהירות כאמור כלפי המשיבה. 13. היסוד השני של עוולת הרשלנות הנו יסוד ההתרשלות. גם יסוד זה אינו נבחן באמת מידה פיסית בלבד, אלא במסגרתו על בית המשפט לבחון, בין היתר, מהי העמדה הערכית הראויה שיש לנקוט כלפי מעשה או מחדל של הפרט (לעניין זה ראו, למשל: ע"א 243/83 הנ"ל, בעמ' 137). משיכת השיקים על ידי צפון העיר בחתימת יצהרי הייתה הפעם השלישית בה הוחלפו שיקים שאחזה המשיבה. נראה, כי בנקודת זמן זו, לכל הפחות, היה על יצהרי לדעת כי צפון העיר, הקשורה בטבורה לקבוצת הדפוס, תתקשה לעמוד בהתחייבויותיה. מסקנה זו מתחזקת, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, לאור עדותו של יצהרי עצמו בבית המשפט, בה הודה כי לא היה בטוח ששיקים אלו ייפרעו אך הוסיף כי התכוון לכבדם. כידוע, לשם הוכחת עוולת הרשלנות, לא נדרשת הוכחת "כוונה" מצד המעוול, אלא די בכך שיוכח, כי "אדם סביר", כלשון סעיף 35 לפקודת הנזיקין, העומד בנעליו של המזיק ידע, או היה עליו לדעת, כי השיקים עליהם חתם לא יכובדו. ביום 16.12.99, כחודש ימים עובר למשיכת השיקים על ידי צפון העיר בחתימת יצהרי, נכרת חוזה בין בנק קונטיננטל לישראל בע"מ (להלן: הבנק) לבין קבוצת חברות הדפוס (לרבות צפון העיר). על פי הסכם זה, התחייבה הקבוצה לפרוע חוב שעמד על סך של כשישה מליון ש"ח לבנק (ת/4). כמו כן, הצהירה הקבוצה בהסכם זה, כי כל הכנסות בית הדפוס והעיתון שייכות לחברת כרמל. המסקנה המתבקשת לנוכח הסכם זה היא, ששעה שחתם על השיקים ידע יצהרי, או לכל הפחות היה צריך לדעת, כי הסיכויים לפירעון השיקים שנמשכו לטובת המשיבה אינם גבוהים במיוחד שכן תקבולי החברות יועדו על פי הסכם זה לצורך פירעון חובותיהן לבנק קונטיננטל. באי כוחו של יצהרי הצביעו על העובדה שעד לביטול השיקים על ידי יצהרי נפרעו שיקים בסך כולל של 900,000 ש"ח וטענו, כי הדבר מלמד על כך שיצהרי לא ידע כי השיקים שנחתמו על ידו לא ייפרעו ואכן, הלכה למעשה, חלק ניכר מהסכום בו הייתה חייבת צפון העיר נפרע. לטענתו של בא כוח המשיבה, יצהרי בחר לכבד את התחייבויות צפון העיר כל עוד סבר שיוכל להמשיך ולרכוש חומרי גלם מהמשיבה ללא התחייבות אישית מצידו לערוב לחיוביה של צפון העיר. משנתחוור ליצהרי כי המשיבה לא תמשיך לספק חומרי גלם ללא התחייבות כאמור, ביטל יצהרי את יתרת השיקים שלא נפרעו בטענה כי נפל פגם בנייר שהעבירה המשיבה לחברות הדפוס במסגרת החוזה עם צפון העיר. בית המשפט המחוזי לא נדרש לטענתו זו של יצהרי. מדובר בטענה שההכרעה בה מבוססת על התרשמותו של בית המשפט. יחד עם זאת, ממכלול הדברים קשה לקבל, כי יצהרי הסכים לשלם סכום של 900,000 ש"ח בתמורה לנייר פגום ולכן ראוי לקבל את דברי בא כוח המשיבה בעניין זה לפיהם, הסכים יצהרי לפרוע חלק מהחוב כלפי המשיבה כל עוד האמין שיוכל לקבל מידיה נייר בתנאי אשראי נוחים. כמו כן, פירעון חלק מהחוב כאמור, אינו עומד בסתירה לכך שהיה על יצהרי לדעת בעת משיכת השיקים האחרונים כי חלק ניכר מהם לא ייפרעו. 14. סיכומם של דברים, מעשיו של יצהרי מבטאים התנהלות שאין להשלים עימה. אף במציאות עסקית בה שואף כל צד להשיא את רווחיו, אין מקום לאפשר פגיעה מהותית באינטרסים הסבירים של הצדדים לעסקה. למותר לציין, כי אין מקום לצפות שכל צד לעסקה יפגין אלטרואיזם ויפעל לקידום רווחתו של הצד השני לעסקה על חשבון זו שלו, אולם על בית המשפט לעמוד על המשמר ולהבטיח שישמרו כללי ההגינות הבסיסיים ההכרחיים לניהול חיי מסחר וכלכלה תקינים ודינאמיים, כללים ההכרחיים להתפתחות החברה וקידום רווחת הפרטים בה. לצערי, במקרה שבפנינו לא הקפיד המערער על שמירת כללים אלו. מכל הטעמים שפורטו לעיל, לו תשמע דעתי, יידחה ערעורו של יצהרי ויתקבל ערעורן של המערערות 3 ,2. הערעור שכנגד 15. שתיים הן טענותיה של המשיבה בערעור שכנגד. ראשית, על פי כללי לשכת עורכי - הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 (להלן: התעריף), בתביעה שסכומה עולה על 860,000 ש"ח, שכר הטרחה המומלץ לא יפחת מ - 40,310 ש"ח בצירוף מע"מ, כהגדרת "תעריף מינימאלי מומלץ" בכללים. בית המשפט קמא פסק למשיבה שכר טרחה בסך 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ בלבד, סכום הנמוך מהתעריף. שנית, בית המשפט המחוזי פסק הצמדה וריבית כדין בלבד לחובתם של המערערים ולא ריבית בשיעור ובתנאים הנהוגים בבנק מזרחי המאוחד בע"מ בגין משיכות יתר בלתי מאושרות. לטענת המשיבה, השיקים שנמשכו לטובת המשיבה הופקדו בחשבון הבנק שלה בבנק המזרחי וביטולם על ידי יצהרי העביר את חשבון הבנק ליתרה שלילית והביא לחיוב המערערת בריבית בגין משיכת יתר. על כן, יש לקבוע כי הסכום בו זכו ישא ריבית בשיעור הנהוג בבנק המזרחי המאוחד בגין משיכות יתר בלתי מאושרות. 15. המשיבה בחרה שלא לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי על דרך של הגשת ערעור, אלא הגישה ערעור שכנגד בלבד. הלכה מושרשת היא עימנו, שבמסגרת ערעור שכנגד מוגבל בעל דין להעלאת נושאים שיש להם זיקה לעניין שבהודעת הערעור הראשי. השיקול המרכזי שבבסיס כלל זה הובהר לא אחת על ידי בית משפט זה. כך למשל פסק כבוד השופט ד' לוין בפרשת יעד אלקטריק (ע"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256): "שלא כבעניין תביעה שכנגד, אשר בה די, כאמור, בזהות בין בעלי הדין לצורך האפשרות להגישה, הרי לגבי ערעור שכנגד נדרשים זיקה וקשר לעניין שנזכר בהודעת הערעור הראשי, כדי שתותר הגשתו של ערעור שכנגד. ההבדל בין שני העניינים מסתבר מאוד: אם התביעה שכנגד לא באה לעולם אלא כדי למנוע ריבוי משפטים בין אותם אנשים, וממילא קבעה סדרים כדי שבין אותם בעלי דין יתנהלו בצוותא חדא גם משפטים בעניינים השונים זה מזה, הרי ככל שהדברים אמורים לגבי ערעור שכנגד - לא כך הם פני הדברים. כאמור לעיל, בעצם האפשרות להגיש ערעור שכנגד מוענקת פריווילגיה למי שיכול היה לערער בערעור ראשי ולא עשה כן לחרוג מפרקי הזמן הקצובים לו להגיש ערעור רגיל, ופריווילגיה זו מהווה גם כעין שוט כלפי הצד שכנגד החפץ בהגשת ערעור ראשי מצדו. דין הוא, שזכות זו לא תהא כלפי כל עניין שלבו של המערער שכנגד חפץ בו, אלא בהיות הערעור שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי, ולשם הגשמת מטרותיו - שומה עליו שיהא באותו עניין בו עוסק הערעור העיקרי" (שם, בעמוד 263). במקרה דנן, לטענות שמעלה המשיבה בערעור שכנגד אין כל זיקה לטענות המופיעות בהודעת הערעור. מטעם זה סבורה אני כי דין הערעור שכנגד להידחות. אציין, עם זאת, כי בפסיקה הובעה גם עמדה אחרת לפיה יש לראות בקביעת החיוב ובפסיקת ההוצאות הליך אחד בעל שני שלבים והשאלה אם מדובר ב"עניין אחד" או בשני עניינים שונים לצורך בחינת הערעור שכנגד, צריכה להיבחן לגופה (ראו: בש"א 7182/94 יעל זילברמן ואח' נ' שמואל שנפלד, עו"ד, פ"ד מט(2) 1, 3; בש"א 691/91 מדינת ישראל נ' אוזן, פ"ד מה (5) 695). דא עקא, לא מצאתי במקרה דנן ללכת בדרך זו. אף שאני סבורה כי דין הערעור שכנגד להידחות כאמור, ברצוני להוסיף מספר מילים לגופם של דברים בנוגע לסוגיית שכר הטרחה הנטענת בערעור שכנגד מטעם המשיבה. על פי הוראת תקנה 512(א), לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), כנקודת מוצא, פוסק בית המשפט לצד הזוכה שכר טרחה בסכום שלא יפחת מהתעריף. עם זאת, מקום בו סבר בית המשפט כי ראוי לפסוק סכום נמוך מזה, על בית המשפט מוטלת חובה לנמק בגוף הפסק מהם הטעמים שעמדו בבסיס החלטה זו. זו נקודת המוצא, אולם בכך, אין כדי לשלול מבית המשפט את שיקול דעתו העצמאי. סמכות בית המשפט בעניין זה מעוגנת בתקנה 512(ב) לתקנות הקובעת כדלקמן: "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון". בית משפט זה נתן דעתו בעבר לסוגיית התערבותו בפסיקת הערכאה הדיונית בעניין שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט שהוציא בעל דין בעקבות ניהול ההליך השיפוטי. נקבע שככלל, בית המשפט ימשוך את ידו מלהתערב בהחלטת הערכאה הדיונית. הטעם העומד בבסיס גישה זו נעוץ בעובדה שביכולתם של שופטי הערכאה הדיונית, בפניהם התנהל ההליך המשפטי, להתרשם במישרין מאופן ניהול ההליך על ידי הצדדים (ראו לעניין זה, למשל: ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581, 595; ע"א 136/92 בייניש-עדיאל - עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 131). אף על פי כן, בשורת פסקי דין נעתר בית משפט זה לבקשת בעלי דין ומצא להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית, במקרים בהם שכר הטרחה שנפסק היה נמוך משכר הטרחה המומלץ על פי התעריף ולא נומקו על ידי שופטי הערכאה הדיונית הטעמים לסטייה ממנו (ראה למשל ע"א 345/89 נאות דוברת נ' מעליות ישראליפט י. מ. ש. אילן נהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3) 350, 360; ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 140; ע"א 144/84 שרעבי נ' האחים קרטין השקעות בנכסים, פ"ד לט(4) 606, 609). במקרה דנן, בית המשפט המחוזי לא ציין בפסק דינו את הטעמים העומדים בבסיס החלטתו בנוגע לשכר הטרחה. למען הסר ספק, מעיון בחומר הרלוונטי לא ניתן להתחקות אחר הטעמים שביסוד החלטת בית המשפט המחוזי ולו באופן משתמע מפסק הדין (לעניין זה ראו את פסק דינה של כב' השופטת נתניהו בע"א 570/82 רייכרד נ' מרמלשטיין, פ"ד לט(1) 242, 246). לטעמי, היה על בית המשפט המחוזי לנמק את החלטתו לסטות מהתעריף המומלץ. עם זאת, כאמור לעיל, מאחר שבמקרה שבפנינו עניינו של הערעור שכנגד בנושאים להם אין כל זיקה לנושאי הערעור, לא מצאתי להידרש לטיעונים שהועלו על ידי המשיבה בנושא זה, כמו גם לטיעוניה באשר לשיעור הריבית שישא הסכום בו זכתה. 16. סיכומם של דברים, לו נשמעה דעתי, הייתי מציעה לחבריי לקבל את ערעורן של המערערות 2, 3 ולדחות את הערעור בכל הנוגע למערער 1, כמו גם את הערעור שכנגד. אשר לפסיקת שכר הטרחה וההוצאות בהליך זה, כאמור לעיל, מסקנתי היא שיש לקבל את ערעורן של המערערות 2-3 ולדחות את ערעורו של המערער 1. המערער 1 ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 20,000 ש"ח. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דינן של המערערות 2 - 3 בסך כולל של 25,000 ₪. הנשיא (בדימ') א' ברק: 1. כחברתי השופטת ע' ארבל, אף אני סבור כי יש לדחות את ערעורו של המערער 1 ולקבל את ערעורן של המערערות 2 ו-3. כן מסכים אני כי יש לדחות את הערעור שכנגד. חברתי ביססה את אחריותו של המערער 1 על עוולת הרשלנות, אשר תחולתה בעניין זה מעוררת בעיות חשובות, בעיקר לעניין חובת הזהירות המושגית. אף שנוטה אני לסברה כי חובת זהירות כזו אכן מתקיימת במקרה שלפנינו, הנני סבור כי ניתן לבסס את אחריותו של המערער 1 על בסיס שאינו חוזי טהור ואינו נזיקי טהור, אלא על בסיס שהוא sui generis - חובת תום הלב (ראו סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). 2. חובת תום הלב מהווה הוראת יסוד במשפט הישראלי (ראו ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, 297). היא משקפת דוקטרינה "מלכותית" (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 702). היא מהווה נשמתה של מערכת המשפט, ומקימה בפני הפרט את החובה לנהוג ביושר ובהגינות בחברת בני האדם (ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2) 237, 264; בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828, 834; א' ברק שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז) 473). החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במגעים חוזיים. אין היא מוגבלת לצדדים העתידיים לחוזה. אין היא מוגבלת למי שעשוי להישכר ממנו באופן ישיר. היא חלה גם על מי שאיננו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד (ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673; ע"א 487/88 חברה לפיתוח שכונות נ' עזבון המנוח עכאב (לא פורסם)). אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן, פ"ד מה(3) 401; ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53; ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (לא פורסם)). חובה לפי עקרון תום הלב עשויה להתקיים גם מקום שמתקיימת אחריות בנזיקין. היא עשויה להתקיים לצד אחריות חוזית של הצדדים הישירים לחוזה. אין בקיומה של חבות בנזיקין או בחוזים כדי לשלול חבות לפי עקרון תום הלב. התנהגות פלונית עשויה להקים אחריות הן בנזיקין הן לפי חובה מיוחדת זו (השוו רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, 316-317). 3. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער שלפנינו "עשה שימוש ציני ורציף במושג של האישיות המשפטית, כדי להימלט, בסיומו של יום, מזיהוי מקור החוב, ואולי גם מחבותו הוא לדרך ניהול עסקים כזה" (פסק הדין המחוזי, עמ' 8). זאת, באמצעות "ריקון חברה אחת מתוכן, והחלפתה בחברה אחרת, באותו נושא, עם אותו ניהול וכלפי אותו ספק - וזאת מספר פעמים" (שם, עמ' 7-8). עוד ציינה הערכאה הדיונית כי המערער יצר מצג בפני המשיבה כי אין לה כל סיבה לדאגה ביחס לכיסוי החובות כלפיה, "בהבטיחו ששיקים של העיתון צפון העיר יכובדו ואין כל חשש לגביהם". זאת, כפי שציינה חברתי, הגם שנראה כי ידע כי מצבו הפיננסי של עיתון צפון העיר באותה עת לא יאפשר לו לעמוד בחיוב זה. בנסיבות אלו, המערער הפר את חובתו לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. אכן, הסתרת מצבו הכספי של עיתון צפון העיר מאת המשיבה, תוך יצירת מצג של "עסקים כרגיל" וגב פיננסי איתן, לצד "השיטה" שנהג בה המערער של ריקון חברות מתוכן בזו אחר זו, מטילה עליו אחריות אישית לנזקיה של המשיבה שנוצרו עקב הפרת חובת תום הלב, כאמור בפסק דינה של חברתי, השופטת ע' ארבל. השופט א' גרוניס: 1. לאור הנסיבות המיוחדות, הרי ככל שהדבר נוגע למערער 1, מסכים אני לתוצאה של דחיית הערעור. כן מסכים אני לקבלת ערעורן של המערערות 2 ו-3, כמוצע על-ידי חברתי השופטת ע' ארבל. 2. כמו כן, מסכים אני לדחיית הערעור שכנגד, וזאת לגופו של עניין. לפיכך, איני רואה צורך להידרש לשאלה האם הערעור שכנגד הוגש כדין. הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. חובת הזהירות