1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, אשר מצא כי המערערת (להלן - העיריה) ניהלה משא ומתן שלא בתום לב עם המשיבה (להלן - העובדת), ועל כן חויבה בפיצויים בגין עוגמת נפש בסך -.8,000 ש"ח והוצאות משפט, ומכאן הערעור לפנינו. 2. העובדות הצריכות לענייננו, כפי שקבען בית-הדין קמא: א) העובדת סיימה לימודי מזכירות בבית-ספר תיכון, ולא השלימה תעודת בגרות; ב) העובדת עבדה מיום 6.9.1987 ועד יום 20.8.1988 כפקידה בעיריה במחלקות שונות; ג) בסוף מרץ או בתחילת אפריל 1990 פנתה העובדת לגב' ברנפלד, מרכזת מגמת המינהל בבית-ספר השייך לעיריה לשם בירור אפשרות שיבוצה כמורה ללימודי מזכירות בבית-הספר; ד) ביום 8.5.1990 ביקשה הגב' ברנפלד מהעובדת ללמד שני שיעורים לדוגמא, וזאת לאחר קבלת הדרכה ממורות אחרות, וסופקו לה ספרי לימוד; ה) מיד לאחר השיעורים לדוגמא נפגשה העובדת עם סגנית המנהלת, הגב' זק, וזו הודיעה לה כי על בית-הספר לקבל אישור ממחלקת המנגנון של העיריה לשם העסקתה, וכי יהיה עליה להשלים את השכלתה תוך שנה, לפני שתתקבל סופית, ועל כן בכל מקרה תהיה השנה הראשונה לעבודתה שנת נסיון; ו) עם מתן הסכמת העובדת לתנאים דלעיל, החל הטיפול המעשי בשיבוצה כמורה בשנת הלימודים הבאה, ובהשגת אישור המנגנון לכך; ז) העובדת החלה מיד לאחר אותו סיכום בהכנות מעשיות לתחילת שנת הלימודים. הכנותיה כללו שיחות עם הגב' ברנפלד, רכישת ציוד, קריאת ספרים והכנת מערכי שיעור; ח) העובדת שובצה במערכת השעות לשנת הלימודים התשנ"א; ט) ביום 19.7.1990 שלחה מנהלת בית-הספר מכתב לעובדת, ובו נאמר: "הנני מברכת אותך על הצטרפותך לצוות המורים בבית-ספרנו... ביום 27 באוגוסט 1990 תתקיים פגישת מורים חדשים עם מנהלת בית-הספר."; י) מורים חדשים משובצים, כדבר שבשגרה, בלוח הלימודים של בית-הספר לפני קבלת אישור מחלקת המנגנון של העיריה, ומורה מתחיל את שנת הלימודים בלא מינוי, וזה האחרון מתקבל לאחר מכן. בעבר קרו רק שני מקרים שמחלקת המנגנון לא אישרה קבלת מורה חדש; יא) ב-14.8.1990 פנה בית-הספר למחלקת המנגנון לשם קבלת אישור להעסקתה כמורה, והבקשה נדונה ביום 21.8.1990 או סמוך לו ונדחתה. הטעם שניתן לדחית קבלת העובדת לעבודה היה הנסיון הלא מוצלח, לדעת המנגנון, שהיה עם העובדת בשנת 1987, עת עבדה בעיריה; יב) הודעת מחלקת המנגנון של העיריה הועברה מיד לבית-הספר, אך זה המתין עד אשר הגיעה העובדת לפגישת המורים החדשים ב-27.8.1990, ואז נאמר לה לפנות לסגנית המנהל אשר "בישרה" לה כי לא התקבלה לעבודה. 3. בית-הדין קמא לא מצא בחומר הראיות תימוכין לגרסת העובדת כי נקשר בין הצדדים חוזה מחייב. מאידך גיסא מצא בית-הדין שהתנהגות העיריה אינה עולה בקנה אחד עם דרישות תום הלב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה, כמצוות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), משום שבית-הספר הינו חלק מהמערכת הארגונית של המחלקה לחינוך בעיריה, ועל כן משא ומתן עימו מחייב את העיריה. חוסר תום הלב של העיריה התבטא בכך ש: א) נאמר לעובדת להכין מערכי שיעור; ב) נשלח לה מכתב הברכה; ג) נדחתה הפניה למנגנון לאמצע חודש אוגוסט. לאור קביעה זו פסק בית-הדין פיצוי בשל עוגמת נפש בסך -.8,000 ש"ח. 4. העיריה טענה לפנינו את הטענות הבאות: א) טעה בית-הדין בקובעו שהעיריה נהגה שלא בתום לב; ב) בית-הדין לא נתן משקל מספיק לאזהרות שנתנו עובדי העיריה לעובדת; ג) בית-הספר אינו הגוף המוסמך להחליט על העסקת מורים; ד) היה על העובדת להיות ערה לכך שהעסקתה מותנית באישור מחלקת המנגנון, והתנהגותה של זו האחרונה היתה סבירה בנסיבות המקרה; ה) בית-הדין לא נתן משקל נאות לעובדה שהמגעים בין הצדדים לא הבשילו לידי יחסים חוזיים; ו) בית-הדין לא היה מוסמך לחייב את העיריה בפיצויי ציפיה; ז) משלא נוצרה "הבטחה" מחייבת מצד העיריה, אין להטיל עליה כל אחריות; ח) כל מאמצי העובדת להתקבל לעבודה בעיריה נעשו על ידה תוך נטילת סיכון מחושב; ט) טעה בית-הדין בכך שמצא כי לעובדת נגרמה עוגמת נפש במידה המחייבת פיצוי; י) בית-הדין חרג מסמכותו כאשר הטיל על העיריה פיצויים בסך -.8,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, וזאת לאחר שהעובדת העמידה את כל תביעתה בגין כל עילות התביעה על סך כולל של -.4,000 ש"ח בלבד, ובמהלך הדיון ובסיכומיה העמידה נזק זה על -.1,000 ש"ח בלבד. 5. העובדת תמכה בפסק-הדין ובניקומיו. עד כאן טענות הצדדים. 6. נתייחס לטענות העיריה, אף כי לא בהכרח כסדרן. תחילה - האם מוסמך בית-הספר לחייב את העיריה. הנהלת בית-הספר היא שלוחה מינהלית של העיריה. משהסמיכה העיריה את ממלאי התפקידים בבית-הספר להכשיר מורים ולקבוע את שיבוצם במערך הלימודים, הרי שהסמיכה אותם לנהל משא ומתן בשמה בכל הנוגע להעסקת המורים. רשאי עובד להניח, כי כאשר הוא מקבל מהנהלת בית-הספר מסמך ובו ברכה על הצטרפותו לצוות המורים (סעיף 2ט' לעיל), משמעות הדבר כי בית-הספר קיבל את האישורים הדרושים מהמוסמכים לכך בעיריה. כל גוף פועל באמצעות אורגנים ושלוחות. אלה - במעשיהם ובמחדליהם, כל עוד הם פועלים במסגרת שסביר שיפעלו, מחייבים את הגוף שבשמו הם פועלים. מאחר שבתאגיד סטטוטרי עסקינן - אין לראות במכתב בית-הספר חוזה המחייב את העיריה להעסיק את העובדת, אולם יש לראות את העיריה כחבה פיצוי, עליו ידובר בהמשך, בגין חוסר תום הלב בניהול המשא ומתן על ידי האורגן שלה. ממסכת העובדות עולה, כי לעובדת היה יסוד איתן להאמין כי עם קבלת המכתב מבית-הספר, היא התקבלה לעבודה, ועל יסוד אמונה זו להתכונן למילוי תפקידה כראוי; במיוחד אמורים הדברים לאור העובדה שכחודשיים לפני קבלת המכתב, לאחר שעמדה בבחינות, הודיעה סגנית מנהל בית-הספר לעובדת שעל בית-הספר לקבל אישור ממחלקת המנגנון העיריה לשם העסקתה (סעיף 2ה' לעיל). העובדת לא היתה צריכה לצפות שהנהלת בית-הספר תפנה למחלקת המנגנון של העיריה רק כחודש לאחר שהודיעה לה כי התקבלה לעבודה, וכי לא יידעה אותה מיד לאחר שהתברר לה שמנגנון העיריה לא אישר את ההעסקה. 7. ומכאן לסוגית תום הלב. אין צורך להרחיב את הדיבור על כך מכיוון שעל פי שיטתנו המשפטית, יש לנהל משא ומתן לקראת כריתת חוזה בדרך מקובלת ובתום לב, כמצוות המחוקק בסעיף 12 לחוק החוזים. "סעיפי תום הלב בחוק החוזים מהווים צינורות שאיבה של עקרונות מוסריים אל תוך דיני החוזים. משמעות מושג תום-הלב טמונה בתחום האתיקה, וניתן לבארה ולתארה באמצעות מושגים קרובים כמו נאמנות, אמונה, יושר והגינות. עקרון תום-הלב מעניק גושפנקא משפטית לצווי מוסר: התנהגות אנושית, ביושר ובהגינות" (ג' שלו [6], דיני חוזים, בע' 42). וכיצד ניישם את העקרונות תום הלב? "החובה הקבועה בסעיף 12 מנוסחת בלשון כללית, פתוחה ורחבה. חובת תום הלב מהווה אמת-מידה (סטנדרד) שהמחוקק השאיר לבתי המשפט את מלאכת עיצובה. ואכן מאז חקיקתו של חוק החוזים זכה הסעיף לפיתוח פסיקתי ענף, ואף להתייחסות נרחבת בספרות המשפטית. ניתן לומר בבירור כי בתי המשפט נענו לאתגר שניצב בפניהם, וזאת בזהירות הראויה להפעלתו של עקרון, שכולו מעוגן בשיקול דעתו של השופט היושב בדין. תוואי הדרך עדיין אינם ברורים ולא כולם מסומנים" (פרידמן-כהן [7], חוזים, כרך א' בע' 513-4). על בתי-הדין לעבודה, שעה שהם מפעילים שיקול דעתם בנושא זה, להגיע למסקנה שבמשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עבודה יש לנקוט באמות מידה מחמירות, בכל הנוגע והמתייחס לתום הלב, כפי שמצא בית-הדין לנכון לעשות בסוגית תום הלב בקיומו של חוזה עבודה (ראה מ' גולדברג [8] "תום לב במשפט העבודה"; וק' ורדי [9] "תום הלב ביחסי עבודה"). חוסר תום הלב של העיריה מתבטא, ביחוד, באי-גילוי עובדות חשובות. "תחום תחולה מובהק ושכיח של חובת תום-הלב במשא-ומתן הוא תחום הגילוי. הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב במשא-ומתן לובשת צורה של אי גילוי עובדות, כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני. בתחום זה חובת תום-הלב היא אקטיבית, ומטילה חובת-עשייה. חובת תום-הלב כוללת חובה לגלות לצד השני לפני כריתת החוזה עובדות חשובות, ואפילו עובדות שהצד השני היה יכול לגלותן בכוחות עצמו; כאשר גילוי זה מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה" (שלו [6], שם בע' 49). בענייננו - חייבת היתה הנהלת בית-הספר להודיע לעובדת, עם קבלת "הברכה" להצטרפותה לסגל בית-הספר, שהברכה תהפוך לברכה לבטלה אם לא תאושר על ידי מחלקת המנגנון, אף אם יכלה העובדת לברר עובדה זו בכוחות עצמה. גילוי זה התחייב בנסיבות המקרה. וכל זאת בנוסף לשיהוי בהגשת הבקשה למחלקת המנגנון לאישור העסקתה של העובדת. 8. ומכאן לפיצוי. סעיף 12(ב) לחוק החוזים קובע: "צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה". "תחום הפיצוי" שנקבע בסעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) אינו מהווה רשימה סגורה (ע"א 829/82 [1], בע' 583; ע"א 651/82 [2], בע' 796), וניתן לפסוק פיצוי אף בגין אכזבה הנובעת מציפיה. דברים אלא באו לידי ביטוי בדבריו של הנשיא שמגר (שהובאו בפסק-דינו של בית-הדין האזורי): "אינני רואה, מדוע לא יזכה אדם, שסבל מאירוע כאמור, לפיצוי על האכזבה, החששות, הרוגז והתסכול שנגרמו לו, במסגרת התשתית המשפטית שנוצרה שבסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970" (ע"א 49/83 [3], בע' 552)". 9. אשר לגובה הפיצוי. א) בכתב תביעתה תבעה העובדת סך של -.4,000 ש"ח, תוך פירוט כולל של נזקיה. בסיכומיה, שהוגשו בכתב, חזרה על תביעתה ופירטה; -.1,000 ש"ח משכורת ממוצעת שהיתה מרוויחה בחודש יולי. -.1,000 ש"ח עבור הוצאות טלפונים, קנית דפדפות, ישיבה בספריות וכו'. -.1,000 ש"ח עוגמת נפש ופיצוי על כך; ב) בית-הדין האזורי דחה את התביעה בגין שלוש העילות הראשונות, וקיבל את התביעה בגין העילה הרביעית, באמרו: "עולה מהמקובץ כי התובעת לא הוכיחה את הנזקים הנ"ל להם היא טוענת. אך היא הוכיחה כי אי קשירת הסכם העבודה עמה גרם לה עגמת נפש, וכי הוא פגע בציפיות סבירות שהיו לה כי ישתכלל חוזה עבודה בין הצדדים". ומסקנתו הסופית: "בלוקחנו בחשבון את הציפיות הסבירות של התובעת כי ייכרת חוזה, לאור התנהגות הנתבעת, ויחד עם זה את העובדה כי התובעת לא הוכיחה כי ניסתה לעשות להקטנת הנזק, אנו פוסקים לה פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, בסך -.8,000 ש"ח"; ג) כפי שציינו לעיל - לא ערערה העובדת על אי-פסיקת הסכומים שתבעה בגין שלוש עילות התביעה הראשונות. דין הוא כי "כעקרון, לעולם לא יפסוק בית-המשפט לתובע יותר מאשר ביקש, אפילו מתברר במהלך הדיון, כי הוא זכאי ליותר" (הנשיא שמגר בע"א 19/83 [4], בע' 530; ע"א 769/86 [5], בע' 589), וזאת אף אם התביעה בגללותה היתה על סכום גבוה יותר (ע"א 769/86 [5] הנ"ל). ד) העולה מכל האמור הוא כי בית-הדין לא היה מוסמך לפסוק, בגין עגמת הנפש, יותר מאשר תבעה העובדת. 10. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו, כך שבמקום האמור בפסק-דינו של בית-הדין האזורי, תשלם העיריה לעובדת סך של -.1,000 ש"ח, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום בו הודע לעובדת שמחלקת המנגנון לא אישרה את העסקתה בעיריה, ז.א. מיום 27.8.1990 ועד יום בתשלום בפועל. כמו כן תשא העיריה בהוצאות העובדת, שלא היתה מיוצגת בשתי הערכאות, בסך של -.500 ש"ח. 11. פסק-הדין הוא על דעת רוב חברי המותב. אחד מחברי המותב בדעה כי יש לקבל את הערעור כך שבמקום החיוב בסך -.8,000 ש"ח, יהא על העיריה לשלם לעובדת -.4,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית; סכום זה, -.4,000 ש"ח, הוא סכום התביעה המקורי, ואין בית-הדין האזורי רשאי לפסוק למעלה מהמבוקש. מאידך גיסא - בהיות העובדת בלתי מיוצגת - הפירוט שהגישה אינו צריך לעמוד לה לרועץ. חוזהתום לב