השופט י' דנציגר: 1.בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב), במסגרתו נדחתה תביעת המערער ליתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם שנערך בין הצדדים. העובדות - כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא 2.המשיבה 4, אלבס אלקטרוניקה בע"מ (להלן: החברה המשותפת), הינה חברה שהוקמה על ידי המערער 1, מר דניאל פוקס (להלן: פוקס), והמשיב 1, מר משה אלבס (להלן: אלבס), באמצעות חברות שבבעלותם, המערערת 2 והמשיבה 2, בהתאמה. החברה המשותפת עסקה בייבוא, שיווק ומכירת רכיבים אלקטרוניים ובמשך השנים צברה רווחים, מוניטין וכן ספקים ולקוחות רבים. לאור תחום עיסוקה, הנכסים העיקריים של החברה המשותפת הם ספקיה. 3.בין פוקס לאלבס התגלעו חילוקי דעות קשים בקשר לניהול החברה המשותפת, ולאחר שכשלו ניסיונות ההידברות בין הצדדים הגיעו השניים להחלטה לפיה יש לשים קץ להמשך דרכם העסקית המשותפת. כממצא עובדתי, קבע בית המשפט קמא כי לכל המאוחר, כבר בחודש נובמבר 2004 החליטו הצדדים להיפרד ולפנות כל אחד לדרכו, אלא שבשלב זה טרם גובש אופן פירוק החברה המשותפת. ביום 20.4.2005 נחתם בין הצדדים הסכם שהסדיר את אופן הפירוד בין הצדדים (להלן: הסכם הפירוד). בלבו של הסכם הפירוד עמד אופן הפנייה לספקים על ידי הצדדים לאחר הפירוד וכיוצא באלה הוראות הנוגעות לחלוקת הספקים בין הצדדים. למען הסדר הטוב, יובא להלן חלקו הראשון של הסכם הפירוד: "1. לאחר שכשלו ניסיונות הידברות בין הצדדים על המשך עבודתם המשותפת בחברה, החליטו הצדדים להפרד, כל אחד לדרכו. 2. לספקים תימסר הודעה על החלטת הפרידה ביום 1.5.2005. 3. מאחר שלא ניתן לכפות על הספקים עם מי לעבוד, אם בכלל, כל צד מתחייב לכבד כל החלטה של ספק לעבוד עם הצד השני, ושני הצדדים מתחייבים לכבד החלטה של ספק שלא לעבוד עם מי מהם. 4. מאחר שהצדדים מתכוונים להמשיך ולפעול בתחום בו פועלת החברה מוסכם כי, כל צד יהיה רשאי להשיג לעצמו סוכנויות ו/או נציגויות אחרות אשר אף עשויות להחשב מתחרות בסוכנויות ו/או בנציגויות של החברה. 5. הצדדים מאשרים בזאת כי לא חתמו או לא הגיעו להסכמה מחייבת עם אף אחד מהספקים של החברה. 6. הצדדים מאשרים בזאת, כי עד למועד הסכם זה, לא התחרו, בין במישרין ובין בעקיפין בפעילות החברה." 4.עוד מצא בית המשפט קמא כי בפועל, עוד לפני החתימה על הסכם הפירוד, החל כל אחד מהצדדים לתכנן ולעשות לביתו לקראת היום שלאחר הסכם הפירוד. 5.אשר לפוקס, קבע בית המשפט קמא כי עוד ביום 24.10.2004, ובטרם החתימה על הסכם הפירוד, הקים פוקס - בעקיפין - חברה בשם אדנטק בע"מ (להלן: אדנטק), אשר תחום עיסוקה זהה לזה של החברה המשותפת. בעקיפין, אמרנו, שכן למעשה בעלי מניותיה של אדנטק הם בנו של פוקס ומר נוח לוי. בין היתר, מצא בית המשפט קמא כי חלוקת המניות של אדנטק הינה תמוהה ומעוררת חשדות, בייחוד נוכח היות בנו של פוקס בחור בשנות העשרים לחייו, ללא כל ניסיון בתחום האלקטרוניקה. על בסיס עובדה זאת ועובדות נוספות שהובאו בפני בית המשפט, קבע בית המשפט כי מי שבפועל ניהל את אדנטק ועמד מאחורי הקמתה, הינו פוקס עצמו. 6.אשר לאלבס, מצא בית המשפט קמא כי הלה התקשר עם חברת TTI Inc (להלן: TTI), שהיא אחת החברות הגדולות בעולם בתחום שיווק ומכירת רכיבים אלקטרוניים, לשם הקמת נציגות של חברה זו בישראל. ואכן, ביום 8.3.2005 הקים אלבס חברה בשם T.T.I Electronics Israel Ltd, שנועדה להיות סניף של TTI בארץ. בית המשפט קמא קבע עוד, כממצא עובדתי, כי כבר ביום 23.3.2005 הפך הסכם שיתוף הפעולה עם TTI להסכם מחייב. עוד קבע בית המשפט קמא כי אלבס הציג עצמו בפני נציגי TTI באמצעות מצגת המבוססת על נתוני החברה המשותפת, לקוחותיה והספקים אותם היא מייצגת. פסק דינו של בית המשפט קמא 7.מהעובדות שתוארו לעיל, הסיק בית המשפט קמא את המסקנות המשפטיות הבאות: בית המשפט קמא קבע כי אלבס פעל בחוסר תום לב בכל הקשור לכריתת הסכם הפירוד שכן הסתיר במודע מידע חשוב ורלוונטי משותפו להסכם זה, ואף הצהיר בסעיף 5 להסכם הפירוד הצהרה המנוגדת למצב העובדתי ששרר ביום חתימת הסכם הפירוד. עוד קבע בית המשפט קמא כי אלבס עשה שימוש אסור בפרטי החברה המשותפת לטובתו האישית. בית המשפט קמא דחה את טענותיו של אלבס להיעדר חובת גילוי המוטלת עליו. לבסוף קבע בית המשפט קמא, כי העדר גילוי העובדות לאשורן לכך שבין אלבס לבין TTI מתנהל משא ומתן מתקדם וכן כי כבר הושגו הבנות מחייבות ומפורטות, עד כי למעשה ניתן לראות בהבנות אלו הסכם מחייב, עולה כדי העדר תום לב מצדו של אלבס בשלב המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם הפירוד. 8.אשר לפוקס, קבע בית המשפט קמא כי התנהלותו עובר לחתימת הסכם הפירוד בכל הנוגע להקמת אדנטק והסתרת עובדה זו מעיני אלבס, אינה ההתנהגות הסבירה והרצויה מצדדים להסכם, בייחוד נוכח העובדה כי מדובר בשותפים שניהלו עסק משותף במשך כעשרים שנים. לסיכום, קבע בית המשפט קמא כי הצהרות הצדדים בהסכם הפירוד אינן עולות בקנה אחד עם התנהלותם במציאות ומשכך חובת תום הלב בניהול המשא ומתן הופרה על ידי שניהם. במצב דברים זה, לא מצא בית המשפט קמא מקום להיעתר לתביעתם של המערערים וליתן את הסעד המבוקש על ידם. טענות הצדדים 9.טענות המערערים. בערעור שבפנינו, מערער פוקס על קביעות רבות של בית המשפט קמא. בין היתר, טוען פוקס כי אלבס ידע על הקמתה ופעילותה של אדנטק עובר לחתימה על הסכם הפירוד, והעובדה שחתם על הסכם הפירוד "בעיניים פקוחות" מוכיחה כי אדנטק אינה מתחרה בחברה המשותפת. עוד טוען פוקס כי היה על בית המשפט קמא לקבוע כי אלבס הפר הפרה יסודית את הסכם הפירוד, ולחילופין כי נפל בכריתת הסכם הפירוד פגם של הטעיה או טעות, ולכן הודעת הביטול שנשלחה על ידי המערער הינה כדין. 10.טענות המשיבים. גם המשיבים מערערים, במסגרת סיכומיהם, על קביעות עובדתיות רבות של בית המשפט קמא. כך, למשל, טוענים המשיבים כי TTI מעולם לא היתה ספק או מפיץ של החברה, ומכאן שאלבס לא הצהיר הצהרה המנוגדת למצב העובדתי ולא הפר את סעיף 5 להסכם הפירוד. עוד טוענים המשיבים כי לא היה מקום לקבוע כי קיומו של משא ומתן או אפילו הסכם עם TTI מהווה מידע "חשוב ורלוונטי" שראוי היה לגלותו. המשיבים טוענים עוד כי בענייננו קיימות נסיבות יוצאות דופן, שלאורן לא היה מקום לקבוע כי קיימת חובת גילוי של המידע האמור והן, בין היתר: חוסר אמון מוחלט ומתמשך בין הצדדים, שלאורו היה ברור כי השותפות בדרך לסיומה; הסכמה מפורשת להיפרדות בדרך של חלוקת ספקים כבר מנובמבר 2004; כל אחד מהצדדים, כהכנה לקראת הפירוד, פנה בנפרד ל-TTI במטרה לקבל את הנציגות לעצמו, מבלי לספר על כך לשני, ועוד. המשיבים טוענים עוד כי הפרותיו של המערער את חובת תום הלב חמורות שבעתיים מאלה של המשיב, שכן אדנטק התחרתה בפועל בפעילות החברה, כבר במועד החתימה על הסכם הפירוד. אשר למסקנתו של בית המשפט ביחס להתנהגות המשיבים, טוענים המשיבים כי בצדק לא קבע בית המשפט קמא כי מדובר בטעות או בהטעיה, שכן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין ההתקשרות בהסכם הפירוד. עוד טוענים המשיבים בהקשר זה, כי לכל היותר מדובר בטעות מצד המערערים בכדאיות העסקה, שכן מרבית ספקי החברה המשותפת בחרו להמשיך ולעבוד עם המשיבים, ולא עם המערערים. דיון והכרעה 11.השאלה הראשונה שבפנינו היא האם עלו מעשיו של אלבס במקרה דנן כדי הטעיה, כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). אם עלו מעשיו של אלבס כדי הטעיה, הרי שעל פי סעיף 15לחוק החוזים, לכאורה קמה לפוקס הזכות להודיע על ביטול הסכם הפירוד, כפי שטוענים המערערים. לחילופין, יש לבחון האם מעשיו של אלבס במקרה דנן עלו כדי הפרת חוזה. אם נמצא כי התשובה לאיזו מהשאלות דלעיל הינה חיובית, תעלה כנגדה השאלה האם לחוסר תום לבו של פוקס ישנה השלכה על הסעדים המגיעים לו בגין ההטעיה או בגין הפרת הסכם הפירוד. 12.הערה מקדמית: שני הצדדים במקרה דנן מלינים על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ועל ממצאים שאותם קבע בפסק הדין. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת או כאשר הגרסה העובדתית שהתקבלה אינה עומדת במבחן השכל הישר. הטעם להלכה זו נעוץ בכך שלערכאה הדיונית, כמי שהתרשמה מהעדים ומדבריהם באופן ישיר, יתרון על פני ערכאת הערעור (ע"א 8409/04 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 19.9.2007), פסקה 8 לפסק הדין, והאסמכתאות הנזכרות שם). לא מצאתי כי מתקיימות במקרה דנן נסיבות חריגות המצדיקות התערבות כאמור, ולכן נסתמך אנו על קביעותיו וממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, כפי שתוארו לעיל. האם עלו מעשיו של אלבס כדי הטעיה 13.סעיף 15 לחוק החוזים קובע כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן." 14.לדעתי, לא עלו מעשיו של אלבס כדי הטעיה, כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים, וזאת מכמה סיבות, אשר יש בכל אחת מהן, כשלעצמה, כדי לשלול קיומה של עילת ביטול בגין הטעיה. 15.היעדר קשר סיבתי בין ההטעיה לבין קשירת החוזה: אחד מיסודותיה של עילת ההטעיה היא קשר סיבתי. הקשר הסיבתי הנדרש הוא כפול: על מנת שתקום עילת ההטעיה נדרש קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הטעות, כלומר שההטעיה היא שגרמה לטעות; בנוסף, נדרש קשר סיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה, כלומר נדרש שעקב הטעות, התקשר המוטעה בחוזה (ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 314 (2005) (להלן: שלו); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 854 (1992) (להלן: פרידמן וכהן)). 16.נטל הוכחת הקשר הסיבתי הכפול הוא על הטוען להטעיה, המבקש להפעיל את ברירת הביטול. הטוען להטעיה חייב להוכיח כי הטעות שנגרמה על ידי אי הגילוי היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה או, במלים אחרות, כי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו, לא היה מתקשר בחוזה. עליו לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת מדוע לא היה מתקשר בעסקה לו היה ידוע לו הדבר שלא התגלה. (ראו: פרידמן וכהן, 854; ע"א 280/87 רן קופלמן נ' דניאל בינקין, פ"ד מג(2) 753 (1989) (להלן: קופלמן נ' בינקין)). יש להניח לטענה זו תשתית עובדתית. אין די בהעלאת טענות, אלא יש לבססן מבחינה עובדתית, שאם לא כן, תידחה הטענה (ע"א 362/89 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יקבי חברון בע"מ (לא פורסם, 5.1.1992)). 17.בענייננו, גם אם טענו המערערים כי לא היו מתקשרים בהסכם הפירוד אילו היו יודעים את העובדות לאשורן (קרי, כי המשיבים כבר התקשרו בהסכם מחייב עם TTI עובר להסכם הפירוד), הרי שלא הביאו תשתית עובדתית לביסוס טענה זו, ולא נקבע כל ממצא שכזה על ידי בית המשפט קמא. יתרה מכך, סבורני כי מעובדות המקרה עולה בדיוק ההפך. כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, כבר בחודש נובמבר 2004 התכוונו הצדדים להביא ל"הפרדת כוחות" ביניהם, וזאת על רקע סכסוכים וחילוקי דעות קשים באשר לניהול החברה המשותפת. בנסיבות אלה, סבורני כי אין ממש בטענה כי אילו ידעו המערערים על קיומו של הסכם עם TTI לא היו מתקשרים בהסכם הפירוד, והסכם זה היה נחתם ממילא. הנה, לא נמצא כי התקיים יסוד הקשר הסיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם הפירוד, ומכאן שלא עומדת למערערים עילת הביטול בגין הטעיה. 18.הטעות הינה טעות בכדאיות העסקה: סעיף 14(ד) לחוק החוזים קובע כי לעניין סעיף 14 (שעניינו בטעות) וסעיף 15, לא תיחשב כטעות "טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". דהיינו, טעות שהיא תוצאת הטעיה המתייחסת לכדאיות העסקה בלבד, אינה מהווה עילה לביטול החוזה (שלו, 314). 19.לטעמי, הטעות שטעה פוקס במקרה שלפנינו, אינה אלא טעות בכדאיות העסקה, ולכן אינה מקנה לו את הזכות לביטול הסכם הפירוד. עצם החתימה של אלבס על הסכם מחייב עם TTI עובר להסכם הפירוד, פוגעת אך ורק ברווחיות שפוקס ציפה או קיווה שתצמח לו בעקבות הפירוד משותפו לעסקים, אלבס. פירושו של ההסכם בין אלבס ל-TTI משמעה כי פוקס מנוע - על פי הסכם הפירוד - מלפנות ל-TTI בעצמו על מנת שזו תתקשר עמו לאחר הפירוד. איני סבור כי טעות מעין זו הינה מסוג הטעויות היסודיות אשר מקנות את זכות הביטול לפי סעיף 14 או 15 לחוק החוזים. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט מלץ בעניין קופלמן נ' בינקין, עמ' 758: "המערער נכנס לעיסקה לתועלתו המסחרית, ולרוע מזלו לא הפיק רווחים כפי שציפה. לא הייתה כאן יותר מאשר טעות בכדאיות העיסקה, שנתגלתה רק בדיעבד." 20.הנה, המסקנה אליה הגעתי הינה, כי כלל לא הוכחה עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, ומכאן שלא קמה למערערים עילת הביטול בגין הטעיה. עתה נעבור לשאלה האם עלו מעשיהם של המשיבים כדי הפרה של הסכם הפירוד. האם עלו מעשיו של אלבס כדי הפרת הסכם הפירוד 21.הפרת חובת תום הלב. סבורני כי בהתנהגותם של המשיבים במקרה דנן היה משום חוסר תום לב, שהתבטא בכך שנמנעו מלגלות למערערים דבר קיום המשא ומתן עם TTI, וחמור מכך, נמנעו מלגלות למערערים דבר הגעתם להסכם מחייב עם TTI. הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לובשת צורה של אי גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני (שלו, 150). בנסיבות העניין, חוסר תום הלב המשיך אל תוך השלב החוזי, שכן גם בעת החתימה על הסכם הפירוד, ואף לאחר מכן, לא גילו המשיבים למערערים את העובדות האמורות. על כך ראה דברי כבוד הנשיא שמגר בע"א 3912/90 EXIMIN S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטטיל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 78 (1993) (להלן: עניין EXIMIN): "כאמור לעיל, אפשר שחובת הגילוי קמה כבר בשלב המשא ומתן, אך כל עוד לא קוימה, הרי החובה בעינה עומדת, ולפיכך אם לא קוימה גם בשלב החוזי, עולה העדר תום הלב כדי הפרה." 22.גילוין של העובדות האמורות מתבקש, לטעמי, נוכח יחסי השותפות בין הצדדים (אף שיחסים אלו עלו על שרטון ולכן נחתם הסכם הפירוד), וכן נוכח העובדה שביסוד ההסכם עמדה התפיסה שהצדדים מסדירים ביניהם את אופן חלוקת הספקים, הן הספקים הקיימים של החברה המשותפת והן הספקים הפוטנציאליים של החברה. לכן, עצם הפנייה לספקית פוטנציאלית של החברה המשותפת הוא מידע שבנסיבות העניין היה מקום לגלותו למערערים, עובר לחתימת הסכם הפירוד. 23.בית המשפט קמא אף הוא קבע כי אלבס "פעל בחוסר תום לב בכל הקשור לניהול כריתת הסכם הפירוד שכן הסתיר במודע מידע חשוב ורלוונטי משותפו להסכם זה". 24.משנמצא כי אלבס הפר את חובת תום הלב, וכי הפרה זו נמשכה בעת כריתת הסכם הפירוד ובעת קיומו, דין הפרת חובה זו כדין הפרה של הסכם הפירוד, ולכאורה עמדו לרשות הנפגעים מההפרה - המערערים - הסעדים העומדים לרשותו של נפגע מהפרת חוזה, לרבות הזכות לביטול ההסכם (שלו, 126). אלא שכעת נשאלת השאלה, האם וכיצד משפיעה התנהלותם של המערערים על הסעדים המגיעים להם, לכאורה, עקב הפרת חובת תום הלב. 25.האם חוסר תום לבו של המערער משפיע על הסעד לו הוא זכאי: כאמור לעיל, קבע בית המשפט קמא ביחס לפוקס כי בהקמתה של אדנטק, המתחרה בפעילות החברה, נהג פוקס כלפי אלבס בחוסר תום לב, וכי התנהלותו עובר לחתימת הסכם הפירוד אינה ההתנהגות הסבירה והרצויה מצדדים להסכם. לא למותר להוסיף, כי גם התנהגותו חסרת תום הלב של פוקס נמשכה בעת כריתת הסכם הפירוד ובמשך חיי ההסכם ולכן אף בהתנהגותו יש משום הפרה של הסכם הפירוד. 26.סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 אשר עוסק בתרופת הביטול עקב הפרת חוזה קובע כי זכות הביטול (כאשר עסקינן בהפרה לא יסודית) כפופה לשיקולי צדק: "(ב) היתה הפרת החוזה לא-יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי-צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי-צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול." [ההדגשה אינה במקור - י.ד.] לעניין שיקולי הצדק על פי סעיף זה, ראו ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (לא פורסם, 16.10.2005), סעיף י"ב לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין, והאסמכתאות הנזכרות שם; דוד קציר תרופות בשל הפרת חוזה חלק ב 703 (1991). כפי שיובהר, בנסיבות העניין, כאשר שני הצדדים נהגו בחוסר תום לב האחד כלפי השני, יהיה ביטול הסכם הפירוד בלתי צודק. 27.בית משפט זה השמיע זה מכבר את הדעה כי הפרת חובת תום הלב עשויה לפעול "במישור הסעדים", כלומר להביא לכך שאף אם פלוני זכאי לכאורה לסעד מסוים, הרי הפרת חובת תום הלב מטעמו, עשויה לשלול את זכותו זו או לגרוע ממנה. בפסק הדין הידוע בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828 (1980) ציין כבוד השופט ברק (כתוארו אז), בעמ' 838: "היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת." יפים לעניין זה גם הדברים שנאמרו על ידי כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בבג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(4) 702, 708 (1993): "אכן, הוראת סעיף 39 לחוק החוזים היא הוראה 'מלכותית' רבת פנים. יש שהיא מטילה חובות שזכרן לא בא במפורש בחוזה שבין הצדדים יש שהיא מעניקה סעדים חדשים הדרושים להגשמתה... יש שהיא פועלת כחרב, יש והיא מהווה אך מגן, יש שהיא פועלת במישור הזכויות, יש שהיא פועלת במישור הסעדים." וראו גם דברי כבוד הנשיא שמגר, בעניין EXIMIN, עמ' 80: "אמנם, בית המשפט נוטה לייחס נפקויות חד-משמעיות ומוחלטות להיעדר תום-לב. כך יש בהיעדר תום-לב של צד לחוזה כדי לשלול ממנו תרופה או כדי להעניק תרופה לצד שכנגד." 28.בית המשפט הלך צעד נוסף בעניין EXIMIN, וקבע כי כאשר שני הצדדים אחראים, במעשיהם או במחדליהם, להפרת חוזה או הפרת חובת תום הלב, הרי שהתוצאה הצודקת, במקרים מסוימים, תהא חלוקת האחריות ביניהם. שם, עמ' 82: "ככל חוזה או התקשרות, גם בבסיס עיסקת המכר עומד רצון לשיתוף פעולה של הצדדים, מתוך הנחה, כמובן, ששיתוף הפעולה יועיל לכל אחד מהם, ולשניהם במשולב... "שיתוף הפעולה" במקרה כזה יתבטא בחלוקת האחריות לנזק בין השניים - חלוקה בדיעבד, שיהיה בה למעשה לעודד שיתוף פעולה מבראשית." [ההדגשה אינה במקור - י.ד.] ובהמשך (עמ' 85): "בסיטואציה כמו זו שלפנינו, שבה מדובר, למעשה, בשני צדדים שתרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת. התובע, שוב, אינו יכול לטעון, כי זכאי הוא להסתמך על הביצוע של הצד שכנגד, שכן לנתבע זכות לומר זאת באותה מידה. כך גם אין התובע יכול להיבנות מטענות שעניינן הפן המוסרי של קיום הבטחות... המוצא הנאות בנסיבות כגון אלה הוא חלוקת האחריות בין הצדדים." [ההדגשות אינן במקור - י.ד.] על דברים דומים חזר כבוד השופט טירקל ברע"א 9488/02 חן שחר נ' עטיה גד (לא פורסם, 23.3.2005), בסעיף 14 לפסק דינו: "במצבים הראויים לכך, מביאה חלוקת האחריות לתוצאה צודקת ומוסרית יותר מהכרעה המטילה את מלוא האחריות על צד אחד, ופוטרת את הצד האחר מכל וכל. יש לזכור כי בחינת התנהגותם של בעלי הדין במערכת היחסים הספציפית, מגלה לא פעם כי זהויות ה'מפר' וה'נפגע' אינן חד משמעיות, וכי יישום הולם של עקרון תום הלב הוא מוצדק במקרים שבהם תרמה התנהגותו של הניזוק לאי קיום החוזה על ידי המזיק." 29.כפי שעולה מהאמור לעיל, המקרה דנן הינו אחד מהמקרים בו חטאו שני הצדדים כאחד בהפרת חובת תום הלב, הפרה שהחלה בשלב המשא ומתן והמשיכה עד לשלב כריתת החוזה וקיומו. אילו היו המשיבים המפרים היחידים של הפרת חובת תום הלב, ייתכן והיה מקום להיעתר לסעד המבוקש על ידי המערערים, קרי, מתן הצהרה על ביטולו של הסכם הפירוד. אולם, משעה שמצאנו כי המערערים אף הם חטאו בהפרת חובת תום הלב, הרי שבנסיבות העניין, התוצאה הצודקת והראויה הינה אי הענקת הסעד של ביטול ההסכם, והותרת הסכם הפירוד על כנו. על האפשרות לשלול סעד של ביטול הסכם במידה ונעשה בזכות זו שימוש לרעה, ניתן ללמוד גם מדבריה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"א 5393/03 אברהם פרג' נ' יעל מיטל, פ"ד נט(5) 337, 366 (2005): "היכולת לממש את זכות הביטול החוזית אינה מושפעת מכך שחלו תנודות בערך הנכס שיש להחזירו, כל עוד נעשה שימוש בברירת הביטול תוך זמן סביר, ולא נעשה שימוש לרעה בברירה זו." [ההדגשה אינה במקור - י.ד.] 30.יודגש, כי בענייננו, אין מדובר במקרה שבו התנהגות המערערים מהווה "אשם תורם", שכן לא מדובר במקרה שבו הפרת חובת תום הלב מצד המערערים תרמה באופן כלשהו להפרתו של הסכם הפירוד מצד המשיבים. עם זאת, כאמור לעיל, מדובר במקרה שבו חטאו שניים כאחד, בהפרת חובת תום הלב בשלב המשא ומתן ובשלב החוזי, ובנסיבות אלה מוצדק לעשות שימוש בעיקרון תום הלב על מנת לשלול את סעד הביטול שלכאורה היו המערערים זכאים לו עקב הפרת החוזה. 31.לאותה תוצאה, קרי, שלילת סעד ביטול הסכם הפירוד, ניתן היה להגיע אף בדרך נוספת. כאמור, הסעד שאותו ביקשו המערערים בבית המשפט קמא היה סעד הצהרתי על ביטולו של הסכם הפירוד. כידוע, סעד הצהרתי הינו סעד שמקורו בדיני היושר, ולפיכך כפוף לעקרונות היושר והצדק, והוא נתון תמיד לשיקול דעתו של בית המשפט. במקרה בו מבקש הסעד ההצהרתי נוהג בחוסר תום לב, רשאי בית המשפט להתחשב בשיקול זה ולא להעניק את הסעד המבוקש. ראו לעניין זה ע"א 2464/04 עיריית תל אביב-יפו נ' חברת שיכון אזרחי בע"מ, (לא פורסם, 11.1.2007), סעיף 12 לפסק הדין: "...יש לזכור כי ההליך בו נקטה המשיבה בבית משפט קמא הוא המרצת פתיחה. בגדר מושכלות יסוד סעד הצהרתי יינתן בכפוף לעקרונות היושר והצדק... 'בית המשפט אינו חייב לתת סעד הצהרתי, אפילו קיימת הזכות או מתקיים המצב, שלכאורה מצדיקים מתן הצהרה, שכן - נקודת המוצא היא, כי הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, הרשאי לתת דעתו, בגדר שיקוליו, לכללים, שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק'." 32.לכאורה נדמה כי התוצאה הנזכרת לעיל יש בה כדי "לקפח" את המערערים, שכן אף ששני הצדדים להסכם הפירוד חטאו בהפרת חובת תום הלב, צד אחד (המשיבים) יוצא לכאורה נשכר, ואילו הצד השני (המערערים) יוצא לכאורה מפסיד, שכן תביעתם לביטול ההסכם נדחתה. אלא שתוצאה זו מתיישבת עם רצונם של הצדדים להיפרד וללכת כל אחד לדרכו, לאור הסכסוכים הקשים שנתגלעו ביניהם בעניין ניהול החברה המשותפת, שהביאו לכלל "נתק עמוק" כדברי המערער 1 עצמו, כפי שמופיעים במכתבו אל המשיב 1 מיום 26.12.2004 (מש/13). 33.לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי להורות על דחיית הערעור. נוכח חוסר תום הלב ההדדי כמפורט לעיל, אין צו להוצאות. המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. חוזהתום לב